ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- ספר העיקרים
- ספר העיקרים- בשביל הנשמה
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
יהודה יצחק בן איריס
וְזֶה* אָמְנָם יִהְיֶה בְהַצְלָחַת הָעוֹלָם-הַזֶּה; אֲבָל בָּעוֹלָם-הַבָּא, מַדְרֵגַת כָּל אֶחָד-וְאֶחָד יִהְיֶה לְפִי מַעֲשָׂיו וְרֹב הַמִּצְווֹת שֶׁיַּעֲשֶׂה. וּגְדוֹלָה מִזּוֹ נִמְצָא לרז"ל בִּמְקוֹמוֹת הַרְבֵּה, שֶׁאֲפִלּוּ בַעֲשִׂיַּת פֹּעַל אֶחָד שֶׁאֵינוֹ מִצְוָה וְאֵינוֹ אַזְהָרָה, אִם יְכַוֵּן הָעוֹשֶׂה בַּעֲשִׂיָּתוֹ לְשֵׁם-שָׁמַיִם וְלִכְבוֹד הש"י אוֹ כְבוֹד תּוֹרָתוֹ, יִזְכֶּה-בָהּ לְחַיֵּי הָעוֹלָם-הַבָּא; כְּלוֹמַר: לְמַדְרֵגָה-מָה* מִמַּדְרְגוֹת הָעוֹלָם-הַבָּא. וְאָמְרוּ בִכְתֻבּוֹת [קג:] עַל הַהוּא כוֹבֵס דְּלָא הֲוָה* בְאַשְׁכַּבְתֵּהּ דְּרַבִּי וּסְלֵק לְאִגָּרָא וּנְפַל וּמִית, שֶׁיָּצְתָה בַת-קוֹל וְאָמְרָה: אַף הַהוּא כוֹבֵס מְזֻמָּן לְחַיֵּי הָעוֹלָם-הַבָּא; שֶׁיֵּרָאֶה מִזֶּה שֶׁאֲפִלּוּ מִי שֶׁנִּצְטַעֵר עַל שֶׁלֹּא כִבֵּד הֶחָכָם בְּמוֹתוֹ וּמֵת מִתּוֹךְ הַצַּעַר הַהוּא, בַּכַּוָּנָה הַהִיא זוֹכֶה לְחַיֵּי הָעוֹלָם-הַבָּא, אַחַר שֶׁצַּעֲרוֹ וּמִיתָתוֹ הָיְתָה לְשֵׁם-שָׁמָיִם.
דוגמאות למעשה אחד שהביא לחיי העולם הבא
וְכֵן בְּמַסֶּכֶת עֲבוֹדָה-זָרָה [יח.] אָמְרוּ עַל הַשּׁוֹטֵר שֶׁהָיָה מְמֻנֶּה לְהָמִית אֶת רַבִּי חֲנִינָא בֶן-תְּרַדְיוֹן, כִּי לְפִי שֶׁקֵּרֵב מִיתָתוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִצְטַעֵר רַבִּי חֲנִינָא בְּיוֹתֵר, שֶׁהָיָה מְזֻמָּן לְחַיֵּי הָעוֹלָם-הַבָּא. וְכֵן בְּמַסֶּכֶת תַּעֲנִית [כב.], בְּפֶרֶק סֵדֶר תַּעֲנִיּוֹת בַּתְרָא, מֵבִיא הַרְבֵּה מַעֲשִׂים מֵאֲנָשִׁים שֶׁאָמַר אֵלִיָּהוּ עֲלֵיהֶם שֶׁהָיוּ מְזֻמָּנִים לְחַיֵּי הָעוֹלָם-הַבָּא, וְאַף-עַל-פִּי שֶׁלֹּא הָיוּ עוֹשִׂים מַעֲשִׂים שֶׁיִּהְיוּ מִצְוָה אוֹ אַזְהָרָה אֶלָּא פְעֻלּוֹת טוֹבוֹת; כְּמוֹ שׁוֹמֵר בֵּית הַסֹּהַר, שֶׁהָיָה מַפְרִישׁ הַנָּשִׁים מֵהָאֲנָשִׁים כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ לִידֵי הֶרְגֵּל עֲבֵרָה, וְזוּלַת-זֶה שָׁם הַרְבֵּה.
ספר העיקרים- בשביל הנשמה (134)
בשביל הנשמה
93 - מאמר שלישי פרק כ"ט חלק ג'
94 - מאמר שלישי פרק כ"ט חלק ד'
95 - מאמר שלישי פרק ל' חלק א'
טען עוד
וּכְבָר בֵּאֲרוּ רז"ל [סוטה יד. שבת קלג: ע"פ רמב"ם, סה"מ עשה ח, והלכות דעות א, ה-ו] כְּלָל הַפְּעֻלּוֹת הַטּוֹבוֹת הַמְּבִיאוֹת הָאָדָם לְהַשָּׂגַת חַיֵּי הָעוֹלָם-הַבָּא מִזּוּלַת הַמִּצְווֹת* הַמְפֹרָשׁוֹת בַּתּוֹרָה — אָמְרוּ: "וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו" [דברים כח, ט] — מַה הוּא רַחוּם, אַף אַתָּה רַחוּם; מַה הוּא חַנּוּן, אַף אַתָּה חַנּוּן; מַה הוּא גּוֹמֵל חֲסָדִים, אַף אַתָּה גּוֹמֵל חֲסָדִים; מַה הוּא קוֹבֵר מֵתִים, אַף אַתָּה קוֹבֵר מֵתִים וכו'. וּכְלָל-הַדְּבָרִים הוּא: כִּי כָל פְּעֻלָּה שֶׁיַּעֲשֶׂה הָעוֹשֶׂה אוֹתָהּ לְשֵׁם-שָׁמַיִם, זוֹכֶה בָהּ לְחַיֵּי הָעוֹלָם-הַבָּא. וְאַף אִם הַפֹּעַל הַהוּא יֵחָשֶׁב בּוֹ שֶׁהוּא רַע, אָמְרוּ רז"ל [ברכות סג.]: "בְּכָל-דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ" [משלי ג, ו] — וַאֲפִלּוּ לִדְבַר עֲבֵרָה. וְאָמְרוּ עוֹד [נזיר כג:]: גְּדוֹלָה עֲבֵרָה לִשְׁמָהּ מִמִּצְוָה שֶׁלֹּא-לִשְׁמָהּ. וְהָבֵן זֶה-הָעִקָּר וְדָעֵהוּ, כִּי הוּא הֶכְרֵחִי לְתוֹרַת מֹשֶׁה; שֶׁאִם-לֹא-כֵן, לֹא יִהְיוּ כְלָל-יִשְׂרָאֵל זוֹכִים לְחַיֵּי הָעוֹלָם-הַבָּא עַל-יְדֵי הַתּוֹרָה אֶלָּא אֶחָד מֵעִיר אוֹ יָחִיד בְּדוֹר, וְתִהְיֶה הַחִבָּה-יְתֵרָה שֶׁחִבֵּב הקב"ה אֶת יִשְׂרָאֵל לָתֵת לָהֶם הַתּוֹרָה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ [אבות ג, יד]: חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּתַּן לָהֶם כְּלִי חֶמְדָּה וכו', לִנְקָמָה מֵהֶם, שֶׁלֹּא יוּכְלוּ לְקַיֵּם אֶת כֻּלָּהּ וְיִהְיוּ נֶעֱנָשִׁים עַל-כָּךְ.
כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא
אֶלָּא שֶׁהָאֱמֶת הוּא כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ, שֶׁזֶּה עִקָּר פְּרָטִי* לְתוֹרַת מֹשֶׁה, שֶׁאֵלָיו כִּוְּנוּ רז"ל בְּאָמְרָם [סנהדרין רפ"י]: כָּל יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם-הַבָּא — כְּלוֹמַר שֶׁכֻּלָּם יַשִּׂיגוּ מַדְרֵגָה-מָה מִמַּדְרְגוֹת הָעוֹלָם-הַבָּא. וְאַף-עַל-פִּי שֶׁיֵּשׁ מִן הַחֲכָמִים* חוֹלְקִים עַל-זֶה וְאוֹמְרִים כִּי צָרִיךְ רִבּוּי גָּדוֹל מִן הַמִּצְווֹת כְּדֵי שֶׁיִּזְכֶּה הָאָדָם לְחַיֵּי הָעוֹלָם-הַבָּא, אֵין הַדָּבָר כֵּן; אֶלָּא כִי לְפִי רִבּוּי הַמִּצְווֹת תִּגְדַּל מַדְרֵגָתוֹ בּוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ, אֲבָל בְּמִצְוָה אַחַת בִּלְבַד יַשִּׂיג מַדְרֵגָה-מָה מִמֶּנּוּ. וּמַה שֶּׁאָמְרוּ רז"ל בְּמַסֶּכֶת מַכּוֹת [כג:]: דָּרַשׁ רַבִּי שִׂמְלַאי: תַּרְיַ"ג מִצְווֹת נֶאֶמְרוּ לְמֹשֶׁה בְּסִינַי וכו', בָּא דָוִד וְהֶעֱמִידָן עַל אַחַת-עֶשְׂרֵה וכו', בָּא יְשַׁעְיָהוּ וְהֶעֱמִידָן עַל שֵׁשׁ וכו'; שֶׁיֵּרָאֶה מִזֶּה שֶׁצָּרִיךְ כָּל הַמִּצְווֹת כְּדֵי לִקְנוֹת הַשְּׁלֵמוּת, אֶלָּא שֶׁדָּוִד הֶעֱמִידָן עַל אַחַת-עֶשְׂרֵה וִישַׁעְיָהוּ עַל שֵׁשׁ, וְכֵן הַשְּׁאָר — עוֹד תֵּדַע פֵּרוּשׁ הַמַּאֲמָר הַזֶּה בַּפֶּרֶק הַבָּא אַחַר-זֶה, בְּעֶזְרַת ה'.
____________________________________
וְזֶה – השכר וההשגחה לפי מצב כלל ישראל. מָה – מסוימת. דְּלָא הֲוָה וכו' – שלא היה בהלוויתו של רבי, (ומרוב צערו) עלה לגג, נפל ומת. מִזּוּלַת – מלבד. עִקָּר פְּרָטִי – יסוד מרכזי (אמנם לא נמנה במניין 'העיקרים'). שֶׁיֵּשׁ מִן הַחֲכָמִים – לעיל נזכר שזו דעת ר' שמעון בן לקיש.
ביאורים
כפי שראינו אתמול, בעולם הזה, מתבטא ריבוי המצוות בהשגחה מיוחדת כקבלת התפילות והתרחשות ניסים. בעולם הבא אמנם, יתבטא הדבר במדרגה רוחנית גבוהה יותר. מדרגה רוחנית בעולם הבא, יש להוסיף, אינה מושגת רק על ידי מצוות, אלא אף על ידי כל מעשה שעושה האדם לכבוד הקב"ה ולכבוד התורה. כך מובאים בגמרא ובמדרש סיפורים על אנשים פשוטים שבמעשה בודד המכוון לשם שמים – 'קנו את עולמם'. רבי יוסף אלבו בוחר להביא דוגמה לכך מאדם פשוט – כובס שהיה חי בימיו של רבי יהודה הנשיא, שמרוב צערו על כך שלא היה בהלוויה של רבי יהודה הנשיא, הפיל עצמו מהגג ומת. צערו ומיתתו של הכובס, אינם חיוב הלכתי ואף ייתכן שיש בזה איסור, אולם זה מעשה שנעשה לשם שמים ובשל כך זכה הכובס לעולם הבא. דבר זה מלמד אותנו שאכן כל מעשה הנעשה לכבוד שמים, מכניס את האדם לעולם הבא. חז"ל סמכו את העניין הזה, על הפסוק 'והלכת בדרכיו'. חז"ל לומדים מפסוק זה דפוסי התנהגות, שאינם בהכרח מצוה – להיות רחמן, לעסוק בגמילות חסדים וכדומה, ועל ידי דברים אלו, אומרים חז"ל, אנו מידמים לקב"ה, משתלמים וזוכים לחיי העולם הבא.
יתרה מכך, בדברי רבותינו מופיע הביטוי 'עבירה לשמה' – מצב שבו יהודי עובר עבירה, ומתכוון בכך לקידוש שם שמים. גם מעשה כזה, כפוף הוא לכלל הנ"ל שכל מעשה שיעשה האדם, כיוון שנעשה לשם שמים – הינו רצוי בפני הקב"ה ומזכה את עושהו בעולם הבא.
לסיום הפרק רבי יוסף אלבו מביא את המשנה במסכת אבות: 'חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה' [אבות ג, יד]. מקור זה, מצטרף לשורה ארוכה של מקורות בדברי חז"ל שמהם משתמע באופן חד משמעי שנתינת התורה לישראל היא חסד מהבורא על עמו. דבר זה מחייב את המסקנה האמורה, שלכל מצוה יש משמעות, ושאכן לא צריך את כל המצוות על מנת לזכות בשלמות, רק כדי לקבל מדרגה גבוהה יותר, שאילו היה העולם הבא זכות שיזכה בה רק מי שיקיים את כל המצוות, לא היה מי שיזכה בכך אלא אחד מכל עיר או אפילו אולי אחד בדור. עניין זה צריך להתחשב ביחס לדברי הגמרא במסכת מכות: 'דרש רבי שמלאי תרי"ג מצוות ניתנו למשה בסיני, בא דוד והעמידן על אחת עשרה, בא ישעיהו והעמידן על שש...' [מכות כג:]. מדברי גמרא זו, נראה שאכן הנביאים הקלו על העם, וכביכול צמצמו את מספר המצוות הנדרשות. אפשר להבין מדברי הגמרא שמלכתחילה כל התרי"ג נדרשו לקניית השלמות, ורק לאחר מכן באו דוד וישעיהו וכו' וצמצמו את הנדרש מהעם. אם-כן, צריך להבין איך מסתדרים הדברים שאמרנו, עם הגמרא הנ"ל, ונראה זאת בפרק הבא.
הרחבות
מה בדיוק עשה הכובס
אַף הַהוּא כוֹבֵס מְזֻמָּן לְחַיֵּי הָעוֹלָם־הַבָּא. הכובס הצטער על שלא כיבד את החכם במותו, ועל דבר זה מגיע לו שכר. אך לכאורה קשה, איך יזכה לעוה"ב הרי בעקבות צערו התאבד, והתאבדות הינה שפיכות דמים [בבא קמא צא:]! מסביר הבן איש חי : "הוא לא הפיל עצמו מגג גבוה הרבה, וגם נזהר היה שיפול על רגליו, באופן שלא ימות, ורק יהיה לו שבר רגל לכפרה על זה שלא הלך עם המלווים את רבנו הקדוש, אמנם מן השמים סבבו שנפל אחורנית ונשברה מפרקתו" [בן יהוידע כתובות קג:]. על פי זה מובן שאכן הייתה לו כפרה שלמה וזכה לחיי העולם הבא.
עבירה לשמה
גְּדוֹלָה עֲבֵירָה לִשְׁמָהּ מִמִּצְוָה שֶׁלֹּא־לִשְׁמָהּ. בדורות הקדמונים מצאנו שנעשו עברות ממש לשם שמים, כמו יעקב אבינו שנשא שתי אחיות, עמרם שנשא דודתו וכדומה. רבי חיים מוולוז'ין מדגיש, שדרך זו הייתה אפשרית רק לפני מתן תורה, שאז נתנה לנו האפשרות לפעמים לעשות מעשה שהוא בדרך כלל רע, אך בהקשר מסוים הינו דווקא טוב ומועיל. אך לאחר מתן תורה "מעת שבא משה להורידה לארץ... אסור לנו לשנות חס ושלום משום אחת מהנה ממצוות ה', אף אם תהיה הכוונה לשם שמים" [נפש החיים, פרקים, ז]. לפי זה ההיתר כיום לעשות עבירה לשמה הינו רק על פי תנאי ההלכה. לדוגמה: במקרים מסוימים מותר לשקר כדי לעשות שלום [יבמות סה:].
מה יש לנו ללמוד משנתיים של מלחמה?
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
דווקא בשעות (הכי) חשוכות של הלילה - מתחיל להשתפר
מה זה בכלל אמונה?
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
מה עושים בעשרה בטבת שחל בשישי?
מי יושב במקום שלי?
מה המשמעות הנחת תפילין?
בריאת העולם בפרשת לך לך
הצוואה של חללי צה''ל לעם ישראל
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
