"ובדרך רמז תרמוז כל הפרשה על גלות האחרון שאנו בו, לנחמנו מעצבון נפשנו, כי כל איש ישראל מאנה הנחם נפשו בראות אורך הגלות. ואומרו "ואש המזבח תוקד בו" - יודיע הכתוב כי באור בוקר יעשן אף ה' ואש מפיו תאכל על אשר עינונו בני עוולה ויסרונו ביסורי נקמה, ובפרט בני המערב הפנימי (צפון אפריקה), אין לך כוס מר שלא הטעימו תמיד והוא אומרו 'אש המזבח'... אש מזבח זה תוקד בו, בנעלם הנעלמים, כי הוא המקנא ולובש קנאה.
ואומרו "מדו בד" יתבאר על דרך אומרם ז"ל (שוחר טוב תהילים פרק ט') כי כל נפש שהרגו האומות מישראל על קידוש שמו יתברך, הקדוש ברוך הוא רושם צורת הנהרג ההוא מדמו במלבוש, ואותו ילבוש ליום נקם בלבו.
ואומרו "והרים את הדשן", כנגד מה שהריעו בבחינת היסורין והעינויים אשר צררו אותנו, ואם באת לראות הוא יותר מגלות מצרים, כי גלות מצרים היו משעבדים אותם, ומאכילים אותם, ומלבישים אותם, והן, גלות ישמעאלים אשרי מי שלא ראם משעבדים וממררים חיי ישראל".

"גדולה נקמה שניתנה בין שתי אותיות - שמות ה' – שנאמר א-ל נקמות ה' " (ברכות דף ל"ג).

"בקץ הדרכים עומד רבי לוי יצחק מברדיטשב ודורש תשובת רם".

'לא-לא, רבונו של עולם! הנני ממאן, שכן הלאה ילך מהלך המגוֹרים והדם בעמי! איננו רוצים להיות אפר שדות. אנו רוצים... שנהיה יהודים בטלית ותפילין בתורה ודעת עמל, שדמם דם מלכות: בר שִלֵם-ומגן, יהודים, שכתר דוד בארצם וחרבו המברכת מונחת בנדן'.

"ואומרו בבקר בבקר' - ירצה לפי מה שהקדמנו, כי זמן הגאולה היה ראוי כבר להיות, ואמר הכתוב כי לא מפני זה יזכו האומות ולא יבא עליהם מה שהיה צריך לבא עליהם. כי לו יהיה שישראל לא זכו ליגאל, אף על פי כן לא ימלטו האומות מהצרה שהיתה עתידה לבא עליהם אז ויביא ה' עליהם מה שנתחייבו.
וכאשר יעריך ה' את העולה לנקום נקמתם מהמרעים יקטיר עליה המובחרים והשלמים שבאומה ההיא, לנקום נקמה גדולה משונאיה.

ואומרו 'אש תמיד' פירוש הגם שיכה ה' בהם מכה רבה, 'לא תכבה' אש, ותמיד תוקד על המזבח, על דרך אומרו 'ונקיתי דמם לא נקיתי', עד אבוד רוח הטומאה מן הארץ, והיה ה' למלך על כל הארץ".