ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

בכוח האחדות – כאריה נוכל לרבוץ

בית מדרש פרשת השבוע חומש בראשית ויחי Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

טבת תשע"ו

בכוח האחדות – כאריה נוכל לרבוץ


סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
הרב מרדכי אליהו זצ"ל

יש מעלות בקומו של האריה ויש גם מעלות ברביצתו. אנו רואים כי יעקב בברכתו ליהודה, מתייחס לאריה הרובץ: "כרע רבץ כאריה וכלביא מי יקימינו" (מט ט). ועם זאת, בקללות של בלעם שנהפכו לברכה, יש בתחילה יחס לקימה וההתנשאות של האריה: "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא" (במדבר כג כד), ואחר כך גם לרביצה: "כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו" (שם כד ט). בשתי הפרשיות מסמל האריה את עם ישראל. הכוח הטמון בו. היכולות שלו בעבודת הבורא. סגולותיו בירושת הארץ. כשעם ישראל מקיימים מצווות בשמחה ובטוב לבב, בזריזות ובחדווה, הם משולים לאריה, בשיא תפארתו והתנשאותו. ובישיבתם בארץ ישראל הם משולים לאריה שיושב ברוגע ובשלווה, ואין שום אומה שתפחיד ותקים אותו מרבצו.
בזה מברך יעקב את יהודה, שישיבתו בארץ-ישראל תהיה ללא חת, משום כך לא יהיה לו צורך בחומה או מגן בינו לבין האומות, שכן הן לא יטילו עליו שום פחד ומורא, אלא "לא יתיַצב איש בפניכם פחדכם ומורַאכם יתן ה' אלֹקיכם על פני כל הארץ אשר תדרכו בה כאשר דבר לכם"
המפרשים מנסים לעמוד על דמותו של האריה כמתנשא וכרובץ. האבן עזרא והספורנו גם יחד, כל אחד בסגנונו ובלשונו, מתארים שמעלת האריה היא, שהוא אינו פוחד, לא צריך שום מאורה או מחסה. אינו בורח מפני שום חיה ואף אין מי שיוכל להטיל אימה עד לכדי שיקימנו ממקומו. הוא רובץ בהשקט ובבטחה. כך גם עם ישראל, ממש כמו שאמר בלעם – אם הם קמים בבוקר וחוטפים מצוות: ציצית, תפילין, קריאת-שמע, ועושים זאת בשמחה ובהתלהבות (עיין רש"י במדבר שם), ה' שומר עליהם ונלחם מלחמתם ומפיל את אויביהם חללים. ואם עם ישראל עושים כך ובנוסף לזה אף נוהגים בכוח ובגבורה בישיבתם בארץ – אין שום מלכות בעולם שתוכל לזעזע אותם בארץ.

דווקא באחדות
כשמסיים ה' להביא בפנינו את כל הברכות בהם נתברכו השבטים, הוא אומר: "ויברך אותם, איש אשר כברכתו ברך אותם". מצד אחד יעקב אבינו מברך את בניו כל אחד כברכתו המיוחדת. כגון: בנימין כזאב, יהודה כאריה, דן כנחש וכדו', 'איש איש כברכתו'.
מצד שני הוא נותן ברכה כללית לכולם, 'ויברך אותם', כדי שכל המעלות יהיו בעבור כולם. אך כל המעלות והברכות הללו יהיו יעילות בתנאי אחד – שתהיה אחדות של כל ישראל (עיין רש"י מט כח, עפ"י תנחומא טז), כעניין "ברכנו אבינו כולנו כאחד". כי אם נהיה מפוזרים, אם חלילה נהיה שלא באחדות, מפולגים למפלגות ולא מאוגדים באגודה אחת, אין מקום לברכה לשרות בו.
נכון, כל שבט אמנם נתברך בברכה המאפיינת אותו, בברכה הראויה לו יותר, בברכה לה הוא צריך בשיבתו בארץ. אך בסופו של דבר הברכות יחולו כשנהיה יחד. כל אחד מאתנו זקוק לברכתו של חברו. כל אחד צריך לפרנס את חברו מהברכה המצויה אצלו.
אנו חייבים להבין שאנו תלויים זה בזה. שותפים לכל דבר. המשמעות של כל זה היא שרק אם תהיה אהבה בין כל הקהילות בעם ישראל, בין כל החוגים והעדות ההולכים על פי תורת ישראל – תוכל לחול עלינו הברכה. נוכל לשבת שקטים ושאננים בארצנו, כאריה הרובץ ללא מורא וללא פחד. שיהיה בעגלא ובזמן קריב, אמן כן יהי רצון.

"וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת"

כתוב בזוהר הקדוש (ח"א רכ"א ע"א) המובא ב'חוק לישראל' (ויחי - יום שני): ימי חייו של האדם נמצאים תמיד סביבו והם מעידים עליו על מעשיו שבאותו יום. היה יום מלא בתורה ומצוות - מעיד עליו אותו היום בשמחה רבה, היה אותו היום ריק מתורה ומצוות - מעיד עליו בבושה ובעצב. ובסוף ימיו של האדם עולה לשמים עם ימיו באותו אופן שניצל אותם, יש זקן בן תשעים שעולה למעלה עם עשרים יום כיוון שרק אותם ניצל לקדושה! ויש להיפך. ויעקב אבינו עולה עם כל ימיו עמו לטובה ומעידים בו על מעשיו ומעלתו העליונה.

מהי גבורה ישראלית?
כשאנו מברכים את בנינו בליל שבת, אנו פותחים בפסוק: "ישִׂמךָ אלֹקים כאֶפרים וכִמנַשה". ברכה שכוללת את ברכתו של יעקב לאפרים ולמנשה גם יחד. עוד לפני שיעקב ברך את הברכה הזו, בזמן שיוסף רק ראה שאביו רוצה להאציל מברכתו על שני בניו, תחילה שולח את ידו הימנית – "וַיָשֶׁת על ראש אפרים, והוא הצעיר". ואחר כך שולח אף את ידו השמאלית ושם אותה – "על ראש מנשה", כך שהוא – "שִׂכֵּל את ידיו, כי מנשה הבכור", יוסף חשב שיעקב פשוט טועה – "ועיני ישראל כָבדו מִזֹקֶן, לא יוכל לראות". הוא אמנם נזהר בכבוד אביו ולא מפריע לו באמצע הברכה, אך מיד בסיומה של הברכה הוא תומך את ידי אביו להניח את היד הימנית על מנשה, תוך שהוא מסביר: "לא כן אבי, כי זה הבכֹר, שים ימינך על ראשו!".
אך יעקב ממאן. הוא אומר ומסביר ליוסף: דע לך כי הברכה שאני מברך את בניך, אינה מיועדת רק להם. זו ברכה שתלווה את ישראל לדורי דורות, בכל מהלך ההיסטוריה שלהם. בכל פעם שיברכו את ישראל – גם אפרים ומנשה יתברכו. וצריך לברך את עם ישראל כאפרים וכמנשה גם יחד. עוד צריך לדעת כי צריך לשים את אפרים לפני מנשה, גם עכשיו וגם לדורות. "ויברכם ביום ההוא, לאמור, בך יברך ישראל לאמר, ישִמך אלוקים כאפרים וכמנשה; וישֵׂם את אפרים, לפני מנשה". יעקב המשיך להסביר ליוסף את מעשיו ואת העומק שבהם. הוא הסביר לו מה המיוחד בצאצאי אפרים עד לכדי שיש צורך לשים אותם תמיד לפני צאצאי מנשה, על אף שגם מנשה – "יהיה לעם, וגם הוא יגדל". אך הדרך של אפרים עדיפה, כיוון שהיא זאת שמביאה את עם ישראל למטרתו, לקדש את שם ה' לעיני כל הגויים.
חכמינו אמרו, שדרכו של אפרים באה לידי ביטוי אצל יהושע, שגם היה מבני בניו של אפרים וגם היה ממשיך דרכו של משה רבינו. הוא המשיך בכיבוש הארץ שהתחיל בו משה והוא אף המשיך את התורה לדורות. "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים" וכו'. גם תורה וגם כיבוש הארץ.
לעומת זאת, דרכו של מנשה באה לידי ביטוי אצל גדעון השופט. הוא שומע על הניסים והנפלאות שהיו לעם ישראל במצרים. הוא מבקש עליהם בתפילה, ובכוח אהבתו לעם ישראל הוא אף הולך ומנצח. באהבה ובגבורה. "לך בכֹחך זה והושעתָ את ישראל מכף מִדיָן". הוא נלחם בעבודה זרה. הוא מאמין באלוקים. נלחם ומנצח מתוך אמונה. אבל דבר אחד חסר לו, הוא לא מלמד תורה לדורות הבאים.
התוצאה כואבת מאוד. הניצחון שלו הולך ומתפורר. הזהב שנאסף בעקבות הניצחון – הופך להיות אפוד של עבודה זרה – "וַיעשׂ אותו גדעון לאֶפוד ויצג אותו בעירוֹ בעֹפרה, ויזנו כל ישראל אחריו שם; ויהי לגדעון ולביתו למוקש". גם בנו אבימלך יוצא לתרבות רעה, שתכליתה אבדון. הוא אוסף אנשים ריקים ופוחזים. הורג את שבעים אחיו. ובסוף יוצאת אש מבית אבימלך, ואוכלת את כל בעלי שכם. ברגע שגדעון מת – אין עוד קיום לכל האמונה הגדולה שהיתה מלווה בתפילה ובאהבת-ישראל – "ויהי כאשר מת גדעון וישובו בני ישראל ויזנו אחרי הבעלים וישימו להם בעל ברית לאלהים". גם גדעון וגם יהושע נלחמו, גם גדעון וגם יהושע ניצחו את אויבי ישראל. אצל יהושע הלוחמה היתה מתוך תורה וקדושה. בכל רגע פנוי מלחימה הוא ישב ועסק בתורה (עיין רש"י מגילה ג.). בדרכו של יעקב "ינחיל את הארץ וילמד תורה לישראל" (רש"י מ"ח י"ט), בדרך זו מעשיו עתידים להתקיים.
לא מספיקים אהבת ישראל וגבורה. לא מספיקים אמונה ותפילה. צריך גם תורה וקדושה. מעשיו של מנשה-גדעון ללא שילוב של אפרים-יהושע – לא יכולים להתקיים. רק בשילוב כוחם של אפרים ומנשה אפשר להחזיק את התורה והארץ.
יעקב מלמד את יוסף בנו, כי אפשר אמנם להעריך צבאיות בלי תורה, אבל רק כאן ועכשיו. באופן זמני בלבד. אם רוצים שצבא יחזיק מעמד לדורי דורות, חייבים את כוחו של אפריים. חייבים את כוחו של יהושע. חייבים את כוחה של תורה. בלי החינוך לתורה אין לכוח הצבאי שום המשכיות וקיום עתידי. צריכים לדעת כי דרכו של אפרים, גם חיונית וגם עושה קידוש ה'. "ואולם, אחיו הקטֹן יגדל ממנוּ, וזרעו יהיה מלֹא הגוים". לכן, בכל ליל שבת אנחנו מברכים את ילדינו במילים: "יְשִׂמְךָ אֱלֹקִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה". שניהם יחד. ואפרים לפני מנשה.

"וַיַּרְא יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַכְּנַעֲנִי אֶת הָאֵבֶל בְּגֹרֶן הָאָטָד וַיֹּאמְרוּ אֵבֶל כָּבֵד זֶה לְמִצְרָיִם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ אָבֵל מִצְרַיִם"
כותב הזהר הקדוש (ח"א בראשית דף ר"נ ע"ב) על לשון פסוק זה: שיוסר המלכות ממצרים ויהא להם אבלות. ממלכת מצרים היתה, ולצערנו עדיין ממשיכה, להוביל בעולם הערבי, ונוסף על צרינו גם ממלכת עבר הירדן, על כן כשכתוב: "ויספדו שם מספד גדול" בגורן האטד שבעבר הירדן וקראו למקום 'אבל מצרים', רמז להם ששניהם שיתבטלו. לפיכך ידוע שבשבוע שקוראים בפרשה על נפילת מצרים ועבר הירדן והגרורים אחריהם בשלטון עזה ושכנותיה, זה מתקיים לפעמים בזעיר אנפין ולפעמים כפשוטו ממש.

עד כזית וכביצה
הרב היה עושה ברבים סיום מסכת בערב פסח לתענית בכורות, ודיבר במיוחד עם אדון עבאדי בעל המאפייה, שיכין עוגיות שקדים שכל אחת מהן תהא לפחות כזית, כדי שכל אחד שיקבל ויאכל יוכל לברך ברכה אחרונה. ורבות לימד הרב, שכל אדם ייקח לעצמו משקל וימדוד לעצמו פעם בחיים מה משקל תפוח, בננה, שקד, פרוסת לחם וכדומה, כדי שידע כמה זה כזית בכל מאכל ומאכל וחייב בברכה אחרונה, והעושה כן נקרא בעל מעשים. ומרגלא בפומיה, חסד גדול עשו עמנו הרמב"ם והבן איש חי שתרגמו את ה"כזית" בנפח לשערו במשקל של תשעה דרהם, שהם עשרים-ושבעה גרם, וכך משערים לכל הלכות כזית (רמב"ם, ביכורים, פ"ו ט"ו, פירוש המשניות, עדויות, פ"א מ"ב).

על כוס יין מלא
הרב, בשנות צעירותו, התארח בחיפה, ובמוצאי שבת לא היה לו יין להבדלה. נכנס הרב לקיוסק לקנות בירה, שעל-פי ההלכה היא "חמר מדינה", על מנת לעשות הבדלה. ידוע שצריך לכתחילה לברך על כוס מלאה, וכוסות הבירה גדולות הן ולא ממלאים אותן עד למעלה. הרב ביקש מהמוכר שימלא עוד ועוד, והוא נעצר והכוס לא מלאה. אז קנה ממנו הרב כמה סוכריות, ונתנן לתוך כוס הבירה עד שיעלה מפלס הבירה וימלא את הכוס עד גדותיה כנצרך לכתחילה. רק אז הבדיל ושתה רביעית, והשאיר את כל השאר עם הסוכריות והחזיר למוכר, שתמה והתפלא על מה ביקש הרב הרבה בירה וקנה סוכריות ולבסוף מחזיר את הכול! הרב הסביר לו, ואז רצה המוכר להחזיר לרב את הכסף, וכמובן הרב סירב. וצא ולמד בכמה זהירות, דקדוק וחכמה במצוות נהג הרב. בדרך אגב בעניין הבדלה על חמר מדינה דיבר הרב על בירה, קולה וקפה שחור, שנחשבים חמר מדינה, וכשאין יין עושים עליהם הבדלה. אך על נס קפה עם חלב אמר הרב, שאצל האשכנזים זה משקה חשוב שמכבדים בו אורחים ומבדילים עליו, אך הספרדים לא סומכים על הנס...

כל מה שמוטל עלינו להשיג
סיפר הרב: היה בירושלים העתיקה תלמיד חכם כהן, שאף פעם לא כיבדו אותו כדין כהן במצוות "וקידשתו". בכל פעם שרצו לכבדו, הזדמנה סיבה שלא אפשרה זאת. עד שהגיע אותו כהן לגיל שישים, ובאחד מימי העוצר שהטילו האנגלים, נערכה סעודת מצווה וכיבדו את אותו כהן תלמיד חכם בכוס של ברכה, בברכת המזון, ומייד לאחר מכן נפח את נשמתו! ואמר חכם אפרים הכהן ע"ה, שאותו כהן השלים את תיקונו בעולם כשבירך על הכוס, וכל ימיו לא הסתדר לכבדו, כי אם היו מכבדים אותו היו מקצרים את חייו, כי יבוא על תיקונו ויסיים את תפקידו בעולם הזה.
ואמר הרב שכך מבאר הבן איש חי על התנא רבי טרפון, שאמרו לו חכמים: עדיין לא הגעת לכיבוד הורים כדבעי. ולמה באמת לא שבחוהו חכמים שמקיים את המצווה הזאת כראוי? כי ידעו שזה תיקונו בעולם, מצות כיבוד הורים, ואם יקבעו שקיימה כדבעי, הרי נשלם תיקונו ויסתלק ח"ו.

"לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה" - מעלת הלומד תורה המלך והכהן
חז"ל למדונו באבות (פ"ד משנה י"ג) כי שלושה כתרים הם: כתר תורה, כתר כהונה וכתר מלכות, וכתר שם טוב עולה על גביהן. המיוחד בכתר תורה שהוא נמצא אצל כולם כדברי חז"ל (עיין קדושין ס"ו ע"א) כתר תורה מונח וכל הרוצה ליטול יבוא ויטול.
הכהנים - מלמדים תורה "כי שפתי כהן ישמרו דעת" (מלאכי ב', ז'), והמלך - הולך ובחיקו ספר תורה, ושופט במשפט התורה (דברים י"ז, י"ז-י"ח). ונמצא שהכהן נמצא במעלה גדולה כשיש לו כתר תורה וכתר כהונה. והמלך מעולה כשיש לו כתר תורה וכתר מלכות.
וכתר שם טוב עולה על גביהם הכוונה היא שהלומד תורה הרי הוא גם כהן כפי הנאמר: "כי שפתי כהן ישמרו דעת" והרי הוא גם מלך שהרי "מאן מלכי-רבנן" (גיטין ס"ב ע"א).

"נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה" - תפקיד אליהו בגאולת העתיד
בחמשה מקומות נקרא אליהו - אליה בתנ"ך (מלכים א' ג', ד', ח, י"ב; מלאכי ג', כ"ג). ויעקב כתוב בחמשה מקומות מלא עם וא"ו – יעקוב (ויקרא כ"ו, כ"ב; ירמיה ל', י"ח; ל"ג, כ"ו; מ"ו, כ"ז; נ"א, י"ט).
באחד המקומות נאמר באליהו הנביא (מלאכי ג', כ"ג): "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא" וחלק מתפקידיו לא רק לתרץ קושיות ובעיות אלא גם ללמד תורה, כי פנחס הוא אליהו ושפתי כהן ישמרו דעת. ועוד ידוע שכל תיק"ו שבגמרא הרי הוא: "תשבי יתרץ קושיות ובעיות" (ראה תוס' יו"ט עדויות ח', ז'). זה נרמז "נפתלי - אילה שלוחה". אילה - אותיות אליה, שלוחה - שולח לכם. ובגאולה נרוויח מלבד הגאולה גם "הנותן אמרי שפר" - מלמדנו דברי תורה ומשפר לנו את כל הקושיות והבעיות.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il