ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש שבת ומועדים מלאכות שבת

שבת דף קיא ע"ב

מלאכת קושר

לחץ להקדשת שיעור זה
סוגי הקשרים ודרגותיהם
במשניות ובגמרא בסוגייתנו מבואר שישנן שלוש דרגות של קשרים. יש שחייבים עליהם מהתורה כקשר הגמלים וכקשר הספנים, יש שאסורים מדרבנן כקשר שקושרים את החבל לזמם, ויש שמותרים לכתחילה כקשירת מפתח החלוק ורצועות הנעליים והסנדלים. וכן לגבי מנעלים חילקה בין שלוש רמות. קשר שהסנדלר עושה בעת עשיית הנעל ותחיבת הרצועה אסור מהתורה, קשר שתלמידי החכמים קושרים את נעליהם אסור מדרבנן, וקשר שבני מחוזא המפונקים היו קושרים מתר לכתחילה.
בביאור שלוש הדרגות נחלקו הראשונים. רש"י והרא"ש מסבירים שהכל תלוי בגורם הזמן. לגבי המקרים המותרים לכתחילה רש"י מציין כמה פעמים (ד"ה מפתח חלוקה; פשיטא; בדבני מחוזא) שהיו פותחים את הקשרים באותו יום. לגבי האסורים מדרבנן כותב (ד"ה קיטרא) שפעמים מניחים אותם שבוע או שבועיים, ובדיבור אחר (ד"ה בדחומרתא) כותב שפעמים מתקיים שבת או חודש. ולגבי האסור מהתורה רש"י (ד"ה ואלו קשרים; זממא; בדאושכפי) כותב שמדובר בקושר לעולם.
הרי"ף מחלק באופן אחר ומסביר לגבי מנעלים שקשר הסנדלרים אסור מהתורה משום שהוא גם מעשה אומן וגם קשר של קיימא, הקשר של תלמידי החכמים האסור מדרבנן הוא מצד אחד קשר של הדיוט אך מצד שני קשר של קיימא, והקשר של בני מחוזא המותר לכתחילה הוא גם מעשה הדיוט וגם אינו של קיימא. גם הרמב"ם (שבת י, א-ב) הולך בדרך זו ומוסיף על כך שגם קשר של אומן שאינו של קיימא אסור מדרבנן. נמצא שכאשר שני התנאים מתקיימים לחומרא אסור מהתורה, וכאשר רק אחד מהם מתקיים אסור מדרבנן, וכששניהם אינם מתקיימים מותר לכתחילה. השולחן ערוך (שיז, א) פסק כרי"ף, והרמ"א הביא גם את דעת רש"י, ומשמע מדבריו בהמשך שיש לחוש לשתי השיטות 1 .
הטור (סימן שיז) פוסק כדרכו של רש"י שהכל תלוי רק בגורם הזמן, וכותב שכל קשר העומד להתקיים לעולם חייבים חטאת, והעומד להתקיים שבעה ימים פטור אבל אסור, והעומד להתיר בכל יום מותר לכתחילה. הבית יוסף מסתפק בדבריו מה הדין ביותר מיום אך פחות משבוע: מצד אחד רש"י נקט במקרים האסורים מדרבנן שאסור מפני שפעמים מתקיים שבוע, ומכך משמע שבפחות מכך מותר לכתחילה. עוד נראה מרש"י שלעולם לאו דווקא, אלא מעבר לחודש כבר נחשב כמעולם וחייב מהתורה, ולמד זאת מכך שרש"י ציין לגבי חומרתא דקטרי שאסור מדרבנן מפני שפעמים שמתקיים שבת או חודש 2 . מאידך, רבנו פרץ כתב שמשמונה ימים כבר נחשב קיימא וחייב חטאת, ולפי זה יתכן שמטעמו נקט הטור שבעה ימים, ואם כן כוונתו בשיעור שבעה ימים לציין את הגבול העליון של האיסור מדרבנן שמעבר אליו חייב חטאת אך גם פחות מכך אסור מדרבנן, ורק יום אחד מותר לכתחילה. הרמ"א (שיז, א) מביא את שני הצדדים להלכה.
אפשרות שלישית בהגדרת הזמנים מביא הבית יוסף בשם רבנו ירוחם (חלק יד נתיב יב, דף פז ע"ב). הוא כותב שיש קשרים שעושים אותם לעמוד חצי שנה או שנה וזהו קשר של קיימא שחייבים עליו חטאת, ויש שאינו כל כך לעמוד ימים רבים אלא או שלושה ימים או שבוע או שבועיים והוא פטור אבל אסור. כותב על כך הבית יוסף שהבין ברש"י ששבוע או חודש שנקט לאו דווקא אלא אפילו בפחות מכך אסור, אך מכל מקום משמע לו שהעומד להתקיים פחות משלושה ימים מותר ונחשב כעשוי להתירו בכל יום.
הט"ז (שיז ס"ק א) סובר בדעת רש"י והטור שמהתורה אסור רק אם דעתו לקיים לעולם, ומדייק זאת מדברי רש"י שבכל מקום לגבי קשר של קיימא כתב לעולם, וכן מוכיח מסברא, שהרי לא מוזכר בתורה בשום מקום זמן מסויים ומניין לנו לחלק, אלא החילוק היחיד מהתורה הוא בין קצב זמן כל שהוא ללא קצב זמן כלל, ומה שנקט רש"י שבת וחודש זה רק משום שזו המציאות בדוגמאות שהביאה הגמרא והוא בא להסביר אותם. לדעתו לכתחילה מותר רק כאשר מתכוון להתיר באותו היום.
לפי שיטת הרי"ף והרמב"ם נראה שהגדרת הזמן של קיימא ודאי אינה לעולם, שהרי הרי"ף מפרש לגבי מנעל של תלמידי חכמים שזהו קשר הדיוט של קיימא, והם ודאי לא קושרים לעולם. אמנם הפרי מגדים (שיז ס"ק א) כותב שלדעתם ההגדרה היא לעולם, וכן משמע מהקדמת המשנה ברורה לסימן שיז, שכשהביא שיטתם פירש בפשטות ששל קיימא פירושו לעולם, וצריך עיון 3 .

פרק הזמן – נמדד לפי דעת הקושר, הרגילות או המציאות?
הט"ז (שיז ס"ק א) מביא את דברי ספר התרומות שאסור לקשור בשבת רצועות שקושרים באבנט ולא מתירים אותם אלא כשמחליפים המכנסים, ומסביר שטעמו הוא שבגלל שהדרך להניח כך למשך שבוע, אנו אומרים שוודאי כך הייתה דעתו. רואים מדברי הט"ז שפרק הזמן נמדד לפי כוונת הקושר בעת הקשירה, שאם דעתו הייתה להתיר באותו יום מותר ואם דעתו לעולם אסור מהתורה.
הביאור הלכה (שיז, א ד"ה הקושר) חולק וכותב שהכל תלוי בדרכו של קשר כזה. אם רגילים להתיר קשר כזה ביומו מותר לקשור לכתחילה, אם לאחר זמן הרי הוא אסור מדרבנן, ואם רגילים לעולם הרי זה קשר של קיימא וחייב מהתורה. הוא מביא שכן כתב גם הבית מאיר, ותירץ בכך את קושיית הפרי מגדים , מדוע אמרו שאין דרך להטיל ציציות בשבת הרי יכול להטיל על מנת להתירם מיד במוצאי שבת, וכעין זה גם רבי עקיבא איגר נתקשה מדוע בעירובין קג ע"א הסתבכו כיצד יעשה בן לוי שנפסקה לו נימא בכינור, והרי יכול לקשור ולהתיר מיד במוצאי שבת, ולדברי המשנה ברורה מיושב משום שאין הדבר תלוי בדעת הקושר אלא ברגילות של קשר כעין זה. מכל מקום רואים שהפרי מגדים ורבי עקיבא איגר סברו כט"ז 4 .
לדעת כולם איננו הולכים לפי מה שאירע במציאות בפועל – שאם לבסוף הקשר נמצא שקשרו היה של קיימא וחייב, ואם הותר אין זה קשר של קיימא.

קשר אומן – חוזק או חכמה?
בשיטת הרי"ף והרמב"ם יש לעיין מהי ההגדרה של קשר אומן, ובאיזה מדד היא תלויה. הרי"ף כותב לגבי הקשר האסור מהתורה בסנדלים שגם הקרוי "תאסמה" בכלל זה, משום שמעבר לכך שהוא של קיימא קושרים אותו בקשר מעולה. משמע שהגדרת מעשה אומן היא קשר מעולה. במה הוא מעולה?
באופן פשט נראה שמעשה אומן פירושו סוג קשר מיוחד שנדרשת חכמה כדי לעשותו ולא כל הדיוט יודע לעשותו, ורק קשר כזה נחשב למלאכת מחשבת, מלאכה שיש בה חכמה ואומנות. השלטי גיבורים (מא ע"א בדפי הרי"ף אות א) מסתפק בדיוק בשאלה זו וכותב: "וקשר אומן לא נתברר לי היטב היאך הוא", אך הוא עונה על כך שמלשון האלפסי נראה שהוא קשר שקושרים אותו הדק היטב. כנראה שהבין כך את דברי הרי"ף שזהו קשר מעולה. מכח הבנה זו מחדש הלכה ופוסק שמכאן תצא אזהרה שכשקושרים שני קשרים זה על זה אין להתיר בשבת, אפילו אם עשוי לקשור ולהתיר בו ביום. בקשר על גבי קשר ודאי לא נדרשת אומנות וחכמה אלא כל הדיוט יכול לעשות כך בנקל אלא שהתוצאה היא שיש קשר חזק ויציב. המגן אברהם (שיז ס"ק ד) והט"ז (ס"ק א) פסקו את דברי השלטי גיבורים שהמשמעות היא קשר מהודק היטב, והט"ז התנסח וכתב שהוא "חזק מאוד".
גם בהמשך השלטי גיבורים מסתפק לגבי קשר חוט התפירה אם נחשב מעשה אומן או לא כיוון שאפילו שאר אנשים שאינם אומנים וחייטים עושים קשר אחד כזה בראשי החוטים של התפירה, ונראה שספקו הוא אותו ספק בו נסתפק למעלה. הוא מביא שם שהרב פורת (מובא במרדכי) חייב בקשר שעושים בראש החוט כשרוצים לתפור, ומוסיף בשם הסמ"ג שיש קשרים שמתקיימים גם בקשר אחד כגון הקושר חבל בראשו. ונראה גם כאן שהם הלכו כפי שנטה השלטי גיבורים עצמו בדעת הרי"ף, שהכל תלוי בחוזק ולא בחכמה.
הביאור הלכה (ד"ה הקושר) הקשה על הט"ז שכתב שצריך קשר חזק מאוד, מכך שבמשנה רבי מאיר בא לחלוק על תנא קמא ואמר שקשר הניתר ביד אחת מותר מהתורה ואם כן לפי תנא קמא גם קשר כזה אסור מהתורה, הרי שיתכן שקשר אינו חזק ובכל זאת נחשב למעשה אומן. כדי לתרץ את הט"ז דחק וכתב שאף לדעתו אין צורך בקשר מאוד חזק, ומה שכתב "חזק מאוד" כוונתו שאינו ניתר מעצמו. כמובן זהו דוחק גדול מאוד, וכבר העיר על כך המנוחת אהבה (פרק יד הערה 2). ובטל חיים (חלק א עמוד 418) הוסיף להקשות, וכי הדיוטות אינם קושרים קשרים שאינם ניתרים אליהם, עד שכל קשר שאינו ניתר מאיליו ייקרא קשר אומן. המנוחת אהבה מיישב את שיטת הט"ז, שרבי מאיר לא בא להקל אלא להחמיר ולומר שדווקא הניתר ביד אחת מותר אך חכמים מקלים יותר ומתירים כל קשר הדיוט אפילו אם אינו ניתר ביד אחת.
הטל חיים (חלק א עמוד 421-422) עצמו וכן האשמרה שבת (חלק א פרק ד ס"ק ג) מסבירים שהגדרת מעשה אומן כלל אינה תלויה בחוזק אלא בטיב הקשר. הטל חיים מבסס דרך זו בהבאת מקומות רבים ברמב"ם בהם מצאנו שהוא תלה את החיוב במעשה אומנות. נביא מעט מהם: א . פרק י הלכה ח – "המנער טלית חדשה שחורה כדי לנאותה ולהסיר הציהוב הלבן הנתלה בה כדרך שהאומנין עושין חייב חטאת ואם אינו מקפיד מותר". ב . פרק כג הלכה ז – "אסור לחוף כלי כסף בגרתקון מפני שהוא מלבנן כדרך שהאומנין עושין ונמצא כמתקן כלי וגומר מלאכתו בשבת". ג . פרק ז הלכה ה – "וכן הלוקח לשון של מתכת ושף אותו כדי ליקח מעפרו כדרך שעושים צורפי הזהב הרי זה תולדת טחינה". וביאר הטל חיים שבמקומות שהמלאכה אינה כל כך חשובה ולפעמים אפילו יש בה צד של קלקול, רק בגלל שכך היא דרך האומנים מקבלת מלאכה זו חשיבות וחייבים עליה.
בסיס להסברו של הטל חיים יש להביא גם מדברי השלטי גיבורים המובאים למעלה, שכאמור הסתפק לגבי קשר חוט התפירה אם נחשב מעשה אומן או לא כיוון שאפילו שאר אנשים שאינם אומנים וחייטים עושים קשר כזה. רואים שמבין שההגדרה היא אם נצרכת חכמה ואומנות באופן שלא כל הדיוט יודע לעשותו. לפי מה שהסברנו למעלה זהו גופא ספיקו של השלטי גיבורים, אם המדד הוא חכמה או חוזק, והכרעתו להלכה שהמדד הוא חוזק.
יש לעיין מהי דעת הביאור הלכה עצמו. באופן פשוט מתוך תחילת דבריו שכתב "ודע עוד דמה דפוסק בשו"ע דקשר ומעשה אומן חייב הוא אפילו אותו הקשר לא מיהדק שפיר ויכול להתירו באחת מידיו" היה נראה שהבין שהמדד הוא חכמה, ואז נתקשה מהט"ז שכתב שהמדד הוא החוזק ותירץ לשיטת הט"ז שחוזק פירושו שאינו ניתר מאליו, אך הביאור הלכה לשיטתו כלל לא נזקק לדוחק זה (כפי שהקשה הטל חיים, שדחוק לומר שכל גבורתו של האומן היא לעשות קשר שאינו ניתר מאליו) אלא סובר שהמדד הוא חכמה. וכן יש לדייק קצת מכך שבמשנה ברורה הביא דין זה – שחייב אפילו בקשר חלש כל שאינו ניתר מאליו – בס"ק א המוסב על התנאי של "קשר של קיימא", ואם היה סובר כהסברו בט"ז שזו ההגדרה של מלאכת אומן היה לו להסב דין זה על התנאי של מעשה אומן, אלא משמע שזהו דין בפני עצמו ולא הסבר של אחד משני התנאים.
מאידך בס"ק יד מביא המשנה ברורה את דברי השלטי גיבורים שכל קשר שקושרים אותו הדק היטב הוא של אומן, ומשמע שכן הולך בשיטת הט"ז שהמדד הוא חוזק 5 , וכן הבינו הטל חיים והאשמרה שבת בשיטתו. לפי זה קושייתו על הט"ז הייתה רק מכך שהצריך "חזק מאוד".

מהות המלאכה; החילוק בין קושר לתופר
באופן פשוט נראה שמהות המלאכה היא חיבור, שהרי על פי רוב זהו עניינו של הקשר, שכאשר רוצה לחבר בין שני דברים עושה ביניהם קשר. כך גם רואים מדברי ערוך השולחן (שיז, יח) המתקשה מה בין קושר לתופר, וזו לשונו: "ואם תשאל דאם כן קושר ותופר אחת הם דהא גם קושר מחבר הדברים זה לזה". הוא משיב שקשר ראוי להתירו ולהשיבו לקדמותו אולם בתופר כשירצה להשיב החלקים לקדמותם בהכרח יצטרך לקלקלם ולקרוע זה מזה. משמע שאינו חוזר בו מהנחתו שמהות הקשירה היא חיבור אלא שמבדיל בין תופר לקושר שבתופר החיבור הוא גמור והחלקים ממש נעשו לדבר אחד עד שלא ניתר להשיב הדבר לגמרי לקדמותו אלא יש צורך בקריעה וקלקול.
לאור דבריו אפשר ליישב נקודה תמוהה נוספת – מדוע דווקא במלאכת קושר מצאנו מפורש במשנה שיש חילוק בין קשר של קיימא לשאינו של קיימא, בשונה משאר המלאכות שלא מצאנו כן, ואדרבה במלאכת בונה מפורש בירושלמי שאפילו בבניין לשעה חייב מהתורה 6 . ובפרט קשה להולכים בשיטת הט"ז שהכל תלוי בכוונת הקושר, ולא מצאנו כן כלל בשאר המלאכות 7 . יתירה מזו שמעתי מהרב אשר וייס שליט"א 8 , שהעיר שבירושלמי (ז, ב) רצו ללמוד מלאכת קושר ממיתרי המשכן ודחו ששם המשכן היה לשעה שהרי פירקוהו במסעות, ולכן ביארו שלמדו מהקשירה שהייתה ביריעות, או שהואיל ונסעו וחנו על פי הדיבור נחשב הדבר כלעולם. וקשה, מדוע שונה הדבר ממלאכת בונה ששם רצו להוכיח מכך שחייבים גם על בנייה לשעה, ואילו כאן היה פשוט שלא חייבים על קשירה לשעה ולכן אין ללמוד מהמיתרים. מוכח מכך שמסברא היה פשוט שאין לחייב על קשירה לשעה. מדוע?
לאור דברי ערוך השולחן ניתן ליישב שאופייה של מלאכה זו הוא פחות יצירתי, שהרי הגדרתה היא קשר שניתן להתירו בניגוד לתופר בו יש יצירה מחודשת לגמרי, ולכן כאן רק אם המלאכה עומדת לעולם יש לה מספיק חשיבות כדי להגדירה כמלאכת מחשבת. אמנם ישנן מלאכות נוספות שניתן להשיב הדבר לקדמותו כמו לדוגמא בורר ומעמר, אך שם מהות המלאכה היא ההשבחה ונתינת השם החדש, שם של אוכל משובח וכד', ולכך יש חשיבות אפילו אם היצירה היא זמנית. לעומת זאת בקשר, מהות המלאכה אינה עשיית היצירה בעלת השם החדש אלא עצם החיבור (בלי להתייחס למה יוצא), ומכיוון שכך יש חשיבות רק כשהחיבור הוא של קיימא 9 .
אולם על כל זה יש לתמוה מהלכה שנפסקה ברמ"א (שיז, א), ומקורה בסמ"ג (לאווין סה אות כג) בשם היראים. הסמ"ג כותב שהקושר חבל אחד בראשו חייב אפילו כשעושה קשר יחיד משום שהוא מתקיים. ופלא הדבר אם כל מהותה של המלאכה היא חיבור, לא שייך לחייב אלא כאשר מחבר שני דברים, ולכאורה נראה שחלוק הוא על הבנת ערוך השולחן ולדעתו עצם הקשר הוא היצירה וזוהי מהות המלאכה. אולם באמת אין לומר כך, שהרי ערוך השולחן עצמו (סעיף ט) הביא להלכה את דברי הסמ"ג.
מהרב אשר וייס שליט"א שמעתי שביאר שאמנם מהות המלאכה היא כאמור חיבור בין שני דברים, ובכל זאת ההגדרה המעשית של המלאכה היא עצם הקשר ולכן בפועל חייב גם כאשר עושה קשר בראש חבל ואינו מחבר שני דברים. והדברים טעונים הבנה, מדוע לא נקבעה הגדרת המלאכה על פי מהותה. ואולי יש ליישב באופן אחר 10 שאכן המהות היא חיבור בין שני דברים, והקושר בראש חבל אינו עובר על אב המלאכה אלא זוהי תולדה של המלאכה, שכן 11 ישנם שני אופנים של תולדות, או מלאכה הדומה לאב בתכלית אך לא באופן הפעולה, או שאינה דומה בתכלית אך דומה באופן הפעולה. לפי זה יש לחייב על קשירה בראש חבל משום תולדה שכן דומה היא באופן הפעולה.




^ 1.מכך שהביא בסוף גם את דברי השלטי גיבורים לגבי קשר על גבי קשר, שהם הולכים לפי דרכו של הרי"ף שיש משמעות לקשר אומן ולא רק לזמן, וכתב שכן נוהגים. (אמנם המשך הדברים, שהקושר בראש החוט חייב אפילו בקשר אחד, מקורו מהסמ"ג [לאוין סימן סה אות כג] והסמ"ג הביא [אות כא-כב] הביא רק את שיטת רש"י ולא את שיטת הרי"ף, אך בכל זאת המשנה ברורה שם מסביר שהרמ"א שהביאו חשש לרי"ף, עיין שם (ס"ק טו, ובביאור הלכה ד"ה דינו).
^ 2.נראה להביא סיוע לצד זה מדברי אביו הרא"ש שכתב לגבי חומרא דקטרי שהוא קיים "שבוע או יותר".
^ 3.שוב הראוני שהיביע אומר (חלק ג יו"ד סימן י ס"ק ד) בתוך דיון בענייני חציצה הביא שנחלקו האחרונים בכך, ונטיית רובם וכן נטייתו שההגדרה היא לעולם. וזו לשונו: "הרי כ' הפמ"ג (סי' שיז מש"ס סק"א) דדוקא להרא"ש יש חילוק בין זמן לזמן. אבל להרי"ף והרמב"ם אין חילוק בזה, דלא חשיב קשר של קיימא אלא כשעושהו לעולם. אבל לזמן אפי' חצי שנה מקרי אינו של קיימא ומותר (אם אינו מעשה אומן). וכ"כ הפמ"ג (שם בא"ה סק"ג). וכ"ה במשנ"ב שם, ומרן ז"ל פסק בש"ע כשיטת הרי"ף והרמב"ם. ומעתה אפי' במיעוטו דהוי מדרבנן אין להקל, כיון דגבי שבת לא חשיב בר קיימא כלל אפי' מדרבנן. הן אמת דבש"ע הגר"ז (שם ס"ב) כ' אליבא דהרמב"ם, שאפי' קשר שאינו עומד להתקיים לעולם אלא יום אחד וי"א ז' ימים חשיב קשר של קיימא. ע"ש. וכן מתבאר בשלטי הגבורים (פ' אלו קשרים). וכבר העיר בזה הקצות השלחן (סי' קכג, בדה"ש אות ג). ע"ש. ולפ"ז הרי ביותר מז' ימים חשיב של קיימא וחייב מה"ת".
^ 4.יש ליישבם מקושיית המשנה ברורה כדברי המנחת חינוך במוסך השבת (מלאכת קושר), שאף אם עושה קשר שאינו של קיימא, מכל מקום מיגו שמכשיר את הציצית ויש לו דין קשר לעניין הציצית יש לו דין קשר גם לעניין שבת, כפי שמצאנו סברא זו לעניין דפנות סוכה ועוד.
^ 5.אמנם בכל מקרה דבריו קשים, מדוע נקט לשון זו של השלטי גיבורים "הדק היטב", הרי זה כדברי הט"ז שדחה. בהוצאת עז והדר המהדיר עומד על כך ומתרץ ששינה מעט לשונו מהשלטי גיבורים, שכן השלטי גיבורים כתב שמעשה אומן הוא קשר מהודק היטב ואילו המשנה ברורה כתב שקשר מהודק היטב הוא מעשה אומן, כלומר, קשר כזה הוא ודאי מעשה אומן, אמנם הוא לא כתב שכל קשר שאינו מהודק היטב אינו מעשה אומן. ודוחק. ואולי המשנה ברורה סבר שהלשון "הדק היטב" יכולה לסבול את הפירוש קשר שאינו ניתר מאליו, ובכך יובן מדוע בביאור הלכה הקשה דווקא על הט"ז ולא הקשה על השלטי גיבורים.
^ 6.עיין בשיעור "מלאכת בונה" שהחתם סופר סבר להלכה שהבבלי חולק ואין בניים לשעה אולם רוב האחרונים דחוהו.
^ 7.לפי הביאור הלכה שהולכים לפי דרך קשר כעין זה מצאנו קצת כעין זה בבונה שאמנם הבונה בית לשעה פטור אך הבונה אוהל עראי לזמן מועט אינו חייב מהתורה (בכלכלת שבת בדיני אוהל כתב שאם בונה לפחות משמונה ימים אינו חייב), אולם עדיין יש לחלק ששם מדובר בצורת מבנה שכל רגילותה להיות עראית, אך כאן חודש שגם סוג קשר שרגילים גם לקושרו לטווח ארוך, אם קשרו בחפץ כזה, כגון נעליים של בני מחוזא, שרגילים לפותחו מותר הדבר.
^ 8.שיעור בישיבת ההסדר בשדרות.
^ 9.וכן ביאר במנחת שלמה (תניינא סימן א ד"ה ולכן נראה), אולם לא קישר זאת לחילוק מתופר, וזו לשונו: "בכל מלאכה שעושה דבר חדש אשר לא היה מקודם לא איכפת לן במה שחושב לסותרו או למחקו אח"כ, ושאני קושר שאינו עושה דבר חדש אלא מחבר בין שני דברים הקיימים כבר, ובזה אנו אומרים שאם בדעתו לעשותו לעולם הרי זה נחשב כמלאכה שעושה דבר חדש, מכיון שע"י הקשר יעשה לגוף אחד, משא"כ אם בדעתו להתירו אח"כ הרי זה כשני דברים נפרדים".
^ 10.מפי יהונתן לוי.
^ 11.הגדרת השמירת שבת כהלכתה (מבוא להלכות שבת פרק ה סעיף ז).
עוד בנושא מלאכות שבת

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il