בית המדרש

  • מדורים
  • מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק
לחץ להקדשת שיעור זה

הרב קוק, מחנך ומנהיג ע"פ פנימיות התורה

undefined

הרב משה צוריאל

אייר התשע"ה
24 דק' קריאה

יש לעם ישראל שפע רב של גדולי תורה, צדיקים ונבונים. אבל במה היתה יחודיותו של מרן הרב קוק? לדעתי המקור להנהגתו את הדור מבוסס על הבנה עמוקה ושורשית בפנימיות התורה. כך הוא העיד על עצמו: "אין שום דבר מהדיעות והמחשבות שלי שאין לו מקור בכתבי האריז"ל" ("לשלשה באלול", ליום-השנה השלישית לפטירתו, פסקא מ"ו). אבל "פנימיות התורה" [שבכותרת המאמר] מתייחסת להבנה עמוקה ושורשית גם בדברי חז"ל בהלכה ובאגדה, וגם בהבנת הפסוקים במקראות-קודש.

אם רוצים אנו להכיר מה היחודיות של הרב קוק, בהשוואה לשאר גדולי התורה בדורו, ראוי להביא כאן דברי שני חכמי-תורה חשובים, שכתביהם מפורסמים ומקובלים על כל חוגי לומדי התורה, הרב שלמה יוסף זוין (מחבר "המועדים בהלכה", ועורך ראשי של האנציקלופדיה התלמודית), ואח"כ הרב יצחק הוטנר (מחבר הסריה של "פחד יצחק"). שניהם הכירו את הרב אישית, והיו מִבָּאֵי-ביתו.

כתב הרב זוין: "לא יהיה הדבר לגוזמא אם נאמר שמרן הגרא"י הכהן קוק ז"ל היה בדורנו היחיד בין גדולי התורה שהיה שליט בהלכה ובאגדה כאחת. מה משמע 'שליט'? כל מקצועות התורה היו ברשותו. אדם מישראל בא ושואלו דבר תורה, אין הוא, הרב, זקוק לעיין ולחפש, לדרוש ולתור. בו ברגע הוא מציע את הסוגיות והראשונים השייכים לענין, והולך וחורז מגמרא לרמב"ם, ומרמב"ם לשאר עמודי ההלכה. ובדרך הילוכו הוא מאיר ומסביר, מעיר ומפלפל, כאילו זה עתה עסק בענין הנידון. ואם השואל הוא תלמיד חכם והתכונן לאותו ענין עובר לכניסתו אל הרב, ופתאום הוא רואה שהרב בלי כל הכנה מוקדמת, מרצה לפניו תלי תלים של חידושים בענין זה גופו, אין קץ להשתוממותו. ולאו דוקא בהלכה. עולם האגדה היה לא פחות פתוח לפניו. חזון ושירה, מחשבה ומחקר, הגיונות ודעות – כל אלו היו שוטפים בלי הרף, כמעין הנובע, ממוחו ללבו ומלבו למוחו. אי אתה יודע אם המחשבה השפיעה על הרגש, או הרגש פעל על המחשבה, או שניהם כאחד שאבו את עוז רוחם ממקור עליון נשגב".

[וממשיך] "כן יחיד היה הרב במובן זה של משנה-גדלות, בהלכה ובאגדה, בנגלה ובנסתר. אבל היה מפליא גם בזה, ששני העולמות נתמזגו אצלו לחטיבה נפלאה אחת. ההלכה היא גופה של אגדה, והאגדה נשמתה של ההלכה. סוד זה, שהנגלה והנסתר מהוים גוף ונשמה, ידוע ליודעי ח"ן. ומכיון שכן, הרי שאין להפריד ביניהם. והוא, הרב, לא הפריד". ("אישים ושיטות", מהד' תשי"ב, עמ' 210).

גם הרב יצחק הוטנר, שלמד עם הרב קוק שעות רבות, העיד עליו לפני הרב משה צבי נריה: "הרב היה בקי בכל התורה כולה, בבלי וירושלמי, בנגלה ובנסתר. כל רז לא אניס ליה בשום חלק מהתורה. הרב היה ספר תורה מהלך!" ("בשדה הראיה", עמ' 425)
עוד אמר: "הרב היה גדול בתורה, ביראה,בחסידות, [יותר] מכל אלו אשר חלקו עליו" (שם, עמ' 433).

דברי הרב זוין על האחדות והמיזוג שבין הנגלה והנסתר, הרי הם דברי הגר"א: "מה שמחדש על פי פשוט צריך להיות מכוון על פי הסוד. וכשמתגלה להחכם סודות התורה, אז מבין שגם מה שחידש בילדותו על פי פשוט גם כן אמת נכון. וכל שזמן שאינו מבין הסוד, אפילו הפשט אינו ברור בידו" ("אבן שלימה", פרק ח פסקא כא).

דבר זה יפתור לנו תעלומה גדולה. מניין שָׁאַב הרב כחות-עוז לחדש שיטות והתנהגויות שלא היו מנת-חלקם של שאר רבני דורו? והנה לפנינו דברי הרב עצמו, תגובה לטענותיו של רידב"ז נגדו:

"ומה שכתב מר לתמוה עלי במה שאני מקרב את הכל, גם את פושעי ישראל, כדי להחזירם בתשובה, וכתבתי לו ברמז כונתי, שכל מי שהוא מוכשר לעסוק בפנימיות רזי-תורה הוא מתמלא יותר מֵאוֹר-החסד של תורת חסד, ועליו החובה לעסוק בתיקון נפולים ובקירוב רחוקים, שבלשון חכמי-הסוד נקרא זה גם כן 'ליקוט ניצוצות הקדושה' מתוך הקליפות" (אגרות הראי"ה, ח"ב עמ' קפו).

ובסוף אותה אגרת (תקנ"ה) חוזר הראי"ה לנקודה זו:
"ומה שכותב שכאבו נעכר על שאיש כמוני ילך בדרך כזה, דרך מסוכן – מה שהרהיבני בטובו לומר שאני אדם גדול, לא יַטְעֶה אותי מלהכיר את שפלותי וערכי הפעוט, שֶׁכְלֹא נחשב. אבל הדרך שאני הולך עליה בעבודת ד' ית"ש ידע אדוני שהרבה עמלתי עליה, בדמי בבשרי במוח-עצמותי ובכל כוחותי, עד שהאיר השי"ת ברחמיו את עינַי לעמוד עליה. וּלְפָנַי אינה דרך מסוכנה כלל כי אם דרך-הקודש יִקָרֵא לה. ובזוהר אמרו על 'וארח צדיקים כאור נגה' (משלי ד, יח) אפילו אורחא חדתא דעבדין צדיקיא, כאור נגה הוא, הולך ואור עד נכון היום" (זהר ויקהל, רטו.). ואני בעוניי איני ראוי לשם 'צדיק'. והלואי שיזכני השי"ת שאוכל בלב שלם לומר 'כגון אנא בינוני'. אבל הארח שאני מתאמץ ללכת בה הוא ב"ה ארח צדיקים באֵין שום ספק. וכל מי שיתנהג כמנהגי ויתחבר עמי בתורה ובעבודת השי"ת, בחפץ לב ובאמונת-חכמים אמתית, יזכה לראות את האור ואת האמת שיש בדרך-ישרים סלולה זו, המוארה מֵאוֹר חסד עליון. "חסד אברהם, יומא דאזיל בכולהו יומין" (זהר בלק קצא, ב) והחכמה העליונה דוקא באור החסד היא מאירה (זהר ח"א צד, א).

פרק ב –

יש לדעת כי כל דברי חז"ל היו מבוססים על פנימיות התורה. כך למדונו "ורבנן דמתניתין ואמוראין, כל תלמודא דלהון על רזין דאורייתא סדרו ליה" (זהר פנחס רמד ע"ב). וכך מלמדנו גם מהר"ל:

"מכל מקום הדברים מבוארים כי התורה הזאת גבוה על גבוה ומדרגה על מדרגה יש לה עד עולם הבא. והרי התבאר כל הדברים שאף אם נראים דברי תורה כדברים פחותים מאד עם כל זה מגיעים עד עולם הבא. והרי לימוד התורה מתיחס אל האדם, כי כמו שהאדם אף שהוא בעולם הזה הגשמי הוא בשר ודם וזוכה לעולם הבא שהוא מסולק מן הגשמי, כך התורה עם שהאדם מתעסק בדברים שהם גשמיים והם המצוות יגיע על ידי זה אל המעלה העליונה שהוא פנימית התורה ודבק בשם הזה הם סודי התורה . ולפיכך העוסק בתורה העסק הוא בדברים גדולים. כי אין לך לומר כי כאשר יעסוק בדברים הגשמים כמו נזק שור ובור וכיוצא בזה שאין לו עסק בדברים הפנימים, שאם כן האדם שהוא עומד בעולם התחתון אין לו חלק בעולם העליון הנבדל? רק שצריך לומר כי הנשמה הנבדלת עומדת בגוף ומכל מקום יש לה דביקות למעלה עד עולם העליון. וכך כאשר עוסק בדברים הגשמיים יש לו דבקות בפנימיות התורה ומגיע עד עולם העליון". ("תפארת ישראל", פרק יג, עמ' מ"ה).

ומונחים לפנינו ספר "שער מאמרי רז"ל" של אריז"ל, וכן "מצודת דוד" של רדב"ז, וכן "עשרה מאמרות" של ר' מנחם עזריה מפאנו, וכן ספרים רבים נוספים המקשרים בין ההלכות של חז"ל עם פנימיות טעמיהם. ומה שכתב שו"ת חתם סופר (או"ח סוף סי' נ"א; וע"ע סי' ק) שאין לערבב לימוד סוד עם לימוד הנגלה, כוונתו שאין לשנות שום דין והלכה מפני ידיעתנו בסודות התורה. אבל סודות הבאים לאשש ולחזק ולקיים את נגלות התורה, ודאי משובחים הם [וכן כתב הגר"ח ולוז'ין, "נפש החיים", סוף שער א]. ורצוננו לומר כאן שהמבינים את פנימיות הדברים הם הם הזוכים להגיע לאשורה של ההלכה, הם המצליחים לקיים דבר ה' במלואה. 1

לדעתי הרב קוק הבין את הנמשל, וזה מבואר למעיינים יפה במשנתו, בצירוף המקורות שספקו לנו הרב דוד כהן (הנזיר, בסוף "אורות הקודש"), וכן רצי"ה (בהערותיו בסוף "עולת ראיה").


פרק ג –

נקח כאן לדוגמא שבעה ענינים, בהם הראי"ה חידש הנהגה לענין התנהגותנו בדור הזה, והיודע בפנימיות התורה יבין הצורך לכך; אבל המחוסרים ידיעה בפנימיות התורה או יחלקו עליו או לכל הפחות יסתייגו ממנו.

[א] מעלת הנפש היהודי, אפילו אינו שומר מצוות
[ב] יחס לארץ ישראל
[ג] לימוד תורה בארץ ישראל
[ד] תופעה שלפעמים ארצנו נבנית גם על ידי פושעים בעלי עבירות
[ה] אהבת הרב גם לפושעים בעלי עבירות
[ו] יש להמעיט ביראת העונש, ולשאוף להשיג יראת הרוממות
[ז] מעלת אחדות האומה, ולעשות הכל כדי למנוע פירוד קהילות
[ח] נביא גם דוגמאות מספר להבין שדבריו ב"שמונה קבצים", "אורות הקודש" ועוד היו על פי פנימיות התורה.

*

[א] מעלת הנפש היהודי, אפילו אינו שומר מצוות

הרב כתב:
הנפש של פושעי ישראל שבעקבתא דמשיחא, אותם שהם מתחברים באהבה אל עניני כלל ישראל, לארץ ישראל ולתחיית האומה, היא יותר מתוקנת מהנפש של שלמי אמוני ישראל, שאין להם זה היתרון של ההרגשה העצמית לטובת הכלל ובנין האומה הארץ. אבל הרוח הוא מתוקן הרבה יותר אצל יראי ד' ושומרי תורה ומצוות, אע"פ שההרגשה העצמית וההתעוררות של כח פעולה בעניני כלל ישראל אינן עדיין אמיצות אצלם, כמו שהן אצל אלה שרוח עועים אשר בתוכם מעכר את לבם, עד כדי להתקשר בדעות זרות ובמעשים המטמאים את הגוף ומונעים את הרוח מלהתקן, וממילא סובלת גם הנפש מפגמיהם. התקון שיבא ע"י אורו של משיח, שיעזור לזה הרבה דבר ההתפשטות של תלמוד רזי תורה וגילוי אורות חכמת אלהים, בכל צורותיה הראויות להגלות, הוא שיעשו ישראל אגודה אחת, ותתוקן הנפש של היראים שומרי תורה ע"י שלמות הנפש שבפושעים הטובים, ביַחַשׂ לעניני הכלל וכו', והרוח של הפושעים האלה תתוקן ע"י השפעתם של יראי ד' שומרי תורה וגדולי אמונה. וממילא יבא לאלה ולאלה אור גדול, והופעת תשובה שלימה תבוא לעולם, ואז יהיו ישראל מוכנים לגאולה. והצדיקים העליונים מארי דנשמתא הם יהיו הצנורות המאחדים, שעל ידם יעבור שפע אור הנפש משמאל לימין, ושפע אור הרוח מימין לשמאל, ותהיה השמחה גדולה מאד". ("אורות", אורות התחיה, מג, עמ' פד).

הרבה היו אלה שהתלוננו על פסקא זו הנ"ל, המציין שהפושעים (מחללי שבתות ואוכלים טריפות) הם יהיו בעלי נפש מתוקנת יותר מאשר יש ליראי השם? אבל יש בידינו מענה של הרב עצמו לשואלו על כך:
"מקור הדברים הם דברי ר"ח ויטאל ב"שער הגלגולים", בסוף הקדמה ז' על דבר נפשו של אחאב. שלמרות כל מה שנאמר בו לגריעותא אמרו חז"ל (סנהדרין קב, ב) ששקול היה. שהוא מצד בחינת הנפש. ועיין שם שישנם צדיקים גדולים שמכל מקום מצד בחינת הנפש אינם בשלימות, רק הרוח הוא המשלים את בחינת הנפש שלהם ע"י קדושת תורה ויראה" (אגרת, המובאת ב"ניצני ארץ" חוברת י"א, עמ' 48; וכן ב"אוצרות הראי"ה", ח"א עמ' 512. ויש באגרת המשך והרחבה על הנ"ל).

הרי שדעתו של הרב בנויה על מקורות פנימיות התורה. ויש להיסיף דברי ר"ח ולוז'ין, כי המעשים נתקנים ע"י נפשו של אדם, הדיבורים (תפלה ותורה) ע"י רוח האדם, ומחשבותיו ע"י הנשמה ("נפש החיים", שער א סוף פרק יד).


[ב] יחס לארץ ישראל

הרבה מרבני דורו של הראי"ה עמדו מרחוק לרעיון בנין הארץ ויישוב שממותיה (שו"ת דעת כהן, סי' קעח, סוף עמ' של; ועוד מדבריו הביא הרב משה צבי נריה, "חיי הראי"ה", עמ' קצב-קצג). ותמהו הרבה על שהרב מרבה דיבורים בהתלהבות גם על בניית הארץ וגם על קבוץ גליות, כל עוד משיח לא בא. ענה להם הרב:
"ארץ ישראל איננה דבר חיצוני, קנין חיצוני לאומה, [כביכול] רק בתור אמצעי למטרה של התאגדות כללית והחזקת קיומה החמרי או אפילו הרוחני [של האומה]. [אלא] ארץ ישראל היא חטיבה עצמותית קשורה בקשר חיים עם האומה, חבוקה בסגולות פנימיות עם מציאותה [של האומה]. ומתוך כך אי אפשר לעמוד על התוכן של סגולת קדושת ארץ ישראל ולהוציא לפועל את עומק חיבתה בשום השכלה רציונלית [=שכלתנית] אנושית כי אם ברוח ד' אשר על האומה בכללה וכו' וכו' ("אורות", ארץ ישראל, פסקא א עמ' ט).

[והמשיך הרב:] "על ידי ההתרחקות מהכרת הרזים באה ההכרה של קדושת ארץ ישראל בצורה מטושטשת. על ידי ההתנכרות אל סוד ד' נעשות הסגולות העליונות של עומק החיים האלהיים לדברים טפלים שאינם נכנסים בעומק הנשמה, וממילא יחסר הכח היותר אדיר בנשמת האומה והיחיד; והגלות מוצאת היא חן מצד עצמותה. כי למשיג רק את השטח הגלוי, לא יחסר שום דבר יסודי בחסרון הארץ והממלכה וכל תכני האומה בבנינה. יסוד צפית הישועה הוא אצלו כמו ענף צדדי שאיננו יכול להתקשר עם עומק הכרת היהדות. וזה עצמו הוא הדבר המעיד על חסרון-ההבנה שיש בשיטה מעטת-הלשד כזאת. לא שוללים אנו כל מין ציור והבנה המיוסד על ישרות ורגשי דעה ויראת שמים באיזו צורה שהיא, רק את אותו הצד ששיטה כזאת תחפוץ לשלול את הרזים ואת השפעתם הגדולה על רוח האומה. כי זהו אסון שאנו חייבים להלחם אתו, בעצה ובתבונה, בקדושה ובגבורה. ("אורות", ארץ ישראל, פסקא ב, עמ' ט-י).

ליתר הרחבה יש לציין דברי רמב"ן (על ויקרא יח, כה) מה יחודיותו של א"י לענין קיום המצוות. הסכים לכך מהר"ל ("גור אריה", דברים יא, יח) וכן הגר"א ("אדרת אליהו", דברים ח). ובספרנו "אוצרות התורה" (פרשת בהר) אספנו 86 (!) מקומות בתורה בה נצטוינו או נתברכנו על מצות ישוב א"י. תופעה זו אין לה אח וְרֵעַ בשום מצוה אחרת.

[ג] לימוד תורה בארץ ישראל

כתב הרב:
"כשלומדים הרבה נסתר, אז כל מה שמבינים ולומדים מהנגלה מאיר באור יקרות, ומתגלה הופעת הנסתר וסגולתה על כל הענינים המושגים שבנגלה. וו היא שיטת הירושלמי (ברכות פ"ה ה"א) שמתוך שחסידים הם, תורתם מתברכת, ולא רק כדברי הבבלי (ברכות לב, ב) שתורתם משתמרת. וכו' וכו'. ובזה יש הבדל בין אוירא דארץ ישראל שיכולה רוח הקודש להשפיע גם על תוכן ההלכות. ובחוץ לארץ רוח הקודש מתפשטת בגלוי רק על האגדות, וההלכות נידונות על פי השכל האנושי. 'במחשכים הושיבני, זה תלמודא של בבל' (סנהדרין כד, א) – (אורות התורה, פי"ג סעיף א)

שורש דברי הרב הם לא רק בגמרא בבא בתרא (קנח, ב) "אוירא דארץ ישראל מחכים", אלא גם בסתרי תורה. "זכאה חולקיה מאן דזכי בחייו למשרי מדורא בארעא קדישא וכו' וזכי לאתקשרא עליה רוח קדישא יתיר" (זהר ח"ג דף עב ע"ב).

"תורת חוץ לארץ עוסקת בתקון הנפש הפרטית, בדאגתה לחומריותה ורוחניותה, לזיכוכה והתעלותה, בחיי שעה ובחיי עולם, אבל רק בתור נפש פרטית. לא כן תורת ארץ ישראל, היא דואגת תמיד בעד הכלל, בעד כללות נשמת האומה כולה" ("אורות התורה" פי"ג, פסקא ג). על ההבדלים מה בין ת"ח שבא"י לת"ח שבבבל, עיין שם פסקא ו, וכן באגרות ראיה (ח"א עמ' קיג). כל זה כאמור "כי אין שלם רוחני יכול להתפתח שם על אדמה טמאה. האויר שם מחניק חניקה רוחנית" ("אורות התורה", פי"ג פסקא ז). מי לא ישמע שדברים אלו הם הד מדברי הזוהר (ח"א דפים רכד, ב; רכה, א) כדלהלן:

אמר רבי שמעון, כד אנא בין אינון חברייא דבבל, מתכנשי גבאי ואולפי מלי באתגלייא, ואינון עיילי לון בגושפנקא דפרזלא תקיפא סתימא מכל סטרין. כמה זמנין אמינא לון אורחי דאורייתא דמלכא קדישא ואורחין עלאין, כמה זמנין אוליפנא לון כל אנון דרגין דצדיקיא דבההוא עלמא, וכלהו מסתפי למימר מלין אלין, אלא לעאן בגמגומא. בגיני כך 'פסילוסין' אקרון, כההוא פסילוסא דמגמגם בפומיה. אבל לזכותא דאיננא להו, הואיל ומסתפי, דהא אוירא קדישא, ורוחא קדישא, אתעדי מנייהו, וינקי מאוירא ורוחא דרשותא אחרא". 2

[ד] תופעה שלפעמים ארצנו נבנית גם על ידי פושעים בעלי עבירות

הרבה תמהו על כך שמצוה כל כך יקרה כמו בנין ארצנו הקדושה תהיה מבוצעת על ידי אנשים העוברים על הרבה גופי תורה. ענה להם הרב:
"וכבר היה בימי עזרא שכמה גדולים וטובים לא רצו לייסד את הישוב בא"י ונשארו בבבל. 3 ועזרא לקח עמו את הפסולים 4 שהיו מעשיהם כעורים, והיה העולם ראוי להיות נהפך לתל מלח מפניהם 5 והיו מחללים את השבת 6 גם בא"י. ומכל מקום גרם הדבר שעל ידי צמיחת ישועה זו נבנה הבית השני, שזכינו על ידו לפרסום תורה שבעל-פה והרחבת גזירות חכמים והתפשטות תורה בישראל וכו' וכו'. וכן יהיה בעזרת ד' בימינו, ע"י מה שנחזק את הישוב ההולך ואור בעז"ה ויתרבו אַחֵינוּ העולים לישב את ארצנו הקדושה, יצמח אור גאולה וישועה. וסוף כל המורדים והפושעים לשוב בתשובה שלמה מתוך אהבה ושמחה, ע"י אור שפע קדושת ארצנו הקדושה שתשפיע עליהם" ("אגרות ראיה", ח"א עמ' שמח).

ושוב כתב:"ואירוניה 7 של ההיסתוריה אינה אירוניה מרה למשכילים אל רוחה. כבר היו לנו תקופות רבות שנושאי המשרה לא היו כלל מרוצים לרוחנו הפנימי" (אגרות ראיה ח"ג עמ' קנח).

גם לתופעה זו יש בסיס בתורת הסוד. רבים תמהו על שורש מלכות בית דוד. בתחילה מעשה לוט ובנותיו, שעל המקרא "ואת שתי בנותיך הנמצאות" (בראשית יט, טו) דרשו חז"ל (בראשית רבה נ, י) "שתי מציאות. רות המואביה ונעמה העמונית. אמר רבי יצחק (תהלים פט) 'מצאתי דוד עבדי'. היכן מצאתי אותו? בסדום" עכ"ל. אחר כך מעשה יהודה ותמר (בראשית לח). ואח"כ מעשה רות ובועז בגורן. אחר כך מעשה ישי ושפחתו ("ילקוט המכירי", תהלים קיח). אמר על כך אריז"ל: "כי לעולם כשהנשמה היא גדולה מאד, אי אפשר להוציאה מן הקליפות אלא ע"י מרמה ותחבולה וכו'. וכן תראה כי נשמות רבות גדולות באים בבני עם הארץ, ולפעמים בבני רשעים כגון אברהם מתרח. וכן נזכר בזוהר 8 כי תרח ארתח למאריה, שנזדווג עם אשתו בנדה, ואז יצא אברהם אבינו וכו' וכו'. וכן דוד המלך לא יצא מן החיצונים אלא באותו מעשה הנזכר לרז"ל על פסוק 'הן בעוון חוללתי' וכו' כי אילולא כך לא הניחוהו החיצונים לצאת לעולם. וכן זהו הטעם של תמר ורות ורחב הזונה וכל נשמות הגרים, וכל מלכי בית דוד והמשיח וכו'" ("שער הגלגולים", הקדמה לח, עמ' קסא-קסב).

גם גאולתנו נמשלה ללידה "כי באו בנים עד משבר וכח אין ללידה" (מלכים-ב יט, ג). ואין לנו להקשות שאלות על התנהגותו של הקב"ה. כמו שכתב הרב אל נמען אחד שהיה מתעכב מלהשתתף בבנין ארצנו: "שצריכים אנחנו להיות משוקעים בפועל בבנין אומתנו בארצנו הקדושה, ולא להפליג לכל דבר. [יש] לגעור בקטני-אמנה המגבילים 9 יד ד' דוקא ע"פ אותם הציורים הנדמים להם בדמיונם. כשם שאמר הבעש"ט 10 שצריך לעבוד את ד' בכל הדרכים, כן צריך גם כן לצפות לישועה, שהיא אחת מיסודי עבודות ד', שעליה נשאלין ביום הדין 11 בכל הדרכים. 12 ואין דרך אחד סותר את חברו כלל. עלינו רק לסקל את הדרכים, להסיר בכל כוחינו את הקוצים והחרולים ואבני-נגף שעולים עליהם. אבל בעצמותם, הכל מוביל את התכלית. וכל שהתכלית יותר קרובה ומובנה, אין ערכה נגרע בשביל כך. אדרבה 'השם בחכמה יסד ארץ' 13 ודוקא 'אבא יסד ברתא'. 14 והנקודה התחתונה 'אבן מאסו הבונים' עתידה לעלות לרום חביון" (אגרות ראיה, ח"א עמ' קמב)

מה שהרב הזכיר דברי חז"ל על קטני אמנה (סוטה מח ע"ב) ושם דרשו זאת כך על המקרא "מי בז ליום קְטַנוֹת" 15 שהיו בני דורו של זכריה לועגים על ארחות דַלוּת בבנין המקדש שבימיהם. אמר להם הנביא שלא ילעגו, כי כך הם דרכיו של הקב"ה. וכאן הרב נימק הדבר באסמכתאות מהזוהר על צורת בנין ה"מלכות" [=ברתא], שהיא "אבן מאסו הבונים".

נזכיר כאן דברי המדרש: (ילקוט שמעוני, איכה - פרק ג "זכור תזכור" - רמז תתרלח):
"הלואי יהוון בני עמי אע"פ שמקניטים אותי, הדא הוא דכתיב (ירמיה ט, א) 'מי יתנני במדבר מלון אורחים'?. אמר הקב"ה: הלואי יהוון בני עמי כמו שהיו במדבר שהיו מלינין עלי. ודכוותיה (יחזקאל לו, יז) 'בית ישראל יושבים על אדמתם ויטמאו אותה'. אמר הקב"ה הלואי יהוון בני עמי בארץ ישראל אע"פ שמטמאין אותה".

[ה] אהבת הרב גם לפושעים בעלי עבירות

הרבה מתחו ביקורת על הרב שהוא מקרב את הפושעים. נקח לדוגמא דברי רידב"ז (מובא ב"אגרות ראיה", ח"ב עמ' קפו) וכבר הזכרנו לעיל תשובת הרב אליו שהעוסקים בפנימיות רזי תורה הם המבינים את הנחיצות של קירוב זה.

אבל נוסיף כאן מקור נאמן, דברי מהר"ל: "מי שאוהב את הש"י אוהב את הבריות שהם ברואיו ית'" ("דרך חיים", על אבות, פ"א מ"ו, סוף עמ' לח). וכן דברי רמ"ק בספר "תומר דבורה" (סוף פרק שני):
"ירגיל עצמו להכניס אהבת בני אדם בלבו, ואפילו הרשעים, כאילו היו אחיו ויותר מזה, עד שיקבע בלבו אהבת בני אדם כולם. ואפילו הרשעים, יאהב אותם בלבו ויאמר 'מי יתן ויהיו אלו צדיקים שָׁבִים בתשובה ויהיו כולם גדולים ורצויים למקום', כמאמר אוהב ישראל [=משה רבנו] שאמר 'מי יתן כל עם ד' נביאים?' (במדבר יא, מט). ובמה יאהב? בהיותו מזכיר במחשבתו טובות אשר בהם, ויכסה מומם, ולא יסתכל בנגעיהם אלא במדות טובות אשר בהם" עכ"ל. זו היא אחת ממדותיו של הקב"ה. וכיון שנצטוינו "והלכת בדרכיו" עלינו להידמות לדרכי השי"ת (רמב"ם, הל' דעות פרק א) חייב האדם לסגל לעצמו מדה זו.

הרי שהרב קוק בנה השקפת עולמו זאת, כמו בשאר דבריו, על פנימיות התורה.

אמנם נכון שמבחינת ההלכה צריך האדם לשמור כל גדרי ההרחקה מחברת הרשעים, כדי שלא יהיה מושפע מהם. אבל התורה גדרה גדרים שלא נבוא חלילה לידי שנאה גמורה (פסחים קיג ע"ב, תוספות ד"ה שראה בו דבר ערוה). חלוקה יפה היא דברי ספר התניא (סוף פרק לב): "מצוה לאהבם גם כן, ושתיהן אמת. שנאה מצד הרע שבהם, ואהבה מצד בחינת הטוב הגנוז שבהם שהוא ניצוץ אלהות שבתוכם המחיה נפשם האלוהית. וגם לעורר רחמים בלבו עליה, כי היא בחינת גלות בתוך הרע מסטרא אחרא הגוברעליה ברשעים, והרחמנות מבטלת השנאה ומעוררת האהבה כנודע" עכ"ל. 16

הרב קוק הוסיף שאין לכל אחד ואחד להחזיק במדה ברוכה זו הנ"ל, כי יש אנשים שאינם בדרגא נפשית לעשות כן בלי שינזקו. כך לשונו: "ונשמות כאלו [רשעים שיש בהם עדיין הסגולה הישראלית] אם יזדקק לקרב אותם מי שאין בו דעה עמוקה של טביעת-עין לדעת לחלק בין הצד הסגולי הפנימי הקדוש שבהם, ובין הצד הבחירי המקולקל שבהם, שהוא מקיף את נפשם כחוחים וקוצים הסובבים שושנה, הוא יכול להתקלקל הרבה ח"ו וללמוד ממעשיהם, ולהדבק בצד הרע שבהם. והוא מחויב להתרחק מהם. והשי"ת נותן בלבבו רצון זה ומחשבה זו של שנאה ושל התרחקות, כדי שלא יבולע לו. אבל מי שהוא תמיד שקוע ברעיונו בהסתכלות פנימית, באור תורה וקדושה ויראה עלאה וכו' וכו' הם חייבים ומוזהרים על זה לקרב פושעים כאלה שסגולה פנימית יש להם" ("אגרות ראיה", ח"ב אגרת תקנ"ה, עמ' קפז). 17

עוד יש לציין כאן חילוק חשוב. כל דברי חז"ל אם הרשעים נקראו "בנים" להקב"ה או לא (קידושין לו ע"א) מדובר על הבחינה הפרטית שבהם. אבל מצד השתייכותם לכלל ישראל, אין בזה שום שינוי, והם עדיין קרואים בני אל חי (מהר"ל, "נצח ישראל", פרק יא, עמ' סז). הארכנו בזה בספר "פניני הראי"ה" (עמ' 706).

[ו] יש להמעיט ביראת העונש, ולשאוף להשיג יראת הרוממות

על ההבדל בין עבודת הקב"ה בחו"ל לעבודתנו בארץ ישראל, כתב אדמו"ר מסוכצ'וב ב"שם משמואל" (וישלח, עמ' מב) "ההפרש בין א"י לחו"ל, שבא"י העבודה באהבה ודבקות כענין שבת. ובחו"ל העבודה בסור מרע, רוגז על עצמו וביטוש כחות נפשו, להכניעם אל הקדושה בעל כרחם שלא בטובתם".

מעין זה כתב אדמו"ר מגור ב"שפת אמת" (פרשת ראה, שנת תרס"א) "'ושמחתם לפני ה' אלוהיכם וכו' בחוץ לארץ העיקר היראה, ומכח היראה זוכים לשמחה. ובא"י העיקר השמחה, ומתוך השמחה זוכים ליראה" עכ"ל.

בדומה להנ"ל הדגיש מרן הראי"ה שכעת הזאת עלינו להתעלות אל מדת יראת הרוממות, ולא להשאר בדרגא נמוכה של יראת העונש. כך לשונו:
"רעה חולה היא, כשרגש המוסרי מתעדן יותר מדאי, עד שלא די שהוא משמש בתור כח עוצר בבא תור המעשה, שלא תשולח יד לעשות רע, אלא הוא מאיים תמיד ביראת עונות הסובבים את האדם, במעשה ובמחשבה. הפחד הנפרז מכל חטא, מאבד טובו של האדם, ועושה אותו למין בריה שפלה שאינה עושה דבר, כ"א שוכבת ורועדת. האדם צריך להאמין בחייו, להאמין בכחו החמרי ובכחו המוסרי יחד. האמונה היא כוללת הכל, כמו האהבה. האמונה בחיים היא ברכת ד', כמו שאי האמונה היא הקללה היותר איומה – 'ולא תאמין בחייך' (דברים כח, סו). כשאדם מאמין בחייו הרוחניים, הוא מוצא קורת רוח בעמל נפשו, והוא הולך ומתעלה". (שמונה קבצים, קובץ א פסקא רלא).

ושוב: "רק כאשר יעלה בידינו להוציא לפועל תחיית איזה לבבות גדולים, שכשרון של חיים, של ששון ישע ורוח נדיבה, טמון בהם, למען יָחֵלוּ לעבוד במנוחה ובגבורה, לא בַּחַרֵדוּת של זְוָעָה היכולה רק לנכא את הלב ולשבר גרם" ("אגרות ראיה", ח"א עמ' לח-לט).

מניין לקח הרב את ההתנגדותו התקיפה להשימוש ביראת העונש (שהיא נחלתם של רוב בעלי שיחות המוסר, החל ר' ישראל סלנטר ואילך ועד דורנו אנו)? הרי הוא מדברי הזוהר ח"א דף יא ע"ב):
"יראה אתפרש לתלת סטרין, תרין מנייהו לית בהו עיקרא כדקא יאות, וחד עיקרא דיראה. אית בר נש דדחיל מקב"ה בגין דייחון בנוהי ולא ימותון, או דחיל מעונשא דגופיה או דממוניה, ועל דא דחיל ליה תדיר, אשתכח יראה דאיהו דחיל לקב"ה לא שוי לעיקרא.

אית בר נש דדחיל מן קב"ה בגין דדחיל מעונשא דההוא עלמא ועונשא דגיהנם. תרין אלין לאו עיקרא דיראה אינון ושרשא דיליה.

יראה דאיהי עיקרא, למדחל בר נש למאריה בגין דאיהו רב ושליט עיקרא ושרשא דכל עלמין, וכולא קמיה כלֹא חשיבין. וכו' וכו'. באתר דיראה קדישא שרי, מלרע אית יראה רעה דלקי ומחי ומקטרג ואיהי רצועה לאלקאה חייביא, ומאן דדחיל בגין עונש דמלקיותא וקטרוגא כמה דאתמר, לא שריא עליה ההיא יראת יהו"ה דאקרי "יראת יהו"ה לחיים" (משלי יט, כג), אלא מאן שריא עליה, ההיא יראה רעה, ואשתכח דשריא עליה ההיא רצועה יראה רעה ולא יראת יהו"ה" עכ"ל 18
חדור הכרה מפני פנימיות הענין חינך הרב תמיד ליראה עלאה זו. זו לשונו: "אם רואה אדם פחד תדירי חל עליו, ידע שהוא צריך להעלות יראה זו למדרגה, לְמִּדָתָה, לאותה המדה, של יראת ד' התדירית, שרק היא היא הראויה להיות מכשרת אותו לרזי תורה, סוד ד' ליראיו לאינון דדחלי מקמי קוב"ה תדיר. והיראה התדירית צפונה בתוכה האורה המחיה את הדבקות של האהבה התדירית, שהיא היא הופעת הנועם העליון, שהיא תשוקת הנשמה הפנימית של כל יראי ד' וחושבי שמו, המתענגים על טובו, הרואים עולמם בחייהם שאחריתם לחיי העולם הבא. (תהלים סה, ו-ז, ט)'אשרי תבחר ותקרב ישכן חצריך, נִשְׂבְּעָה בטוב ביתך קדוש היכלך. נוראות בצדק תעננו אלהי ישענו מבטח כל קצוי ארץ וים רחוקים וכו' וייראו יושבי קְצָווֹת מֵאותותיך, מוֹצָאֵי בקר וערב תרנין". (שמונה קבצים, קובץ ה, פסקא קכב)


[ז] מעלת אחדות האומה, ולעשות הכל כדי למנוע פירוד קהילות. כבר כתבנו על כך מאמר ("פניני הראיה" עמ' 666; "לשעה ולדורות", עמ' 669) ואין טעם להכפיל הדברים. ויש לדעת שהרב הדגיש הדבר בחריפות:
" המחלוקת של הדיעות על דבר הדרכת הכלל, אם בזמן הזה, שרבו פריצים נושאים דגל ההפקרות ביד רמה, ראוי להפריד את האומה, שהכשרים נושאי דגל שם ד' לא יהיה להם שום יַחַשׂ עם פורקי העול הפושעים, או שמא כח השלום הכללי מכריע את הכל? כל עיקרה של פלוגתא זו באה מפני השִׁפְלוּת הכללית, שעדיין לא נגמרה הטהרה לגמרי ביסוד האופי של האומה מצד חיצוניות נפשה, והיא מיטהרת והולכת. אלה הכיתות יחדיו הינן מדרגת שתים נשים זונות שבאו אל שלמה (מלכים-א ג, טז-כז). הדיבור "הביאו חרב", ניסיון הוא מחכמת אלהים שבמלכות ישראל. ואותה הראויה להידחות, המעלילה עלילות בשקר, היא הטוענת 'גזורו!' ובהתמרמרה מבלטת היא את אמיתת הטינא שבלב שהיא חשה בעצמה, שכל ענינה הוא רק 'גם לי גם לך לא יהיה, גזורו'. והאם הרחמניה, אם האמת, אומרת 'תנו לה את הילוד החי, והמת אל תמיתוהו'. ורוח הקודש צווחת, 'תנו לה את הילוד החי, היא אמו!'.
אין קץ לרעות הגשמיות והרוחניות של התפרדות האומה לחלקים. אף על פי שפירוד גמור, כהעולה על לב המנתחים באכזריות, לא אפשר, והיה לא תהיה. זאת היא ממש מחשבה של עבודה זרה כללית, שהננו בטוחים עליה שלא תתקיים. 'אשר אתם אומרים נהיה כגויים, כמשפחות הארצות לשרת עץ ואבן, אם לא ביד חזקה אמלוך עליכם' (ע"פ יחזקאל כ, לב-לג). וככל מחשבה של עבודה זרה היא מחריבה ומדאיבה אפילו כשלא באה ולא תבוא לידי מעשה.
יסוד צדקת הצדיקים בכל דור ודור נתמכת היא ברשעת הרשעים, שבאמת אינם רשעים כלל כל זמן שהם דבוקים בחפץ ליבם לכללות האומה, 'וְעַמֵךְ כולם צדיקים' (ישעיה ס, כא), וחיצוניות הרשעות שלהם מועילה לאמץ כחם של צדיקים כדורדיא לחמרא. 19 ועל ידי הפירוד המדומה חותרים תחת יסוד הקדושה כולה, עושים מעשה עמלק שזינב את הנחשלים, פליטי הענן. (תהלים נה, כא) 'שלח ידיו בשלומיו חילל בריתו'". (שמונה קבצים, קובץ ב פסקא רפג).
הרב כתב שיר נפלא, בהיותו עוד בבויסק, בשם "אל חכי, שופר". בו יש בית אחד:
"מי לי יתן אָרְבּוֹת יָדַיִם, 20
כאורך הקשת בענן יִמָּדוּ,
אחבק נפוצי עמי, פזורֵי אַפְסָיִם,
וּפְלַגוֹתֵיהֶם יחד כאחד יִתְלַכָּדוּ".
(הובא ב"קבצים מכתב-יד קדשו", ח"א עמ' לב; וכן ב"פנקסי הראי"ה" חלק ראשון עמ' צג; "אורות הראי"ה" בסדרת ספרי הראי"ה של מוסד הרב קוק, עמ' כ"ה)

יש מקור נאמן להרב בזה על פי פנימיות התורה, כמובא בזוהר מה היא סגולת ארץ ישראל, כדלהלן:
"וקודשא בריך הוא וכנסת ישראל אקרי אחד, ודא בלא דא לא אקרי אחד: תא חזי, בגין דכנסת ישראל השתא בגלותא, כביכול לא אקרי 'אחד'. ואימתי אקרי אחד? בשעתא דיפקון ישראל מן גלותא, וכנסת ישראל אהדרת לאתרהא לאזדווגא ביה בקודשא בריך הוא, הדא הוא דכתיב (זכריה יד, ט) 'ביום ההוא יהיה יהו"ה אחד ושמו אחד'. (זהר ח"ג דף צג ע"ב).
אימתי עם ישראל נקראו "גוי אחד"? בזמן שהם בארץ הקודש. ודאי כי אם מפולגים הם, זה נגד זה, אי אפשר לכנותם "עם אחד". רעיון זה נהיה ממשיי כאשר בני ישראל עברו את הירדן, בכניסתם לארץ ישראל. עד אז לא היו ערבים זה לזה (ירושלמי סוטה פ"ז ה"ה). כתב על כך מהר"ל: "כי כאשר נכנסו ישראל לארץ היו ישראל גוי אחד לגמרי. וראיה לזה שהרי כל זמן שישראל לא עברו את הירדן ולא באו לארץ לא נענשו על הנסתרות עד שעברו ונעשו ערבים זה לזה. כי נקרא 'ערב' כשהוא מעורב עם השני. ולא נעשו ישראל מחוברים להיות עם אחד לגמרי עד שבאו לארץ והיה להם מקום אחד הוא ארץ ישראל. ועל ידי ארץ ישראל הם עם אחד לגמרי, ולכך כתיב 'להיות לך לאלהים'" (נתיבות עולם, ח"א נתיב הצדקה, פרק ו, עמ' קפב).

מלים אחרונות של מהר"ל, המקשר "להיות לך לאלהים" לענין ישיבת ישראל בארצנו, מקבלים ביאור נוסף בדברי מהר"ל בספר "נצח ישראל" (פרק י, עמ' סא):
"ואיך לא יהיה דבר זה, כי השם יתברך שהוא יחיד בעולם, איך לא יהיה לו בעולם אומה השייכת לו? ויש לה התיחסות אליו, שהיא גם כן אומה יחידה בעולם הזה, כמו שהוא יתברך יחיד. והם ישראל, שעליהם נאמר (ש"ב, ז, כג) "ומי כעמך ישראל גוי אחד", שיש להם התורה, ובשביל זה הם עם אחד. ולא כמו שאר אומות, אין להם תורה מן השמים שהיא תורה אחת, רק יש לאומות דת נימוסית, ודת נימוסית אפשר שיהיה בפנים הרבה. רק התורה כתיב בה (במדבר טו, לא) "תורה אחת תהיה לכם", ועל ידי התורה גם כן ישראל עם אחד. אומה כמו זאת, היא שייכת אל השם יתברך, שהוא יתברך אחד" (דברים ו, ד) עכ"ל.
לכן נחשב "פירוד קהילות" כסניף לעבודה זרה (כדברי הרב ב"אורות", עמ' עג) כי איסור "לא תתגודדו" אגודות אגודות מוזכר לענין פולחן עבודה זרה, וכן הרמב"ם רשם איסור זה בסוף הלכות עבודה זרה. כל זה אמור כאשר המשתתפים באחדות זו הם מאמינים בסמכותה של התורה, למרות שיש ביניהם חילוקי דעות, חילוקי שיטות, חילוקי פסקים בענינה. כמו שהזכיר הראי"ה ב"אורות" (עמ' קסט, פסקא ו) "התורה כולה, שֶׁמַכְלֶלֶת בעוז עצמיות סגולותיה ובשיווי ארחות-חייה את הכלל כולו ואת כל פרטיו, היא התריס בפני הפירודים מכל שינויי הדעות והטפוסים, בכמה ענינים רוחניים וחמריים וכו' וכו'. מלבד הרשעים המוחלטים העוקרים את בית ישראל ופורקים עוּלָהּ העליון [=התורה] ביד רמה".

מתוך שאיפתו של הרב להשיג אחדות כל הבריאה כולה, הוא כותב: "האחדות המגולה של העולם המוסרי, הרוחני והשכלי, עם העולם החומרי, המעשי, הטכני והחברותי, מתבטאת בעולם ע"י ישראל. וסגולתה של ארץ ישראל היא לכונן בעולם גילוי אחדות זו, הנותנת פנים חדשות לכל הַתַּרְבּוּת האנושית" ("אורות", אורות ישראל, סוף פרק ח, עמ' קע).

לכן כתב דברים נשגבים:
" יש שהוא שר שירת נפשו, ובנפשו הוא מוצא את הכל, את מלוא הסיפוק הרוחני במילואו.
ויש שהוא שר שירת האומה, יוצא הוא מתוך המעגל של נפשו הפרטית, שאינו מוצא אותה מרוחבת כראוי, ולא מיושבת יִשׁוּב אידיאלי, שואף למרומי עז, והוא מתדבק באהבה עדינה עם כללותה של כנסת ישראל, ועמה הוא שר את שיריה מצר בצרותיה, ומשתעשע בתקותיה, הוגה דעות עליונות וטהורות על עברה ועל עתידה, וחוקר באהבה ובחכמת לב את תוכן רוחה הפנימי.
ויש אשר עוד תתרחב נפשו עד שיוצא ומתפשט מעל גבול ישראל, לשיר את שירת האדם, רוחו הולך ומתרחב בגאון כללות האדם והוד צלמו, שואף אל תעודתו הכללית ומצפה להשתלמותו העליונה, וממקור חיים זה הוא שואב את כללות הגיונותיו ומחקריו, שאיפותיו וחזיונותיו.
ויש אשר עוד מזה למעלה ברוחב יתנשא עד שמתאחד עם כל היקום כולו, עם כל הבריות, ועם כל העולמים, ועם כולם אומר שירה, זה הוא העוסק בפרק שירה בכל יום שמובטח לו שהוא בן עולם הבא.
ויש אשר עולה עם כל השירים הללו ביחד באגודה אחת, וכולם נותנים את קולותיהם, כולם יחד מנעימים את זמריהם, וזה לתוך זה נותן לשד חיים, קול ששון וקול שמחה, קול צהלה וקול רנה, קול חדוה וקול קדושה. שירת הנפש, שירת האומה, שירת האדם, שירת העולם, כולן יחד מתמזגות בקרבו בכל עת ובכל שעה. והתמימות הזאת במילואה עולה היא להיות שירת קודש, שירת אל, שירת ישראל, בעוצם עוזה ותפארתה, בעוצם אמתה וגדלה. ישראל שי"ר א"ל. שיר פשוט, שיר כפול, שיר משולש, שיר מרובע. 21 שיר השירים אשר לשלמה, למלך שהשלום שלו. (שמונה קבצים, קובץ ז פסקא קיב; אורות הקודש ח"ב עמ' תמד). 22
הוסיף הרב: "על פי המחשבה הגדולה של אחדות ההויה, בטלה היא השאלה של אהבת עצמו וכו' כי לא יש כי אם אהבת הכל, שהיא באמת אהבה עצמית הנאורה והעליונה" (קבצים, קובץ ג, פסקא ו).

המדע החדיש הוכיח שיש שיטה אחידה המשותפת לכמה ממקצועות שבטבע. על ידי כך רואים אנו אחדות שיש בכל הבריאה. כתב על כך הרב ("אורות", עמ' קל) "זו היא שאיפת ישראל, לאחדות כל היקום, בהכרה וברגש", (קבצים, קובץ ב, פסקא כ)
הרב ניסח את הדברים כך: "חכמת האמת מלמדת אותנו את האחדות העולמית, את הצד של השיווי שיש למצוא בהויה כולה, עד למעלה למעלה, לדימוי הצורה ליוצרה, ואיך ללכת בדרך אורה זו בלי מכשול. הגשמיות והרוחניות, הציור והשכל, השפל והנישא, איך הם כולם תואמים, מתאחדים וּמוּקָשִׁים [=זה לזה]. וכו' וכו'. זאת היא המגמה של הדביקות האלהית הבהירה, העולה ממעל לכל המדעים המוגבלים, שרוח האדם המעורפל רואה אך בהם את עולמו הרוחני" [עכ"ל]. (קבצים, קובץ ב פסקא קפז). דומני, שזה שייך למאמר הזוהר "לאשתאבא בגופא דמלכא" (זהר ח"א דף ריז ע"ב).
סיכום –
ראינו בפרקים קצרים אלו שהגותו של הרב מבוססת על פנימיות התורה. הרב תמיד חינך לעסוק בפנימיות זו. ראה מפתחות רצי"ה בסוף "אגרות ראיה" ח"ב עמ' שסח, שורה "פנימיות התורה". ובבדיקה ע"י מחשב-נתונים מצאנו שהרב מזכיר ביטוי זה 89 פעם בכתביו. אספנו חלק מועט מזה ב"אוצרות התורה" (ח"א עמ' 341-346). וגם הבאנו מאמרו של הרב בזירוז לימוד פנימיות התורה ב"אוצרות הראי"ה" (ח"ב עמ' 303-312, 316-330). והרב שלמה אבינר הרחיב אותו המאמר עם תוספות רבות מדברי הראי"ה ממה שכתב במקומות אחרים, והמהדיר גם שילב במאמר ביאורים וסגנונות שהוא עצמו הוסיף, במאמרו בשם "לימוד רוחניות התורה" שהדפיס בסוף "אורות התורה" (ספריית חוה, בית אל, עמ' 191-242)
קרוב לודאי שרוב הרבנים שלא הסכימו לשיטותיו של הראי"ה לא היו אמּונים על לימוד פנימיות התורה, אלא היו גדולים איש איש במקצוע שלו בנגלות התורה. ואפשר לשער כי גם אלו מהם שכן עסקו בלימוד זהר ואריז"ל, לא כולם היו מומחים בהבנת הנמשל, הבנת הרעיון הפנימי. לזה צריכים סיוע רוח מלמעלה, כמו שכתב הרב זוין אודות הראי"ה (שהבאנו דבריו בראשית מאמרנו זה). ויש לצרף לכך חוות-דעתו של הרב יצחק הוטנר(הבאנו בתחילת המאמר)

על המקרא "ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה" (ישעיה יב, ג) תרגם יונתן: "ותקבלון אולפן חדת בחדוא מבחירי צדיקיא" ["תקבלו לימוד חדש מבחירי הצדיקים"] ובעז"ה בעקבותיהם נלך.








^ 1. יש להבהיר כאן שליסוד הנ"ל שיש להבין היטב את הנגלות שבתורה, על ידי פיענוח פנימיות התורה, אין כוונתנו לצירופי אותיות, ולצירופי שמות קודש, גימטריאות ושאר רמזים. אין אלו עיקר מהות פנימיות התורה. אלא העיקר הוא "הנמשל", כדברי רמח"ל: "הקוראים בדבריו [של אריז"ל] לקחו אותם על פשוטם ושטחיותם, ואין זו הבנה כלל. כי נקרא שאין בידינו אלא שמות ענינים שצריך לזכור אותם כמפתח של ספרים. כי כאשר ידענו שיש כך וכך ספירות, שיש כך וכך פרצופים, שיש כך וכך עולמות, ושהם מתלבשים זה בזה, ושיש כל כך עליות וירידות, ואין אנו יודעים מה הכוונה בכל הדברים האלה ומה ענינם – נמצא שאין זו ידיעה כלל אלא זכרון של גירסא, אך בלא שום סברא" ("שערי רמח"ל", מהד' הגר"ח פרידלנדר, עמ' ל"ו. וחזר על זה בעמ' סב, פסקא עב). וכן כתב הרב פנחס אליהו, "ספר הברית" (חלק ב, מאמר י"ב, פרק ה).

עוד שם ("שערי רמח"ל" עמ' ת"ד רשם ג' מיני ידיעות בלימודי סוד. הראשון, ידיעת הספירות והמדות כיצד הם מסודרים, והשניה היא ידיעה כיצד כל הרע שבעולם מוביל אל קיום הטוב, קבע רמח"ל "מי שלא הגיע לידיעה זו [השניה] נקרא שלא הבין כלום". והעיקר היאהידיעה השלישית שם, לגלות יחודו של הבורא וכיצד כל קללה תיהפך לברכה. "וזה הדבר לא הושג כל כך בדורינו", כך כתב.

בספר "דעת תבונות" (מהד' הר"ח פרידלנדר, עמ' רלו) הביאו עדות שהגר"א הבין את הנמשל. ולדעתי, גם רבנו הראי"ה הבין הרבה מהנמשל, כמבואר למי שלומד כתביו בעיון הראוי.
גם ר' חיים וילוז'ין כתב כך "ומודעת שכל דברי האריז"ל בנסתרות משל הם" ("נפש החיים", שער ג תחילת פרק ז). בזה מובן לנו מדוע רש"ר הירש ("אגרות צפון", אגרת י"ח) וכן עוד גדולים וטובים שללו לימוד הקבלה. כי הם הכירו בדורם את ה"מקובלים" השטחיים, אלו שעסקו בחיצוניות הלימוד בלי להבין תוכן פנימי. וגם הגר"א הזכיר אותם (ליקוטים שלפני תחילת ביאורו לתקוני זהר, ד"ה ומחצדי חקלא זעירין אינון וכו'). וכן התנגדו ל"פסודו-מקובלים" הממציאים "סגולות" או עורכים "תיקונים" לנפטרים, או תקונים לעבירות של החוטאים או להוציא "דיבוק". ואין זה ענין קבלת אמת, שהיא להבין טעמי המצוות, וביאורי המקראות ומאמרי חז"ל, כדרכו של הגר"א בליקוטיו, ודברי רמח"ל ב"דעת תבונות". ובעקבותיהם הלך הראי"ה.


^ 2.אמר רבי שמעון כאשר אני נמצא ב[חברת] חברינו מבבל נאספים אלי ואני מלמד דברים גלויים, והם מכניסים אותם בחותם של ברזל חזק וסתום מכל הצדדים [=כלומר הדברים מתקבלים אצלם כבלתי מובנים]. כמה פעמים אמרתי להם דרכי התורה של המלך הקדוש [=הקב"ה] ודרכיו העליונים, כמה פעמים לימדתי אותם דרגותיהם של הצדיקים בעולם ההוא [=עולם הנשמות] וכולם מפחדים לומר הדברים אלא מגמגמים בהם. לכן נקראו 'מגמגמים' כמו בעל-מום המגמגם בפיו. אבל הנני דן אותם לכף זכות שהם מפחדים כי אויר קדוש ורוח הקודש [=של ארץ ישראל] חסר להם, והם יונקים מאויר ורוח של רשות אחרת".
^ 3.יומא ט ע"ב; עיין כוזרי,מאמר ב, פסקא כד
^ 4.קידושין סט ע"ב
^ 5.קידושין ע ע"א
^ 6.נחמיה יג,טו-טז
^ 7.לועזית של "לגלוג קל"
^ 8.ח"ג קיא ע"ב
^ 9.מצמצמים
^ 10.מובא בספר שם טוב, דף יג ע"ב
^ 11.שבת לא, א
^ 12.כאן הרב מלמדנו שבכל אופן שההשגחה העליונה עורכת הדברים, אין לנו לתמוה
^ 13.משלי ג, יט
^ 14.זהר פנחס רנו ע"ב רנח ע"א. ספירת חכמה מייסדת ומבססת את המלכות
^ 15.זכריה ד, י
^ 16.אמנם יש שינוי מסויים. הרב בעל התניא הוציא מהחלוקה הנ"ל השנאה למינים ואפיקורסים. אבל הרב קוק הכליל גם אותם וגם אומות העולם בחלוקה זו ("מדות הראיה", אהבה, פסקא ה) ובודאי היה להרב מקור נאמן גם לזה.
^ 17.עוד עיין בזה דברי הרב, "אורות הקודש" ח"ג עמ' שלד
^ 18.תרגומו: היראה מחולקת לשלשה אופנים. שנים מהם אינם עיקר כמו שראוי והאחד עיקר. יש בן-אדם הירא מהקב"ה כדי שיחיו בניו ולא ימותו או ירא מעונש שבגופו או ממונו, ולכן ירא מהקב"ה תמיד. והיראות האלו לא שוות אל העיקר. ויש בן-אדם הירא מפני העונש בעולם הבא ועונש גיהנם. שנים אלו אינם עיקר היראה. אבל יראה שהיא עיקר הוא הירא את אדון-כל מפני שהוא גדול ושליט והוא עיקר ושרש כל העולמות, והכל נחשב כאפס מולו וכו' וכו'. במקום שיראה הקדושה [זו] נמצאת, תחתיה [=דרגא נמוכה ממנה] היא יראה-רעה המכה ומקטרגת והיא [=משמשת] כרצועה להלקות לחוטאים. ומי שירא את ה' מפני עונש מלקות [=הרצועה] וקטרוגה אין שורה עליו יראת ה' הנקראת 'יראת ה' לחיים' (משלי יט, כג) אלא מי שורה עליו? אותה יראה-רעה. ונמצא ששורה עליו הרצועה של יראה-רעה ולא יראת-ה'" עכ"ל

^ 19.עוד עיין בזה "אורות", אורות התחיה, פסקא מה, עמ' פ"ה
^ 20.ע"פ ישעיה כה, יא
^ 21.תקוני זהר, תיקון כ"א, מהד' מוסד הרב קוק, דף נא ע"ב
^ 22.אפשר למצוא סמך לדברי הרב בחידושו של הרב אברהם, בנו של הגר"א, בהערותיו ל"ביאור הגר"א על אגדות", על ברכות דף י' פסקא מ"ד ד"ה ששם נוצר הנפש וכו' "גם שיש לו מדריגת חיה לא יוכל לראות עד שמשיג מדריגת יחידה. אז יבין אחדות שיעור קומה והוא כבוד ד' בעולם, מלא כל הארץ כבודו. וכו' וזהו שמחת לויתן וכו' חיבור כל העולמות, ואחדות היא השמחה האמתית שיהיה לעולם" עכ"ל.


את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il