בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • גבורות השם
לחץ להקדשת שיעור זה
י"ח סיוון התשע"ו

פרק ג' חלק א'

undefined

בשביל הנשמה

י"ח סיוון התשע"ו
5 דק' קריאה
פרק ג
נושא הפרק: שיעבוד ישראל במצרים משתי בחינות: בחינת החומר, מצד עצמם, ומבחינת הצורה, מצד המצרים

יציאת מצרים היא יסוד המצוות והגדולה שבניסים
בָּחַר הוּא יִתְבָּרַךְ בְּלֵיל פֶּסַח לְהוֹדִיעַ מַעֲשָׂיו לְבָאֵי עוֹלָם, לְהַכִּיר אֶת שְׁמוֹ בְּעוֹלָמוֹ בְּהוֹצִיאוֹ אֶת עַמּוֹ מִמִּצְרַיִם. וְעִנְיָן זֶה רָאִינוּ שֶׁשָּׂמָה הַתּוֹרָה יְצִיאַת מִצְרַיִם יְסוֹד הַיְסוֹדוֹת וְשֹׁרֶשׁ הַכֹּל. וּמִצְווֹת הַרְבֵּה בָּאוּ בִּשְׁבִיל הַיְצִיאָה, שֶׁעַל יָדָם יִהְיֶה לְעֵינֵינוּ יְסוֹד הַזֶּה, וּמֵאֶצְלֵנוּ בַּל יִמּוֹט. כְּמוֹ מִצְוַת סֻכָּה, שֶׁאָמְרָה הַתּוֹרָה (ויקרא כג, מג): לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מִמִּצְרָיִם. וְאַף הַשַּׁבָּת נֶאֱמַר בּוֹ (דברים ה, יד): וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרַיִם. וְכֵן הַפֶּסַח וְחַג הַמַּצּוֹת, בְּוַדַּאי זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרַיִם. וְכֵן כָּל יוֹם טוֹב כֻּלָּם אָנוּ מְקַדְּשִׁים וְאוֹמְרִים: זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרַיִם. נוֹסַף עַל זֶה שֶׁאָנוּ חַיָּבִים לִזְכֹּר יְצִיאַת מִצְרַיִם בְּכָל יוֹם, וּלְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן עֲזַרְיָה בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, שֶׁכָּל זֶה מוֹרֶה כִּי יְצִיאַת מִצְרַיִם בְּעַצְמוֹ, חוּץ מֵהַנִּסִּים שֶׁעָשָׂה בַּיְצִיאָה, הוּא יְסוֹד הָאֱמוּנָה שֶׁעָלָיו נִבְנֶה הַכֹּל. אַף כִּי נִסִּים וְנִפְלָאוֹת אֵין מִסְפָּר עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם יִשְׂרָאֵל, לֹא שָׂמָה הַתּוֹרָה לִזְכֹּר אוֹתָם וְלַעֲשׂוֹת זֵכֶר לָהֶם כִּי אִם לִיצִיאַת מִצְרַיִם. וְאַף כִּי לְפִי הַשָּׂגַת בְּנֵי אָדָם קִצְרֵי הַשֵּׂכֶל נִרְאֶה כִּי יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שִׁנּוּי טֶבַע מִמִּנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם, שֶׁנִּרְאֶה לָאָדָם בְּחוּשׁ הָרְאוּת שֶׁהוּא יוֹתֵר גָּדוֹל נֵס וָפֶלֶא מִיצִיאַת מִצְרַיִם בְּעַצְמוֹ, אֵינוֹ כֵּן לְדַעַת הַתּוֹרָה, כִּי נִרְאֶה מִן הַתּוֹרָה שֶׁשָּׂמָה יְצִיאַת מִצְרַיִם עִקַּר וִיסוֹד הָאֱמוּנָה, מִן הָרְאָיוֹת אֲשֶׁר אָמַרְנוּ לְמַעְלָה, כִּי תִמְצָא בַּתּוֹרָה בְּרֹב דְּבָרִים זֵכֶר הַיְסוֹד הַזֶּה. וּבַמְּכִילְתָּא בְּפָרָשַׁת וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ (פרשה א): כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ, כִּי הוֹצִיא ה' אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם (שמות יח, א). מְלַמֵּד, שֶׁשְּׁקוּלָה יְצִיאַת מִצְרַיִם נֶגֶד כָּל הַנִּסִּים וְהַגְּבוּרוֹת שֶׁעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל. הֲרֵי שֶׁהֵם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה הוֹכִיחוּ מִן הַכָּתוּב, כִּי יְצִיאַת מִצְרַיִם בְּעַצְמוֹ שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל הַנִּסִּים.
____________________________
בחר הקב"ה להודיע את מעשיו לבאי עולם, כדי שיכירו את שמו בעולם, בהוציאו את עמו ממצרים בליל הפסח. זו הסיבה שהניחה התורה את יציאת מצרים כיסוד היסודות וכשורש לכל. מצוות רבות בנויות על השורש של יציאת מצרים, כדי שעל ידן יהיה יסוד זה לעינינו תמיד ולא יסור מאיתנו. לדוגמה, על מצוות סוכה נאמר: למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים. ובמצוות השבת נאמר: וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים. וודאי שמצוות הפסח וחג המצות הן זכר ליציאת מצרים. וכן בשאר ימים טובים אנו אומרים בקידוש: זכר ליציאת מצרים. בנוסף לכל המצוות הללו, אנו חייבים לזכור את יציאת מצרים בכל יום, ולרבי אליעזר בן עזריה פעמיים בכל יום, ביום ובלילה. מכל זה אנו למדים, שעצם היציאה ממצרים, חוץ מהניסים שעשה הקב"ה ביציאה זו, הם יסוד האמונה עליו בנוי הכל. למרות שעשה הקב"ה עם ישראל ניסים ונפלאות רבים מלספור, לא חייבה התורה לזכור אותם או לעשות להם זכר, מלבד יציאת מצרים. ואף כי לפי הבנת בני האדם, קצרי השכל, נראה שהיו ניסים בהם השינוי ממנהגו של עולם הטבע היה נס ופלא גדול יותר מאשר היציאה ממצרים, אין הדבר כן לפי דעת נותן התורה. ולכן שמה התורה דווקא את יציאת מצרים כיסוד ושורש האמונה, כמו שראינו למעלה, שבהרבה מצוות הזכירה התורה את עניין יציאת מצרים. ובמכילתא בפרשת יתרו אמרו חכמים על הפסוק: כל אשר עשה ה' למשה ולישראל עמו כי הוציא ה' את ישראל ממצרים, מלמד, ששקולה יציאת מצרים נגד כל הניסים והגבורות שעשה הקב"ה לישראל. הרי לך הוכחה שהוכיחו חכמים מן הכתוב, שיציאת מצרים שקולה כנגד כל הניסים והנפלאות.

הקדמה
יצירת עם היא תהליך שמתרחש בדרך-כלל במשך שנים רבות. עיצוב הזהות הלאומית, גיבוש גבולות ותרבות מתפתחים אט-אט, במשך דורות. בשונה משאר אומות העולם, עם ישראל נוצר ברגע אחד – ביציאת מצרים. כפי שניסח זאת רבי יהודה הלוי בשפתו המיוחדת: "זו קמה פתאום, נאמר לה: היי! – ותהי – ממש כבריאת העולם" [ספר הכוזרי א, פא]. ביציאת מצרים נוצר עם ישראל, בתהליך נִסי ופלאי שהוביל הקב"ה בעולם. מתוך הבנה זו יוצא המהר"ל לבאר כיצד רגע היציאה ממצרים מגלה את הייחודיות של עם ישראל על פני שאר אומות העולם.
העובדה שעם ישראל נוצר ברגע היציאה, ממחישה את ההבדל העקרוני בין שאר האומות לעם ישראל. אומה רגילה נבנית בשני שלבים, בשלב הראשון היא מייצרת תנאי חיים קיומיים, כגון: כלכלה שוטפת, ביטחון מדיני, מערך שלטוני. כאשר תנאים אלו מבוססים אצלה כראוי, היא מפנה מקום לקומה השנייה של אנשי הרוח והתרבות, ובכך מעצבת אופי לעצמה. אצל עם ישראל שתי הקומות נבנו באורח פלאי ומהיר, בבת אחת, בשעת יציאת מצרים.
הבדל זה הוא מהותי. הוא מלמד אותנו שאין לעם ישראל רובד קיומי ורובד רוחני הנפרדים זה מזה. אצלנו החיבור לעניין האלוהי הוא חלק מהמֵמד הקיומי שלנו, בלעדי זה אין משמעות לקיום הלאומי של עם ישראל.
בפרק זה יעסוק המהר"ל ביציאת מצרים דרך שני מדרשים המתארים את הקשיים שהיו ביציאה, הראשון מצד הקב"ה והשני מצד ישראל. דרך קשיים אלו נדע להכיר מהן נקודות הכוח של עם ישראל, שהרי קושי תמיד מסתיר בתוכו עוצמה גדולה שצריכה לצאת לאור.

ביאורים
התורה מייחסת ליציאת מצרים משמעות רבה – מצוות רבות הינן זכר למאורע זה, כגון פסח, שבועות וסוכות. אפשר היה לחשוב שרק מצוות אלה, שהן חלק מתהליך היציאה ממצרים, הינן זכר ליציאת מצרים. אך לא כך הדבר – לדוגמה, מצוות השבת. השבת היא זכר למעשה בראשית, היא שייכת לבריאת העולם, ואף על פי כן אומרת התורה שגם היא קשורה ליציאת מצרים: "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה, עַל כֵּן צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת" [דברים ה, טו]. הזכרת יציאת מצרים במצוות רבות, ובמיוחד במצוות שלכאורה אינן קשורות באופן ישיר ליציאת מצרים, מלמדת אותנו על מרכזיותו של המאורע בעם ישראל.
ביציאת מצרים נולד 'עם ישראל'. עם ישראל הוא העם היחיד שהשאיפה הלאומית שלו היא התעלות רוחנית. התכונות הנפשיות שסביבן מתנהלות המדינות של כל העמים מבוססות על רעיונות כלכליים-חברתיים, ולכן הכוח המעמיד שלהם הוא חומרני. לעומת זאת, עם ישראל הוא עם שהתכונה הנפשית שלו והבסיס לקיומו הוא הצימאון לאלוהים. דבר כזה יוצר תנועה רוחנית בעולם, שמשוחררת מדרישות חומרניות. לכן כתב הרב קוק בפתגמים לחודש ניסן: "יציאת ישראל ממצרים תישאר לעד האביב של העולם כולו ".
יציאת מצרים, היא לא רק מאורע היסטורי . היא מגמה שעם ישראל נושא מיום היוולדו, והיא הבשורה שהוא מבשר לאנושות – יציאה מהמֵצרים של העולם הזה . על כן, התורה כולה הינה חלק מתהליך יציאת מצרים , כי כל מצוות התורה מטרתן לרומם את הרוח ולהוציא את האדם והעולם ממֵצריו.
המהר"ל משלים את הרעיון בכך שנס יציאת מצרים הוא גדול יותר מכל הנִסים, למרות שייתכן שמבחינה חיצונית יהיה נס שיֵראה גדול יותר. אך באמת, כפי שאמרנו, יציאת מצרים היא אבי אבות כל הנִסים, היא החידוש של המושג נס בעולם; משמעות הנס היא פריצת הגדרים הטבעיים הרגילים, והתגברות עולם הרוח על פני עולם הטבע. הנס הוא מצב שבו הרוח מתגלה ומתפרצת לעולם הזה. זוהי מהותו של עם ישראל – היותו עם אלוהי השולט בטבע, ולכן הטבע נָס מפניו. זוהי המשמעות לכך ש"יְצִיאַת מִצְרַיִם בְּעַצְמוֹ שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל הַנִּסִּים".
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il