^ 1.ראה רמב"ם בפירוש המשניות לסנהדרין (ו, ג) ש"הריגת יהושע לעכן היתה הוראת שעה לפי שתורתנו האמיתית אינה מחייבת מיתה על החוטא בהודאתו בעצמו ולא בנבואת נביא שיאמר שעשה זה המעשה".
^ 2.ובברכת אברהם לבבא בתרא מא ע"ב (בסוגיא דבכלל מאתיים מנה) נקט שלריב"ק בממונות העדות היא רק על התוצאה.
^ 3.עוד מביא שם שנחלקו האחרונים אם התומים עוסק דווקא בעדות מיוחדת שראו את אותו המעשה משני חלונות, וכן סובר הנתיבות (ל סוף ס"ק ד) בדעתו, ואילו הדמשק אליעזר סובר שעוסק גם בעדות על שני מעשים שונים.
^ 4.ולכאורה כך מוכח מהגמרא שם שדחתה את קושייתה ותירצה שמא סבר כריב"ק, ונתקשיתי בדברי התומים כיצד דייק מהסוגיא שם שריב"ק חולק ולכאורה אדרבה מוכח להפך וכדברי הסמ"ג שריב"ק לא מודה במקרה זה, ובכל זאת בתחילה הקשתה מחכמים משום שכנראה סברה שהלכה כמותם.
^ 5.יש להעיר שהראב"ד עצמו לא הבין כרמב"ן ולדעתו רב נחמן אמר דבריו לפי שיטת ריב"ק.
^ 6.נאמרו בראשונים שתי אפשרויות בביאור הקושיא: או מסברא שלא גרע להציל בנפשות ממונות או שלשון הפסוק המלמדנו שאינם מצטרפים הוא "לא יומת" ואם כן לגבי הצלתו יש ללכת לפי הדין בשאר העניינים בהם לא חודש שאינם מצטרפים.
^ 7.על פי יסוד זה מסביר האחיעזר גם את טעמו של רבי יוסי הסובר שבדיני ממונות אם נמצא אחד מהם קרוב או פסול לא בטלה כל העדות. חכמים סוברים שההיקש 'שלושה לשניים' שמקישים בנפשות – מה בשניים אם נפסל האחד בטלה כל העדות כך גם בשלושה – נכון גם בממונות ואין סיבה לא לדרוש אותו גם שם. התוס' והריטב"א מנמקים את שיטת רבי יוסי, שלדעתו ההיקש לא שייך בממונות הואיל ושם יש משמעות גם לעד אחד לעניין שבועה, ואם כן אי אפשר לומר שכמו שבשניים בטלה העדות כך בשלושה, ובנודע ביהודה (תניינא סי' עו) נתקשה בטעם זה. האחיעזר מנמק את רבי יוסי באופן שונה וכותב שלדעתו ההיקש לא מלמדנו שגוף העדות בטלה אלא שהצירוף בטל, וסבר כריב"ק שבממונות אין כלל דין של צירוף ולכן היקש זה לא שייך בממונות.
אולם יש לעיין כיצד מתיישבים דברי האחיעזר להלכה, שכן כפי שהובא למעלה פוסקים להלכה כריב"ק, אך מאידך הרמב"ם (עדות ה, ג) והשולחן ערוך (ל, א) פסקו שאם נמצא אחד קרוב או פסול נפסלו כולם גם בדיני ממונות, שלא כרבי יוסי. וצריך לומר שלדעת ריב"ק אף שאין צורך בצירוף מכל מקום אם ראו הלוואה אחת סוף סוף הם מצטרפים ולכן אם נמצא אחד פסול הוא פוסל את כולם.