ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- ספר העיקרים
- ספר העיקרים- בשביל הנשמה
המצוות אינן בעיקרים
וְרָאוּי שֶׁנְּבָאֵר עַתָּה דֶּרֶךְ יְדִיעַת* הַשָּׁרָשִׁים הַמִּסְתָּעֲפִים מִן הַשְּׁלֹשָׁה-עִקָּרִים הַלָּלוּ, כְּדֵי שֶׁיִּוָּדַע* הַכּוֹפֵר בָּעִקָּר אוֹ הַמּוֹדֶה בוֹ. וְנֹאמַר רִאשׁוֹנָה, שֶׁאֵין רָאוּי שֶׁיִּמָּנֶה בְעִקָּר וְלֹא בְשֹׁרֶשׁ שׁוּם-מִצְוָה מִמִּצְווֹת הַתּוֹרָה. כִּי הָעוֹבֵר עַל מִצְוָה מִמִּצְווֹת הַתּוֹרָה, הִנֵּה הוּא בִכְלָל פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל וְרָאוּי לָעֹנֶשׁ שֶׁנִּכְתַּב בַּתּוֹרָה עַל אוֹתָהּ מִצְוָה, אֲבָל אֵינוֹ יוֹצֵא מִכְּלָל בַּעֲלֵי הַתּוֹרָה וְשֶׁיִּהְיֶה נִמְנֶה בִכְלָל הַכּוֹפְרִים בַּתּוֹרָה שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם-הַבָּא; אֶלָּא-אִם-כֵּן הוּא עוֹבֵר עַל הַמִּצְוָה מִצַּד-הֱיוֹתוֹ מְפַקְפֵּק בָּהּ* אִם הִיא מִצְוַת ה' אוֹ אִם נִתְּנָה לְמֹשֶׁה בְּסִינַי, כִּי זֶה בִכְלָל "הָאוֹמֵר אֵין תּוֹרָה מִן הַשָּׁמָיִם", כְּמוֹ שֶׁבֵּאֲרוּ רז"ל בְּפֶרֶק חֵלֶק [סנהדרין צט.], וְכָל מִצְווֹת הַתּוֹרָה שָׁווֹת בָּזֶה, וַאֲפִלּוּ שִׁלּוּחַ הַקֵּן. וְאִם תִּמָּנֶה מִצְוָה בָעִקָּרִים מִזֶּה-הַצַּד*, יִהְיוּ, אִם-כֵּן, הָעִקָּרִים כְּמִנְיַן מִצְווֹת הַתּוֹרָה. וְאִם תֹּאמַר שֶׁהַמִּצְווֹת הַנִּקְרָאוֹת "עִקָּרִים" אוֹ "שָׁרָשִׁים" הֵן הַמִּצְווֹת הַנִתְלוֹת בִּשְׁלֹשֶׁת הָעִקָּרִים שֶׁזָּכַרְנוּ, אִם-כֵּן, יִהְיוּ בְמִנְיַן הָעִקָּרִים כָּל הַמִּצְווֹת שֶׁבָּאוּ בְהִלְכוֹת עֲבוֹדָה-זָרָה וּבְהִלְכוֹת יְסוֹדֵי הַתּוֹרָה, שֶׁכֻּלָּן נִתְלוֹת בָּעִקָּר הָרִאשׁוֹן שֶׁהוּא "מְצִיאוּת ה'".
האיסור לעבוד אחר אינו עיקר
אֶלָּא שֶׁהָאֱמֶת הוּא שֶׁאֵין רָאוּי שֶׁיִּמָּנֶה בְעִקָּר וְלֹא בְשֹׁרֶשׁ שׁוּם-מִצְוָה פְרָטִית מִמִּצְווֹת הַתּוֹרָה. וְלָזֶה לֹא הָיָה רָאוּי לִמְנוֹת בַּשָּׁרָשִׁים וְלֹא בָעִקָּרִים "שֶׁרָאוּי לְעָבְדוֹ וְלֹא לְזוּלָתוֹ" כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַמְבַּ"ם זַ"ל [הקדמה לפרק חלק, היסוד החמישי], לְפִי שֶׁהִיא מִצְוָה בִּפְנֵי-עַצְמָהּ, שֶׁהִיא: "לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל-פָּנָי" [שמות כ, ב] וְ"לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל-תְּמוּנָה וגו' לֹא-תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם" וגו' [שם, ג-ד]; וְאֵין הָעוֹבֵר עָלֶיהָ כּוֹפֵר בְּכָל הַתּוֹרָה וְלֹא בְכָל עִקָּרֶיהָ, אַף-עַל-פִּי שֶׁהִיא עֲבֵרָה חֲמוּרָה מְאֹד, עַד שֶׁאָמְרוּ רז"ל [ספרי על דברים יא, כח] עָלֶיהָ, שֶׁכָּל הַמּוֹדֶה בַעֲבוֹדַת אֱלִילִים כְּכוֹפֵר בְּכָל הַתּוֹרָה כֻלָּהּ — "כְּכוֹפֵר" אָמְרוּ, וְלֹא "כּוֹפֵר". וַהֲרֵי אַחְאָב, עוֹבֵד עֲבוֹדַת אֱלִילִים הָיָה, וְלֹא הָיָה כוֹפֵר בָּעִקָּרִים, שֶׁהֲרֵי הָיָה מַאֲמִין לְאֵלִיָּהוּ וְיוֹדֵעַ שֶׁהַגֶּשֶׁם נֶעֱצַר בַּעֲבוּרוֹ בִּשְׁבוּעָתוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר לוֹ [מ"א יח, יז]: "הַאַתָּה זֶה עֹכֵר יִשְׂרָאֵל?", וְהָיָה טוֹעֶה בַּעֲבוֹדַת אֱלִילִים: אִם בְּהַכְנִיסוֹ אֶמְצָעִי* בֵּינוֹ וּבֵין הש"י, וְאִם בִּהְיוֹתוֹ חוֹשֵׁב שֶׁהש"י מַשְׁגִּיחַ עַל הַטּוֹבִים וְהַדְּבֵקִים בּוֹ, כְּאֵלִיָּהוּ וְזוּלָתוֹ מִן הַצַּדִּיקִים, אֲבָל שְׁאָר הָאֲנָשִׁים, הָיָה חוֹשֵׁב שֶׁהֵם נִמְסָרִים לְמִקְרֵה הַמַּעֲרֶכֶת*, וְלָזֶה הָיָה עוֹשֶׂה צוּרוֹת וְעוֹבֵד עֲבוֹדַת אֱלִילִים, לְקַבֵּל שֶׁפַע הַמַּעֲרֶכֶת בְּאֶמְצָעוּתָם.
ספר העיקרים- בשביל הנשמה (134)
בשביל הנשמה
39 - מאמר ראשון פרק י"ג חלק א'
40 - מאמר ראשון פרק י"ד חלק א'
טען עוד
עונש שונה
וְאֵין סָפֵק שֶׁאֵין עֹנֶשׁ הַכּוֹפֵר בְּשֹׁרֶשׁ אוֹ בְעִקָּר שָׁוֶה לָעוֹבֵר עַל מִצְוָה מִמִּצְווֹת הַתּוֹרָה, שֶׁהֲרֵי הַכּוּתִיִּים* — כְּשֶׁלֹּא הָיוּ יוֹדְעִים הַתּוֹרָה וְהָיוּ כוֹפְרִים בָּהּ, בְּלִי-סָפֵק, הָיוּ הָאֲרָיוֹת מְכַלִּים* בָּהֶם; וּכְשֶׁלִּמְּדוּם הַתּוֹרָה, אַף-עַל-פִּי שֶׁהָיוּ עוֹבְדִים עֲבוֹדַת אֱלִילִים, כְּמוֹ שֶׁהֵעִיד הַכָּתוּב [מ"ב יז] עַל-זֶה, הָיוּ נִצּוֹלִים מִן הָאֲרָיוֹת. וְכָזֶה יֵשׁ לוֹמַר בְּעָנְשֵׁי הָעוֹלָם-הַבָּא, כִּי "פֶלֶס וּמֹאזְנֵי מִשְׁפָּט לַייָ" [משלי טז, יא] לָתֵת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד עֹנֶשׁ כְּפִי מִרְדּוֹ, וְעָנְשֵׁי הָעוֹלָם-הַזֶּה רְאָיָה* עַל עָנְשֵׁי הָעוֹלָם-הַבָּא, כְּמוֹ שֶׁיָּבוֹא*. תֵּדַע, שֶׁהֲרֵי מָנוּ רז"ל בַּעֲלֵי לְשׁוֹן הָרָע [תוספתא פאה פ"א ה"ב] וְהַפּוֹרְשִׁים מִדַּרְכֵי הַצִּבּוּר [ר"ה יז.] וּמַלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים [ב"מ נט.] בִּכְלָל אוֹתָם שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם-הַבָּא — כַּמִּינִים וְאֶפִּיקוּרוֹסִים וְהַכּוֹפְרִים [הל' תשובה, פ"ג ה"ו]; וְאֵין סָפֵק שֶׁאֵין עֹנֶשׁ הַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ שָׁוֶה לְעֹנֶשׁ הַכּוֹפֵר בַּתּוֹרָה, וְכֵן אֵין עֹנֶשׁ הָעוֹבֵר עַל הַמִּצְוָה שָׁוֶה לַכּוֹפֵר בַּשֹׁרֶשׁ. וְיִתְבָּאֵר מִזֶּה, אִם-כֵּן, שֶׁאֵין רָאוּי לִמְנוֹת בְּשֹׁרֶשׁ וְלֹא בְעִקָּר שׁוּם-מִצְוָה פְרָטִית מִמִּצְווֹת הַתּוֹרָה.
____________________________________
דֶּרֶךְ יְדִיעַת – את הדרך לידיעתם. שֶׁיִּוָּדַע – שנוכל לדעת. מְפַקְפֵּק בָּהּ – מסתפק, לא מאמין. מִזֶּה-הַצַּד – באופן זה. אֶמְצָעִי – מתווך (האליל). לְמִקְרֵה הַמַּעֲרֶכֶת – שליטת טבעו של עולם, השפעת המזלות. הַכּוּתִיִּים – בני עמים שהביא מלך ארם לארץ ישראל (מלכים ב, יג). מְכַלִּים – הורגים. רְאָיָה – מהם נלמד. כְּמוֹ שֶׁיָּבוֹא – כפי שיתואר לקמן.
ביאורים
אחר שלמדנו על שלושת העיקרים שהכופר בהם הוא ככופר בכל, עובר רבי יוסף אלבו לבאר את שורשי העיקרים וענפיהם ואת כללי קביעתם. השורשים הם הסתעפויות הנגזרות באופן ישיר מן העיקר, והכופר בהם ככופר בעיקר. עם זאת, לא כל דבר שדומה לעיקר נקרא שורש: השורש והעיקר לעולם לא יהיו מצוה אחת מתרי"ג מצוות. המצוות כולן מן השמים וכולן חשובות, ואם נאמר שאחת מהמצוות היא שורש לתורה מדוע שגם כל שאר המצוות לא יחשבו לכאלה? לכן גם העיקרים שמנה רבי יוסף אלבו וגם השורשים שימנה בפרק הבא כולם אינם מצוות פרטיות אלא עקרונות העומדים בתשתית המצוות.
על פי עיקרון זה חולק רבי יוסף אלבו על הרמב"ם שקובע כאחד העיקרים את איסור עבודה זרה 'שראוי לעובדו ולא לזולתו'. כמובן, עבודה זרה זו עבֵרה חמורה ביותר. התורה מנתה מעל ארבעים מצוות שהן סניף לה, אך עדיין זו מצוה פרטית בלבד. לשיטת רבי יוסף אלבו עיקרי התורה ושורשיה הם השער לתורה. אין כניסה לעולם המצוות בלי הכרה ואמונה בעיקרים אלו. לכן, לא ייתכן להחשיב את אחת המצוות הפרטיות כבסיס לתורה כולה. רבי יוסף אלבו מדגים את ההבחנה בין כפירה בבורא לבין עבודה זרה מתוך התבוננות בדמותו של אחאב. אחאב האמין בה' ובאליהו כנביא ה' למרות שעבד עבודה זרה. בודאי שהוא טעה בדרכו, אך אין לומר עליו שהוא כפר בעיקר מפני שעבד עבודה זרה.
לבסוף, עוסק רבי יוסף אלבו בשאלה: מה ההבדל בין אדם שעובר עבֵרות מסוימות, כמו לשון הרע והלבנת פנים, לבין אדם שכופר בעיקר, שהרי לשניהם אין חלק בעולם הבא. על כך הוא מתרץ שגם כאשר חז"ל אומרים על חוטאים מסויימים שאין להם חלק לעולם הבא כוונתם שיש בזה מדרגות. ההיגיון מחייב שלא דומה עונשו של בעל לשון הרע לעונשו של עובד עבודה זרה למרות שעל שניהם נאמר שאין להם חלק לעולם הבא. כך גם לא דומה עונשו של חוטא, אפילו בכל התורה, לעונשו של אדם שכופר בעיקר ובשורשים. מכאן עולה החשיבות הגדולה של ליבון עיקרי האמונה, וכן האמונה בהם, שהרי בהם יהיה המבחן העיקרי של האדם לעולם הבא, ובהם תהיה תלויה עיקר מעלתו.
הרחבות
• שילוח הקן
וְכָל מִצְווֹת הַתּוֹרָה שָׁווֹת בָּזֶה, וַאֲפִלּוּ שִׁלּוּחַ הַקֵּן. מתוך תרי"ג מצוות שבתורה, הדוגמה למצוה הקלה היא מצוות שילוח הקן ואף המפקפק במצוה זו הרי הוא כאומר: "אין תורה מן השמים". ננסה להסביר מדוע דווקא מצוה זו נבחרה לשמש דוגמה למצוה קלה:
בהסבר שורשה וטעמה של מצוות שילוח הקן כתב הרמב"ם : "נאסר לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד בתור סייג והרחקה פן יישחט הוָלָד לנוכח האם, דבר שיש בו צער גדול מאוד לבעל-החיים, שכּן אין הבדל בין צער האדם וצער שאר בעלי-החיים, מפני שאהבת האם לילדהּ וגעגועיה אליו אינם נמשכים אחר השׂכל, אלא אחר פעולת הכוח המדמה הנמצא ברוב בעלי-החיים כמו שהוא נמצא באדם... זה גם הטעם לשילוח הקן... ואם התורה מתחשבת בייסורים נפשיים אלה בבהמות ובעופות, על אחת כמה וכמה בפרטי מין האדם בכללותו" [מורה נבוכים ג, מח].
הטעם המוסרי במצוה זו בולט מאוד, עד כדי כך שאנו צריכים אזהרה מיוחדת לא להזכירו בתפילה: "האומר... על קן ציפור יגיעו רחמיך... משתקין אותו" [מגילה כה.]. נראה שזו הסיבה ששילוח הקן היא הדוגמה למצוה שניתן לטעות שאינה מן השמים.
"בזאת התורה" - איזו תורה?
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
למה לשמור על הקדושה?
הקדוש ברוך הוא חפץ לגואלנו
מה עיקר הגאולה ביום העצמאות?
טעינה למחשבה
איך עושים קידוש?
הלכות שטיפת כלים בשבת
מה חז"ל באמת רצו שנרגיש בין י"ז בתמוז לט' באב?
אנחנו קודש למענך
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
