ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
עזרו לנו להמשיך בהפצת התורה. אנו עדיין רחוקים מאוד מהיעד!

שיחת מוצאי שבת בשלח

נס וטבע

עבודת ה' במסירות נפש * הדרכה ניסית או טבעית? * איך מתחזקים בעבודת ה'? * לצעוק בגלל השגרה * קריעת הים - שיא הניסים * הדרך למעלה רצופה ניסיונות.
מוקדש לעלוי נשמת
מרים בת ציפורה ויוסף הלר
לחץ להקדשת שיעור זה
עבודת ה' במסירות נפש
קראנו השבת את פרשת בשלח. נאמר בפרשה:
וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה. וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם (שמות יג, יז-יט).
התורה מספרת לנו שמשה לקח אתו את עצמות יוסף. היה צורך להזכיר את זה בתורה, בתוך הסיפור הכללי של יציאת מצרים. כנראה שהמגמה היא לא רק לומר שמשה רבנו גומל חסדים, כמו שחז"ל מזכירים כאן, אלא ללמד אותנו שיש ללקיחה הזאת משמעות יותר עמוקה: יוסף הוא מורה הדרך. יוסף קידש שם שמים, יוסף לימד שעובדים את ה' במסירות נפש ממש. זה צריך להיות הכיוון, עצמות יוסף ילכו עכשיו אתנו, נזכור את יוסף וננהג כמותו.

הדרכה ניסית או טבעית?
התורה ממשיכה:
וַיִּסְעוּ מִסֻּכֹּת וַיַּחֲנוּ בְאֵתָם בִּקְצֵה הַמִּדְבָּר. וַה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה. לֹא יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם וְעַמּוּד הָאֵשׁ לָיְלָה לִפְנֵי הָעָם (שם כ-כב).
מהלך אלוקי מיוחד. ה' הולך לפניהם יומם ולילה כדי להאיר לבני ישראל את הדרך. הם לא הולכים בעיניים עצומות ואפילו לא לפי היכולות שלהם, אלא ריבונו של עולם מוביל אותם. לכאורה זהו מצב אידיאלי שגם אנחנו רוצים בו, שריבונו של עולם יוביל וידריך אותנו ביום ובלילה, באופן גלוי. האם זה באמת המצב האידאלי או שזה פועל יוצא של המצב של עם ישראל כרגע -- ישראל יצאו עכשיו ממצרים, הם התרגלו להיות עבדים ללא עצמאות ללא בחירה. פתאום הם משתחררים ויוצאים, וצריכים הדרכה כי אין להם יכולת להחליט בעצמם מהי הדרך הנכונה בה יש ללכת. כנראה שזו הסיבה הנכונה. עם ישראל היה במצב שהצריך הדרכה צמודה, ביום ובלילה, להוביל אותם בדרך הגשמית ובדרך הרוחנית. זו גם הסיבה שהקב"ה לא הוליך אותם ישר ומיד לארץ פלשתים, הם עשו סיבוב כדי להתכונן. כך אומר הרמב"ם במורה נבוכים:
שהיה צריך לנהלם במדבר כדי שיתחשלו נפשותיהם, כי המדברות מחשלים ומביאים אומץ. וגם נולד עם אשר הורגל לכניעה ולעבדות.
כדי לכבוש את ארץ ישראל ולעמוד מול ענקים וערים בצורות, כנראה צריך להיות דור חדש. דור בריא שגדל באופן עצמאי, דור שיודע לעשות את המלחמה כדי לכבוש את הארץ, דור שהשתחרר ממנטליות של עבדים.
ישראל מגיעים לים סוף, מצרים רודפים אחריהם: "וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'" (שמות יד, י), ואז משה אומר להם: "הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה'" (שם יג). אומר האבן עזרא:
יש לתמוה: איך יירא מחנה גדול של שש מאות אלף איש מהרודפים אחריהם, ולמה לא ילחמו על נפשם ועל בניהם? התשובה: כי המצרים היו אדונים לישראל, וזה הדור היוצא ממצרים למד מנעוריו לסבול עול מצרים ונפשו שפלה, ואיך יוכל עתה להלחם עם אדוניו, והיו ישראל נרפים ואינם מלומדים למלחמה.
הלא תראה כי עמלק בא בעם מועט, לולי תפלת משה היה חולש את ישראל. והשם לבדו שהוא עושה גדולות (איוב ה, ט) ולו נתכנו עלילות (שמואל א ב, ג), סבב שמתו כל העם היוצא ממצרים הזכרים, כי אין בהם כח להלחם בכנענים, עד שקם דור אחר דור המדבר, שלא ראו גלות והיתה להם נפש גבוהה.
זאת אומרת שהמצב של הגילוי האלוקי נבע מהעבדות של ישראל, מכך שעם ישראל התרגל להיות תלוי ולא עצמאי והיה צריך הדרכה צמודה. הדרך היותר מושלמת היא הדרך של הגדולים: ילד קטן שלא יודע ללכת כמו שצריך, צריכים להוליך אותו. כשהוא לומד קצת, מתרחקים ממנו מספר צעדים ונותנים לו להתקדם לבד. כשהוא מתקדם צעדים נוספים שוב מתרחקים, וכשהוא כבר הולך עצמאי -- מתחבאים מאחורי הדלת וקוראים לו משם. ככל שהילד גדל כך הוא נהיה עצמאי יותר. אותו הדבר בעבודת ה': עבודת ה' היותר עליונה ושלמה היא שמתוכנו באה עבודת ה', מתוך בחירה פנימית ועצמית. התהליך הזה הולך ומתרחש במשך הדורות, בדורות הראשונים היו עוד נביאים ונבואה גלויה, אחר כך הסתלקה הנבואה והופיעה התורה. החכמה העצמית של עם ישראל המבארת איך לעבוד את ה'. ככל שחולפים הדורות, ההופעה הגלויה מצטמצמת, ועבודת ה' הופכת להיות פנימית יותר. עד שבא דור שריבונו של עולם כאילו מסתתר בו לחלוטין, אז הבחירה החופשית נעשית מוחלטת, אין משהו שמחייב לעבוד את ה'. זאת התקופה של החופש, חופש הדעות וחופש הבחירה. מצד אחד החופש הזה מסוכן מאוד, הוא מאפשר מרידה וכפירה, אך מצד שני הוא מאפשר אהבת ה' עצמית. אהבה שמתגלה מתוך האדם עצמו לא בעקבות לחץ שבא מבחוץ -- כמה שהוא חשוב ונפלא -- אלא מבפנים, מתוך תוכו של האדם. כמובן שבחירה כזאת מגיעה מתוך ייסורים כי יש שני כוחות מושכים, ואור ה' מסתתר, אבל זה מביא את הגודל של עבודת ה', עבודה שבאה מעומק הנפש הפנימית. זה עניינו של הדור הזה, דור החופש, דור שהכול פרוץ ואין מחויבות.
בדורות הראשונים, גם אם לא הייתה הופעה גלויה, הייתה מסגרת שאי אפשר לפרוץ אותה ואי אפשר לעשות אחרת ממה שכולם עושים. לאט לאט המסגרות האלו מתפרקות, ואדם חופשי יותר ויותר לעשות את מה שהוא מבין. יש הרבה אפשרויות. מצד אחד החופש הזה הוא איום ונורא, הוא גורם לקלקולים נוראים ולהחלטות איומות - אבל מצד שני, דווקא החופש הזה מאפשר את העליות היותר גדולות, העליות שבאות מתוך בחירה פנימית בלי שום לחץ חיצוני. את הרעיון הזה אומר הרב באורות ישראל.

איך מתחזקים בעבודת ה'?
מעניין לעניין, אני רוצה להביא את דברי "אור המאיר" בהמשך הפרשה, על הפסוק: "וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר. וְחִזַּקְתִּי אֶת לֵב פַּרְעֹה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה' וַיַּעֲשׂוּ כֵן" (שמות יד, ג-ד). גדולי החסידות דורשים דרשות שנראות רחוקות מפשוטם של דברים, אבל כשמתעמקים רואים שהדרשות לא רחוקות מהפשט של הפסוקים.
אומר "אור המאיר" שיש להבין את הדברים באופן רוחני: פרעה הוא הכוח השלילי שלוחם נגד ישראל כדי למנוע מהם לעבוד את ה', זה היצר הרע שמבלבל ומפריע לאדם. היצר הזה אומר "נבוכים הם בארץ", הם מתבלבלים בכל העניינים הארציים, בגשמיות, וזה משכיח מעם ישראל את עבודת ה'. דוגמא לכך היא שבשעת התפילה אנשים לא מרוכזים בה וכל פעם באות לאדם מחשבות שונות, והוא שט בדעתו ממחשבה למחשבה. כך נראה גם לפרש את דברי רבי זירא, שדרש את הפסוק: "מֵסִיר אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ תּוֹרָה גַּם תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה" (משלי כח, ט) - אדם צריך כל הזמן לשמוע תורה, בכל מה שהוא רואה, לראות שריבונו של עולם נמצא בעולם. גם כשמישהו מדבר עם האדם שיחת חולין, לזכור שריבונו של עולם מדבר אליו דרך האדם הזה, זה יכול להיות גם גוי. ריבונו של עולם נמצא בכל מקום. מי שמסיר אזנו משמוע תורה הוא מי שלא מבין שדבר ה' מדבר אליו מכל המציאות. יש לחיות את האמונה באופן המלא והשלם, לדעת שמכל דבר אפשר ללמוד משהו, כל דבר שאדם פוגש הוא לא במקרה, יש לכך מטרה. אם אדם לא רואה את אור ה' בתוך כל דבר, והוא שקוע בהבלי העולם - גם כשהוא בא להתפלל, הראש שלו מלא בענייני העולם והוא לא מרוכז.
אם כן, פרעה אומר "נבוכים הם בארץ", הכוח הגשמי סגר עליהם, "סגר עליהם המדבר", הכוח המדבר שלהם לא בא לידי ביטוי, הם לא מצליחים להתפלל בשלימות כי הם עסוקים בארציות כל הזמן. מה התיקון לזה -- הפסוק ממשיך: "וְחִזַּקְתִּי אֶת לֵב פַּרְעֹה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם", הדרך של ריבונו של עולם להחזיר את עם ישראל בתשובה היא להביא עליהם אירועים שיעוררו אותם לצעוק אל ה', פרעה ירדוף אחריהם והם יזעקו אליו. ואז הקב"ה יפגע באויבי ה' וכולם יראו שריבונו של עולם שולט בעולם.

לצעוק בגלל השגרה
הפסוק אומר: "וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'", והזוהר מדייק שלא כתוב "ופרעה התקרב" אלא "הקריב", הוא הקריב את ישראל לאביהם שבשמים. ישראל רואים שפרעה מתקרב, יראים מאוד וצועקים אל ה'. זו הדרך לקרב את ישראל לאביהם שבשמים, צריך להכאיב להם כדי לחייב אותם לצעוק. גם כאן ניתן להוסיף ביאור: ישראל לא צעקו אל ה' רק מהסיבה שמצרים רודפים אחריהם אלא צעקה נוספת, מה זה הדבר הזה שאנחנו מתעוררים לעבוד את ה' רק כשהוא שולח לנו צרות וייסורים? למה אנחנו לא מתעוררים מעצמנו לעבוד את ה'?! יש כאן לימוד חשוב. כל הצרות שבאות לישראל באות רק מהסיבה הזאת -- שצריך לעורר את ישראל להתפלל לאביהם שבשמים. הקב"ה מתאווה לתפילתם של ישראל. חז"ל אומרים שהאימהות היו עקרות כי הקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים. איך מעוררים את התפילות -- אם יש צרכים וייסורים מתעוררים לתפילה. מכאן לומדים שלא צריך לחכות לצרות וייסורים כדי להגביר את הכוחות. כשבאים ייסורים על האדם פתאום מתברר לו שיש לו הרבה כוחות, הוא מוציא המון כוחות חיים חדשים. כשיש לאדם קשיים והוא חייב להתאמץ ולהתייגע יותר, הוא רואה שיש לו היכולת הזאת. זאת אומרת שבאדם קיים הכוח הזה, ובדרך כלל הוא לא מנצל אותו. אדם צריך להגיד לעצמו שהוא לא צריך ייסורים כדי להוציא את הכוחות שלו מן הכוח אל הפועל, אלא הכוחות האלו יצאו אל הפועל מתוך המקום הפנימי מתוך אהבה ויראה.
כשישראל יוצאים ממצרים הם עדיין לא במקום הזה. הם עדיין צריכים לראות ניסים ונפלאות כדי לצאת מעבדות מצרים ומההשפעות השליליות. ישראל היו כל כך מושפעים עד שהמלאכים אמרו "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה, מה בין אלה לאלה" (ילקוט שמעוני, רלד), ההשפעה החיצונית על ישראל הייתה קשה מאוד, עד שלא ראו את ההבדל בינם לבין הגויים כלפי חוץ. לכן היה צריך את האותות והמופתים -- ואת השיא של האותות והמופתים, קריעת ים סוף.

קריעת הים - שיא הניסים
בקריעת ים סוף עם ישראל היה בתחושה של סכנת מוות מיידית לאומה כולה. העם כולו הולך לקראת כלייה ואבדון, כמו שחז"ל דורשים על הפסוק: "יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה" (שיר השירים ב, יד), משל ליונה שרדף אחריה נץ והיא רצתה לברוח אל נקיקי הסלע אך שם יש נחש. אין לה לאן לברוח, לא קדימה ולא אחורה, וכך גם ישראל - הם עומדים על הים, הים מלפנים, המצרים מאחור, חיות רעות מהצדדים, אין לאן לברוח. ישראל הולכים לקראת השמדה, והם צועקים אל ה'. מי יודע אילו מחשבות עולות בראשם. אנשים שהיו בסכנת מוות מספרים שמתעוררות מחשבות על החיים, על המאורעות שעברו עליהם, החיים חולפים לפניהם כבסרט נע, הם חשים שאלו הרגעים האחרונים של החיים........ כל ישראל היו במצב הקשה הזה, הם צועקים וזועקים, וצעקה של אחד מפחידה את השני, כולם נמצאים בתחושה נוראית. ואז, בבת אחת, ממצב של בירא עמיקתא שלא יכול להיות גרוע ממנו, ישראל יוצאים לישועה שלמה. המצרים כולם טובעים בים, אין אויב והסכנה נעלמה. המהפך הזה היה כמו מכת חשמל, מין טיפול קיצוני מאוד שזעזע את הנפש והוציא ממנה את כל הבלבולים והסיבוכים. ישראל הגיעו למדרגה חדשה של אמונה, "וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (שמות יד, לא). מדרגה שישראל הגיעו אליה רק בגלל שהמציאות הקודמת הייתה כל כך מסוכנת ונוראית, ומתוכה הם הגיעו לחופש גמור. ישראל רואים את מצרים מת על שפת הים, לא רק שמצרים טבעו אלא גם רואים אותם מתים. חז"ל אומרים שכל אחד ראה את המצרי שהיה מיצר לו. וישראל משוחררים מכל הצרה הגדולה הזאת. כמובן שבמצב של גאולה כזאת מתפרצת שירה שלא נאמרה מעולם. כך אומרים חז"ל על שירת הים (שמות רבה כג, א):
אמר רבי ברכיה בשם ר' אבהו: אף על פי ש"מעולם אתה" לא נתיישב כסאך ולא נודעת בעולמך, עד שאמרו בניך שירה. לכך נאמר "נכון כסאך מאז" (תהילים צג, ב). משל למלך שעשה מלחמה ונצח ועשו אותו אוגוסטוס (מלך חשוב). אמרו לו: עד שלא עשית המלחמה היית מלך עכשיו עשינוך אוגוסטוס, מה יש כבוד בין המלך לאוגוסטוס? אלא המלך עומד על הלוח ואוגוסטוס יושב.
את המלך מציירים עומד, ואילו את האוגוסטוס יושב, מעלה חשובה יותר.
כך אמרו ישראל: באמת עד שלא בראת עולמך היית אתה, משבראת אותו אתה הוא, אלא כביכול עומד, שנאמר: "עמד וימודד ארץ" (חבקוק ג, ו), אבל משעמדת בים ואמרנו שירה לפניך באז נתיישבה מלכותך וכסאך נכון, הוי "נכון כסאך", מאז באז ישיר.
ההופעה הגלויה של ריבונו של עולם בנס הגדול הזה, נס ששקול לכל עשרת המכות - הוא היה שיעור האמונה הגדול ביותר מאז שנברא העולם. אחר כך היה עוד שיעור, במתן תורה. מתן תורה היה שיעור תורני, וזה שיעור באמונה. ריבונו של עולם מופיע, וכמובן התוצאות הן: "וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ". "נָכוֹן כִּסְאֲךָ מֵאָז מֵעוֹלָם אָתָּה", אמנם "מעולם אתה", תמיד היית, אבל ההתגלות של הקב"ה הייתה מאז, מ"אז ישיר". מקריעת ים סוף העולם כולו מכיר בגדולתו של הקב"ה. כך אומר המדרש (שמות רבה כג, ד):
"פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה" (משלי לא, כו). מיום שברא הקדוש ברוך הוא את העולם ועד שעמדו ישראל על הים לא מצינו אדם שאמר שירה להקב"ה אלא ישראל. ברא אדם הראשון ולא אמר שירה. הציל אברהם מכבשן האש ומן המלכים ולא אמר שירה. וכן יצחק מן המאכלת ולא אמר שירה. וכן יעקב מן המלאך ומן עשו ומן אנשי שכם ולא אמר שירה.
כיון שבאו ישראל לים ונקרע להם מיד אמרו שירה לפני הקדוש ברוך הוא, שנאמר: "אז ישיר משה ובני ישראל". הוי "פיה פתחה בחכמה". אמר הקדוש ברוך הוא: לאלו הייתי מצפה. ואין "אז" אלא שמחה, שנאמר: "אז ימלא שחוק פינו" (תהלים קכו, ב).
השירה הגדולה הזו היא פועל יוצא מגילוי אור ה' הגדול בהצלה המופלאה של ישראל. מתוך כך באה השירה שלא נפסקת. "אז ישיר משה". חז"ל לומדים מכאן רמז לתחיית המתים בתורה, שנאמר: "אז ישיר משה" (סנהדרין צא, ב), לא כתוב 'אז שר משה' אלא "אז ישיר".
אפשר להוסיף על דברי חז"ל אלו, שבעצם השירה המיוחדת הזאת לא נפסקת. זו שירה שנמשכת ונמשכת. מאז תקנת חכמים לומר את השירה הזאת בכל יום ברור שהיא ממשיכה: גם בפסוקי דזמרה, גם לפני שמונה עשרה אנחנו אומרים את הפסוק האחרון של השירה "ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד" (שמות טו, יח), וגם בערב אנחנו חוזרים על אותו הפסוק. השירה הזו כל כך עוצמתית ומוחלטת, והיא לא נפסקת. היא נמשכת ונמשכת -- ומכאן תחיית המתים מהתורה. מכאן שתמיד יש המשכיות.
בהופעה העליונה שראו ישראל על הים, הם ראו את הנצחיות. ראו שה' ימלוך לעולם ועד, ראו את העתיד. זו לא ברכה, אלא חזון נבואי שהיה שם, מה שראתה שפחה על הים לא ראה יחזקאל בן בוזי (מכילתא בשלח, ג). יחזקאל ראה את מעשה מרכבה, ועל ים סוף ראו מעמד עוד יותר גדול. ראו את הנצח, ראו שה' ימלוך לעולם ועד. אני רוצה לתת לדברים עוד הסבר, על פי דברי הזוהר שראיתי פעם. הזוהר שואל למה יחזקאל תיאר את מעשה המרכבה -- גם ישעיהו היה נביא גדול, ובכל זאת הוא לא מספר את פרטי המראות שהוא רואה! מסביר הזוהר שישראל יצאו לגלות, והיו במצב קשה מאוד אחרי שהקב"ה שילח אותם מעל פניו. לכן הקב"ה נגלה ליחזקאל בחוץ לארץ, בבבל, כדי להראות שהשכינה נמצאת עם ישראל גם בגלות. לכן יחזקאל היה צריך לספר על המראה הגדול הזה, לומר לכל העם שגם כאן בבבל הקב"ה נמצא אתנו. ישעיהו היה בארץ ישראל, כאן לא היה צורך בחיזוק הזה, וממילא הוא לא סיפר ולא תיאר. המראה שיחזקאל ראה היה בשביל לעודד את העם, הקב"ה מרמז שהוא נמצא אתנו, בסתר. לעומת זאת, על הים הקב"ה התגלה בצורה גלויה - "מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ יָרָה בַיָּם", כביכול הייתה מלחמה בין מרכבות פרעה למרכבות ה', והקב"ה הכריע אותם. מה שראתה שפחה על הים לא היה מראה או חזון, אלא בפועל ממש, הנה הקב"ה בא עם מרכבותיו ומציל את ישראל. השפחה ראתה על הים את הגאולה. הזוהר אומר שהשפחה ראתה על הים מראות כאלה, אבל מי שהיה במעלה גדולה יותר מהשפחה ראה יותר. וככל שמדרגת האדם הייתה עליונה, כך הוא ראה מראות עליונים יותר.
על פי ההסתכלות הזו מסביר הזוהר את הפסוק: "וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף" (שם טו, כב. דף ס, א ראה בשיחת בשלח תשע"ד), משה הסיע את עם ישראל בכוח כי הם לא רצו ללכת מים סוף. חז"ל מסבירים שישראל רצו להתעכב כי הייתה שם ביזה גדולה שנשארה מהמצרים, וישראל רצו להישאר כדי לאסוף עוד שלל. אך הזוהר מסביר שישראל לא רצו ללכת בגלל המעמד הגדול שהיה שם, הם לא רצו להיפרד ממנו. המעמד הרשים את ישראל כל כך, עד שהם לא רצו לזוז מהמקום הקדוש הזה. האם זאת מחלוקת בין הזוהר למדרש -- אני חושב שאין מחלוקת, היו כאלה שלא רצו להיפרד מהגדולה הרוחנית, והיו כאלה שלא רצו להיפרד מהשלל, גם וגם. אפשר להגיד שאפילו אותם האנשים עצמם, הנפש הפנימית שלהם רצתה להישאר מסיבה האחת, והצדדים החיצוניים שבהם רצו מסיבה אחרת. זהו גודל העניין של מעמד קריעת ים סוף.
בזכות האמונה הקב"ה קרע לישראל את הים, ובזכות קריעת הים האמונה התחזקה.

הדרך למעלה רצופה ניסיונות
אנחנו ממשיכים בפרשה. לא עברו ימים רבים, וישראל מתלוננים. ישראל יוצאים ממצרים במצב שפל, עבדים שפופים ומשועבדים, וצריך לבנות כוחות חדשים. בפנימיות קיימת נשמה אלוקית נפלאה, אבל החיצוניות מעוותת ומקולקלת. אחרי קריעת ים סוף ישראל התעלו מאוד במדרגות של אמונה, אבל עדיין יש לאן להתקדם. הולכים כמה ימים ואין מים לשתות, ישראל מפחדים למות בצמא וצועקים אל ה'. למה הקב"ה עושה את הדבר הזה -- כדי שעם ישראל ידע שכל דבר שיש בעולם הוא מאת הקב"ה, רק אם הקב"ה נותן יש מים, ואם הוא לא נותן אין מים. אין טבע, אין מציאות טבעית, הכל מריבונו של עולם. צריך להתחנך לזה. ממשיכים בדרך ואין אוכל, מפחדים שימותו ברעב, ואז הקב"ה מוריד מן. המן הוא לימוד גדול מאוד, ארבעים שנה של שיעור אמונה מידי יום ויום. הקב"ה מוריד אוכל על טבעי מהשמים, להתרגל ולדעת שהאוכל שאדם אוכל הוא לא אוכל טבעי, הכול זה רק מה שהקב"ה עושה. ולכן הקב"ה אומר לקחת צנצנת ולשמור זיכרון מהמן. לא רק זיכרון שלפני הרבה שנים כשישראל היו במדבר ירד להם מן, ובאמצעות שמירת הצנצנת תהיה הוכחה לכך - אלא הצנצנת צריכה ללמד שהכול מאת ה', גם האוכל שאוכלים היום הוא ממנו. במדבר המן היה צריך להגיע בצורה נסית, יורד מהשמים, בצורה מיוחדת, לא כמו אוכל רגיל, ובארץ ישראל האוכל הוא בצורה הטבעית.
החסד לאברהם שואל למה במדבר ישראל זכו למן, למרות שהמדרגה הרוחנית הייתה נמוכה יותר, ודווקא כשהם הגיעו לארץ ישראל הוא נפסק. הוא מסביר שבחוץ לארץ כל מה שצומח הוא טמא ומקולקל, ולא יכול לחול בו שפע אלוקי. בארץ ישראל לעומת זאת, התבואה והצומח יכולים להכיל קדושה אלוקית, פירותיה של ארץ ישראל קדושים בקדושת המן.
עלינו לזכור שכל מה שהאדם אוכל נתון לו מהשמים, זה עניינו של המן שירד במדבר.
ישראל ממשיכים והולכים ושוב אין מים. עוד פעם צועקים למים, שלא ימותו בצמא. אלו שיעורים אמוניים שהקב"ה מחנך את ישראל לפני מתן תורה, מכינה מקוצרת של חמישים יום לפני הישיבה. להראות שוב שהכול תלוי בקב"ה. אם אין מים ה' יכול להמתיק מים מרים או להוציא מים מהסלע, וכשאין אוכל יורד מן מהשמים.
לא נכון לחשוב שישראל במדבר נפלו ונפלו. הם התקדמו כל הזמן בהכרת ה', באמונה בה', וההתקדמות הזאת באה דרך ניסיונות. אי אפשר בלי ניסיונות, והניסיון האחרון הוא עמלק. עמלק מתקיפים את ישראל ללא סיבה, ישראל לא תפסו ארץ או ממון של אף אחד, ועמלק באים לתקוף אותם. עמלק בא למנוע מישראל ללכת בדרך ה'. זהו ניסיון נוסף. ישראל לא רגילים למלחמה והקב"ה מלמד אותם שהוא עושה גם מלחמות. ידיו של משה מושטות כלפי מעלה ומתפללות, ואז ישראל נלחמים ומנצחים. אלו שיעורים שאנחנו לומדים בפרשה הזאת, הכנות למתן תורה.
כפי שפתחנו, בכל התקופה של יציאת מצרים היה צורך בגילויים מפורשים בגלל המצב הנמוך של ישראל. לאט לאט עם ישראל מתקדם ומתפתח, עולה במעלות הקודש והקב"ה מנסה אותו בניסיונות נוספים. בדור שלנו, יחד עם החזרה לארץ ישראל וקבלת כוחות קדושה מיוחדים, מגיעים גם ניסיונות ומבחנים. החופש מתרחב כדי להוציא מתוכנו כוחות אמוניים פנימיים. כוחות של דבקות ואמונה, כוחות שלא היו כי לדורות הקודמים לא היו ניסיונות כאלה. כוחות של עבודת ה' שמגיעים מהרצון הפנימי שלנו. זה הדור שלנו ואלו המבחנים שלנו. גם אנחנו הולכים ומנצחים, וכמו בדור ההוא, הניצחונות עוברים דרך התמודדויות. "שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם" (משלי כד, טז), מגיעים להצלחות דרך הכישלונות, "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם" (גיטין מג, א). כל המהלך שאנחנו הולכים בו הוא מסלול שמקדם אותנו כל הזמן. למרות הנסיונות והכשלונות שבדרך אנחנו מתקדמים. נעלה וננצח ונזכה לגאולה שלמה.
עוד בנושא בשלח

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il