בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • שקלים
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

שמחה בת חנה

undefined
6 דק' קריאה
כי תשא – נושא הפכים
"כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם וגו'" (שמות ל') "אמר משה לפני הקב"ה במה תרום קרן ישראל, אמר לו: בכי תשא". (בבא בתרא י':)משמע שענין המנין של ישראל שבח וגדולה הוא להם. אמנם הרמב"ן מביא שנשיאת ראש היא דו משמעית, "אין שאו אלא אלא גדולה", ולהפך רוממו את ראש, גדלו את ראש לא נאמר, אלא שאו את ראש, כאדם שאומר לקוסטינר: סב רישיה דפלן. נתן רמז למשה: שאו את ראש, שאם יזכו יעלו לגדולה כמה דכתיב: "ישא פרעה את ראשך והשיבך על כנך, ואם לא יזכו ימותו כולם, כמה דכתיב: "ישא פרעה את ראשך ותלה אותך על העץ" (במדבר א' ג')יוצא שמפקד בני ישראל טומן בחובו סכנה בצד האפשרות לגדולה, והכתוב עצמו מוכיח באומרו: "ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אותם ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם" (שמות ל' י"ב) וצריך לבאר כיצד מוביל אותו ענין לשני הפכים.

המפקד - כזכרון לפני ה'
ונראה שהמנין אינו בא רק לצורך ידיעת מספרם של ישראל כדרך המלכים היוצאים למלחמה שצריכים לדעת את מנינם, (פירוש זה מופיע ברמב"ן במדבר א' מ"ה) והענין בפר' כי תישא מוכיח כן שהרי מדובר כאן בתרומה למשכן, וממנה עשו אדנים לקרשי המשכן, אלא כיון שכולם נתנו בשווה ממילא נודע מספרם, על פי זה הסביר הרמב"ן את טעותו של דוד שמנם בלא שקלים "מפני שלא נתפרש כאן אם היא מצוה לדורות או לשעה למשה במדבר" –(כי תשא ל' י"ב)

אלא היה במנין חשיבות מסוג אחר ומבאר הרמב"ן כך:
"כי הבא לפני אב הנביאים, ואחיו קדוש ה', והוא נודע אליהם בשמו יהיה לו בדבר הזה זכות לחיים, כי בא בסוד העם ובכתב בני ישראל וזכות הרבים במספרם, וכן לכולם זכות במספר שימנו לפני משה ואהרן כי ישימו עליהם עינם לטובה, יבקשו עליהם רחמים, ה' אלקי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים, ולא ימעיט מספרכם והשקלים כופר על נפשותיכם" (רמב"ן במדבר א' מ"ה)

הרמב"ן בא לומר שהמפקד הוא זכרון לפני צדיקי הדור שיתפללו עליהם כי בסופו של דבר הוא זכרון לפני ה' כי "ענין הפקידה זכרון והשגחה על דבר" (שם א' א') ולכן יש בו שבח וגדולה לישראל שכל אחד ואחד נפקד בפני עצמו לפני בורא עולם ומשגיח על מעשיו בפרטות.
"אמר לו הקב"ה למנותם בכבוד וגדולה לכל אחד ואחד,לא תהיה אומר לראש המשפחה כמה במשפחתך, כמה בנים יש לך, אלא כולהון יהון עוברים לפניך באימה ובכבוד ואתה מונה אותם" (שם א' מ"ה)
אם כן יפה הדבר! אלא דא עקא, כאשר הוא נזכר לפני הקב"ה בפני עצמו יש חשש שגם יזכרו עוונותיו, וראוי לאדם להמנע מדברים שמזכירים את דינו, וכן אמרו בזהר על האשה השונמית שאלישע הנביא שאל אותה "היש לך לדבר אל המלך או אל שר הצבא ותאמר בתוך עמי אנכי יושבת" (מלכים ב' ד') שכוונת הנביא לשאול אותה אם יש לה בקשה ממלכו של עולם כדי שיבקש עבורה. והיא העדיפה שלא להזכר בנפרד כדי שלא יזכר עוונה.

אין בפרט אלא מה שבכלל ואין בכלל אלא מה שבפרט
לכן באה העצה למנות כל יחיד ויחיד על ידי כופר נפש של מחצית השקל שמורה על כך שכל אחד הוא רק מחצית בלא חברו, וביחד הם מהווים שלימות אחת (ר' שלמה אלקבץ מובא באלשיך על התורה), על דרך זו פירש אור החיים הק' מאמר חז"ל שהראהו הקב"ה למשה מטבע של אש מתחת כיסא הכבוד ואמר לו "זה יתנו" ומה הבין מזה משה טוב יותר? שעל ידי החטא נפרדו נשמות ישראל מן הקב"ה בסוד "נרגן מפריד אלוף", וצוה עליהם לשוב ולהתחבר אל השכינה שרומזת בכיסא הכבוד ואל נשמות ישראל שחצובות משם.

העובדה שנצטוו כי "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט" מראה על כך שהיחיד לא ידגיש את המיוחד שבו גם אם הוא עשיר בממון או שהוא עשיר בדעת ומוכן לנדוב הרבה, וכן הדל ישווה עצמו לרבים בדבר המאחד אותם והוא בודאי מצד החלק הסגולי שיש בכל אחד מישראל מצד נשמותיהם, לכן עשו מתרומה זו את האדנים שהם בסיס למשכן, שבו כל עם ישראל שווים. ושני האדנים נתנו בקרש אחד להורות על האחדות שבאה מתרומה זאת. באופן כזה השגנו את שני היתרונות מצד אחד כל יחיד הוא חשוב כאשר הוא נמנה, ודבר שבמנין אינו בטל, ומצד שני חשיבותו היא כאחד מן הכלל, שהשכינה שורה על ציבור דוקא, ובזכות כל יחיד שבו.

שני מפקדים שווים – ומשמעותם
דוגמא לרעיון הנ"ל אפשר ללמוד משני המניינים הראשונים של ישראל במדבר. הראשון ממחרת יום הכיפורים לצורך תרומת המשכן (כי תשא), והשני בחודש השני בשנה השנית אחרי הקמת המשכן לצורך קורבנות ציבור(במדבר). למרות הפרש של שבעה חדשים בין המפקדים המספר שלהם זהה, שישים ריבוא ושלושת אלפים וחמישים. ועומדים על כך המפרשים (רש"י רמב"ן ועוד), איך אפשר שלא נוסף במנין השני כלל, הלא היו צריכים להתוסף עם רב על כל אלה שעברו גיל עשרים מתשרי ועד אייר?

מתרץ הרמב"ן כי במנין ראשון נמנה שבט לוי עמהן כי עדין לא נבחר ולא יצא מכלל העם, ובמנין השני נאמר: "את מטה לוי לא תפקוד", ויוצא שהנוספים במנין השני השלימו בדיוק את מנין שבט לוי שיצאו מן הכלל (רמב"ן כי תשא ל' י"ב).

והנה בנוסף לתרוץ המבריק של הרמב"ן, אנו עומדים משתהים על הנס הזה שחשבון שני המפקדים יצא כל כך מכוון, ואין זה אלא להראות את החשיבות של הסכום הזה של הנפקדים, שבצרופו מתאפשרת השראת השכינה במשכן. וכמו שאמרו במדרש על מתן תורה שאלו היה חסר אחד מהם לא הייתה ניתנת תורה לישראל. כי אמנם נתינת תורה לכלל ישראל, אבל אין בכלל אלא מה שבפרט, וכל אחד מוסיף את הנופך המיוחד שלו להשלמת התורה. וכן אמרו אין השכינה שורה בפחות מב' אלפים וב' רבבות מישראל" שנאמר: ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל".הרי לנו הוכחה לחשיבותו של כל אחד מישראל כאשר הוא נפקד בתוך העם.

הסיבה לחטא דוד שספר את העם
המקום המסוגל ליצור אותה אחדות הוא המשכן. מקדש "תל תלפיות" "תל שכל פיות פונים אליו" וירושלים "עיר שעושה ישראל חברים זה לזה" ולכן הרעיון הזה של מנין מחצית השקל המורה על האחדות ניתן לעבודת המשכן. וחוזר על עצמו בכל שנה ושנה בקורבנות ציבור שבו.

מכאן עולה ומתבארת פרשה מופלאה בסוף שמואל ב'. בה מסופר כיצד דוד טעה וספר את העם, ובגלל זה התחיל הנגף ומתו בו שבעים אלף איש, עד שהגיע המלאך המשחית לירושלים "וינחם ה' על הרעה" ואז הקב"ה שולח לו על ידי גד הנביא "עלה הקם לה' מזבח בגורן ארונה היבוסי" והנה כאן מתגלה לו מקום המקדש שכל כך יגע למוצאו, ואכן מכאן והלאה מתקדם ענין המקדש על ידי קנית המקום בכסף חמישים שקלים והכנת החומרים לבניתו (ככתוב בספר דברי הימים).

כמה שאלות עולות כאן: א.כיצד ניתן להבין את הטעות הזאת של דוד ששכח פרשה מפורשת בתורה האוסרת למנות את ישראל? ב.מדוע דוקא מתוך חטא זה מתגלה מקום המקדש?

על השאלה הראשונה עונים חז"ל שכאן נענש דוד מידה כנגד מידה על כך שאמר לשאול "אם הסיתך ה' בי ירח מנחה"(שמואל א' כ"ו) "אמר ר' אלעזר אמר ליה הקב"ה לדוד: מסית קרית לי, הרי אני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים אותו, דכתיב כי תשא את ראש וגו' ונתנו איש כופר נפשו וגו' מיד ויעמוד שטן על ישראל, וכתיב ויסת את דוד בהם לאמר לך מנה את ישראל, וכיון דמניניה ולא שקל מיניהו כופר"(ברכות ס"ב:) כלומר הייתה כאן הכשלה של הקב"ה וכעין הסתה לדבר עבירה. אבל חס וחלילה לקרוא להקב"ה מסית, ובודאי גם מכשלה הזאת הייתה לצורך דבר טוב, ומה הוא?

מובא בילקוט שמעוני שהעונש כאן היה על שלא תבעו את בנין בית המקדש. והוא "דבר הלמד מענינו" שהרי בעקבות החטא מצאו את מקום המקדש והקריבו בו קרבן ופסק הנגף והרמב"ן פירש כן מכח הסברא "שהיה עונש על ישראל בהתאחר בנין בית הבחירה" (רמב"ן קרח, במדבר ט"ז כ"א) ומוסיף לומר, שדוד המלך לקח את אחריות החטא על עצמו ואמר: "הנה אנכי חטאתי ואנכי העויתי ואלה הצאן מה עשו". שמסר נפשו עליהם שלא תפגע בהם מידת הדין אבל האמת היא שהחטא היה כולו שלהם, שלא נתעוררו לבנות את המקדש, שאם היו רוצים בכך היו יכולים לבנותו גם בימי דוד. ואף על פי שנאמר לו שלא יוכל לבנות בית, אבל הם היו יכולים לבנותו אם היו רוצים. ולפי זה מבואר כמין חומר, 'הסית' את דוד בם? משום שהוא היה היחיד שדרש את מקום המקדש וקווה לבנותו והוא עורר עליהם את מידת הדין.

והנה בתרומת מחצית השקל הייתה צריכה לבוא ההתעוררות של הבנין, כפי שהיה במשכן שנמנו בו לבנינו. ודוקא דוד שכל כך רצה לבנות מקדש הוסת על ידי הקב"ה לשכוח ממצות השקלים כדי שלא יהיה הוא מעורר לדבר, אלא יבא הדבר מהם לתרום להקמת המקדש. והדבר מופלא מדוע לא מנה אותם יואב בשקלים, הרי הוא ידע שאסור למנות את ישראל, כמבואר הדבר בכתוב שהדבר היה רע בעיניו. ועשה כל תצדיקי שבעולם כדי להימנע מלספור את ישראל (עין בילקוט שמעוני שם)? אלא שלא הייתה לו תודעה של הקמת המקדש, ולכן לא היה לו את המניע לספור בשקלים כדי לתרום להקמתו, וכיוון שלא הבינו פגע בהם חרון אף ה' והחל הנגף.

(ואפשר שהיה זה כעין הסתה שהסית הקב"ה את שאול לרדוף אחרי דוד, והיה זה בגלל שהעם גם כן דחה אותו , והיו בהם דילטורים שהיו מלשינים תמיד היכן דוד נמצא , ועלידי הרדיפה הבלתי מובנת של שאול היו צריכים הם להתעורר שלא לעבור על "חרפו עקבות משיחך").


את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il