ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

נסכא דרבי אבא

בית מדרש גמרא בבא בתרא Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

אדר ב תשע"ו

נסכא דרבי אבא

בבא בתרא דף לד ע"א



נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

התובע הביא עד שחברו חטף ממנו נסכא, חתיכת כסף, וחברו הודה אך טען שחתיכה זו שייכת לו ואת שלו חטף. פסק רבי אבא שהואיל והוא מחוייב שבועה ואינו יכול להישבע להכחיש את העד (שהרי מודה לדבריו) מחוייב לשלם. בשבועות מז ע"א מבואר שרב ושמואל חולקים על היסוד של רבי אבא לפיו כאשר אדם אינו יכול להישבע הוא מחוייב לשלם ולדעתם פטור.
הראשונים מתקשים מדוע לא נאמר לנתבע להישבע על טענתו שאת שלו חטף והשבועה תגרום לו להיות נאמן במיגו שאילו היה רוצה לשקר יכול היה להישבע שכלל לא חטף. מקור לכך שניתן 'להמציא' שבועה כדי ליצור במציאות הוכחה של מיגו מובא בדף ע ע"א. שם כתוב שהמפקיד בשטר וחברו טוען שהחזיר משביעים אותו שהחזיר ונאמן במיגו שיכול היה לטעון שנאנסו והיה נאמן בשבועה.
התוס' (ד"ה הוי) כותבים שאין לתרץ שאין זה מיגו הואיל וירא להכחיש את העד ולכן מעדיף לטעון טענה שלא תכחיש את העד. תירוץ זה נדחה משום שמשמע בגמרא שרק בגלל שהעד מחייבו שבועה חייב לשלם, ואילו לפי תירוץ זה כלל אין כאן מיגו אפילו בלא השבועה. ומביאים התוס' שני תירוצים אחרים לקושיא זו.

תירוץ ר"י
ר"י מתרץ שאמנם ללא השבועה יש כאן מיגו כי מעיז להכחיש את העד אולם אינו מעיז להכחיש את העד בשבועה ולהישבע נגדו, ואם כן הואיל והעד מחייב שבועה אין כאן מיגו. התוס' מקשים לפי זה מה הטעם שרב ושמואל חולקים, הרי אף שלדעתם לא אומרים "מתוך שאינו יכול להישבע משלם" מכל מקום כאן אין כלל מיגו. במילים אחרות, הגמרא מנמקת שהטעם שלרבי אבא חייב הוא שמתוך שאינו יכול להישבע משלם, ולפי תירוץ ר"י אין זה הטעם אלא הטעם הוא שאין מיגו. קושיא זו אכן קשה מאוד ולכן יש לברר מהי סברת ר"י, ובפרט ש התוס' (ד"ה הוה) בשבועות לב ע"ב הביאו רק את תירוצו של ר"י, וכן הרמב"ן (ד"ה ואיכא) והר"ן הביאו גם תירוצו ולא דחאוהו.
הש"ך (עה ס"ק מג) מבאר שהדין שחייב לשלם כשאין לו מיגו הוא רק בגלל שאומרים משאיל"מ אך לדעת רב ושמואל שלא אומרים משאיל"מ אינו חייב לשלם למרות שאין לו מיגו. אך התומים (ס"ק י) תמה על כך, שכן טענת "דידי חטפי" היא טענה גרועה שאינה מתקבלת ולכן ללא המיגו אין לקבלה, שהרי אילו היו באים שני עדים שחטף לא היה נאמן לומר שאת שלו חטף.
התומים עצמו מתרץ שלסוברים שלא אומרים משאיל"מ יש לנתבע מיגו שיכול היה לומר איני יודע אם חטפתי או נתן לי, שהרי לדעתם גם בטענת איני יודע לא היינו מחייבים אותו. הוא מביא את קושיית המפרשים מדוע לדעת רב ושמואל מודה במקצת חייב שבועה ואיננו אומרים שפטור במיגו שיכול היה לטעון חמישים אני ודאי פטור וחמישים איני יודע, והשיבו שלטעון איני יודע זו טענה גרועה שאדם לא רוצה לטעון ולכן אין זה נחשב מיגו. לכאורה לפי זה גם אצלנו אין זה מיגו, אך מחלק התומים שכאן גם לטעון "דידי חטפי" זו טענה גרועה, ולכן כאן יש לו מיגו שיכול היה לטעון טענה אחרת גרועה שהרי אנו רואים שאינו חושש לטעון טענות גרועות.
הקהלות יעקב (סימן כה) מתרץ שלסוברים שאומרים משאיל"מ יש לטובת הנתבע רק מיגו, והואיל וכאן זו העזה להכחיש את העד בשבועה אינו נאמן כי מיגו דהעזה לא אמרינן, אך לסוברים שאין אומרים משאיל"מ אין כאן לטובתו רק מיגו אלא הפה שאסר ולכן נאמן למרות שזו העזה, כי הפה שאסר כלל אינו בנוי על הוכחת מיגו אלא על כך שאם ממימיו אנו שותים ונסמכים על דבריו כדי לאסור איננו יכולים לאסור מעבר למה שהוא עצמו אומר. ומגדיר שהפה שאסר זה כאשר לולא דבריו היינו מזכים אותו ואילו מיגו זה כאשר לא היינו חוששים לטענה שיכול היה לטעון מבלי שהיה טוען אותה. לכן אם אומרים משאיל"מ נמצא שלולא דבריו היינו מחייבים אותו ולכן יש כאן רק מיגו אך אם לא אומרים הרי שגם לולא דבריו לא היינו מחייבים אותו.
למעלה ראינו את תירוץ הש"ך שהאחרונים נתקשו בו מאוד, ואכן צריך עיון גדול מה סבר הש"ך. אולי יש לפרשו על פי היסוד שקבע הקהלות יעקב, שלדעת רב ושמואל היינו מזכים אותו גם מבלי שהיה טוען כלום. לאור זאת יש לומר שאמנם טענת "דידי חטפי" כשלעצמה אינה טענה טובה ומזקיקה מיגו כדי להאמינו, אולם במקרה שלא היה צריך כלל לטעון, כמו לשיטת רב ושמואל כאן, גם אם טוען טענה דחוקה אינו זקוק למיגו.

תירוץ ריב"ם

הריב"ם מתרץ שלדעת כולם המיגו כאן הוא מיגו טוב, ולכן רב ושמואל פוטרים, ובכל זאת רבי אבא מחייב משום שהואיל ויש עד המחייבו שבועה מן התורה הדין הוא שישלם אלא אם כן נשבע להכחיש את העד, ולכן לא מועיל מיגו לפוטרו. דבריו מעט יותר מבוארים ברמב"ן (ד"ה ויש שפירשו) וברשב"א המובא בשיטה מקובצת כאן, שכמו ששני עדים מחייבים ממון כך עד אחד נאמן ומחייב אלא אם כן נשבעים כנגדו. כלומר, אם היו כאן שני עדים שאומרים שחטף הוא לא היה נאמן לומר "דידי חטפי", וכך בעד אחד כל עוד לא הכחישו נחשב כשניים ואינו נאמן.
האחרונים מקשים שהטעם בשני עדים שלא היה נאמן לומר "דידי חטפי" הוא שאין לו מיגו אך כאן שבא עד אחד סוף סוף יש לו מיגו, והרי אם היו באים שני עדים שחטף והייתה לו טענה נוספת אחרת שיכול היה לטעון היה נאמן במיגו לטעון גם "דידי חטפי" 1 , ואם כן לא מובן מדוע כאן לא נאמן.
הגר"ש שקופ (בבא בתרא סימן יח ס"ק א) מיישב דבריו שסבר שמיגו אינו ראייה מספיקה אלא הוא מבוסס על כח הטענה, ולפיכך כל עוד לא הכחיש את העד בשבועה הואיל והעד נחשב כשניים ומחייבו ממון אי אפשר לתת לו את כח הטענה של "לא חטפתי" עבור טענתו הנוכחית "דידי חטפי", שהרי בינתיים אין לו כח לטעון לא חטפתי והוא מתחייב ממון בטענה זו.
לעומת זאת לדעת רב ושמואל שלא אומרים משאיל"מ, הואיל ולפי טענתם הנוכחית אינם יכולים להישבע כנגד העד אין העד מחייב אותם ממון בינתיים וממילא יש להם כח טענה עבור טענתם הנוכחית.
הקהלות יעקב מיישב באופן אחר וכותב שסבר שלא אומרים מיגו להוציא, ולכן כאן שראינו שבא לידו על ידי חטיפה נחשב שאינו מוחזק ואינו נאמן במיגו. אולם כל זה דווקא לסוברים שאומרים משאיל"מ משום שכדברי הרמב"ן לדעתם כל עוד לא נשבע להכחישו נחשב כשני עדים ולכן נחשב שאינו מוחזק, אולם לדעת רב ושמואל, מסביר הקהלות יעקב, עד אחד אינו נחשב כשניים, ולכן החוטף נחשב למוחזק ונאמן במיגו משום שאין זה נחשב מיגו להוציא. אך צריך עיון על תירוצו, שהרי הרמב"ן עצמו (ד"ה והוי) כותב שאם אין עדים שראו שהנסכא עדיין בידו נאמן לדעת כולם במיגו, ומוכח מכך שאין בעיה מצד מיגו להוציא. וכן בדף לב ע"ב בסוגיית 'שטרא זייפא' חולק במפורש על הסוברים שלא אומרים מיגו להוציא.




^ 1.וכן מצאנו מפורש ברמב"ן כאן (ד"ה והוי) שכתב שמדובר בסוגייתנו שיש עדים שראו שכעת הנסכא ברשותו, אחרת היה נאמן במיגו שיכול היה לומר החזרתיו. ואף הדעה החולקת שמובאת ברמב"ן, זה מטעם שגזלן לא נאמן לומר החזרתיו, אך לדעת כולם במקרה שאכן יש מיגו נאמן.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il

בית המדרש החדש נמצא בתהליכי בנייה סופיים,
בוא ותתחדש אתנו בגירסת הנסיון!



אל תציג לי הודעה זאת שוב