בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • איגרת תימן
לחץ להקדשת שיעור זה
ז' טבת התשע"ו

איגרת תימן חלק י'

undefined

בשביל הנשמה

ז' טבת התשע"ו
4 דק' קריאה
ראוי לסבול את הגלות בעבור האמונה בהשם
וּכְבָר הִשְׁתַּבְּחָה הָאֻמָּה לִפְנֵי ה' יִתְעַלֶּה בִּהְיוֹתָהּ סוֹבֶלֶת הַשְּׁמָדוֹת וְהַצָּרוֹת וְנוֹשֵׂאת רָעוֹתָם, אָמַר: "'כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם, נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה" (תהלים מד, כג). וְאָמְרוּ ז"ל בְּמִדְרַשׁ חָזִיתָ: "'כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם' - זֶה דּוֹרוֹ שֶׁל שְׁמָד" (שיר השירים רבה ב, א). וְעַל כֵּן רָאוּי שֶׁיִּשְׂמְחוּ אֲנָשָׁיו בְּמַה שֶּׁיִּסְבְּלוּהוּ מִן הַצָּרוֹת וַאֲבֵדַת הַמָּמוֹן וְהַטִּלְטוּל וְהֶפְסֵד כֹּל עִנְיְנֵיהֶם, כִּי כֹּל זֶה שֶׁבַח לָהֶם אֵצֶל ה' יִתְעַלֶּה וְהַצְלָחָה עֲצוּמָה, וְכֹל מַה שֶּׁיֶּאֱרַע לָהֶם הוּא כְּקָרְבָּן כָּלִיל* עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְיֵאָמֵר לָהֶם: מִלְאוּ יֶדְכֶם* הַיּוֹם לה', וְלָתֵת עֲלֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה. עַל כֵּן רָאוּי לָהֶם שֶׁיִּבְרְחוּ אַחֲרֵי ה', וְיִכָּנְסוּ בְּאֶרֶץ בָּתָה* וּבַמִּדְבָּרוֹת, וְלֹא יָחוּסוּ עַל פְּרִידַת קְרוֹבִים, וְלֹא עַל אֲבֵדַת מָמוֹן, כִּי כֹּל זֶה מְעַט מִזְעָר כְּנֶגֶד מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים, מֶלֶךְ הַכֹּל, הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא הַזֶּה, ה' אֱלֹהֶיךָ, וְנֶאֱמָן הוּא לְשַׁלֵּם שָׂכָר טוֹב בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלָעוֹלָם הַבָּא. כֵּן מָצָאנוּ הַחֲסִידִים הַטְּהוֹרִים, בּוֹחֲרֵי הָאֱמֶת וּמַשִּׂיגֶיהָ, מְשׁוֹטְטִים עַל דָּת ה' מִן הַקְּצָווֹת הָרְחוֹקִים, וּבָאִים אֶל מְקוֹמוֹת הַחֲכָמִים לְהוֹסִיף לָהֶם דֵּעָה בַּדָּת, בַּעֲבוּר שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה שָׂכָר טוֹב מֵאֵת ה' - וְאֵיךְ לֹא יִגְלֶה הָאָדָם וִישׁוֹטֵט בַּעֲבוּר הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ? וַאֲנַחְנוּ רוֹאִים אֶחָד מִבְּנֵי אָדָם, כְּשֶׁתֵּצַר לוֹ פַּרְנָסָתוֹ בְּאַחַת הֶעָרִים יֵצֵא אֶל עִיר אַחֶרֶת, כֹּל שֶׁכֵּן לְמִי שֶׁתֵּצַר עָלָיו אֱמוּנַת דָּת ה' בְּמָקוֹם אֶחָד, הֲלֹא יֵצֵא אֶל מָקוֹם אַחֵר?

מי שנמנע ממנו לגלות למקום אחר
וּמִי שֶׁיִּמָּנַע מִמֶּנּוּ לָצֵאת קְצָת זְמַן - לֹא יִשְׁכַּח נַפְשׁוֹ, וְלֹא יִתְפַּקֵּר בְּחִלּוּל שַׁבָּת וּבְמַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת, וְיַחְשֹׁב שֶׁכְּבָר סָר מֵעָלָיו עֹל הַתּוֹרָה. זֹאת הַתּוֹרָה לֹא יִמָּלֵט מִמֶּנָּה אִישׁ מִבְּנֵי יַעֲקֹב לְעוֹלָם, לֹא הוּא וְלֹא זַרְעוֹ וְלֹא זֶרַע זַרְעוֹ, יִרְצֶה אוֹ לֹא יִרְצֶה, אֲבָל הוּא נֶעֱנָשׁ עַל מַה שֶׁיְּבַטֵל מִמִּצְווֹתֶיהָ וְעַל מַה שֶּׁיַּעֲבֹר מֵאַזְהָרוֹתֶיהָ. וְלֹא יַחְשֹׁב הַחוֹשֵׁב אֲשֶׁר בַּעֲשׂוֹתוֹ הָעֲבֵרוֹת הַגְּדוֹלוֹת לֹא יֵחָשְׁבוּ עָלָיו הַקְּטַנּוֹת, וְיִתְפַּקֵּר בָּהֶן, אֲבָל יָרָבְעָם בֶּן נְבָט שְׁחוּק עֲצָמוֹת נֶעֱנָשׁ עַל הָעֲגָלִים אֲשֶׁר חָטָא בָּהֶם וְהֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל, וְנֶעֱנָשׁ עַל בִּטּוּל עֲשִׂיַּת הַסֻּכָּה בְּסֻכּוֹת. וְזֶה שֹׁרֶשׁ מִשָּׁרְשֵׁי הַתּוֹרָה, דְּעוּהוּ וְהוֹדִיעוּהוּ וְהַקִּישׁוּ עָלָיו*.
___________________________________
כָּלִיל – שכולו נשרף. מִלְאוּ יֶדְכֶם – תזכו להתקדש במעשים אלו. בָּתָה – שממה. וְהַקִּישׁוּ עָלָיו – לימדו ממנו לימודים.


ביאורים
עד עתה חיזק הרמב"ם את האמונה וההבנה ביחס להבטחת ה' שנמסרה בידי הנביאים, שישראל יגברו על ייסורי השמד, וכן חיזק את מעמד דת ישראל מתוך העלאת מעמד הר סיני, שבו עמדו בפני השכינה וראו ניסים ומופתים גדולים.
כעת הרמב"ם מבאר שעצם ייסורי השמד מביאים שלמות לאדם ולעבודת ה'. שהרי אפשר היה לחשוב שלעם המאמין באמונה הנכונה לא יהיו צרות, שהרי ה' ישמור עליהם, ואם בכל זאת יש צרות זה מעיד חלילה על אי נכונות אמונתם. אך לא כך – ראינו שישראל משתבחים בצרות וייסורי השמדות: "כי עליך הורגנו כל היום" [תהלים מד, כג], וההסבר לכך הוא מפני שאדרבה, ישראל כל כך בטוחים באמונתם, עד כדי שבשעת ניסיון באשר לאמונתם הם מוכנים למסור את כל היקר להם ולא להחליף את דתם. הַקְרבה זו היא מעין הקרבן שמביא המקריב לה', שהרי ה' אינו צריך את הקרבנות בשבילו, אלא שהם מועילים מצד המקריב, שמתעלה בכך שמוכן למסור ממונו בשביל עבודת ה'.
בכל דור יש אנשי מעלה אשר משמשים מקור השראה ורצון למסירות לעבודת ה', הרמב"ם עצמו הוא דוגמה לכך. הרמב"ם מביא לדוגמה חסידים אשר היו נודדים ממקום למקום בשביל להשיג דעת בעבודת ה'. אפשר ללמוד מהם בקל וחומר לשעת שמד – שכאשר עבודת ה' נמצאת בסיכון, יש לעזוב את מקום השמד, שהנדידה משם היא למען כל האמונה בה'.
בזמן זה של השמד היו שלא יכלו להימלט ולצאת מן הגזרות. כלפי אותם אנשים כותב הרמב"ם שלא יטעו לחשוב שכיוון שביטלו מעליהם חלקים גדולים מן המצוות, כבר אינם חלק מעם ישראל, ואין משמעות לשאר המצוות, אם יקיימו אותן או לא. אין זה כך, אומר הרמב"ם, אלא יסוד גדול, שהוא "שרש משרשי התורה", שה' דן על קלה כעל חמורה. כמו שירבעם בן נבט נענש על העבֵרות הגדולות שעשה (שהחטיא את ישראל בעגלים), כשם שנענש בדין גמור על חטאים קלים (שביטל מצוות סוכה בחג סוכות, שהרי במובן מסוים ביטול עשה הוא הפחות חמור שבעבֵרות), וכן הוא גם בקיום המצוות, הקלות והחמורות. הקשר של איש מישראל למצוות הוא קשר פנימי המונח בטבע מציאותו. מעשי העבֵרה הם רעים מצד עצמם, ולכן כל עבֵרה גורעת מהקשר הזה.

הרחבות
קבלת ייסורי הגלות באהבה
רָאוּי שֶׁיִּשְׂמְחוּ אֲנָשָׁיו בְּמַה שֶּׁיִּסְבְּלוּהוּ מִן הַצָּרוֹת. הרמב"ם מסביר שמי שסובל ייסורים בעבור שמירת התורה, צריך לשמוח בכך שהוא עושה את רצון ה' למרות הקושי. רבי יהודה הלוי אומר שצריך לקבל את הגלות וייסוריה באהבה ובבחירה, מתוך הכנעה וקבלת דין שמים, ואם היינו מקבלים את ייסורי הגלות בצורה זו, היינו נגאלים במהרה. אמנם רבים מתקשים לקבל את הייסורים באהבה, אך בכל זאת יש בהם מעלה גדולה, כי למרות הייסורים הם אינם מוותרים על יהדותם: "אילו היו רובנו... מקבלים את השפלות ככניעה לאלוהים ולתורתו, לא היה מזניחנו העניין האלוהי זה הזמן הארוך. אבל מיעוטנו בדעה הזאת, ולרוב יש שכר מפני שהם סובלים את הגלות בין הכרח לבחירה, כי אילו היו רוצים היו חברים למשפילים אותם במילה שיאמרו בלי טורח, וכגון אלו לא יאבדו אצל שופט צדק. ואילו היינו סובלים הגלות והייסורים האלה לשם ה' כראוי, היינו פאר לדורו של משיח המצופה, והיינו מקרבים קץ הישועה המצופה" [כוזרי מאמר ראשון, קטו]. בשירו 'מאז מעון האהבה' הבהיר רבי יהודה הלוי רעיון זה בחריפות רבה: "מאז, מעון האהבה היית, חנו אהבי באשר חנית. תוכחות מריבי ערבו לי על שמך , עזבם – יענו את אשר עינית... עד יעבר זעם ותשלח עוד פדות אל נחלתך אשר פדית". מרוב אהבת ה', חביב עלינו גם רצונו לייסרנו.

לבריאות אביעד בן ספירה אוסקר הי"ו
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il