בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • בבא בתרא
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

לאה בת יהודית

מסכת בבא בתרא - דף מז' ע"ב.

תליוהו וזבין

ישנם קניינים המצריכים גמירות דעת רק במעשה הקניין וישנם כאלו המצריכים אף בחלותו; כאשר כופים על אדם למכור ישנה גמירות דעת רק במעשה הקניין; משמעות הכלל "דברים שבלב אינם דברים" היא שאין צורך בגמירות דעת גם על חלות הקנין.

undefined

הרב חיים כץ

כ"ז אייר התשס"ד
5 דק' קריאה 66 דק' צפיה
מקורות
גמ' מז: מח. ושם בתוס' ד"ה "אילימא"
קידושין מט: ההוא גברא דבעא למיסק לארעא דישראל...
קידושין נ. יקריב אותו וכו' וכן אתה מוצא וכו'
רמב"ם הלכות מכירה פ"י הל' א',
רמב"ם הלכות גירושין פ"ב הל' כ' לח"מ שם,
רמב"ם הלכות גזילה פ"ט הל' ט"ז ושם בכס"מ
גיטין לב. תוס' ד"ה "מהו דתימא" באמ"ד "ואע"ג דבעלמא..."
רמ"א חו"מ ס' ר"ז בענין דברים שבלב במתנה (ס"ס ד')
קידושין נב. המקדש בגזל דידה ובאבני מילואים ס' כ"ח ס"ק י"ג
קצות החושן ס' י"ב ס"ק א' באמ"ד "ועיין מסגרת השולחן"

תליוהו וזבין
בגמרא בבבא בתרא (דףמז:) מובאים דברי רב הונא שאם תליוהו וזבין זביני זביניה, ומוכיח זאת מכך שהרי כל אדם המוכר חפץ כלשהו הוא אנוס ובכל זאת המכר קיים. דוחה הגמרא דילמא אונסא דנפשיה שאני, כלומר אולי דוקא מאונס הנובע מחמת עצמו המכירה תופסת אך באונס הנעשה ע"י אדם אחר לא. ומביאה ראיה חדשה מכך שאדם שאינו רוצה להקריב כופים אותו עד שיאמר רוצה אני. מבאר התוס' שכל דבר שאדם מחויב לעשותו נחשב כתליוהו וזבין. הגמרא דוחה גם ראיה זו דלמא שאני התם דניחא ליה דתהוי ליה כפרה, ושבה ומוכיחה מגט שכופים אותו עד שיאמר רוצה אני ודוחה דלמא שאני התם שמצוה לשמוע דברי חכמים. לבסוף מסיקה הגמרא שהמקור לדין זה הוא סברא, הסברא היא שאגב אונסיה גמר ומקנה.

סתירה מסוגיית דברים שבלב
האור שמח עומד על סתירה לכאורה בין שתי סוגיות. בקידושין (דף מט:) הגמרא עוסקת באדם שמכר קרקעותיו על דעת לעלות לארץ ישראל, וכשמכר לא אמר שום דבר אך בליבו תכנן לעשות את המכירה רק כדי לעלות לארץ. אומר רבא שדברים שבלב אינם דברים ולכן אף אם בסוף לא יעלה לארץ לא יוכל להחזיר את המכר. שואלת הגמרא מה המקור של רבא לדין זה, ומנסה להוכיח מכך שכופים על קרבן ועל גט עד שיאמר רוצה אני אע"פ שבליבו אינו רוצה. ודוחה שאולי שם אנן סהדי שגם בליבו ניחא כי רוצה כפרה או כי מצווה לשמוע לדברי חכמים. וקשה כי הגמרא אצלנו מבינה שהסיבה שהוי גט היא שאגב אונסיה גמר ומקנה, כלומר שגם בליבו ודאי רוצה לגרש, ואילו שם מנסים להוכיח מברייתא זו שגם אם בליבו באמת אינו רוצה מ"מ הוי גט כיוון שדברים שבלב אינם דברים.

הרמב"ם כותב שהסיבה שהוי גט היא שמצווה לשמוע לדברי חכמים. מקשה הלחם משנה שלמסקנה שקיי"ל כרב הונא שתליוהו וזבין זביניה זביני כבר לא צריך את הטעם של מצווה לשמוע לדברי חכמים שהרי אגב אונסיה גמר ומקנה.

הרמב"ם בפ"ט מגזילה הט"ז פוסק את דברי רב ביבי שגזלן שכופה אדם למכור לו המכר לא תופס. ומקשה הראב"ד שהרי הגמרא אומרת שרב הונא שאמר תליוהו וזבין זביניה זביני חולק על רב ביבי, ואם כן מאחר וקיי"ל כרב הונא אי אפשר לפסוק גם את דברי רב ביבי להלכה.

דעת מקנה במעשה הקנין ובחלותו
ניישב את הדברים על פי יסוד הנמצא בדברי ר' שמעון שקאפ.
מהתוס' בגיטין (דף לב.) משמע שהמשמעות של הכלל "דברים שבלב אינם דברים" היא שלא מאמינים לו שבליבו היתה כוונה שונה. הבנה זו מנוגדת להבנה הפשוטה שלנו בכלל זה שהיא שאע"פ שמאמינים לו מ"מ זה לא משפיע כי לא מתחשבים במה שבלב.

ר' שמעון מסביר שכדי שאדם יקנה צריך דעת מקנה, אך יש לשאול אם צריך את דעת המקנה גם בשביל מעשה הקניין וגם בשביל החלות או שמספיק לגבי המעשה. כשאותו אדם שתכנן לעלות לארץ עשה את הקניין הוא לא טרח להתנות בגלל שהיה בטוח שיעלה לארץ, ואם כן ודאי שהיתה לו דעת גמורה במעשה הקניין. משמעות החידוש של רבא שדברים שבלב אינם דברים הוא (עפ"י תוס' בגיטין) שלא צריך דעת על החלות, ולכן הוי קנין.

זוהי גם סברתו של רב הונא. תליוהו וזבין זביניה זביני בגלל שמעשה הקניין נעשה בדעה גמורה, ואע"פ שהוא לא רוצה בחלות מספיקה דעתו במעשה ולכן הוי קנין.

בכך מתורצת קושייתו של האור שמח. הסוגיא בבבא בתרא מביאה ראיה לכך שכשיש דעה במעשה הוי קנין, ובקידושין לכך שאע"פ שאין דעת בחלות הוי קנין. אלו שני הצדדים של אותה הנקודה.

ברמ"א סי' ר"ז מביא יש אומרים שבמתנה דברים שבלב הם כן דברים. לאור דברינו משמעות פסק זה הוא שבמתנה צריך דעת גם על החלות.

קנין גזילה
הגמ' בקידושין (דף נב) דנה באדם שגזל מאשה חפץ ומקדש אותה בחפץ זה ואומרת שאם היא היתה משודכת קודם אז היא מקודשת ואם לא אינה מקודשת. שואלים המפרשים, הרי צריך שאדם יקדש בדבר שלו וכיצד החפץ נעשה שלו. רש"י מסביר שמכך שהסכימה להתקדש בחפץ זה סימן שמחלה עליו. ויש לשאול הרי כדי לתת חפץ צריך להקנות ולא מועיל למחול.

האבנ"מ בסי' כח מביא את פסק השארית יוסף שבמקרה ההפוך, אם אשה גזלה חפץ ורוצה להתקדש בו על ידי שימחל לה על הגזילה אינה מקודשת. ומקשה מדוע לא אומרים גם כאן שע"י מחילתו הוא מקנה לה ומקדשה.

האחרונים מבארים ברש"י שכשהוא גזל ממנה הוא קנה את החפץ בקנייני גזילה. ואמנם בד"כ אנו אומרים שקנאו רק לעניין להתחייב בשמירתו, אך מסביר הנתיבות וכן הרב קוק זצ"ל שמה שמונע מהגזלן לקנות החפץ לגמרי זו מצוות "והשיב את הגזילה" וברגע שמסתלקת המצווה ואין עליו חיוב השבה מייד קונה הגזילה לגמרי. לפי זה, כשהיא מוחלת הוא קונה החפץ שהרי כבר אינו מחוייב להשיב, ולכן יכול לקדשה.

כעת יובן גם השארית יוסף. כשהיא גזלה ממנו והוא מחל לה, החפץ נהיה שלה למפרע משעת הגזילה ואם כן ברגע שמקדשה הוא לא מביא לה שום דבר, ולכן אינה מקודשת.

במחילה הדין הוא שלא זקוקים להסכמת שני הצדדים אלא אפשר למחול בעל כרחו של השני. הסברא נותנת שבגלל שמחילה תלויה רק בצד של הנותן כמו במתנה, דינה יהא כמו במתנה שצריך גמירות דעת גם במעשה וגם בחלות.

ישוב הרמב"ם בדין כפיית גזלן
הבאנו למעלה את קושיית הראב"ד על הרמב"ם, למה פסק את דברי רב ביבי בגזלן אע"פ שקיי"ל כרב הונא. עתה אנו יכולים לומר שאין סתירה בין שני הפסקים. בגזלן הכופה אדם למכור לו את מה שכבר גזל ממנו אין צורך במכירה גמורה אלא מספיק מחילה ובמחילה אמרנו שצריך גמירות דעת גם על המעשה וגם על החלות, ולכן זביניה לא זביני, אך במקרה של רב הונא שלא מדובר באדם שגזל קודם השדה אלא בא עכשיו וכופה שימכרו לו צריך מכירה גמורה, ובמכר מספיק גמירות דעת במעשה ולכן זביניה זביני שכן בכפייה יש גמירות דעת במעשה כמו שכתבנו למעלה.

אמנם יש להקשות על הסבר זה שקרקע אינה נגזלת ואם כן אין משמעות לכך שגזל קודם את הקרקע, אך יש לענות על כך שלפי הרמב"ם קרקע כן נגזלת וכמו שמצאנו בהלכות גזילה (פרק ט' הלכה א') שכתב "הגוזל קרקע מחברו והפסידה כגון שחפר בה בורות שיחין ומערות... חייב להעמיד לו בית או שדה כשהיו בשעת הגזילה".

ישוב הרמב"ם בדין כפייה על גט
עכשיו נוכל להבין את שיטת הרמב"ם בגט. הרמב"ם נזקק להסביר שהגט כשר רק בגלל שמצווה לשמוע לדברי חכמים בגלל הלכה נוספת שכתב באותו הפרק. הרמב"ם כתב שיש עשרה דינים מיוחדים בגט והראשון מביניהם הוא שצריך את רצון הנותן שנאמר "והיה אם לא תמצא חן בעיניו". שאלו האחרונים מדוע זה דין מיוחד בגט ומדוע צריך פסוק הרי בכל החלת חלות צריך רצון, ועונים שבד"כ צריך רק רצון במעשה הקניין וכאן צריך גם בחלות. לפי זה מובן למה גם למסקנה שקיי"ל כרב הונא זקוקים אנו לטעם של מצווה לשמוע לדברי חכמים, משום שכפייה בדרך כלל גורמת רק לרצון במעשה הקניין ולא בחלותו.

כעת אנו יכולים לומר שהדין של גט הוא המקור של הדעה שהובאה ברמ"א שבמתנה דברים שבלב הינם דברים, כי גם במתנה זקוקים לגמירות דעת אף בחלות כמו בגט.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il