ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

שיחת מוצאי שבת קרח תשע"ו

סגולת ישראל והכהונה

הרוגי מלכות , השפעת המעשים לדורות , תפקיד הכהונה , היחס לנושאי התורה , קישור שמים וארץ , עשר להתעשר , הגאולה באחדות.
מוקדש לרפואת
הרב אביחי ניסן בן חיה
לחץ להקדשת שיעור זה
הרוגי מלכות
כאשר קורה פיגוע רצחני מצד אחד הלב זועק מצער, יש בזה צד של חילול ה', הגויים רוצחים אותנו ואנו נפגעים, והם במובן מסוים הצליחו במזימתם, ומצד שני יש כאן קידוש ה' גדול (נאמר לאחר הפיגוע שבה נרצחה במיטתה, הלל יפה אריאל הי"ד, והיא בת 13). גם קידוש ה' של עשרת הרוגי מלכות היה כזה, מצד אחד מזעזע שסורקים במסרקות של ברזל את בשרו של רבי עקיבא, גדול התנאים, מנהיג הדור, ואנו שואלים איך יתכן שיפגעו בו, יש כאן פגיעה נוראה בעם ישראל, פגיעה אנושה, ומצד שני אנו מסתכלים על זה כמעשה נפלא, שרבי עקיבא אפילו התפלל עליו כל ימיו: "מתי יבוא פסוק זה לידי ואקיימנו" (ברכות סא:).
אך יש לשאול איך ניתן להתפלל על כך - הרי מעשה כזה גורם לחילול ה' נורא. מצד החיצוני שלו, בעין חיצונית שטחית, זה אכן נראה כך. אך בהסתכלות עמוקה רבי עקיבא מקדש שם שמים. הוא מוסר את נפשו על הרבצת התורה והוא קובע בזה את הדבקות של עם ישראל בתורה. על ידי מעשה זה מתברר שהדבקות של עם ישראל בתורה מוחלטת עד כדי מסירות נפש. וזה סמל של קידוש ה' לכל הדורות כולם. הגויים חושבים שהם פוגעים בנו, אך בעצם הם מעמיקים את הקשר שלנו עם ריבונו של עולם, עם התורה והארץ. הם פוגעים בנו בגלל שחזרנו לארץ, ואנו מתעקשים לשבת בכל המקומות האפשריים בארץ ישראל למרות הסכנה. יש כאן מוכנות פנימית, ועל דעת כן אנו נמצאים במקומות האלו מפני שאנו דבקים בהם. כך מעמיק הקשר של עם ישראל לארץ ישראל. זה נראה כאילו הם מחלישים אותנו, אך זה להיפך הגמור, כל פיגוע וקושי שהם גורמים לנו מחבר אותנו יותר לארץ ישראל.
צריך לראות עוד צד. מי שזוכה לקידוש ה' יש לו זכות גדולה, רבי עקיבא ביקש: "כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה, 'בכל נפשך' - אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי: מתי יבא לידי ואקיימנו" (שם), וכוונתו מתי אני אוכל לתת ביטוי לדבקות שלי בריבונו של עולם באופן השלם ביותר, למסור את כל כולי לה'. זה פרוש הפסוק: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ... וּבְכָל נַפְשְׁךָ" (דברים ו, ו) - אהבה עם כל הנפש, להיות דבוק בדבקות מוחלטת, למסור את כולך לעשות את רצונו של הקב"ה. ומי שזוכה לזה כנראה שהוא ראוי למדרגה זו, ולא כולם זוכים.
שמעתי פעם סיפור על המשגיח של ישיבת מיר. בזמן שהישיבה הייתה בסין הגיעה אליהם השמועה מה ארע באירופה, על הנרצחים הרבים, שביניהם היו בני משפחותיהם. שני תלמידים מהישיבה רצו לשמוע מהמשגיח איך צריך להתייחס לשמועה הזו. הם דפקו בחדרו. בדרך כלל המשגיח היה רץ לפתוח את הדלת שלא לעכב אף אחד, וכעת הם דופקים והמשגיח לא מגיב. הם פותחים את הדלת, ורואים את המשגיח שקוע בהרהורים ובוכה: "ריבונו של עולם למה אני לא זכיתי, מה לא בסדר בי שלא זכיתי למסור נפשי על קידוש ה'". כולם היו מזועזעים מהמצב, והוא נתן מבט חדש ומיוחד על המציאות הזו. הצד העמוק של מציאות זו, זה קידוש ה'.

השפעת המעשים לדורות
"וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן" (במדבר טז, א). התורה מיחסת את קרח לאבותיו. חז"ל אומרים לנו שיעקב ביקש שלא יוזכר שמו על חטא זה (סנהדרין קט:). יחוס מורה שיש קשר בין החטא לדורות הקודמים. ארבעה דורות מיוחסים לחטא של קרח. חז"ל רוצים ללמדנו את גודל האחריות. אדם שעושה חטא, החטא לא מיוחס רק אליו, אלא לכל הדורות שמהם הוא יצא. הוא הוציא כוחות שהיו גנוזים בדורות הקודמים, שהם התגברו עליהם ולא נפלו, וכעת הוא הוציא אותם מן הכוח אל הפועל.
מעשה זה משפיע גם לדורות הבאים אחריו, אדם הוא חוליה בשרשרת ארוכה ומעשיו משפיעים לדורות רבים. אדם אינו פרט הוא חלק ממערכת – לטובה, וכאשר נוהג שלא כהוגן - לרעה.

תפקיד הכהונה
חטאו של קרח היה איום ונורא, וקיבלו עליו עונש שלא היה כמותו. גודל העונש מגלה את גודל החטא. חטאו של קרח היה בזה שהוא פגע בתפיסה השורשית של האמונה - בסגולה. קרח אמר: "כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה" (שם, ג). אין הבדל בין גזע לגזע, אין הבדל בין עם לעם, בין שבט לשבט. כולם שווים. קרח אינו מבין את הגדולה האלוקית שבשביל לחבור אליה יש צורך באנשים מתאימים. תפקיד הכוהנים הוא לחבר את ישראל לאביהם שבשמים. הכוהנים אינם מפרידים וחוצצים בין ישראל לאביהם שבשמים אלא הם המחברים. כיוון שהפער בין ישראל לקב"ה כל כך גדול יש צורך באמצעי שיחבר. הקב"ה בשמים ואנו כאן בארץ, ויש צורך לעלות במדרגות ולא ניתן לדלג עליהן.
גם בתפילה יש מדרגות. אלו שמתפללים בחוץ לארץ מתפללים כנגד ארץ ישראל ואלו שבארץ ישראל מתפללים כנגד ירושלים, ואלו שבירושלים מתפללים כנגד בית המקדש, ובבית המקדש כנגד קדש הקודשים (ברכות ל:). ויש לשאול מדוע אי אפשר שכולם יתפללו כנגד קדש הקדשים - אלא שיש צורך לעבור דרך המדרגות. אי אפשר להגיע לירושלים בלא לעבור דרך ארץ ישראל.
ארץ ישראל זה לא רק מקום, אלא זו מציאות רוחנית. אדם עומד ומתפלל אל מקום קודש הקדשים, שם השכינה מופיעה בשיאה, שם הקב"ה "אִוָּהּ לְמוֹשָׁב לוֹ" (תהלים קלב, יג), יש להיכנס לשם דרך הדלתות, שלבים שלבים.
יש מדרגות בארץ ויש מדרגות באנשים. ישנה סגולת ישראל, ולשאר העולם אין סגולה זו. ובתוך ישראל יש גם כן מדרגות מדרגות. שורש הדבר הוא שלא מתבוננים רק בדבר הגלוי, אלא יש משהו פנימי עליון שהקב"ה קבע. לא הכול נקבע לפי ההשתדלות של האדם, גם לזה יש מעלה גדולה, אך יש דבר שורשי שאינו תלוי בזה. "אַשְׁרֵי תִּבְחַר וּתְקָרֵב יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ" (תהלים סה, ה), יש כאלו שהקב"ה בוחר אותם ויש כאלו שהקב"ה מקרב אותם. יש אלו שמשתדלים והקב"ה מקרב אותם ויש כאלו שה' בוחר בהם אף על פי שהם לא התקרבו, ויש אלו שהקב"ה גם מקרב וגם בוחר. בחירה אלוקית פירושו של דבר - כוח פנימי שהקב"ה מטביע באדם והוא מיוחד, וכמה שאדם ישתדל ליצור בעצמו כוח זה הוא לא יוכל. ממילא כל המעשים שיוצאים מסגולה זו יש להם משמעות אחרת.
בזה קרח כפר. למדנו בספר אורות שחטא זה התחיל אצל קין, שהוא לא ידע להבחין במדרגות, והוא חשב שמגיע לו לקבל אותו היחס שקבל הבל. ואחר כך חטא זה מתפשט אצל קורח, ואחר כך החטא הזה מופיע בכפירת המינים. כפירה זו יצאה מישראל. קרח בא לבטל את הסגולה הישראלית, ולחשוב שהכול תלוי בהשתדלות, ומי שמשתדל יותר הוא יותר קרוב. ועל זה באה המכה האלוקית שבאה לבטא שפגם זה יש לתקן בצורה עמוקה ויסודית.

היחס לנושאי התורה
כאשר אנו לומדים פרשה זו אנו צריכים לעבוד על תיקון חטא זה וגם ללמוד על ענינה של הסגולה, שמופיעה ומתגלה, וגם על היחס לתלמידי חכמים, נושאי דבר ה' בעולם. קרח פגע במשה רבנו. יש כאן חטא של פגיעה ברבו והוא חלק על רבו. סדר התורה שהיא נמשכת על ידי מוסרי התורה, וככל שאדם מחובר יותר למוסרי התורה הוא יותר דבוק בה'. ולכן גדול שימושה יותר מלימודה (ברכות ז:). ללמדך שהקשר הפנימי הוא השורש, ולא מסירת הידיעות, לא הלימוד החיצוני, אלא הקשר לכלל האישיות, לנשמה של הרב, ולא לדרך הלימוד של הפרטים. השימוש מבטא התבטלות לדרכו של הרב. יקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואחר כך יקבל עליו עול מצוות (ברכות ב, ב). יכול להיות שלא נכון לקבל עול הרב תחילה כיוון שיש צורך להכיר אותו, אך אחר כך העיקר הוא להיות דבוק בכללות הדרך.
ה'שימוש' הוא לא רק להביא לרב כיסא, שזה שימוש חיצוני, אלא בעצם ההתקשרות הפנימית. ההכרה שככול שאדם לומד יותר תורה הוא יותר מתגדל, ורואים שהוא בעל מידות ומעשים טובים, והוא דומה למלאך ה' (מועד קטן יז.), והוא נושא את התורה - יש לדעת להתבטל למהלך הזה. זה תיקון החטא.
רבי חיים שמואלביץ דיבר בפרשה זו על יחס תלמיד לרבו. נביא מעט מדבריו: הנביא ישעיהו כותב על המשיח: "וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת ה' וְלֹא לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט וְלֹא לְמִשְׁמַע אָזְנָיו יוֹכִיחַ" (ישעיהו יא). מתפתח אצלו חוש ריח של יראת ה' ועל ידי זה הוא מורה הוראות. הראב"ד בהשגות (מלכים יא, ג) מביא שבודקים את מלך המשיח האם הוא יכול לדון על פי חוש הריח, ואם יש לו הכישרון הזה, סימן שהוא המשיח. רבי אלעזר בן פדת נקרא מרא דארץ ישראל בגלל שהוא ידע לדון על פי חוש הריח (נידה כ:). זאת אומרת שהיה לו כוח פנימי רוחני, חוש שעל פיו הוא פוסק. ויש לשאול האם נכון ללכת על פי חוש, הרי פסק הלכה צריך להיות מבוסס, ולא רק על פי הרגשת הלב, אלא כשאדם הוא גדול בישראל ההרגשות שלו גדולות יותר מכל ידיעותיו. כל ידיעותיו מתקבצות יחד ויוצרות כוח של הערכה שיודע מה נכון. ועל זה אומר רבי חיים שמואלביץ שדבר זה התלמיד צריך ויכול ללמוד מהרב על ידי השימוש, על ידי הכרת הדרך. יש ללמוד את המבט הכללי.
הגמרא אומרת שרבי אליעזר בו הורקנוס לא אמר דבר שלא שמע מרבו (יומא סו:), ובמקום אחר הוא דרש דרשה שלא שמעתה אוזן (חגיגה יד: ע"פ רשי בקהלת א, ט). לכאורה אם הוא אמר דבר שלא שמעה אוזן, חידושים גדולים מאד שמעולם לא נאמרו, זאת אומרת שהוא לא שמע זאת מרבו. אלא כל דבר שהוא אמר הוא חשב "הרב היה אומר זאת". הוא חידש דברים, אך בכל דבר הוא שיער האם מתאים שהרב יגיד ויסכים לאמירה זו. מצד אחד הוא ממשיך את רבו ומצד שני הוא מרחיב את הדברים על פי אותה הדרך.
הגמרא במסכת כתובות (יז:) אומרת: "מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה". מקשים התוספות (ד"ה מבטלין):
וקשה, דבהלכות דרך ארץ אמר רבי עקיבא: תחלת תשמישי לפני חכמים: פעם אחת הייתי מהלך בדרך ומצאתי מת מצוה ונטפלתי בו ד' מילין עד שהבאתיו לבית הקברות וקברתיו. וכשבאתי והרציתי דברי לפני רבי אליעזר ורבי יהושע, אמרו לי: על כל פסיעה ופסיעה כאילו שפכת דם נקי.
בגמרא כתוב שמבטלים תורה להוצאת המת. אם כן מדוע אמרו לו שהוא שפך דם נקי על כל פסיעה. תוספות מתרצים בתירוץ הראשון, שהכוונה שמת מצווה קוברים במקום בו הוא נמצא ולא היה לרבי עקיבא להזיזו ממקומו. אך בתירוץ השני שלהם עונים התוספות:
דהתם משום דביטל עצמו משימוש תלמידי חכמים קאמר, דגדול שימושה יותר מלימודה.
מאורע זה היה בתחילת לימודו של רבי עקיבא בזמן שהוא שימש תלמידי חכמים, ומבטלים תלמוד תורה מפני הוצאת המת, אך לא מבטלים שימוש תלמידי חכמים מפני הוצאת המת.
רש"י בפרשת תצוה (שמות כח, ד) כותב על האפוד: "לא שמעתי ולא מצאתי בברייתא פירוש תבניתו, ולבי אומר לי שהוא חגור לו מאחוריו". מקשה ר' הרשל שכטר: ומקשים העולם: איך הולך אחר ליבו ועובר בלאו "וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם" (במדבר טו, לט), מה רש"י ממציא המצאות?! ומתרץ: שמי שמקיים את הפסוק: "כָּתְבֵם עַל לוּחַ לִבֶּךָ" (משלי ג, ג) יכול ללכת אחר לבו - כלומר את דברי התורה יש לכתוב על הלב שיהיו חדורים בלבו של אדם, ואז הוא יכול לומר 'ליבי אומר לי זה התורה עצמה, התורה שבליבי אומרת לי'.
הרב צבי יהודה היה מביא את הגמרא בעבודה זרה (מ.) שאומרת - "אמר ליה: מנא לך הא (מנין לך דבר זה)? מתלתא קראי שמיע לי (משלושה פסוקים אני שמעתי): מרב ושמואל ורבי יוחנן". מסביר רש"י: "מתלתא קראי - מג' חכמים גדולים שהם כדי לסמוך עליהם כעל המקרא". אף שלא הביא מקור בפסוק אלא שמע מגדולים ניתן לסמוך על כך כמו על הפסוק. הרב צבי יהודה הביא בעניין הזה את הסיפור ששאלו את החפץ חיים היכן כתוב פסק זה, והוא הצביע על לבו ואמר: כאן.

קישור שמים וארץ
בהמשך הפרשה התורה כותבת שיש מצווה לתת תרומה לכהן ומעשר ללוי, הגמרא במסכת שבת (לב:) אומרת:
בעון ביטול תרומות ומעשרות שמים נעצרין מלהוריד טל ומטר ואם נותנין - מתברכין, שנאמר: "הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר... וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר ה' צְבָאוֹת אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי" (מלאכי ג, י) - אמר רב: עד שיבלו שפתותיכם מלומר די.
מסביר הרב: השמים מורידים גשמים לארץ. אף על פי שהשמים מאד רחוקים מהארץ, ישנה הדדיות ביניהם. ישנו קשר בין השמים לארץ בזה שהשמים מורידים גשמים שעל ידם כל הגידולים צומחים. כך גם ברוחניות. יש אנשי קודש שנושאים את דבר ה' בעולם. אנשי התורה. זה תפקיד הכוהנים והלוים שהם שלוחי דרחמנא להביא את דבר ה' לישראל, ולקרב את ישראל לריבונו של עולם, ולכן הם גם שלוחי דידן.
כאשר אין קשר בין החלקים המשפיעים לחלקים המקבלים, שאין יחס של נתינה, שישראל לא מעריכים את הכוהנים ולכן לא נותנים להם, אז הגשמים מפסיקים. ניתק הקשר בין העליונים לתחתונים באופן הרוחני והוא מפסיק גם באופן הגשמי. ישנן תקופות שלא רואים את חשיבות התפקיד שממלאים הכהנים והלויים, אך צריך להסתכל על זה במבט ארוך, תפקיד זה הוא נצחי, לדורות. יש תקופות שזה יוצא לפועל באופן היותר גלוי אך בכל זמן יש לזה מהות פנימית. מי שמבין שיש צורך להיות מקושרים למדרגות הרוחניות שיש בישראל, הוא תמיד מדקדק לקיים את מצוות תרומות ומעשרות שמבטאים את היחס למדרגות העליונות. ואם לא מבינים דבר זה ומתנתקים, הגשמים פוסקים.
יכול להיות גם מצב ביניים, שאדם לא עובר על מצות תרומות ומעשרות ומצד שני הוא לא מקיים אותם. ניתן לעקוף מצווה זו, ניתן להכניס את הפירות דרך חלונות ולא דרך הפתח ואז לא מחויבים במצווה, ולא עברו איסור. גם במצב זה לא יקבלו שפע, שהרי הגמרא אומרת שיש ברכה רק אם מקיימים ונותנים תרומות ומעשרות. רק אם ישראל מקיימים את המצווה, ומתוך הבנת הערך הגדול של הכהונה והלוויה, תפקיד אנשי הקדש, אז: נתתי לכם ברכה עד בלי די.
יש לי קושיא. בכסף אין גבולות "אֹהֵב כֶּסֶף לֹא יִשְׂבַּע כֶּסֶף" (קהלת ה, ט), כמה שיש רוצים יותר, אם כן איך ניתן לתת עד שיאמרו די. הסברנו פעם את הפסוק: "ואהבת.. וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (דברים ו, ה) מדוע כתוב בכל מאדך – ממונך, אחרי בכל נפשך - אלא האהבה לממון לא פוסקת. אף פעם לא שבעים מכסף. כך יש לאהוב את ה' - עוד ועוד, לא כמו שאדם אוהב אוכל או שאר הנאות ולאחר שהוא נהנה הוא צריך הפסקה ורק אחרי זמן הוא מרגיש בחוסר ורוצה ליהנות עוד. "מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה" (שיר השירים ח, ז) - את אש אהבת ה'. אש אהבת ה' כל כך בוערת שכמה מים שישפכו עליה היא לא תכבה (אור החיים דברים ו, ו). אז מדוע יאמרו די - נראה להסביר, שהברכה היא שלא יאהבו את הכסף בשביל הכסף, שלהנאה זו אין גבול, אלא יאהבו את השימוש בכסף. ואז אם יש לאדם את מה שהוא צריך הוא לא תאב ליותר, ויכול לומר די. אדם המקיים את מצוות תרומות ומעשרות הקב"ה מברך אותו בבריאות נפשית, בשמחת חיים, בשמחה במה שיש לו, והוא שמח בשפע שהקב"ה נותן לו, והוא לא צריך עוד. אנו צריכים להרגיל את עצמנו לבריאות כזאת שלא לעסוק בצרכים החיצוניים אלא בצרכים הפנימיים, בכל התחומים.

עשר להתעשר
אני רגיל להגיד לחתנים, אף שאתם במצב גשמי דל, אתם לא עובדים, לפעמים גם נשותיכם לא עובדות, כדאי לתת מעשר. ראשית, מוכח שנתינת המעשר היא מרבה כספים, זה עסק מובטח. הקב"ה אומר שבזה ניתן לנסות אותו (תוספות שבת לא. ד"ה אמונה). אמנם יש מפרשים שזה מדובר רק על המעשר עליו דברה תורה, מעשר התבואה, אבל יש מפרשים שאומרים אחרת. אך לא כדאי לחשב כל הזמן, נתתי מעשר - קיבלתי פי עשר, כיוון שאין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מן העין (ב"מ מב:). נתינת מעשר עושה גם טוב לנפש. אדם שנותן מרגיש שיש לו עודפים. לפעמים לא רואים את הברכה באופן חיצוני אך למשל המקרר לא מתקלקל, מכונת הכביסה מתפקדת, וכן שאר החפצים נשמרים, ואין הוצאות. הקב"ה מטיב עם האדם.
נתינה צריכה להיות לא רק בצד הגשמי אלא גם בצד הרוחני: לעזור אחד לשני, ללמוד עם חבר הזקוק לסיוע, לפרגן לשני, לעשות לשני טוב. שהאדם לא יהיה עסוק רק בעצמו, אלא יראה את הסביבה שלו, יתבונן כיצד ניתן לעשות שלסובבים אותו יהיה יותר טוב. לפעמים דבר זה יותר חשוב מכסף, מאור פנים ועידוד, זה דבר עצום שפועל ונותן הרבה מאד לשני. אנשים לא יודעים כמה זה מועיל לחבר, וכמה זה מועיל לאדם עצמו.

הגאולה באחדות
הרבה פעמים אנו מדברים על האחדות. קרח עשה מחלוקת בישראל, וגלות ישראל קרתה בגלל שנאת חינם (יומא ט:), ורבים מהראשונים והאחרונים אומרים שהתיקון הוא על ידי אהבת חינם (מלמד התלמידים, דברים). אהבת חינם היא כאשר לא מגיע לאהוב את האדם ואוהבים, יש המון סיבות לא לאהוב אותו, ואף על פי כן אוהבים, כיוון שמתעלים ומחפשים את הדברים הטובים ואוהבים אותם. כמובן, התיקון צריך להתחיל קודם כל אצל תלמידי חכמים, בני הישיבות, ואוהבי התורה. וזה התיקון, ובלא זה הגאולה לא תבוא. כל אחד מאתנו צריך להתפלל על זה, ולעשות צעדים קטנים בינינו לבין עצמנו. שהיחד שלנו יהיה חזק. אחרי שקראנו את הפרשה הזו צריך לצאת עם רצון ועשייה להיות מחוברים עוד יותר אחד לשני, יותר מלמדים זכות אחד על השני. נעשה אנו את חלקנו ובעזרת ה' עם ישראל יתאחד ויגאל.
עוד בנושא קרח

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il