ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הרכב בתי דין לדיני ממונות חלק ב ;">

בית מדרש גמרא סנהדרין Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

תמוז תשע"ה

הרכב בתי דין לדיני ממונות חלק ב

סנהדרין דף ה ע"א



נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

שני דיינים
הגמרא שואלת מה הנפקא מינה בין רבא לרב אחא ומשיבה שנפקא מינה לדינו של שמואל ששניים שדנו דינם דין אלא שנקראו בית דין חצוף, שלא כדעת רבי אבהו שדינם אינו דין.
הר"ן (ג ע"א ד"ה ולענין הלכה) כותב בשם הרמב"ן שפסק כרבא משום שמצאנו בכל הש"ס שדנים הלוואות רק מכח שליחותייהו קעבדינן, ולפי רב אחא מעיקר הדין דנים בהדיוטות ואין צורך בתקנת "שליחותייהו".
הרמב"ם (סנהדרין ב, י) פסק שמותר לאחד לדון מן התורה שנאמר "בצדק תשפוט עמיתך" ומדברי סופרים צריך שלושה. באופן פשוט משמע שפסק כרב אחא אמנם באותה הלכה כותב ששניים שדנו אין דינם דין, ומתקשים המפרשים שהרי בסוגייתנו הגמרא תלתה את דינו של שמואל במחלוקת רבא ורב אחא ואם כן לפי רב אחא הלכה כשמואל שדינם דין, וכבר התקשה בכך הר"ן (ג ע"א ד"ה ולענין הלכה). עוד קשה מדברי הרמב"ם בפרק ה (הלכות ח-ט). שם כתב שהיכולת לדון בבבל הודאות והלוואות וכל דבר שכיח שיש בו חסרון כיס היא מכח שליחותייהו קעבדינן, וקשה מדוע נזקק לשליחותייהו הרי אם פוסק כרב אחא מן התורה לא צריך סמוכים. שתי הקושיות הובאו בכסף משנה .
את הקושיא השניה מביא הכסף משנה (ה, ח) בשם הרמ"ך , והם נשארו עליה בצריך עיון. האור שמח מתרץ שהרמב"ם סבר כדעת רבנו חננאל , שלרב אחא מן התורה צריך אחד סמוך 1 , כמדוייק מדברי הרמב"ם (ה, ח): "דיני קנסות כגון גזילות וחבלות... אין דנין אותם אלא שלשה מומחים והם הסמוכין בארץ ישראל, אבל שאר דיני ממונות כגון הודאות והלואות אינן צריכין מומחה אלא אפילו שלשה הדיוטות ואפילו אחד מומחה דן אותן", משמע שיחיד מומחה פירושו סמוך כפי שכתב הרמב"ם בתחילת המשפט שבגזילות וחבלות צריך שלושה מומחים והם הסמוכים (גם הרמ"ך והכסף משנה דייקו שכך משמע מדבריו אך הם תמהו על כך, ובשו"ת הרשב"א (חלק ו סי' קעז) לא סבר כך בדעת הרמב"ם), ואם כן גם לשיטת רב אחא כשתיקנו חכמים להסתפק בשלושה הדיוטות היו זקוקים לבסס תקנתם על "שליחותייהו".
הנתיבות (ג ס"ק א) מתרץ, שאמנם רב אחא עצמו סבר שמהתורה יחיד הדיוט כשר משום שאין עירוב פרשיות וגם אין ללמוד מ"משפט אחד יהיה לכם" משום שנאמר "בצדק תשפוט", אך להלכה אף שפוסקים כרב אחא שלומדים מ"בצדק תשפוט" שמספיק אחד מכל מקום פוסקים שיש עירוב פרשיות, ולכן הפסוק "בצדק תשפוט" רק מגלה לנו שמספיק אחד אך עליו להיות מומחה, ולכן זקוקים לתקנת "שליחותייהו".
הקצות (ג ס"ק א) מתייחס לשאלה השנייה ומיישב שאפילו אם מהתורה מספיק אחד הדיוט לעצם הדין בכל אופן לצורך כפייה צריך שלושה מומחים. הקצות לומד זאת מן התוס' (ב ע"ב ד"ה ליבעי) שהתקשו מדוע במקום אחד הגמרא לומדת את המקור למומחים מג' פעמים שנאמר "אלוהים" ובמקום אחר מהנאמר "לפניהם". ומתרצים ש"לפניהם" מוסב על "אלוהים" ומלמדנו שצריך לידון בפני ההרכב שאת הלכותיו למדנו מ"אלוהים". ובדעת רש"י שביאר ש"לפניהם" מוסב על שבעים הזקנים תירץ באופן אחר וכתב ש"אלוהים" מלמד על עיקר הדין ו"לפניהם" העוסק בפרשייה של כפייה מלמד אותנו על דין כפייה המצריכה שלושה מומחים. על פי זה לומד הקצות שגם לרב אחא שלומדים מ"בצדק" שמספיק אחד הדיוט בהודאות והלוואות והלימוד של "אלוהים" לא מוסב על עניינים אלו, בכל אופן הלימוד של "לפניהם" לגבי כפייה נותר על כנו ומחייב מומחים. רב יוסף שכפה על הגט השיב לאביי ש"שליחותייהו קעבדינן מידי דהוה אהודאות והלוואות". רב יוסף סבר ששיעבודא לאו דאורייתא ולכן על כרחנו יכולת הכפייה בהלוואות היא כדברי הגמרא שכופים על המצוות עד שיאמר רוצה אני (אחרת היה אפשר לומר שאין זה כפייה אלא פשוט זהו ממון המשועבד למלווה והם רק נותנים לו את שלו), ולכך ודאי צריך בית דין מומחים גם בהלוואות ולכן מוכח משם ששליחותייהו קעבדינן. לכן אומר הרמב"ם שגם בהלוואות זקוקים ל"שליחותייהו".
הקצות (ג ס"ק ב ד"ה ובזה יתיישב) משיב באופן נוסף, על פי דברי הרמב"ם (סנהדרין ה, יח) שהודאת בעל דין בפני יחיד מומחה אינה נחשבת הודאה ויכול לחזור בו, ומבאר הקצות שדווקא עצם הדין של יחיד מומחה הוא דין כמו פסיקת רב באיסור והיתר אולם אין לו גדר של בית דין ולכן הודאה בפניהם אינה מחייבת. על פי זה מסביר שמהתורה יש גדר של בית דין וממילא תוקף להודאה רק בפני בית דין של שלושה מומחים, וחכמים תיקנו שיהיה גם לשלושה הדיוטות ועוד תיקנו שיחיד מומחה רשאי לדון אך אין לו גדר של בית דין. הרמב"ם שכתב שזקוקים לתקנת "שליחותייהו" בהודאות והלוואות עוסק בהודה במקצת כעת בבית הדין ובכופר הכל שהוחזק כפרן, שלעניינים אלו צריך גדר בית דין (נראה בהסבר הקצות, שדברי רב אחא בגמרא לגבי הודאות אינם עוסקים בכך אלא בעדים שהודה בעבר, שבכך לא זקוקים לגדר בית דין כי אינו מודה כעת בפניהם).
הנתיבות (ס"ק א) חולק על תירוצו הראשון של הקצות וסובר שאין צורך בבית דין לכפייה, ואף בכפייה על המצוות כל אחד מצווה להפריש חברו מאיסור. ומוכיח זאת מב"ק כח ע"א שנרצע שכלו ימיו רשאי רבו להכותו כדי להפרישו מאיסור שפחה.
לגבי הקושיא הראשונה משיב הכסף משנה (ב, י) בשם תשובת הרשב"א (חלק ו סי' קעז) שגם רב אחא יכול לסבור כרבי אבהו שאין דינם דין, ואף שמהתורה מספיק אחד הדיוט מכל מקום כאשר תיקנו חכמים והצריכו שלושה אלמו את תקנתם שאפילו בדיעבד אם דנו בפחות משלושה אין דינם דין. ודברי הגמרא שלרב אחא יש את דינו של שמואל כוונתם מעיקר הדין. בפשטות משמע שאומר שרב אחא סובר כשמואל מעיקר דין התורה אך לאחר תקנת חכמים אכן אין נפקא מינה בין השיטות, וכן תירץ בפירוש הר"ן (ג ע"א ד"ה ולענין הלכה). אך לכאורה זהו דוחק כי לפי זה מהי שאלת הגמרא מה הנפקא מינה ביניהם הרי אם השאלה היא על דין התורה הנפקא מינה ברורה לעין כל, ואם כן ודאי שאלתה הוא מה הנפקא מינה לאחר תקנת חכמים שלדעת שניהם צריך שלושה הדיוטות. באבן האז"ל (ב, י) מפרש דברי הרשב"א שאין כוונת הגמרא שלרב אחא בהכרח יש את דינו של שמואל אלא שהוא יכול לסבור כשמואל בניגוד לרבא שאינו יכול לסבור כמותו. כך יישב את הרמב"ם גם האור שמח (ב, י) והסביר שלכן הגמרא לא כתבה שיש ביניהם את דינו של רבי אבהו הפוסל שניים שדנו, כי את דינו של רבי אבהו שניהם יכולים לסבור 2 .
הנתיבות (ס"ק א) מתרץ, על פי דבריו שהובאו למעלה, שאמנם רב אחא עצמו סבר שמהתורה יחיד הדיוט כשר משום שאין עירוב פרשיות וגם אין ללמוד מ"משפט אחד יהיה לכם" משום שנאמר "בצדק תשפוט", ולכן גם שני הדיוטות שדנו דינם דין, אך להלכה אף שהלכה כרב אחא שלומדים מ"בצדק תשפוט" שמספיק אחד מכל מקום הלכה שיש עירוב פרשיות, ולכן הפסוק "בצדק תשפוט" רק מגלה לנו שמספיק אחד אך עליו להיות מומחה, וממילא אף שנזקקו חכמים להקל בשלושה הדיוטות לא נזקקו להקל גם בשני הדיוטות.

יחיד המומחה לרבים – גם לשיטת רבא?

הברייתא אומרת שיחיד המומחה לרבים יכול לדון יחידי, ומסתפקת הגמרא אם מספיק גמיר וסביר או שצריך שגם יקבל רשות מריש גלותא, ומסיקה שאין צורך בנקיטת רשות. רש"י (ד"ה דן אפילו) מבאר שיכול לדון יחידי משום שנאמר "בצדק תשפוט" והתנא בברייתא כאן סבר שאין עירוב פרשיות, כלומר, שדין זה נכון רק לשיטת רב אחא ולא לשיטת רבי אבהו ורבא. התוס' (ד"ה ואם) והרמב"ן (כג ע"א ד"ה והוי יודע) חולקים וכותבים שדין זה נכון גם לדעת רבי אבהו ורבא וכן מוכח מכך שרבי אבהו התבטא שלדברי הכל אין דינם דין ואם כן לא מסתבר שברייתא מפורשת אינה סוברת כן, אלא שבזמן שחכמים תיקנו להסתפק בשלושה הדיוטות תיקנו אפשרות נוספת ביחיד המומחה לרבים.
כמובא למעלה, הרמב"ם פסק כרב אחא. הרשב"א בתשובה (חלק ו סי' קעז) מנמק שהרמב"ם פסק כרב אחא בגלל שכך מוכח מהברייתא בדף ה ע"א האומרת שיחיד מומחה לרבים כשר לדון, ולפי רבי אבהו לא מסתבר הדבר כי אם מהתורה צריך שלושה מומחים וחכמים הקלו בשלושה הדיוטות בגלל שלא מצויים סמוכים, אין סיבה שיוסיפו להקל גם ביחיד מומחה לרבים (ובפרט שמדובר באינו סמוך), שהרי שלושה הדיוטות כן מצויים. אפשר להוסיף ולבאר שמצאנו שהתורה הצריכה שני תנאים, גם סמוכים וגם שלושה, והיא ראתה עניין בכל אחד מהם, ואם כן גם אם יש אילוץ להקל באחד מהעניינים אין סיבה להקל גם בשני. הרמב"ן התייחס לקושי זה ויישבו שיחיד מומחה לרבים עדיף יותר משלושה הדיוטות. לכאורה עדיין יש לשאול, גם אם הוא עדיף משלושה הדיוטות מדוע לא נצריך שיתלוו אליו שני הדיוטות נוספים. ואפשר לומר שאם נצריך זאת אנשים כבר יעדיפו שלושה הדיוטות ולא יטרחו אחר מומחה לרבים. עוד יש לומר שאם יצטרפו שני הדיוטות גרע שמא הם יכריעו כנגדו. אבן האז"ל (ב, י) מסביר שהרמב"ם לא יכול לסבור כך לשיטתו (ה, יח) שהודאה בפני יחיד מומחה לרבים אינה הודאה, כלומר לדעתו אין לו תוקף של בית דין, ואם כן לדעתו ודאי שלושה הדיוטות עדיפים. לדברי הרשב"א, גם הרמב"ם סבר כרש"י שהברייתא הולכת רק בשיטת רב אחא, אולם יש להעיר שדבריו הם לשיטתו ברמב"ם שיחיד מומחה כשר גם אם אינו סמוך אולם לפי האור שמח שמעיקר הדין צריך דווקא סמוך (וכן הבינו הרמ"ך והכסף משנה ברמב"ם אלא שתמהו על כך) גם לרב אחא צריך לומר שיחיד מומחה לרבים כשר רק משום שהקלו חכמים ואם כן אין סיבה לדחוק שהברייתא דווקא לרב אחא אלא מסתבר לומר שהיא גם כרבא משום שחכמים הקלו. אמנם עדיין יותר מסתבר להעמיד כרב אחא משום שלרבא התורה הצריכה שני תנאים, גם שלושה וגם סמוכים, ואם היה צורך להקל בסמוכים למה יקלו גם בשלושה, אולם לרב אחא התורה לא הצריכה דווקא שלושה, ואם כן לאחר שחכמים הקלו בשלושה הדיוטות מתיישב על הלב שיקלו גם ביחיד מומחה לרבים.

הודאה וקבלת עדות בפני יחיד מומחה
כאמור, הרמב"ם (ה, יח) פוסק שלהודאת בעל דין בפני יחיד מומחה אין גדר של הודאה בפני בית דין והוא יכול לחזור בו מהודאתו, וכן כתב (ב, יא) שליחיד מומחה מותר לדון יחידי אך אינו חשוב בית דין. והש"ך (מו ס"ק ע) מוסיף שאף אין להם תוקף לקבלת עדות. לעומת זאת הרא"ש (סי' ב) כותב שחכמים תיקנו שידונו או שלושה הדיוטות או יחיד מומחה לרבים ולא הזכיר שום חילוק ביניהם, וכתב הטור (סי' ג סע' ב) שייראה מדבריו שאין שום חילוק ביניהם.
בדעת הרמב"ם הבינו הקצות (ג ס"ק ב) והנתיבות (ס"ק א) שיחיד שדן הריהו ככל רב המורה באיסור והיתר, וב שיעורי רבי שמואל (ס"ק טו) חולק וכותב שאמנם אינו נחשב בית דין אך בכל אופן נחשב דיין ויש לדבריו תוקף של פסק דין. כמובן שגם לדעת הקצות והנתיבות יש תוקף מעבר להוראת רב רגיל שכן יש לו תוקף לכפות את פסקו על בעל הדין בשונה מרב המורה באיסור והיתר.
מהי הסברא לחלק בין הרכב של שלושה להרכב של יחיד מומחה? בשיעורי הגר"א שפירא (עמ' רנב) מבאר שלצורך גדר בית דין יש צורך במינוי של שררה ולצורך שררה צריך שלושה כעין שמצאנו לגבי גביית צדקה (ב"ב ח ע"ב) שלא יגבו פחות משניים משום שאין עושים שררות על הציבור פחות משניים. גם מדבריו נראה כהבנת הגר"ש רוזובסקי שיש לפסק של דיין יחידי תוקף של פסק דין ולא רק כהוראת רב אלא שאין זה נחשב גדר של בית דין. הגר"א שפירא מסביר שההבדל בין דיין יחידי לבית דין הוא שלבית דין יש גדר של בית דין גם לאורך כל הדיון ולפיכך יש תוקף להודאה או לעדות בפניהם, לעומת דיין יחידי שכל תוקפו הוא בפסק אך לאורך כל הדיון אינו מוגדר כבית דין וממילא ההודאה בפניו היא כהודאה מחוץ לבית דין ויכול המודה לחזור בו וכן עדות בפניו היא כעדות מחוץ לבית הדין ולכן אף שיכול הדיין להסתמך על עדותם כל עוד לא חזרו בהם מכל מקום אם רוצים העדים יכולים לחזור בהם ולא קיים בהם הדין שכיוון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. על פי יסוד זה מסביר הוא את המקור שנתן הגר"א (על השו"ע, ג ס"ק יח) לדברי הרמב"ם. הגר"א כותב שהמקור הוא מב"ב לא ע"א שהמודה בפני חברו מחוץ לבית דין יכול לחזור בו מהודאתו, ולכאורה קשה הרי שם לא הודה כלל בפני שום דיין שמתכוון להתדיין בפניו ומניין שאפילו הודאה בפני הדיין בשעת ההתדיינות אינה מועילה. אך על פי הנאמר מובן, משום שהרמב"ם הבין שאין גדר של בית דין לדיין יחיד אלא רק לפסק דינו אך לאורך הדיון אין זה מוגדר כבית דין, ואם כן לאור הגמרא בב"ב שאין תוקף להודאה מחוץ לבית הדין גם כאן לא יהא תוקף להודאה.




^ 1.ראה בסיכום לסוגיא הקודמת 'הרכב בתי דין לממונות חלק א' שיש להסתפק אם כוונת רבנו חננאל לסמוך או לגמיר וסביר.
^ 2.וביאר על פי הבנתו ברמב"ם שגם לרב אחא צריך שאחד מהם יהיה סמוך, כמובא למעלה, שזו הסיבה שבגללה מכריע הרמב"ם שגם לפי רב אחא שניים שדנו אין דינם דין, כי מהתורה לא מועיל היות שאין ביניהם סמוך וחכמים הקלו רק בשלושה הדיוטות (אף כשאין ביניהם מומחה משום תקנת "שליחותייהו" שתוקנה בגלל שלא היו בבבל סמוכים ושוב לא חילקו והקלו גם בארץ ישראל), אך כל שלא עשה כתקנתם והסתפק בשניים ממילא לא עשה כפי ששלחוהו ואינו מועיל. כמובן שאין זו סברא מוכרחת שהרי הגמרא אמרה שרב אחא כן יכול לסבור כשמואל, אלא שאינו מוכרח לסבור כמותו ואף יותר מסתבר שלא יסבור כמותו.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il