ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

עדות מיוחדת

בית מדרש גמרא סנהדרין Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

תמוז תשע"ה

עדות מיוחדת

סנהדרין דף ל ע"א



נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

בברייתא מובאות שתי מחלוקות תנאים לגבי צירוף עדים. לדעת חכמים אין עדותם מצטרפת עד שיראו כאחד ואילו לדעת רבי יהושע בן קרחה אפילו ראו בזה אחר זה מצטרפים. לדעת חכמים אינה מצטרפת עד שיעידו בבית הדין כאחד ולדעת רבי נתן רשאים להעיד אפילו בימים נפרדים ומצטרפים. נעסוק במחלוקת הראשונה. הגמרא מביאה שתי אפשרויות בשורש המחלוקת: או שנחלקו מסברא שלדעת חכמים כל אחד מעיד על מנה אחד ולכן אינם מצטרפים ואילו לריב"ק סוף סוף שניהם מעידים שחייב מנה, או שנחלקו בדרישת הפסוקים, שלדעת חכמים מכך שנאמר "לא יקום עד אחד" מדייקים שבמקום שכתוב "עד" בלבד בלי "אחד" הכוונה לשניים ומכך שהתורה בחרה להתבטא בלשון יחיד לומדים שצריך שיראו כאחד, ולדעת ריב"ק מרבים מהנאמר "והוא עד או ראה או ידע" שכשר. בגמרא מבואר שלפי ריב"ק אפילו אם אחד ראה שמלווה מנה ביום ראשון ואחד ראה שמלווה מנה אחר ביום שני מצטרפים יחד לחייבו מנה למרות שכל אחד ראה מנה אחר. הרי"ף והרמב"ם (עדות ד, ב) פסקו כריב"ק, וכן פסק השולחן ערוך (ל, ו).
במשנה במכות ו ע"ב כתוב שאם היו שניים רואים אותו מחלון זה ושניים רואים אותו מחלון אחר אזי אם מקצתן רואים אלו את אלו הרי אלו עדות אחת, ואם לאו הרי אלו שתי עדויות. ובגמרא שם דורש רב מהפסוק "לא יומת על פי עד אחד" שעדות מיוחדת פסולה (עד אחד – אפילו אחד אחד), כלומר, אם היה עד אחד בחלון זה ועד אחד בחלון אחר ולא ראו זה את זה אינם יכולים להצטרף ולהיחשב כשני עדים. ובהמשך מסייג רב נחמן שדין זה נכון דווקא בנפשות, שהרי הדרשה היא "לא יומת" אך בממונות מצטרפים.
הראשונים מתקשים מהו חידושו של רב נחמן הרי אנו פוסקים להלכה כרבי יהושע בן קרחה שאפילו אם ראו הלוואות שונות מצטרפים, כל שכן אם ראו את אותה הלוואה מחלונות שונים. הרמב"ן שם מתרץ שרב נחמן בא לחדש שאפילו לדעת חכמים שבשתי הלוואות אינם מצטרפים גם בממונות מודים הם שבהלוואה אחת משתי חלונות מצטרפים.
הראב"ד (מובא בריטב"א שם) מתרץ שרב נחמן בא לחדש שמצטרפים גם לעניין שאם נמצא אחד מהם קרוב או פסול בטלה כל העדות. הריטב"א חולק וכותב שלא משמע כן מלשונו, ומעבר לכך חולק מסברא על עצם הדין וכותב שלא מסתבר שנחמיר בדיני ממונות יותר מנפשות, שהרי בנפשות הואיל ואינם מצטרפים אם תיפסל כת אחת לא תיפסל השנייה שראתה מחלון אחר כשלא ראו מקצתם אלו את אלו.

טעם החילוק בין ממונות לנפשות
על כל פנים עולה מהגמרא שם שדווקא בדיני ממונות מצטרפים בשני חלונות, וכל שכן לגבי המקרה שבסוגייתנו שראו שני מעשים שונים שרק בדיני ממונות מצרפים אך בדיני נפשות כגון שכל אחד ראה שרצח אדם אחר אינם מצטרפים ולא ניתן לחייב את הרוצח מיתה. ויש לעמוד על טעם החילוק.
התומים (סי' ל ס"ק יא) מסתפק אם הדין שמצטרפים בממונות הוא רק תקנה מדרבנן או שהוא מעיקר הדין. לפי הצד הראשון מעיקר הדין דינו כנפשות שהרי הוקשו ממונות לנפשות בפסוק "משפט אחד יהיה לכם" אלא שחכמים תיקנו לצרף בממונות משום נעילת דלת.
לפי הצד השני מעיקר הדין יש לקבלם משום שיש חילוק עקרוני בין עדות בדיני ממונות לנפשות. בממונות "לא איברו סהדי אלא לשיקרא" (קידושין סה ע"ב), כלומר, כל מטרתם של העדים היא לברר לנו את האמת ולכן במקום שהאמת ידועה אין צורך בעדותם, כגון שיש הודאת בעל דין 1 . לעומת זאת בנפשות יש גזירת כתוב שלא הורגים אפילו אם יש ידיעה גמורה כל עוד לא היה גדר של עדות, ולכן גם אם יש הודאת בעל דין לא ניתן להרוג על פיהם את הנידון. ומבאר התומים שבעדות מיוחדת מצד הבירור המציאותי העדות הינה בירור גמור ובית הדין רואים שכך האמת בלי ספק, אלא שלימדה אותנו התורה שאין לכך גדר של עדות, ולכן בנפשות זו בעיה ואינם מצטרפים אך בממונות מצטרפים. יש להעיר, שכמובן גם בממונות יש גזירת כתוב שלשני עדים יש נאמנות מוחלטת ושמאה כתרי ותרי כמאה ואם כן אין דיני העדות מבוססים על סברות בלבד, אך בכל אופן באופן מהותי עניינם יותר בירור מאשר גדר של גזירת כתוב ולכן במקום שמצאנו בתורה חילוק בין ממונות לנפשות הוא מובן מאוד מסברא.
האור שמח (עדות ד, א) מביא את קושיית הראשונים כיצד ניתן לחלק להלכה בין נפשות לממונות הרי נאמר "משפט אחד". הרמב"ן עצמו במכות תירץ שאין בכך כל קושי הואיל ויש פסוק מפורש המגלה לנו שבהלכה זו יש חילוק ביניהם, או כדרשה המובאת במכות "לא יומת על פי עד אחד" או כדרשה המובאת בסוגייתנו מהריבוי "או ראה או ידע". על כל פנים האור שמח ראה בכך קושי ואולי לא רצה לומר שזו סתם גזירת כתוב המחלקת ביניהם אלא מסתבר שיש טעם בחילוק התורה, ולכן מיישב בדרך שונה. ומבאר שיש חילוק עקרוני בין דיני ממונות לנפשות שבממונות עצם המעשה כבר מטיל על האדם את חיובו, כגון אדם שגזל חייב לשלם בין אם ראו זאת עדים בין אם לא, אולם בנפשות רק כשבית דין מחייבים אותו נוצר החיוב, ולכן אם אדם רצח ולא ראוהו עדים או אפילו ראו והעידו אך עדיין לא נגמר הדין אינו חייב מיתה ואם בא אדם והרגו ההורגו חייב מיתה, וכן במכות ה ע"א מבואר שאם באו עדים והעידו שפלוני חייב מיתה והזימום אף אם אחר כך באו כת נוספת והעידה שעוד קודם לכן היה חייב מיתה אין הזוממים נפטרים וחייבים מיתה הואיל וזממו לחייב מיתה קודם שבאו הכת השנייה, ואז עדיין לא היה 'בר קטלא'.
על פי חילוק זה מיישב, שכאשר מעידים בנפשות הואיל ולא ראו זה את זה אינם יודעים אם השני דובר אמת וממילא עדותם כוללת רק עדות על עצם המעשה אך לא על חיובו של הנידון שהרי כל אחד מהם אינו יודע אם הנידון באמת חייב מיתה או שלא היו שני עדים וממילא אינו חייב. לעומת זאת בממונות עדותם כוללת גם עדות על חיובו 2 שהרי עצם מעשה הגזילה מחייבו. ואכן גם בנפשות, אם שניים יעידו על פלוני שנגמר דינו בבית הדין למות, אף אם כל אחד יעיד על בית דין אחר יש לצרף עדותם הואיל ועדותם אינה רק על המעשה אלא גם על חיובו.
נראה לבאר כוונתו, שכאשר העדות כוללת רק עדות על עצם המעשה אינם מצטרפים משום שלא ראו את אותו המעשה ואם כן המעשה לא יכול לצרפם, אולם תוצאת החיוב היא אותה תוצאה, ולכן כאשר עדותם כוללת עדות על החיוב – החיוב יכול לצרפם. ולכאורה הדברים מפורשים בגמרא בסוגייתנו שביארה את מחלוקת חכמים וריב"ק גם על דרך הסברא ופירשה שסברת חכמים היא "אמנה דקא מסהיד האי לא קא מסהיד האי", ואילו סברת ריב"ק מנגד היא "אמנה בעלמא תרוויהו קמסהדי", כלומר, בניגוד לחכמים המסתכלים על המנה שבמעשה ולפיכך רואים כאן שני מעשים שונים ריב"ק מסתכל על החיוב ששניהם חייבוהו, שגם הוא כלול בעדותם, ומצד החיוב שניהם מעידים על אותה תוצאה ולכן יכולים להצטרף.
יש לשאול על דברי האור שמח, מה אכפת לי בכך שכל אחד מהעדים יודע שהנידון יתחייב, ומדוע אז נחשב כאילו מעיד גם על התוצאה, הרי סוף סוף אף אם הם יודעים שיתחייב בית הדין יוצרים את החיוב ואם כן החיוב לא כלול בעדותם.
לכן נראה להציע טעם רביעי , בטעם החילוק בין ממונות לנפשות, הדומה לדרכו של האור שמח. יש לחלק שבממונות עצם המעשה מחייב ואילו בנפשות פסק בית הדין יוצר את החיוב, ולפיכך בממונות כדברי האור שמח מצטרפים אף אם לא ראו זה את זה משום שתוצאת החיוב המשותפת שכלולה בעדותם מצרפת אותם. אולם בנפשות יש לומר שלא כאור שמח, שאפילו אילו כל אחד היה יודע שיתחייב, כגון שאינם רואים בעיניהם את העד הנוסף אך יודעים על קיומו על ידי טלוויזיה במעגל סגור וכד', לא היה מועיל משום שסוף סוף אף אם הם יודעים החיוב לא כלול בעדותם אלא בית הדין יוצרים אותו. מדוע אם כן כאשר אחד רואה את השני מצטרפים? אין זה משום שאז הוא יודע שהנידון יתחייב אלא משום שאז הם רואים ביחד את המעשה והראייה המשותפת מצרפת אותם. יש לדמות זאת להלכות זימון שאם שתי חבורות יושבות בשני חדרים שונים אזי אם מקצתם רואים אלו את אלו יכולים להצטרף יחד לזימון משום שנחשבים במעמד אחד. כפי שיובא בהמשך מטעם זה "נרוויח" על פני טעמו של האור שמח שהגמרא במכות לגבי צירוף של המתרה תתיישב כפי פשוטה וכפי שפירשוה הרמב"ם והתוס'.
לסיכום, ראינו שלושה טעמים לחלק בין ממונות לנפשות והצענו דרך נוספת: א. לפי הצד הראשון בתומים מעיקר הדין אכן אין לחלק אלא זוהי תקנה מדרבנן כדי לא לנעול דלת בפני לווין. ב. לפי הצד השני שם מצד האמת יש בירור אלא שזהו גדר בהלכות עדות ולכן בממונות שמטרת העדים היא רק לבירור האמת לא נאמר גדר זה. ג. טעם האור שמח שבממונות העדות כוללת גם את תוצאת החיוב ומצד חלק זה של העדות יכולים להצטרף ובנפשות אינה כוללת משום שאינם יודעים אם יתחייב. לדבריו בממונות מתקיים הגדר של הצירוף ואילו לפי התומים דווקא המעשה מצרף ולכן הגדר אינו מתקיים אלא שכלל אינו נצרך. ד. בממונות העדות כוללת גם את תוצאת החיוב ומצד חלק זה של העדות יכולים להצטרף ובנפשות אינה כוללת משום שבית דין יוצרים את החיוב.

צירוף על ידי המתרה
האור שמח כותב שלפי חילוקו כאשר כל עד ראה מחלון אחר ולא ראו זה את זה אולם שניהם ראו את המתרה והוא ראה אותם, אין המתרה מצרפם, שהרי סוף סוף כל אחד מהם לא יודע אם הנידון חייב מיתה כי לא ראה שיש עוד עד.
ומביא שדין זה תלוי במחלוקת ראשונים בפירוש הסוגיא במכות, שכן רבא אומר שם שאם שניהם ראו את המתרה או שהוא ראה אותם הריהו מצרפם, והתוספות והרמב"ם סוברים שדבריו מוסבים על הברייתא העוסקת באחד שראה מחלון זה ואחד מחלון אחר, ואם כן סברו שהמתרה מצרפם שלא כאור שמח. אולם המפרש המובא בתוס' מסביר שאכן המתרה אינו מצרפם, ודברי רבא מוסבים על המשנה וכוונתם להפך, שבמקרה שבמשנה שכל כת רואה מחלון אחר ואינם רואים זה את זה, שאינם מצטרפים, מדובר אפילו כאשר שתי הכתות ראו את המתרה או הוא ראה אותם.
לפי שני חילוקי התומים אין צורך מיוחד שכל עד ידע שהנידון יתחייב אלא עצם ראיית העד השני גורמת לצרף אותם (אף אילו לא הייתה גורמת לו לדעת שהנידון יתחייב), ולפי זה יש מקום לשתי השיטות וזוהי מחלוקת בגדר של צירוף, האם דווקא ראיית העד השני בעצמו גורמת לצרוף או שגם גורם אמצעי המחבר ביניהם יכול ליצור צירוף. ואם כן את שיטת הרמב"ם והתוס' נצטרך לבאר על פי התומים.
וכן לפי הטעם הרביעי , יש מקום לשתי השיטות וממילא נוכל ליישב על פי טעם זה את הרמב"ם והתוס', שהרי לדרך זו אין צורך שכל עד ידע שהנידון יתחייב והטעם שכאשר אחד רואה את השני מצטרפים אינו משום שאז הוא יודע שהנידון יתחייב אלא משום שאז הם רואים ביחד את המעשה והראייה המשותפת מצרפת אותם, ואם כן יש מקום לומר שגם ראייה משותפת של המתרה מצרפת.

בעדות על פסק דין שפלוני נתחייב מיתה
כאמור למעלה, האור שמח כתב שלפי טעמו אם שני עדים יעידו שפלוני נתחייב מיתה בבית דין, וכל אחד מעיד על מקרה בבית דין אחר, הם כן יצטרפו יחד ויוכלו לחייבו מיתה, משום אף שזו עדות נפשות כאן כל אחד מהם יודע שחייב מיתה.
גם לפי הטעם הרביעי שכתבנו הדין יהא כן, משום שבדרך כלל בנפשות אינם מצטרפים משום שבית דין יוצרים את החיוב בשונה מממונות, אולם במקרה שלפנינו הם מעידים על חיוב שכבר נוצר, ואם כן העדות המשותפת על תוצאת החיוב מצרפת אותם.
אולם לפי שני טעמי התומים גם כאן לא יצטרפו שהרי סוף סוף מדובר בעדות נפשות ובכך לא שייכת תקנת חכמים שלא תנעול דלת, וכן לא שייך לומר שלא איברו סהדי אלא לשיקרא, שהרי אדם המודה בבית דין שנתחייב מיתה בבית דין אחר אינו נאמן ולא יהרגוהו אלא גם כאן נצרכים גדרי עדות המלאים כמו בכל עדות נפשות.

גיטין
כמובא למעלה, הרי"ף , הרמב"ם ובעקבותיהם השולחן ערוך פסקו כריב"ק. הסמ"ג (עשין קט) הקשה עליהם מהגמרא בגיטין לג ע"ב המקשה בסתם משיטת חכמים, ומשמע שסברה שהלכה כמותם שאין עדותם מצטרפת עד שיראו כאחד.
התומים (ל ס"ק יא) תירץ את קושיית הסמ"ג על פי טעמו, שטעם החילוק בין ממונות לנפשות הוא שבנפשות זו גזירת כתוב שצריך דווקא עדות עם כל גדרי העדות לעומת ממונות שלא איברו סהדי אלא לשיקרא, ואם כן גם בגיטין ובכל דבר שבערווה הואיל ויש גזירת כתוב שצריך עדים יש להשוות דינם לנפשות, ובכך גם ריב"ק פוסל עדות מיוחדת. בהערות הלבושי חושן שם מביא ש הישועות ישראל חולק וסובר שמועיל מהתורה גם בגיטין ואפילו בשני מעשים 3 .
והנה גם לפי טעם האור שמח ריב"ק יודה במקרה שם, שכן מדובר על עדי כתיבה בגט, והעדים החותמים בגט הם עדי קיום המקיימים את הגט ולא רק מגלים לנו בעדותם מהי האמת, ואם כן יש לדמות לנפשות שאם העד לא יודע שהיה עד כשר נוסף אין העדות על התוצאה נכללת בעדותו, וגם כאן העדות על התוצאה שהיא מגורשת לא נכללת בעדות (בשונה מעדי חתימה היודעים אחד מהשני שכדברי הנימוקי יוסף בגיטין נחשבים כאילו מעידים גם על המסירה).
אולם לפי הטעם הרביעי , הואיל וכאן התוצאה של הגירושין נובעת מעצם המעשה של כתיבת הגט ונתינתו בפני עדים (והחותמים הריהם כמעידים גם על הנתינה), הרי שהתוצאה נכללת בעדותם ואין לדמות לנפשות ששם בית הדין יוצרים את חיוב המיתה 4 .
והנה יש לדון במקרה נוסף, מה הדין כאשר שני עדים מעידים בעדות מיוחדת שראו גט שניתן לאשה בפני שני עדים אחרים. ולכאורה דין זה תלוי בטעמים השונים, שכן לפי טעמו השני של התומים אכן יש לדמות גיטין לנפשות וכן לפי טעמו הראשון, שהרי בגיטין לא שייכת תקנה שלא תנעול דלת בפני לווין או שתנעול דלת בפני גזלנים.
אולם לטעמו של האור שמח מקרה זה דומה לעדות מיוחדת המעידים שפלוני נתחייב מיתה בבית דין, שהואיל ושניהם יודעים את התוצאה הריהי נכללת בעדותם ומצטרפים, וכך כאן שניהם יודעים שהגירושין חלו, שהרי ראו שהגט ניתן בפני שני עדים. וכן לטעם הרביעי, כפי שנכתב למעלה, הואיל והגירושין נובעים מעצם נתינת הגט בפני עדים ולא בית דין יוצרים את התוצאה הרי שהיא נכללת בעדותם ומצטרפים.

נמצא אחד מהעדות המיוחדת קרוב או פסול
כאמור למעלה, הראב"ד ביאר שרב נחמן בא לחדש שבממונות מצטרפים בעדות מיוחדת גם לעניין שאם נמצא אחד מהם קרוב או פסול בטלה כל העדות. ואילו הריטב"א חלק הן מצד משמעות הלשון הן מצד הסברא וכתב שלא מסתבר שנחמיר בממונות יותר מנפשות ששם לא נפסלת כל העדות בכך.
הקצות (סי' לו ס"ק ב) מביא את דברי הראב"ד ומיישבו בסברא שאכן חומרו הוא קולו וקולו הוא חומרו. כלומר, שורש החילוק הוא מצד החומרא בדיני נפשות, שעדים לא מצטרפים בעדות מיוחדת ולא הורגים על פי עדות כזו אולם נולדת מכך קולא שהואיל ואינם מצטרפים ממילא אם אחד מהם קרוב או פסול אינו פוסל את השני, ולעומת זאת בממונות שמקלים ומצרפים נולדת מכך חומרא שאם אחד פסול נפסל גם השני. הקצות מבין שהראב"ד סובר כך אף לעניין המקרה שבסנהדרין שלא ראו את אותו המעשה אלא הלוואה אחר הלוואה, ואפילו בכך מצטרפים לעניין פסול.
האחיעזר (ח"א סי' כה ס"ק יב) חולק על כך ומבאר שכתב כן רק לעניין עדות מיוחדת שראו משני חלונות את אותו המעשה אך במקרה שלא ראו את אותה ההלוואה גם הראב"ד מודה שאף שמצטרפים לחייב מכל מקום אם נמצא אחד מהם קרוב או פסול אינו פוסל את חברו. וכן מפורש במאירי במכות, המביא את דברי הראב"ד וכותב בפירוש כדברי האחיעזר.
האחיעזר דקדק זאת מלשון הראב"ד המובאת בריטב"א שכתב "היה אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה כיון דהלואה אחת היא", ואם כן מפורש שרק בהלוואה אחת עדותן בטלה. האחיעזר מבאר את טעם החילוק ומוכיח כן מהסוגיא במכות. רב זוטרא מקשה על דברי רב נחמן שעדות מיוחדת כשרה בממונות, שאם כן גם בדיני נפשות תציל כאשר יש עדות מיוחדת ונמצא אחד מהם קרוב או פסול, ונשארת הגמרא בקשיא. מקשה האחיעזר שאין זו קושיא רק על רב נחמן אלא זוהי קושיא כבר על ריב"ק שאמר שמצטרפים בממונות אפילו בשתי הלוואות ואם כן קשה מדוע בנפשות לא מצטרפים בשני מעשים לעניין שאם אחד מהם פסול ייפסל גם השני. ועונה שטעמו של ריב"ק הוא שאין כלל צורך בצירוף בדיני ממונות והואיל ואין כלל דין של צירוף ממילא גם עד פסול אחד אינו פוגם בשאר העדים. אולם רב נחמן כתב את דבריו לפי שיטת חכמים, כפי שביאר הרמב"ן 5 , ולדעתם יש דין של צירוף אלא שבממונות נחשב כצירוף בשונה מנפשות שגזרה התורה "לא יומת על פי עד אחד" שצריכים לראות כאחד, ולכן יש מקום לקושיית הגמרא, שיש לומר שגזירת הכתוב היא רק לחומרא שאינם מצטרפים להמית אך כדי להציל מצטרפים כמו בממונות 6 .
דברי האחיעזר אינם עולים בקנה אחד עם טעם החילוק של האור שמח או עם הטעם הרביעי, שכן לטעמים אלו גם לפי ריב"ק יש דין של צירוף אלא שעדותם על תוצאת החיוב היא המצרפתם ואילו לדברי האחיעזר כלל אין צורך בצירוף. וניתן להסבירו לפי טעם התומים שדווקא בנפשות יש גזירת כתוב שאינם מצטרפים משום גדרי עדות אך בממונות שלא איברו סהדי אלא לשיקרא אין זה מעכב, ולפי טעם זה בתומים ניתן לומר, ואף מסתבר יותר לומר, שבממונות כלל אין דין של צירוף (ולא שחודש שאפילו בשני מעשים נחשב שיש צירוף). כמו כן יש מקום להסבירו לפי טעמו הראשון של התומים שבממונות הקלו מתקנת חכמים, ואם כן אפשר לומר שהקלו שכלל לא צריך צירוף 7 . מלשון הגמרא מדוקדק יותר כאור שמח או כטעם הרביעי, שהרי הגמרא נימקה את שיטת ריב"ק "אמנה בעלמא תרוויהו קמסהדי", משמע שיש דין צירוף מכח המנה המשותף עליו הם מעידים. ואמנם הגמרא העלתה צד שנחלקו בדרשת הפסוק ולא בסברא, ועל דרך זו ניתן להסביר גם כאחיעזר וכתומים אולם מסתבר יותר שאין מחלוקת מהותית בין שני צדדי הגמרא וגם על הצד שנחלקו בדרשת הפסוק יש לכל הדעות דין צירוף בממונות.

בשיטת חכמים – בכור, קרקע, חזקה וסימני בגרות
בהמשך סוגייתנו מובא שחכמים מודים בארבעה עניינים שמועיל אף אם לא ראו כאחד: א. עדות בכור. ב. עדות קרקע. ג. עדות חזקה. ד. עדות על שערות גדלות של בן ובת. וצריך להבין מדוע מודים. רש"י מסביר שבמקרים אלו הם מעידים על אותו החפץ. כלומר, בכל העדויות הללו העדות אינה על עצם התוצאה אלא רק על סימן המורה על התוצאה, כגון סימני בגרות שהם רק סימן לכך שיש בגרות וכן חזקת קרקע מהווה רק סימן והוכחה לכך שהקרקע שלו. לכן אף כשמעידים על מעשים שונים היות ואין משמעות למעשה עצמו ודאי עיקר עדותם הוא על התוצאה ולא על המעשה, ולכן כאן מודים חכמים ש"על מנה בעלמא קמסהדי".




^ 1.ראה רמב"ם בפירוש המשניות לסנהדרין (ו, ג) ש"הריגת יהושע לעכן היתה הוראת שעה לפי שתורתנו האמיתית אינה מחייבת מיתה על החוטא בהודאתו בעצמו ולא בנבואת נביא שיאמר שעשה זה המעשה".
^ 2.ובברכת אברהם לבבא בתרא מא ע"ב (בסוגיא דבכלל מאתיים מנה) נקט שלריב"ק בממונות העדות היא רק על התוצאה.
^ 3.עוד מביא שם שנחלקו האחרונים אם התומים עוסק דווקא בעדות מיוחדת שראו את אותו המעשה משני חלונות, וכן סובר הנתיבות (ל סוף ס"ק ד) בדעתו, ואילו הדמשק אליעזר סובר שעוסק גם בעדות על שני מעשים שונים.
^ 4.ולכאורה כך מוכח מהגמרא שם שדחתה את קושייתה ותירצה שמא סבר כריב"ק, ונתקשיתי בדברי התומים כיצד דייק מהסוגיא שם שריב"ק חולק ולכאורה אדרבה מוכח להפך וכדברי הסמ"ג שריב"ק לא מודה במקרה זה, ובכל זאת בתחילה הקשתה מחכמים משום שכנראה סברה שהלכה כמותם.
^ 5.יש להעיר שהראב"ד עצמו לא הבין כרמב"ן ולדעתו רב נחמן אמר דבריו לפי שיטת ריב"ק.
^ 6.נאמרו בראשונים שתי אפשרויות בביאור הקושיא: או מסברא שלא גרע להציל בנפשות ממונות או שלשון הפסוק המלמדנו שאינם מצטרפים הוא "לא יומת" ואם כן לגבי הצלתו יש ללכת לפי הדין בשאר העניינים בהם לא חודש שאינם מצטרפים.
^ 7.על פי יסוד זה מסביר האחיעזר גם את טעמו של רבי יוסי הסובר שבדיני ממונות אם נמצא אחד מהם קרוב או פסול לא בטלה כל העדות. חכמים סוברים שההיקש 'שלושה לשניים' שמקישים בנפשות – מה בשניים אם נפסל האחד בטלה כל העדות כך גם בשלושה – נכון גם בממונות ואין סיבה לא לדרוש אותו גם שם. התוס' והריטב"א מנמקים את שיטת רבי יוסי, שלדעתו ההיקש לא שייך בממונות הואיל ושם יש משמעות גם לעד אחד לעניין שבועה, ואם כן אי אפשר לומר שכמו שבשניים בטלה העדות כך בשלושה, ובנודע ביהודה (תניינא סי' עו) נתקשה בטעם זה. האחיעזר מנמק את רבי יוסי באופן שונה וכותב שלדעתו ההיקש לא מלמדנו שגוף העדות בטלה אלא שהצירוף בטל, וסבר כריב"ק שבממונות אין כלל דין של צירוף ולכן היקש זה לא שייך בממונות.
אולם יש לעיין כיצד מתיישבים דברי האחיעזר להלכה, שכן כפי שהובא למעלה פוסקים להלכה כריב"ק, אך מאידך הרמב"ם (עדות ה, ג) והשולחן ערוך (ל, א) פסקו שאם נמצא אחד קרוב או פסול נפסלו כולם גם בדיני ממונות, שלא כרבי יוסי. וצריך לומר שלדעת ריב"ק אף שאין צורך בצירוף מכל מקום אם ראו הלוואה אחת סוף סוף הם מצטרפים ולכן אם נמצא אחד פסול הוא פוסל את כולם.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il