בית המדרש

  • מדורים
  • סיפורים נוספים
לחץ להקדשת שיעור זה

נרות שהדליקו חיים

דיוויד התיישב על הקרקע והסתכל על בניין מגורים שהיה בקצה העיר. באחת הקומות הגבוהות נראו נרות חנוכה מהבהבים במרפסת. ואז עלתה בראשו מחשבה: היי, אני יהודי!

undefined

עודד מזרחי

כסלו תשע"ז
3 דק' קריאה
דיוויד גדל בארצות הברית כגוי גמור, בלי טיפת יהדות.
הוא עבר את מסלול החינוך האמריקאי הרגיל - גן ילדים ובית ספר בחינוך כללי, והפעם היחידה שבה שמע על יהדותו הייתה בגיל 13 כאשר סיפרו לו הוריו: "תדע לך שאנחנו יהודים", ולא הוסיפו על כך מילה נוספת. כאילו שהיה מדובר באיזה ידע משפחתי שולי. הוא קלט כמה דברים על היהדות מיהודים שומרי מצוות שנתקל בהם פה ושם, כמו נרות חנוכה שהאירו בחוצות העיר, אבל רק כאחד שנמצא ברשות הרבים. יהדותו הייתה בשבילו עובדה ביוגרפית מוזרה וחסרת משמעות.
בגיל עשרים יצא דיוויד לטיול באירופה עם חברים וחברות, שרובם ככולם גויים. הם חרשו את כל היבשת. דיוויד הקפיד לאכול מאכלים צמחוניים, ובכל מסעדה שהלכו אליה תמיד חיפשו חבריו מנה צמחונית בשבילו. במהלך המסע הגיעו להולנד. באותה עת החל להימאס לחבריו לברור בעבורו בכל פעם את המסעדות ולחפש מקום שמוכרים בו מנה צמחונית. בשלב מסוים, כאשר התקשו למצוא מסעדה כזאת, אחד החברים התפרץ לעברו: "די! נמאס כבר מכל השטויות שלך, תבוא לאכול עם כולם או שתישאר רעב!"
יתר החברים הביעו הסכמה שבשתיקה לדברים הללו, ואיש לא יצא להגנתו.
דיוויד נפגע עד עמקי נשמתו. הוא יצא לבדו מחוץ לעיר ושכב בשדה רחב ופתוח. לא היה לו חשק לשום דבר בעולם. הוא היה מדוכדך מאוד מהפגיעה שספג מחבריו וחשב לעצמו: "הלוואי שאמות כאן וזהו", עד שנרדם על הארץ.
הוא התעורר בשעת לילה מאוחרת, ומצא את עצמו שוכב לבדו בשדה, לא מכיר את הארץ שאליה נקלע ואת העיר המנצנצת מרחוק באורותיה. מחשבות נוגות עלו בו. הוא התיישב על הקרקע והסתכל על בניין מגורים שהיה בקצה העיר. באחת הקומות הגבוהות נראו נרות חנוכה מהבהבים במרפסת. הוא נזכר שזו חנוכייה של יהודים שאותה הכיר מאמריקה. ואז עלתה בראשו מחשבה: היי, אני יהודי!
זו הייתה הפעם הראשונה שהוא התחיל לחשוב ברצינות על כך שהוא בעצם יהודי. אחר כך עלתה בקרבו המחשבה הבאה: אם כן, מה זה אומר לי?!
דיוויד קם על רגליו, ניער את בגדיו, נכנס לרחוב העיר ההולנדית והחל לשאול איפה יש כאן יהודים או מוסד יהודי. אחד הנשאלים הפנה אותו לבית חב"ד המקומי. דיוויד הגיע לבית חב"ד, התיישב על כיסא, אכל מאכל ושתה משקה שהגישו לו ונרגע בגופו וברוחו. לא היה לו שום חשק לחפש את שותפיו למסע שפגעו בו. הוא רצה להישאר במקום ושמח שאפשרו לו זאת. כך החל להתוודע ליהדות לרוחבה ולעומקה.
לאחר כמה שבועות בבית חב"ד אמר לו השליח: "כדי להמשיך ללמוד על היהדות באופן יסודי, כדאי לך לטוס לארץ ישראל וללכת לישיבה".
יהודים מקומיים עזרו לו לקנות כרטיס לישראל. הוא טס ארצה והגיע למקום שהמליצו לו ללמוד בו, ולאחר תקופת מה נישא והקים משפחה יהודית בישראל.
באחד הימים סיפר דיוויד את סיפורו לשחר, מורה בבית ספר חב"ד באזור המרכז. בסוף הסיפור שחר שאל: "האם עלית לאותו בית בקומה הגבוהה כדי לומר להם תודה על הנרות שהדליקו במרפסת ונכנסו ללבך?!"
"האמת שלא", הודה דיוויד, "אחרי שמצאתי את בית חב"ד, הפסקתי להסתובב בעיר הזאת".
שחר סיפר את הסיפור הזה לתלמידיו וסיים באומרו: "תראו מה קרה לדיוויד. איזה ילד או ילדה חמודים ואולי יהודי או יהודייה מבוגרים, איננו יודעים מי, הדליק נרות חנוכה במרפסתו, ועד היום אין לו מושג מה פעלו הנרות שלו! דיוויד כבר ביקש את נפשו למות, ובזכות הנרות שהדליק יהודי אחר שאינו מכיר כלל, התמלא בתקווה, קיבל קריאת כיוון, חזר ליהדותו, חזר לארצו, למד תורה כמה שנים, הקים משפחה ונולדו לו ילדים. והכול בזכות מצווה אחת של יהודי אחד, שהאירה ברשות הרבים. מדהים! 'נר מצוה ותורה אור'. שימו לב איך נרות חנוכה ספורים הדליקו חיים שלמים. יהודי מדליק כמה נרות לשם שמיים בארץ רחוקה, והשם יתברך כבר עושה מהם אור של חיים לדורי דורות..."

ליצירת קשר לסיפור בעל מסר יהודי שחוויתם: odedm@neto.net.il



את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il