ותרא אותו כי טוב הוא | הרב יוסף צבי רימון | בית המדרש

פרשת שבוע ותנ"ך
שמות

קטגוריה משנית

3 דק' קריאה

ביחס למשה רבנו התורה אומרת כך (שמות ב', ב):

וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים:

מה פירוש הביטוי "כי טוב הוא"? האבן עזרא מסביר בפשטות שמדובר בילד יפה. חז"ל במסכת סוטה (יב.) נותנים לכך כמה פירושים אחרים:

ותרא אותו כי טוב הוא – תניא, ר"מ אומר: טוב שמו; ר' יהודה אומר: טוביה שמו; רבי נחמיה אומר: הגון לנביאות; אחרים אומרים: נולד כשהוא מהול; וחכמים אומרים: בשעה שנולד משה – נתמלא הבית כולו אור, כתיב הכא: 'ותרא אותו כי טוב הוא', וכתיב התם: 'וירא א-להים את האור כי טוב'.

לפי דברי רבי מאיר, "טוב" הוא שמו של משה; לפי ר' יהודה שמו טוביה; לפי ר' נחמיה זהו ביטוי שמראה על היכולת הנבואית של משה; לפי אחרים דבר זה בא לומר שמשה נולד מהול, ולפי חכמים דבר זה בא לומר שבזמן לידתו של משה נתמלא הבית כולו באור, שהרי על האור נאמר "וירא א-להים את האור כי טוב".

ביאור המשלב בין הפשט – שהיה תינוק יפה – ובין הדרש (המדבר על שלמות רוחנית: נולד מהול, מוכן לקבלת נבואה, נתמלא הבית אור) נמצא בספורנו. הספורנו מסביר שכיוון שאמו של משה ראתה שהיה תינוק יפה במיוחד, הבינה שיש בו גם שלמות פנימית מיוחדת.

אולם, שאלה אחרת יש לשאול: "ותרא אותו כי טוב הוא, ותצפנהו שלושה ירחים". מה היחס בין שני חלקי הפסוק? האם רק בגלל שראתה שהוא טוב החליטה להצפינו? ואם לא היה "טוב" (למשל, אם לא היה נולד מהול) לא הייתה מצפינה אותו?

הרשב"ם (שם) מתייחס לשאלה זו:

ותרא אותו כי טוב הוא ותצפנהו – המפרש לפי שראתהו שטוב הוא הטמינתהו – שקר הוא, שכל הוולדות אמותן מרחמות עליהן. א"כ צריך לפרש 'ותרא' כמו 'וירא א-להים את כל אשר עשה והנה טוב מאד'. הסתכל והביט כל מעשיו וכל פעולותיו שעשה אם יש לתקן שום דבר בהם, והנה כולם יפים ומתוקנים. אך כאן לפי שמשה נולד לסוף ששה חדשים, כמו שמצינו בשמואל שנולד לתקופת הימים שני תקופות ושני ימים, ולפיכך יכלה להצפינו שלשה חדשים שהמצריים היו מבקרים למעוברות לסוף תשעה חדשים – לכן נסתכלה בו בשעת לידה אם הוא נפל ולא תטרח בהטמנתו, וראתהו כי טוב ויפה הוא כי גמרו סימניו שערו וציפורניו כמו ששנינו ביבמות, וידעה שהוא בר קיימא ותצפנהו שלשה ירחים עד סוף ט' ירחים, שהוא זמן לידת רוב נשים. וכשבאו לבודקה אמרה להם נפל היה, או השליכוהו המצריים ביאור.

הרשב"ם אומר שלא ניתן לומר שהיא הטמינה אותו דווקא בגלל שראתה שהוא "טוב", שהרי כל אם מרחמת על בנה. לכן הרשב"ם מסביר שהיא הטמינה אותו כי הוא נולד לאחר שבעה חודשי היריון, וממילא הייתה לה יכולת להטמינו מבלי שהמצרים יבואו לחפשו. למרות שמשה נולד לאחר שבעה חודשי היריון בלבד, היו לו שערות וציפורניים וכך ידעה שיחיה (ידעה שהוא "טוב" – מתוקן ומוכן).

הרמב"ן (שם) ביאר באופן אחר:

פירוש הטובה הזאת, שראתה בו טוב מחודש וחשבה כי יארע בו נס וינצל, ולכן נתנה אל לבה וחשבה מחשבות בענינו, וכאשר ראתה שלא יכלה עוד להצפינו חשבה שינצל בתחבולה אחרת ועשתה לו תיבת גומא. ואחותו נצבת מרחוק שלא יכירו בה, לדעת מה יעשה לו. וכל זה סיוע לדברי רבותינו שדרשו 'כי טוב הוא' – שנתמלא כל הבית אורה (סוטה יב ע"א), ולמה שאמרו שהיתה מרים מתנבאת עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל (שם).

לדעת הרמב"ן, אמו של משה אכן ראתה שהוא טוב במיוחד – "טוב מחודש", וכדברי חז"ל שנתמלא הבית אורה. לכן חשבה שתוכל להצילו על אף הקושי העצום שבדבר.

בדברי הרמב"ן יש חידוש עצום. כולנו רואים את מעשה יוכבד: הצפנת הילד ובניית התיבה. מניין שאבה יוכבד כוח לעשות דברים אלו? מדוע דווקא היא עשתה ואחרות לא עשו? לדברי הרשב"ם יש כאן סיבה טכנית: משה נולד מוקדם, ולכן ניתן היה להחביאו. לדברי הרמב"ן יש כאן סיבה מהותית: היא ראתה שבנה טוב. היא ראתה שיש לבנה עוצמות מיוחדות. היא ראתה את האור המדהים שכל הבית מתמלא בו בעקבות הולדת בנה. דבר זה נתן בה כוח להתאמץ ולהציל באופן חריג ומיוחד.

מכאן נלמד כלל בסיסי בחינוך ילדים: "ותרא אותו כי טוב הוא". ההבנה שצריכה לפעם בנו כל העת היא שיש לראות את הטוב המיוחד שבילדינו, לראות את האור המיוחד שכל ילד מוסיף בבית. נכון הדבר שלעתים קשה מאוד לעשות זאת. אולם, ראיית הטוב והאור שבילדינו מוסיפה גם לנו כוחות שיעזרו לנו להמשיך ולטפל בהם ובבית בכלל בצורה טובה יותר.

ומן הילדים נלמד ביחס לכולנו: נסתכל על אחרים ונסתכל על עצמנו בצורה טובה; נסתכל על העוצמות האדירות שזיכנו בהם הקב"ה. ראיית טוב נותנת כוחות, נותנת כוחות לאחרים ונותנת כוחות גם לנו.

שמות