בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • עניני החג
קטגוריה משנית
  • ספריה
  • ארבע פרשיות
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

דקלה אלואי ז"ל

undefined
10 דק' קריאה
נפתח במספר מקורות שישמשו אותנו בהמשך הדברים בדיון על היחס שבין ישראל לעמלק.
א. "... וכמוהו 'הפיל פור הוא הגורל' (אסתר ג', ז). לא היה צריך לכתוב אלא 'הפיל הגורל', הואיל ובלשון הקודש נכתבה המגילה; אלא להודיענו 'על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור' (שם ט', כו). ואילו לא נכתב מתחילה בלשון שהיו אומרים באותה המלכות, לא היינו יודעים למה נקרא פורים" (רשב"ם שמות ט"ז, טו).

ב. "'ויחלוש יהושע' (שמות י"ז, יג). רבותינו אמרו הפיל עליהן גורלות, כד"א 'וכאשר יטילו חלשים על המנות'.
ארבעה שמות נקראו לגורל: חלש, פור, גורל, חבל, ובכולם לקו בני עשו. בחלש לקה עמלק, שנא': 'ויחלוש יהושע' (שם). בגורל ובפור לקה המן, שנא': 'הפיל פור הוא הגורל לפני המן' (אסתר ג', ז). בחבל עתיד ללקות אדום, שנא': 'חבלי יולדה יבאו לו' (הושע י"ג, יג). לכך נאמ': 'ויחלוש יהושע' (שם)" ('פסיקתא דרב כהנא' ג, ד"ה ומשה ואהרן וחור).

ג. "'ובחדש הראשון הוא חדש ניסן...', תני כשאמר המן הרשע לאבד את ישראל אמר היאך אני שולט בהן? - הריני מפיל גורלות, ורוה"ק צווחת: 'ואל עַמִּי יַדּוּ גורל' (יואל ד', ג).
אמר לו הקב"ה רשע בן רשע גורלך עולה להיצלב, 'הפיל פור הוא הגורל' (אסתר ג', ז) - עליו נפל הגורל. למה? - 'כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים' (תהלים קכ"ה, ג). בתחילה הפיל פור בימים שנאמר 'מיום ליום'. הפיל פור ביום אחד בשבת עמד שׂרו לפני הקב"ה ואמר רבש"ע בי נבראו שמים וארץ, ואמרת: 'אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי' (ירמיה ל"ג, כה). יש ברית בבשרם דכתיב: 'ואתה את בריתי תשמר' (בראשית י"ז, ט), וכתיב: 'והיתה בריתי בבשרכם' (שם יג), ויש ברית בפיהם זו תורה דכתיב: 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך' (יהושע א', ח). ואמרת: 'אם ימדו שמים מלמעלה ויחקרו מוסדי ארץ למטה' וגו' (ירמיה ל"א, לו), וכתיב: 'גם זרע ישראל ישבתו מהיות גוי לפני כל הימים' (שם לה), ורשע זה מבקש לאבדן. עקור שמים וארץ תחלה ואח"כ אתה מכלה אותן.
הפיל פור ביום שני ועמד שרו לפני הקב"ה ואמר... כיון שראה אותו רשע שאין הגורל נופל בו בימים חזר לחדשים. התחיל בחדש ניסן ועלה בו זכות פסח... עלה ראש חדש אדר ולא מצא בו שום זכות, התחיל הרשע לשמוח.
חזר ובדק במזלות טלה זכות פסח הה"ד: 'איש שה לבית אבת שה לבית' (שמות י"ב, ג)... בא לו מזל דגים שהוא משמש בחדש אדר ולא נמצא לו זכות, ושמח מיד ואמר אדר אין לו זכות ומזלו אין לו זכות, ולא עוד אלא שבאדר מת משה רבן. והוא לא ידע שבאדר מת משה ובאדר נולד משה. ואמר כשם שהדגים בולעין כך אני בולע אותן. אמר לו הקב"ה רשע דגים פעמים נבלעין ופעמים בולעין, ועכשיו אותו האיש נבלע מן הבולעין. א"ר חנן הדא הוא דכתיב: 'ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשנאיהם' (אסתר ט', א)" (אסתר רבה ז, יא).

הקדמה
קריאת היום על שם הפור דווקא, והצורך לשמר את המילה הפרסית לגורל, כדברי הרשב"ם (מקור א), מוכיחה שהפלת הגורל על ידי המן היא עניינו המרכזי של היום. כמו כן, בדברי ה'פסיקתא דרב כהנא' (מקור ב) מבואר שהמלחמה בעמלק היא בעצם על ידי הגורל, והוא מהותי למפלתו של עמלק. דברים אלו אינם ברורים והם זקוקים לביאור.

בנוסף, יש להבין את כוונת חז"ל (מקור ג) שמצד ימי השבוע לא ניתן היה לכלות את ישראל, ורק מצד החודש והמזל התאפשר לעשות כן; ומה פשר הדברים שזו הייתה עצם מפלתו של המן?

מועד לעומת מקרה
דבר ברור הוא שהחשיבות של מאורע באה לידי ביטוי במשך זמן ההכנה אליו. הרמב"ם ביאר בספר ה'מורה' שהתורה הדגישה את חשיבותו המכרעת של חג השבועות - יום מתן תורה, ושל יום הכפורים באמצעות ציוויים על אודות ימי ההכנה לקראתם, וזה לשונו:
"...ושבועות, הוא יום מתן תורה, ולהגדיל היום ההוא נמנו הימים מן המועד הראשון אליו, כמי שממתין בו הנאמן שבאוהביו ושהוא מונה יום וגם השעות, וזאת היא סבת ספירת העומר מיום צאתנו ממצרים עד יום מתן תורה, שהוא היה הכונה והתכלית ביציאתם באמרו: 'ואביא אתכם אלי', ולא היה המראה הגדול ההוא אלא יום אחד, כן זכרונו בכל שנה יום אחד... כן ראש השנה יום אחד, מפני שהוא יום תשובה והערת בני אדם משכחתם, ומפני זה יתקע בו בשופר כמו שבארנו במשנה תורה, וכאלו הוא הצעה ופתיחה ליום הצום, כמו שהוא מפורסם בקבלת האומה מענין עשרת ימים שבין ראש השנה ויום הכפורים" (חלק שלישי פמ"ג).

לפסח זמן הכנה של שלשים יום 1 ; ובאמת, כיוצא בו יש לכל הרגלים, שכן אסור לעורר על המת או להספידו שלשים יום קודם המועד 2 , והסמ"ג 3 כתב טעם לכך:
"כדי שלא יבוא הרגל והוא נעצב ולבו דואג ומזכיר, אלא יסיר הדאגה מלבו ויכוון לבו לשמחה".

כלומר, מלבד זמן ההכנה לצורך לימוד ההלכות והעיסוק בקרבן הפסח, הרי שהזמן נועד להתכוננות לשם שמחת הרגל, משום הקדושה והחשיבות שבו. גם חשיבות השבת מתקבלת על ידי ההכנה לקראתה בששת ימי המעשה:
"אמר רב הונא: היה מהלך (בדרך או) במדבר, ואינו יודע אימתי שבת - מונה ששה ימים ומשמר יום אחד. חייא בר רב אומר: משמר יום אחד ומונה ששה. במאי קמיפלגי? מר סבר: כברייתו של עולם (ימי חול נמנו תחלה - רש"י), ומר סבר: כאדם הראשון (שנברא בערב שבת ויום ראשון למנינו שבת היה)" (שבת סט ע"ב).

ההכנה למועד היא ההליכה לקראת קדושתו. הבנת התהליך לקראת היום ובחינת ההתקדמות הם שלבים עיקריים בתפיסת המהות של תכלית היום. ממש כשם שהבנת הבריאה בששת ימי המעשה, היא עיקר במהותה של השבת, שמשום כך:
"האי תנא חמירא ליה שבת כעבודת כוכבים דהעובד עבודת כוכבים כופר בהקב"ה, והמחלל שבת כופר במעשיו ומעיד שקר שלא שבת הקב"ה במעשה בראשית" (רש"י חולין ה ע"א, ד"ה אלא לאו).

אבל בניגוד למועד, שמתכוננים אליו, עומד ה'מִקְרֶה' - שבא במפתיע. בפרשת 'זכור' נאמר על עמלק "אשר קרך בדרך" (דברים כ"ה, יח), ופירשו רש"י והרשב"ם "לשון מקרה". ה'מקרה' הוא ההפך מן ה'מועד' - שהוא מלשון ייעוד והתוועדות, כדברי הפסוק: "הילכו שנים יחדו בלתי אם נועדו" (עמוס ג', ג). למקרה אין הכנה, אי אפשר להבחין בתהליך המוביל לקראתו, רק לאחר מעשה ניתן להצביע עליו. כל מה שניתן היה לצפות מראש, או להתכונן אליו, אינו בגדר מקרה - זהו גם עניינו של הגורל. החלטה שמתבצעת על ידי גורל אינה נובעת מתיכנון, היא אך ורק על ידי הגורל.

נבוא, אם כן, לדון בענייני הגורל, מתוך תשובה הלכתית שניתנה בעניין זה.

עניינו של הגורל
רבי יאיר בכרך, בתשובה, עוסק בגורל שנמצאה בו טעות. בדבריו הוא מחדש שישנה השגחה אלוקית בביצוע גורל:
"כי ראינו מן התורה מן הנביאים ומן הכתובים שסמכו על הגורל באשר נעשה בלי מחשבות אדם ופעולת אנוש מצד התחכמות 'אך בגורל תחלק הארץ' (במדבר כ"ו, נה); וכן סמכו על הגורל במיתת עכן ויונתן, לולי שפדאוהו העם לא מצד הודאתו ונאמר: 'בחיק יוטל הגורל ומה' כל משפטו' (משלי ט"ז, לג), ואפילו בא"ה היה מקובל זה כמו גבי יונה והמן הרשע לפשטי' דקרא 4 מפני שקרוב הדבר שאם הגורל כהוגן ידבק בו השגחה עליונה, כמ"ש 'הבה תמים' (שמו"א י"ד, מא). מש"כ אם הגורל מקולקל אין מבוא לומר שמי שזכה מאת ה' היתה זאת הן שהקלקול ע"י תחבולת אנוש או בשגגה עכ"פ הגורל מקולקל" (שו"ת 'חוֹת יאיר' סימן ס"א).

דברים אלו גוררים אותנו לעיין מחדש בסוגיה במסכת סנהדרין:
"בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא ליהושע 'חָטָא ישראל', אמר לפניו: רבונו של עולם, מי חטא? אמר ליה: וכי דילטור אני? לך הפל גורלות" (מג ע"ב).

כשנתבונן בדברים, לאור דברי ה'חוֹת יאיר', נראה שאף שיש בגורל השגחה עליונה אין הוא סוג של רוח הקודש. אילו היה הדבר כך, מאיזה טעם אמר הקב"ה ליהושע "וכי דילטור אני" - דהיינו שלא יהיה גילוי אלוקי מי הוא החוטא. אך עדיין, כיצד אמר לו בהמשך "לך הפל גורלות"? אלא נראה שעלינו להבין שלפני האדם עומדות שתי דרכים, מנוגדות, לקבלת החלטות:

הראשונה, באמצעות הַבִּינָה האנושית, המסוגלת להסיק דבר מתוך דבר, מן העובדות - הידועות לאדם, אל השאלות - העומדות בספק. דרך זו היא דרך הלימוד וההבנה, כאשר יש קו ברור המוביל אל המסקנה. המסקנות הנלמדת באמצעות הבינה נחשבות למסקנות אנושִיּוֹת, אף ש"אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה".

הדרך השנייה לקבלת החלטות הולכת בכיווּן ההפוך - הכרה ברורה שאין אפשרות להשתמש בבינה ובעובדות ידועות, אלא שיש לקבלם על פי הגורל. גם החלטה שמתקבלת בדרך זו נחשבת להחלטה אנושית, אף שיש בה מן ההשגחה האלוקית.

אדם יכול לפעול על פי הבינה או להיות מחוסר בינה ולסמוך על הגורל, וכך הוא פועל במהלך חיי הפרט והאומה. צריך רק להבחין היטב בין הדרכים, ולא להפעיל שיקולים של בינה כאשר פועלים - על פי הגורל. הבחירה האנושית מכריעה בשלב הראשון: בשאלה האם ראוי יותר לפעול על פי הבינה או שייטב, הן מבחינת הצדק, הן מבחינת האפשרות להצלחה, לפעול על פי הגורל.

ברור שהוכחת אשמתו של אדם צריכה להתברר על ידי פעולת הבינה, כאשר היא בשיאה באמצעות בית הדין. כשאי אפשר לקבל החלטה כזו, ואין דרך להוכיח את האשמה, אין מקבלים החלטה כלל - ואין מרשיעים אדם. כפי שאמר הכתוב:
"ונקי וצדיק אל תהרג כי לא אצדיק רשע" (שמות כ"ג, ז).

ופירש רש"י:
"כי אני לא אצדיקנו בדינו, אם יצא מידך זכאי, יש לי שלוחים הרבה להמיתו במיתה שנתחייב בה".

מכאן שאין כל נזק אם לא ירשיעו את האשם האמִתי. ברם, הייתה לכך חריגה אחת: כשישראל נחלו תבוסה בעי. בשעה ש"חָטָא יִשְׂרָאֵל" לא הייתה אפשרות להשאיר את הרשע לדינו של הקב"ה, אלא היה הכרח למוצאו ולהענישו בידי אדם מיד. מאחר שדרך הבינה לא יכלה להועיל במקרה הזה, כיוון שאי אפשר לברר בתוך המוני בית ישראל מי מעל בחרם, יש לפנות אל הדרך השנייה של הֵעָדר בינה - אל הגורל. כאשר נכון לפעול על פי הגורל, הוא נותן תוצאות אמִתיות; כיוון שהקב"ה אינו בא בטרוניה על בְּרִיּוֹתיו, ואינו מעמיד בפניהם אתגרים שאינם יכולים לעמוד בהם, לפיכך בשעות מן הסוג הזה דרך הגורל היא הפתרון.

תפקידו של עמלק
קיומו של עם ישראל בעולם הוא ביטוי של מערכת ערכים, חוקים, מצוות ומשפטים, שקיומם הוא הבחירה בחיים, ודחייתם היא הבחירה האחרת, חס וחלילה. אבל גם כשעם ישראל אינו מקיים את המוטל עליו עדיין אין הוא נדון לכליה, כמאמר הנביא: "כי אתך אני נאם ה' להושיעך, כי אעשה כלה בכל הגוים אשר הפצותיך שם, אך אותְךָ לא אעשה כָלָה, ויסרתיך לַמשפט ונקה לא אנקך" (ירמיה ל', יא). כאשר בחירת ישראל היא בחירה בחיים - כמצוּוֶה עלינו בתורה - אף שההישגים אינם מלאים מיד, ויש עדיין צורך בהתפתחות לקראת השלמות, ישנו תהליך מסודר, שהוא בבחינת 'מועד' לקראת השלמות המיוחלת.

גם כאשר הבחירה היא אחרת, ועדיין היסוד הבריא של עם ישראל ניכר ופועל, באים לידי ביטוי דברי ירמיהו "ויסרתיך למשפט", ומתחולל תהליך שכיווּנוֹ ברור, מתקדמים לקראת הבראתו של עם ישראל והצבתו על דרך אמת 5 .

לעומת זאת, כאשר עם ישראל בוחר ברע, חס וחלילה, ולא ניכר בו כל יסוד בריא, יסוד שממנו ניתן להפריח אותו מחדש, אזי אי אפשר עוד להבין בדרך הבינה כיצד בדרך של היקש וההוכחה עם ישראל יבריא, יקנה את שלמותו ואת זכות קיומו. הדרך לשיקומו של עם ישראל נראית בשעות כאלו חסומה.

מובן שהֵעָדר היסוד הבריא בעם ישראל הוא שאלה של השקפה. ניתן להסתכל במבט של רחמים, ולהבליט את תכונות והתנהגויות החסד ומסירות הנפש שמתוכן יוכל לשוב ולפרוח. אם מביטים בדרך הזו אזי רואים את הרע כ'מקרה' שלא יתמיד.

אפשר גם להסתכל במצבו של עם ישראל בהשקפה שלילית - במבט של דין וכעס, הרואה את החסרונות כחמורים ומהותיים, ואת המעלות כזניחות. מתוך השקפה כזו של כעס נובעות מסקנות קשות בנוגע לעתידו הרוחני והחברתי של עם ישראל. ההסתכלות השנייה שייכת לעמלק בכלל ולהמן בפרט. כפי שאמר למלך אחשורוש: "ואת דתי המלך אינם עשים ולמלך אין שוה להניחם" (אסתר ג', ח). על פי דרשת חז"ל 6 ש"וכל מקום שנאמר (במגילת אסתר) למלך סתם משמש קדש וחול" ויותר מכך 7 : "ובכל מקום שנאמר מלך סתם (דווקא) במלך מלכי המלכים הכתוב מדבר". כוונת המן הייתה שעם ישראל אינו עושה את דתי מלך מלכי המלכים, ואין שווה לו להניח את עם ישראל בעולם.

עמלק נקרא בדברי רבותינו "רצועת מרדות לישראל" 8 . כאשר מתעורר חיסרון בעם ישראל - כברפידים, כאשר "רפו ידיהם מן התורה" 9 ושאלו: "היש ה' בקרבנו אם אין" (שמות י"ז, ז) - מתעורר אותו עמלק להדגשת החיסרון ההוא, וכך הופך החיסרון לסיבה לעקירת 'שונאיהם של ישראל' מן העולם. 'רצועת המרדות' באה כדי להדגיש את הפגם בעם ישראל ועל ידי כך ליצור הכרח להתמודד אתו, תוך כדי מלחמה בעמלק, ולכן: "מלחמה לה' בעמלק מדר דר" (שם, טז) - זו המלחמה המתמדת שנועדה לבירור חסרונותיהם של ישראל וביעורם מן העולם.

אלא שבשעה שעמלק קם על ישראל, נוצר בעולם יחס של כעס ומתיחת מידת הדין כלפי ישראל, תוך כדי התעלמות מן השורש הקדוש שלהם; אז הפגם נראה עצום כל כך, כאילו אין דרך הגיונית לשיקום וחזרה, ומכאן שאין אפשרות להילחם בעמלק ולנצחו. ההתמקדות בפגמים חודרת גם לתוך לִבּוֹת עם ישראל עצמו, עד כדי כך שאין הם מאמינים עוד בעצמם, כיוון שאין הם יודעים ומשיגים כיצד אפשר לתקן את מה שפגמו.

מובן שיש בכך גם יתרון חינוכי, ולא רק חיסרון. כאשר הדרך לתיקון הפגם מובנת, נראה שהפגם אינו גדול ומשמעותי כל כך וניתן להתעלם ממנו. התעוררות עמלק בעולם מדגישה ומשחירה את הפגם שפגמו ישראל עד שלא נראית כל דרך לתקנו, ודאי שהיא אינה מניחה להתעלם מן החטא ומתוצאותיו. ברם, כאשר אין דרך לתיקון - התוצאה היא ייאוש, שאינו מוביל לתיקון והתעוררות נגדית של עם ישראל: "להקהל ולעמד על נפשם" (אסתר ח', יא). אלא שהשגחת הבורא יתברך מדריכה את עם ישראל, וגם במקום שאין עוד דרך לבינה האנושית היא עוזרת למצוא מוצא. היא באה לידי ביטוי באמצעות הגורל מחוּסַר הבינה - והוא שעומד לעם ישראל במלחמתו בעמלק. לכן בני עשו לוקים בגורל (מקור ב) כאשר ישראל פונים אל הקב"ה, אל מעבר למה שקשור לבינה ולדעת, ועם ישראל מִתַּקֵּן תיקון שלם - תוך כדי הכרה עמוקה שחובה עליו לתקן מה שנפגם.

אלא שגם אותה פנייה אל הקב"ה שיגלה את השגחתו, פנייה הנמשלת להטלת גורל, מחייבת יסוד של אמונה בהשגחת הקב"ה עלינו - גם במצבים של טשטוש הבינה וההכרה. כאשר יסוד זה אינו קיים עוד, כיוון שהייאוש עמוק מכדי לפנות אל הבורא, גם דרך זו, לכאורה, אינה קיימת עוד.

במצב שכזה משוכנע עמלק, המלא כעס על ישראל, כי השגחת הבורא עומדת לצִדו והוא פונה אל ההשגחה למציאת דרך לעקירת 'שונאיהם של ישראל' מן העולם. המן מפיל גורל "מיום ליום ומחדש לחדש" (אסתר ג', ז) כנגד עם ישראל (מקור ג). ההנחה שביסוד גורל זה היא: כי ייתכן, ואף רצוי, קיומו של עולם ללא ישראל חס וחלילה. מצד הבריאה דבר זה לא ייתכן שהרי "עם זו יצרתי תהלתי יספרו" (ישעיה מ"ג, כא), מצד קיום העולם מציאותם של ישראל הכרחית, ולכן מצד ימי השבוע הקבועים אין אפשרות, אפילו למראית עין, להפיל גורל על עם ישראל (מקור ג). אבל מצד תפקידם של ישראל בעולם, המקדשים את הזמנים, ניתן לטעון כי תפקיד זה נזנח ונשכח, וכי עם ישראל איבדו את סיבת קיומם. כאשר הגורל נופל על חודש שאין בו מציאת זכות לישראל נראה כי נענה המן מאת ה' יתברך, וכי ההשגחה האלוקית מצביעה על הדרך והאפשרות לגבור על 'שונאיהם של ישראל'.

אלא שכל זה היה רק למראית עין. למעשה "ונהפוך הוא" (אסתר ט', א), הגורל היה גורלם של ישראל כנגד המן. שהרי מצד ההשגחה האלוקית אין כלל אפשרות לאובדן ישראל, חס וחלילה, רק לתיקונם וקיומם. וכאשר ישראל מתייאשים עד כדי כך מתיקונם העצמי, עד שאין באפשרותם אפילו להטיל גורל, מטיל עמלק את הגורל מצדו, והוא שמגלה את השגחת ה' יתברך עלינו - "וּפוּר הָמָן נֶהֱפַךְ לְפוּרֵנו" 10 . אין גבול לעומק הייאוש שישראל עשויים להתייאש, ואין גבול לאופני הגילוי הרבים של ההשגחה עלינו, שבאה לחלצנו ממצר ולהראות לנו את דרך החיים.


^ 1 פסחים ו ע"א.
^ 2 מועד קטן ח ע"א.
^ 3 לאווין ע"ה, והובא ב'בית יוסף', 'אורח חיים', תקמ"ז.
^ 4 עיין תשובת בעל 'יד דוד' שמובאת בתשובות 'מגד שמים' סימן י"ד, שדחה את דברי ה'חוֹת יאיר' משום שעכן הודה מעצמו, וכן שהגורל שם היה על פי הדיבור.
^ 5 כך הוא סדר המאורעות בספרי שופטים ושמואל.
^ 6 אסתר רבה ג, י.
^ 7 'ספרי דאגדתא' על אסתר, מדרש אבא גוריון א, ד"ה ביום השביעי.
^ 8 תנחומא ישן 'חֻקַּת', מב.
^ 9 על פי תנחומא 'בשלח', כה.
^ 10 מתוך הפיוט "אשר הניא".

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il