היצירה האישית
סיימנו את ספר בראשית. המדרש בפרשת בראשית אומר (בראשית רבה ג, ה):
אמר רבי סימון: ה' פעמים כתיב כאן אורה, כנגד חמשה חומשי תורה. "ויאמר אלהים יהי אור", כנגד ספר בראשית, שבו נתעסק הקדוש ברוך הוא וברא את עולמו. "ויהי אור", כנגד ספר ואלה שמות, שבו יצאו ישראל מאפילה לאורה. "וירא אלהים את האור כי טוב" כנגד ספר ויקרא שהוא מלא הלכות רבות. "ויבדל אלהים בין האור ובין החשך" כנגד ספר במדבר שהוא מבדיל בין יוצאי מצרים לבאי הארץ. "ויקרא אלהים לאור יום", כנגד ספר משנה תורה, שהוא מלא הלכות רבות.
ספר בראשית הוא כנגד: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר" (בראשית א, ג), יצירת האור. ספר בראשית הוא ספר הבריאה, והוא בא ללמד אותנו. כל מה שיש בתורה בא ללמד אותנו הוראות, 'תורה' מלשון הוראה. גם פרשת בראשית היא לא רק סיפור הבריאה אלא יש בה גם הדרכה, אנחנו צריכים ללכת בדרכיו של הקב"ה ואם הוא בורא, גם אנחנו צריכים לברוא. הוא יוצר וגם אנחנו צריכים ליצור, ללכת בדרכיו של הקב"ה ולהיות מחדשים.
בראש ובראשונה אדם צריך ליצור את עצמו. על הפסוק "וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" לומדת הגמרא: 'אל תקרי אֹתם אלא אָתם' (סנהדרין צט, ב). כשאתם עושים את המצוות אתם עושים את עצמכם. יוצרים את הכוחות הרוחניים, את האמונה ואת הנשמה הפנימית שבתוככם, וזו יצירה. אדם יכול לבנות בתוכו כוחות פנימיים חדשים, וזו עשייה של יש מאין.
לרצון ה' אין מגבלות וכל רצון מתממש. הקב"ה ברא גם לאדם כוח רצון, והוא נמשך מהרצון האלוקי. ככל שהרצון של האדם מתאים יותר לרצון ה', כך הרצון שלו הופך להיות כוח פועל ויוצר. זה מה שאנחנו לומדים מספר בראשית, הקב"ה בורא ומחדש את העולם כולו - אף אתה תהיה יוצר. ניתן לנו הכלי שאתו הקב"ה יצר את עולמו - התורה. התורה היא המקיימת את העולם, וכשאדם עוסק בתורה הוא ממשיך ומחדש את היצירה. זה הדבר הראשון שלמדנו בספר בראשית.

האבות ונשמות של עולם התוהו
בשתי הפרשיות הראשונות אנו נוגעים באלפיים שנות תוהו, שהן שליש משנות העולם. אנשים של תוהו הם אנשים עם פער גדול מאוד בין הכוחות הרוחניים ובין הכוחות המעשיים. הנשמות הרוחניות היו גבוהות מאוד והאריכו ימים, אבל לא היה להם חיבור אל הצד המעשי בפועל, והן שטו במרומים. ההתנהגות בפועל הייתה ירודה ולא טובה, עד כדי כך שכעבור אלף שנים היה צריך לחדש את הבריאה, להביא את המבול ולהתחיל מחדש על ידי נח ומשפחתו. עברו עוד כאלף שנים ועדיין לא נוצר החיבור בין הצד הרוחני והגבוה לבין הצד המעשי, עד שבא אברהם.
בכל דור ודור יש נשמות של עולם התוהו, אנשים שהרצונות שלהם מרקיעים שחקים, אבל יש פער גדול בין הרצון ובין היכולת. אז קורים משברים, והרצון פורץ בדרכים של הרס וחורבן. כשאברהם אבינו בא, הוא חיבר בין הנשמה העליונה שלו לבין הכוחות המעשיים בפועל, והביא את הגובה הרוחני והעליון שבתוכו אל המימוש בפועל. אברהם מקבל מצווה מיוחדת, מצוות מילה, שבעצם מבטאת את הקדושה שבפועל.
אנחנו מגיעים אל האבות, האבות נקראים ישרים וספר בראשית נקרא 'ספר הישר' (ראה עבודה זרה כה, א), וגם כאן אלו לא רק סיפורים שאנחנו שומעים על האבות אלא הדרכה כיצד יש לנהוג, "חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי, אברהם יצחק ויעקב" (תנא דבי אליהו, כה). מאברהם אנחנו לומדים אמונה ואהבה, אברהם הוא המאמין הגדול וגם נקרא 'אברהם אוהבי'. אברהם הפיץ את האמונה בעולם, האמין בה' באמונה גדולה ועמוקה מאוד, אמונה שיצרה יסוד וממנו כל הדורות אחר כך ממשיכים. אמונה גדולה היא הכרה שהקב"ה ברא את עולמו, הכרה שהקב"ה ברא את הבריאה בשביל להיטיב, ומתוך כך המאמין בוטח ונשען על הקב"ה. אמונה פירושו לתת אמון ולבטוח בכך שהקב"ה רוצה בטובתנו ובקיומנו. כשיש אמונה גדולה ועמוקה בריבונו של עולם, אדם גם מאמין בעצמו, מאמין בכוחותיו ושמח.
כל קיום העולם בנוי על האמון. זה הכוח המחבר בין כל חלקי הבריאה ובין בני האדם. כמובן שכשהאמונה גדולה ושלמה יש מתוכה גם אהבה והרגשה של קשר ושייכות - אמונה ואהבה, את זה אברהם אבינו מלמד אותנו. אחריו בא יצחק ומלמד אותנו את מידת היראה, "פחד יצחק", הוא מלמד אותנו להכיר את הגדולה האלוקית ולהעריץ אותה, להרגיש את הגודל העליון של הגדולה האלוקית ולהתבטל כלפיה. אברהם הוא מידת האהבה, יצחק מידת היראה ויעקב משלב את שתי המידות ביחד, במידת האמת.
בעל התניא בספרו על פרשיות השבוע אומר את אותו הדבר על השבטים. השבט הראשון, ראובן: 'ראו', ראייה, הסתכלות, התבוננות וחיבור, ובעצם מידת האהבה. שמעון: שמיעה, בשונה מהראייה השמיעה היא פסיבית, כל שבט מוסיף מידה אחרת של חיבור לריבונו של עולם. לוי מחבר את שתי המידות ביחד, גם את האהבה וגם את היראה. אחרי האהבה, היראה והשילוב של שניהם ביחד - השלב הבא הוא ההתבטלות המוחלטת, זה יהודה. אפשר להתחבר אל ריבונו של עולם, לאהוב אותו, לירא ממנו, לירא ולאהוב, להתבטל ולהיבלע בתוך הגדולה האלוקית. אדם בלוע כולו בתוך הגדולה האלוקית ובפני עצמו הוא כאילו אינו, זאת הייתה מידתו של יהודה, ענווה. לכן הוא גם זכה למלכות כי כגודל הענווה כך גודל ההופעה העליונה. אברהם עניו, משה עניו, דוד עניו. בכל המנהיגים הבולטים של עם ישראל חז"ל מציינים שמידתם הייתה מידת הענווה.
אם כן, ספר בראשית הוא ספר הישר, ספר המידות, דרך ארץ קדמה לתורה. לפני שעם ישראל מקבל את התורה יש בניית יסודות בריאים של המידות הטובות. גישה לתורה מתוך מידות מקולקלות תגרום לקליטה לא נכונה של התורה, צריך קודם ליישר את המידות ורק לאחר מכן יש מקום ללימוד התורה.

חשיבותו של כל יום
אנחנו באים לפרשה האחרונה בספר, פרשת ויחי. אני רוצה להביא בפניכם את דברי הזוהר (דף רכא, ב ודף רכד, א. מתורגם):
"וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת" (בראשית מז, כט). תנא אמר רבי חייא: קודם כתוב: "ויחי יעקב בארץ מצרים", בחייו הוא נקרא בשם יעקב וכאן במיתתו הוא נקרא בשם ישראל אלא לא נאמר כאן: "ויקרב יום ישראל למות" אלא "ויקרבו ימי", וכי אדם מת בכמה ימים, הלא ברגע אחד אדם מת! אלא כאשר רוצה הקב"ה להשיב הרוח אליו, כל ימי האדם בעולם הזה נפקדים ועולים בחשבון, ואז הוא מת. אשרי מי שהימים קרבים לפני המלך בלא בושה, שאין בהן עבירות ולא נידחים הימים לחוץ. בשביל כך נאמר בצדיקים קריבה, שהימים קריבים לפניו בלא בושה. אוי לרשעים שעליהם נאמר: "דרך רשעים באפילה לא ידעו במה יכשלו" (משלי ד, יט). לפיכך נאמר: "ויקרבו ימי ישראל", ולא נאמר יעקב משום שישראל שלם יותר.
רבי יהודה פתח: "החרשים שמעו והעיוורים הביטו לראות" (ישעיהו מב, יח). החרשים שלא מצייתים לתורה, והעיוורים שלא מסתכלים על מה שהם קיימים. שבכל יום ויום כרוז מכריז ואינם משגיחים בו. כל ימי האדם עומדים וקיימים, וכל יום כשמגיע יומו מזהיר הוא את האדם שיתנהג כראוי.
כאשר אדם עושה עבירות, אותו היום עולה בבושה, מעיד עדותו ועומד מבחוץ עד שיעשה האדם תשובה. אז חוזר היום למקומו, ואם לא שב, היום הזה נשטף עם רוח מבחוץ ומתחבר לאדם להרע לו כל עוד שלא שב. בסוף הימים חסרים, אלו הימים שבהם חטא, אוי לו לאיש שלא נשארו לו ימים להתקרב אל המלך הקדוש. הימים אלו לבושי יקר שמתלבשת בהם הנשמה, אוי לו למי שאין לו לבוש. אשרי מי שיש לו לבושים. על הפסוק: "וידעו כי ערומים הם" (בראשית ג, ז) למדנו שהכוונה היא ערומים מהמצווה, מהלבוש היקר של אותו היום. זה שאמר: "גלמי ראו עיניך ועל ספרך כולם יכתבו, ימים יוצרו ולא אחד בהם" (תהילים קיט, טז), שלא נשאר אף יום להתלבש בו, עד שעשה אדם תשובה והקב"ה קיבל אותו ועשה לו בגד לבוש חדש. זה מה שכתוב באברהם: "ואברהם זקן בא בימים" (בראשית כד, א), שבא לבוש בכל הימים. באיוב כתוב: "ערום יצאתי מבטן אמי וערום אשוב שמה" (איוב א, כא), שלא נשאר לו לבוש. בלבוש הזה יקומו הצדיקים לתחייה, שכתוב: "יתייצבו כמו לבוש" (שם לח, יד). מי שזכאי מתלבש בלבוש של עצמו ובלבוש של אבותיו, אשרי חלקו של יעקב שאמר בביטחון: "ושכבתי עם אבותי" שזכה להיות קשור למדרגה, להיות לבוש בבגדי יקר שלהם.
כל יום ויום הוא לבוש נוסף של האדם, כל יום שהאדם עושה את רצונו של הקב"ה הוא לבוש יקר. אין תקנה ליום שעובר.

שבחים בתוך העולם ומעל לעולם
נמשיך לנקודה נוספת בפרשה, עסקנו בה בעבר אך ראוי לשוב ולעסוק בה. "הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב" (בראשית מט, ב). דרשו חז"ל (בראשית רבה צח, ג):
בשעה שהיה יעקב אבינו נפטר מן העולם, קרא לשנים עשר בניו, אמר להם: שמעו אל ישראל שבשמים אביכם, שמא יש בלבבכם מחלוקת על הקדוש ברוך הוא, אמרו לו: "שמע ישראל" (דברים ו, ד) אבינו, כשם שאין בלבך מחלוקת על הקדוש ברוך הוא, כך אין בלבנו מחלוקת, אלא "ה' אלהינו ה' אחד". אף הוא פירש בשפתיו ואמר: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".
אני רוצה להרחיב קצת את העניין על "שמע ישראל" ועל "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". "שמע ישראל" אמר משה, ואילו "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" אמר יעקב אבינו, ומשה לא אמר. האם אנחנו נאמר כמו יעקב, או שלא נאמר כמו משה? נמצאה פשרה, להגיד בלחש. לא ממש להגיד וגם לא לא להגיד. אם יעקב ישאל אותנו אם אמרנו נאמר לו שכן, ואם משה ישאל נאמר שלא ממש אמרנו. בעומק הדברים, המהר"ל מבאר ש"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" זו אמירה גבוהה מאוד, זו אמירה של הנשמה. לכן צריך לומר בלחש, בגלל שזה משהו פנימי ועליון מאוד. כך המלאכים מברכים את הקב"ה. בבית המקדש על כל ברכה וברכה לא אומרים 'אמן', אלא "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", כי בית המקדש הוא מקום מקודש ורוחני מאוד, שם מתאים לומר את הברכה הזאת.
"שמע ישראל" הוא משהו גלוי. אנחנו משבחים את הקב"ה על הופעתו בעולם, ואילו "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" הוא משהו שלמעלה מהעולם. הנשמה מבקשת להגיד "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", אבל החלקים הגלויים של החכמה והנפש של האדם לא במדרגה הזאת. לאדם יש גם נשמה, גם רוח וגם נפש - ולכן הפתרון הוא לומר "שמע ישראל" בקול רם, ו"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" בשקט, בצורה פנימית ועמוקה. כך בכל השנה, חוץ מיום כיפור. ביום כיפור כולם מתעלים למדרגה של מלאכים, ואז אפשר להגיד בקול רם "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". כך אומר המהר"ל.
הרב מסביר את הדברים באופן אחר. בעולת ראיה הוא מסביר ש"שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" זאת אמירה מאוד עליונה, הופעה עליונה ונישאה. הקב"ה למעלה מכל השגה. ה' אלוקינו, האלוקים שלנו והוא אחד, "וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" (זכריה יד, ט). ה' הוא למעלה מכל המציאות ומכל השגה, כל מה שאנחנו משיגים זה רק את גילויו והופעותיו, אי אפשר להשיג אותו בעצמו. "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" מדבר על ההופעה האלוקית בעולם, כבר מופיע שם, מופיעה מלכות. יש כאן כבר הכרה ומושג, הקב"ה מופיע כאן בעולם ואנחנו רואים אותו על ידי מעשיו ופעולותיו. "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" היא אמירה שמאוד מדברת אלינו, אנחנו מדברים על מה שאנחנו רואים, אנחנו רואים את הגדולה האלוקית שמופיעה בעולם, את השמים והארץ, את הצמחים והנבראים, את האנושות ואת החכמה שיש באנושות, את הכול הקב"ה ברא וזה גורם להתפעלות עצומה מהגדולה האלוקית. אך כל מה שאנחנו מתפעלים ומתרשמים זה ממה שאנחנו משיגים, והקב"ה למעלה מכל זה. אנחנו מתפעלים מאוד מכל העולם הזה, והוא ברא אותו בהברת האות ה' (ראה בראשית רבה יב, ב), בלי שום מאמץ. כל מה שאנחנו מתרשמים ומתרגשים ממנו, זה לא לכבודו של ה', הוא למעלה מכל זה ואין גבול ליכולות שלו. אם כן, זה לא יפה לשבח אותו בשבחים שהם כל כך מוגבלים לעומת הגדולה האלוקית שלו - אבל זה 'טעים', זה מדבר אלינו ומרשים אותנו. אנחנו נמצאים בבעיה, אם נרבה לשבח את הקב"ה יש בכך צמצום, כי כאילו אנחנו אומרים שאלו כל השבחים, אך אם לא נאמר שבחים זו בעיה כי ראוי לומר שבחים! מה הפתרון:
משל לבת מלך שהריחה ציקי קדירה. תאמר יש לה גנאי, לא תאמר יש לה צער, התחילו עבדיה הביאו לה בחשאי. (ילקוט שמעוני קנז, מט)
הגיע מהמטבח ריח של האוכל שקצת נשרף, ודווקא החלקים השרופים הם הכי טעימים. בת המלך רוצה לאכול, אבל לשולחן של מלך לא מביאים אוכל שרוף אלא רק מאכלים שנראים יפים ושלמים. הפתרון שמצאו הוא להביא לה בחשאי, על השולחן אי אפשר לאכול את ציקי הקדירה, בחדר צדדי - אפשר.
המשל מבטא ש"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" זה שבח מאוד טעים, אבל לא יפה. לא יפה להגיד שבחים שהם כלום לעומת מה שראוי להגיד על ריבונו של עולם, אך השבחים האלה מאוד מדברים אלינו, ולכן אומרים בחשאי. הרב ביאר לנו ש"שמע ישראל" זה מעל המציאות, ואילו "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" הם שבחי ריבונו של עולם בתוך המציאות, הופעת מלכותו בעולם. המהר"ל ביאר בצורה הפוכה, ש"שמע ישראל" זה בתוך העולם, ואילו "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" הוא למעלה מזה.
איך ניישב את זה - נשמתו של עם ישראל היא למעלה מהמלאכים, אך ההופעה בעולם היא למטה מהמלאכים. למלאכים יש השגות עליונות שאנחנו לא יכולים להשיג בעולם הזה, אבל הנשמה של ישראל היא שורש כל הנבראים, גם של המלאכים. מבחינה מסוימת ישראל למעלה מהמלאכים, אך בפועל המלאכים גבוהים יותר. תלוי מאיזו נקודת מוצא אתה יוצא.

היחס למבצעי 'תג מחיר'
הנקודה האחרונה שנעסוק בה עוסקת באותו הפסוק, "הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב", ואומר המדרש (בראשית רבה צח, ב):
נעשו בני ישראל אגודה אחת, התקינו עצמכם לגאולה. מה כתיב אחריו? "ועשיתי אתכם לגוי אחד" (יחזקאל לז, כב).
זה תנאי בגאולה. אחדות. אם עם ישראל יהיו מאוחדים אפשר להביא את הגאולה. אני רוצה להתייחס קצת למאורעות הימים שאנחנו נמצאים בהם. מציאות מאוד לא רגילה, מצד אחד הפיגועים שלא נפסקים, ואי אפשר להתרגל לכאב הזה. הנפש כואבת, יש אנשים שחושבים למה הממשלה לא פועלת ביתר תקיפות, למה היא לא עוצרת את הגל הזה אלא רק מתגוננות, למה לא מחסלים את קיני הטרור, למה לא נוקטים בתגובה הולמת כמו הקמה של עוד יישובים. אם הממשלה הייתה פועלת כך האויבים היו מבינים שהפיגועים לא מועילים להם - הם היו נפסקים. הנפש כואבת. אבל אנחנו צריכים לדעת שעלינו אין אחריות ציבורית, אנחנו מסתכלים כאנשים פרטיים. האנשים שנושאים באחריות הציבורית אוחזים בדעה אחרת, הם חושבים שמה שהם עושים זה המרב שאפשר ונכון לעשות, ואין דרך אחרת. הם מכירים ויודעים את כל האפשרויות שאנחנו חושבים ומציעים, ובכל זאת הם חושבים שיש לנהוג אחרת. האם יש לנו דרך לכפות אותם לנהוג בצורה שונה - רק על ידי הסברה ושכנוע.
אני רוצה להתייחס לנערים שעצורים כעת (נעצרו נערים בחשד לפגיעה בערבים, ופורסם שחוקרי השב"כ עינו אותם במהלך החקירות). יצאתי בקריאה שאסור לענות אותם עינויים קשים כפי מה שהתפרסם שמענים אותם. עינויים שמסוכנים לבריאות הנפשית שלהם. בעיני, מי שיוצא מדעתו למחצה או יותר מזה, הוא כמו מת. חייו אינם חיים. לעשות דבר כזה לאדם זה כמו להרוג אותו. לכן אני חושב שצריך למחות על כך בתוקף ולתבוע שלא יגרם נזק כזה, שאנשים מאבדים שליטה על עצמם והופכים להיות פגועי נפש.
מצד שני, אין שום זכות לנערים לעשות פעולות שפוגעות בעם ישראל לדעתם של המנהיגים. צריך למנוע פעולות כאלה אבל אני לא חושב שהדרך היא עינויים שגורמים לנזקים בלתי הפיכים. עם זאת חובתה של הממשלה למנוע בעד כל מי שמנסה לגרום נזק למדינה ולעם ישראל לפי דעתה. גם אז, לא צריך להתייחס לנערים האלה כאויב, הם בנים יקרים למשפחות טובות. הם שוגים, טועים. אולי לחלקם יש בעיות של עודפי מרץ או בעיות אחרות אבל הם לא אויבים. הם לא רוצים להרוס את המדינה, הם רוצים בטובת עם ישראל ולדעתם מה שהם עושים מועיל לעם ישראל.
אם המעשים שלהם מזיקים הם כמו רודף, צריך למנוע מאדם שרוצה לרדוף ולהזיק אך מותר לפגוע בו רק אם אין דרך אחרת - כשיש דרך אחרת אסור לפגוע בו. אם ניתן למנוע מהנערים לפגוע בצורה שלא תגרום להם לפגיעה הרסנית, ודאי שאסור לפגוע בהם כך, ואני לא רואה את ההכרח לפגוע בהם בצורה כל כך חריפה. צריך להתנהג איתם כמו בנים שטועים, ועם זאת לא לתת להם לעורר תסיסה ולגרום למשברים ביננו ובין העמים. לפי דעתם אולי זה יכול להיות לטובה, אבל הם ילדים קטנים שאין להם שום ניסיון או הבנה, ואין להם את הזכות לנהל את העניינים. זה מצב מורכב מאוד, מצד אחד רחמנות ודרישה לא לפגוע בהם, ומצד שני אי אפשר לתת להם לעשות ככל העולה על רוחם, וצריך למנוע מהם באופן החלטי מעשים כאלה.
לעניות דעתי, אם השב"כ היה בנוי מאנשים מהמגזר שלנו, אנשים שמבינים את הנפש של הנערים האלה, היה אפשר למנוע את הפעולות האלו מראש. אני חושב שאלה שמתעסקים בזה לא מבינים את השפה של הנערים, והתוצאה היא שמתייחסים אליהם כאילו הם אויב. איך אפשר לקרוא לזה טרור?! הם אנשים מתוכנו, מעשים כאלה צריך למנוע כמו שמטפלים בבני משפחה. אדם שאיבד שליטה או שהשקפות שלו משונות כל כך עד שהוא מסכן את המשפחה - ודאי שצריך למנוע ממנו דבר כזה, אבל צריך לפעול באמצעים כאלו שיפגעו בו כמה שפחות.
אני רוצה שמצד אחד נבין את מה שהממשלה עושה, ומצד שני שנדרוש שהטיפול לא יפגע בנפש ולא יפגע בסביבה של הנערים האלו, כמו פגיעה באנשים שלא היה להם כל קשר לעניין ובכל זאת עצרו אותם לימים ארוכים. על זה אנחנו צריכים למחות. המחאה צריכה להגיע מהשכל ולא מהלב. אני לא חושב שהדבר היעיל הוא לעצור את התנועה בכבישים. אפשר לעמוד בשתיקה רועמת מול בית ראש הממשלה ומול בתי השרים, שתיקה רועמת בלי דיבורים ושירים בכלל, והיא יותר חזקה מפעולות שמרגיזות אנשים. וכן יש להימנע מפעולות שמסכנות את המפגינים עצמם, אולי בסוף גם הם ייעצרו...
לכם תלמידי הישיבה אני אומר, אנחנו מגויסים ליחידה רוחנית מיוחדת במינה, שעוסקת ביצירת הנשמות והנפשות. אי אפשר להשתחרר מהתפקידים האלה לתפקידים אחרים. מי שלא עוסק בלימוד אולי צריך להפגין, אבל בני הישיבה שעוסקים בדברים כל כך חשובים, רק במצב חריג יש מקום לזה, אבל לא יוצאים כל פעם שיש בעיה והנפש תוססת. טוב שאכפת ממה שקורה, אך את האכפתיות צריך להכניס לתוך הלימוד. ללמוד טוב יותר, להתפלל טוב יותר ולהתעלות באופן רוחני יותר.

איך נשפיע על המדינה?
בצורה כללית, אם אנחנו לא מצליחים להשפיע על הנהגת המדינה למרות כל המאמצים, צריכים לחשוב למה זה לא משפיע. אנחנו צריכים להתבונן איך נוכל לומר את הדברים באופן יותר חכם, כדי שגם הם יבינו. אם התקדמנו אנחנו מסבירים את עצמנו ומראים שהדרך שלנו היא באמת הכי נכונה וטובה, ובכל זאת אנחנו לא מצליחים להסביר בצורה שלמה - צריכים עוד יותר להתבונן, עוד יותר לחשוב למה אנחנו לא מצליחים לשכנע. אם הבעיה היא שיש ראשים אטומים שלא קולטים את מה שאנחנו אומרים - התפקיד שלנו הוא לדעת איך פותחים ראשים אטומים. יש אנשים שלא מבינים וצריך למצוא דרך להסביר גם להם. אם נתרכז בזה - ננצח. זה לא יהיה ביום אחד, התהליך ייקח כמה שבועות, חודשים או שנים, אבל אם נלך בדרך הזאת - בסוף ננצח. זאת דרכנו, "לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ה'" (זכריה ד, ו). בכוח נשתמש רק במי שבא מולנו בכוח, נגד האויבים שמסביבנו שמנסים ללחום בנו, אבל לא נגד אנשים בתוכנו. זאת הדרך לנצח, ואנחנו ננצח כי אנחנו צודקים. זאת עבודה גדולה, אנחנו נמצאים בעיצומה וכשמסתכלים במבט רחב, אפשר לראות שכל הזמן אנחנו מתקדמים. דבר ה' הולך ונשמע.
צריך לדעת שציבור הוא דבר מורכב. בסנהדרין של שבעים ואחד יכול להיות מצב שעשרים וחמישה יחשבו שהרוב פשוט טועה. מה יעשה המיעוט, הוא יפרוש - חיים של ציבור הם כשכולם יושבים ביחד, אחד משכנע את השני, והולכים אחרי הרוב. יושבים בבית דין, עשרה חושבים שהאדם העומד מולם פטור, ושלושה עשר הדיינים האחרים מכריעים שצריך להמית אותו. העשרה הראשונים אומרים 'אתם רוצחים! אתם הולכים להרוג מישהו שלא חייב מיתה! אנחנו עוזבים את בית הדין'. באופן כזה אי אפשר לקיים בתי דין, כל פעם שהמיעוט לא יסכים עם הרוב הוא יפרוש. ציבור הוא דבר מורכב, לחיות עם הדעות השונות וההכרעה נופלת לפי רובו של הציבור. מאוד קשה לקבל שדעות אחרות יכריעו בגלל שהן הרוב, אבל ככה זה ציבור. בתוך הציבור הדתי אנחנו לא מצליחים להתאחד למרות שכולם רוצים לעשות רצון ה', מכיוון שכל אחד חושב שהדרך שלו היא הנכונה.
אני לא מדבר רק על הציבור החרדי, גם בתוך הציבור שלנו, למרות שכולם חושבים שאנחנו בדור של גאולה והקב"ה מסובב אותה, עדיין קשה לנו לשבת ביחד ולשאוף להוביל יחד דברים. לכל אחד יש הגוון שלו, וקשה לוותר עליו. רק כשנדע להתאחד הגאולה תבוא. צריכים לדעת לקבל גם דעות אחרות, זה מאוד מאוד קשה. אנשים מבוגרים לפעמים מבינים יותר את המורכבויות, אבל אנשים צעירים בטוחים בצדקתם, לא מבינים שיכולה להיות דרך אחרת, ומכיוון שכך המסקנה שלהם היא שלשני יש נגיעות. ההוא אומר שהוא פועל לשם שמים אבל באמת יש לו רווחים מכך. ... אם נצליח להשפיע על הציבור שלנו להתאחד, אחר כך על ציבור רחב יותר וכך הלאה - נעשה בזה את הפעולות הכי גדולות לקירוב הגאולה.
"הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב", חזק ונתחזק.