בית המדרש

  • מדורים
  • חסידים מספרים
קטגוריה משנית
  • משפחה חברה ומדינה
  • הכיסופים והבית השלישי
לחץ להקדשת שיעור זה
undefined
4 דק' קריאה
חסידים מספרים כי רבי בונם זצ"ל זי"ע, היה מתאונן תמיד על מה שמתוך דוחק הגלות עם ישראל בוכה ומתפלל על חיי בני מזוני וכדומה, ומבקש רק עניינים גשמיים, ולא מתחנן ומבקש מהקב"ה שישיב שכינתו בינינו וישוב וירחם עלינו, ויבנה בית המקדש במהרה.

והיה ממשיל דבר זה במשל יפה, משל למלך שהיה לו בן יחיד, אשר אהבו מאוד והיה קשור אליו בכל לבבו. והמלך פינק אותו מאוד, וכל מה שביקש - לא מנע ממנו. יום אחד סרח אותו הבן היחיד, פגע באביו והכאיב לו מאוד. נמלך המלך בדעתו, באיזה עונש להענישו, והחליט להגלותו למדינה קשה, רחוקה מביתו, תחת שלטון קשה ומלך קשה, בתקווה שבמקום כזה הבן ילמד לקח וידע איך להתנהג ולכבד את אביו.

אמר ועשה: שלח את בנו לארץ נידחה, אשר אין כל קשר בינה ובין מדינת המלך האב. ישב שם הבן שנים על שנים. בתחילה עוד זכר כי הוא בן מלך ויחסן גדול, אולם ברבות הימים והשנים שכח מכל מה שהיה לו, שכח שהיה פעם בן מלך. ובפרט שהמלך לא שלח לו כדי מחייתו, והיה הוא רעב וצמא, הולך קרוע ובלוי, בלי כסות ושלמה, בלי פרוטה לפורטה.

לאחר רבות השנים, ויתעצב המלך אל לבו, ויאמר אל עבדיו: זוכרים אתם את הבן היחיד שלי ששלחתיו אל ארץ גזרה? אולי הגיע הזמן להחזירו אלי הביתה? ויאמר אליהם, הנה אני אשלח את אחד מהשרים העומדים לפני אל הארץ ההיא אל בני מחמדי, וכאשר יפגוש בו השר, יראה בעינו אם לבבו לחזור אלי או שהוא לגמרי שכח ממני.

ויסע השר הלוך ונסוע, עד שהגיע למדינה שבה נמצא בן המלך. והתחיל לחפשו בכל מיני מקומות, וישאל עליו את אנשי המקום, ויאמרו לא ידענו מקומו, כי הוא נע ונד בכל המקומות השפלים והבזויים. וכאשר נכנס השר לחפשו בבתי מרזח שבעיר, והנה לפתע רואה הוא את בן המלך יושב ליד אחד השולחנות, שיכור כלוט, לובש קרעים ובלאים. והנה הוא קם ומתחיל לרקוד עם הגויים השיכורים, בלי כתונת לגופו ובלי מנעלים לרגליו.

ויגש אליו השר, ויאמר לו: שלום עליך, המכיר אתה אותי? ויסתכל עליו בן המלך, ויאמר לו: בוודאי אני מכיר אותך, הלוא אתה הוא השר הקרוב ביותר אל אבי המלך. ויאמר לו השר, יפה מאוד שהכרתני, ועוד יותר שמח אני כי זוכר אתה שאביך הוא המלך. הנה הבאתי לך פרישת שלום מאביך, וביקש לשאול אותך אם יש לך איזה משאלה שאתה מבקש ממנו?

איי, אומר לו בן המלך, באת ממש בזמן הנכון. תגיד בבקשה לאבי, אם היה שולח לי זוג גרביים חמים מצמר ונעליים טובות בלי חורים - זה היה יכול להיות בשבילי ממש הצלת נפשות. כי רואה אתה כי קר מאד, ואני הולך יחף כי אין בידי כסף לקנות נעליים וגרביים. על כן, ידידי היקר, תאמר לאבי שישלח לי כנ"ל, וגם בכלל לא יזיק אם ישלח לי כמה בקבוקי יי"ש לחיות את נפשי.

סיים הרבי רבי בונם זי"ע את המשל, נאנח ואמר: תראו את בן המלך הזה, עד כמה הוא נעשה מגושם. במקום לומר לשר: 'קח אותי הביתה אל אבי!!' 'מר לי פה מכל הצדדים!!' מבקש הוא זוג גרבים וקצת יי"ש.

כן עם ישראל בגלות המר. בעונותינו הרבים, צועקים כל היום, 'הב לנו בני' 'הב לנו מזוני', ובימים הנוראים מתפללין רק על הדברים הגשמיים. מוטב היה להם לעם ישראל אם היו צועקים על גלות השכינה, "יתגדל ויתקדש שמיה רבא", ואז ממילא השי"ת ברחמיו היה נותן לנו את כל צרכינו בחסד וברחמים.

משלו של ר' שמחה בונם ולקחו, נראים פשוטים על פניהם. עם ישראל איננו מעסיק את עצמו בבעיה האמיתית של הגלות: התערערות מערכת היחסים הנפלאה שהיתה בינינו לבין הקב"ה בשעת יציאת מצרים, הנתק הנורא שנגזר עלינו מיום שחרב בית מקדשנו וגלינו מעל אדמתנו. זו בעצם היתה צריכה להיות הבעיה העיקרית שבה היינו משקיעים את עצמנו, ועליה היינו צריכים לבקש ולזעוק כל העת לפני בורא עולם.

במשל אנו מוצאים רגע של הארה: המלך שולח שר אל בנו על מנת לבדוק את האפשרות להחזיר את המצב לקדמותו. אולם בן המלך כה שקוע בבעיות העכשיו עד שאינו מסוגל לראות את ההארה במלוא משמעותה. את רגע ההארה הקצר, את רגע הרחמים, הוא מנצל כדי לפתור לעצמו בעיות מקומיות, במבט של גלות. חסרות לו גרביים חמות, חסרים לו כמה בקבוקי יי"ש.

בן המלך מרגיש שהשליח הגיע בדיוק בזמן הנכון, משום שבדיוק כעת הוא נתקל בקושי נוסף שהגלות יוצרת לו. הוא מנצל את הרגע שבו מופיע השליח, את רגע החסד, למה שבדיוק כרגע לוחץ עליו: הגרביים, היי"ש. ר' שמחה בונם רוצה היה שנביט במהלך הגאולה בראייה רחבה יותר. שנראה את רגעי החסד כרגעים שנועדו ליצור שינוי בכל מערך המציאות. שננצל את הרגעים הללו כדי לתבוע ולבקש על נפשנו, לתקן את הכל, להחזיר את הקשר בינינו לבין הקב"ה למצב הראשוני.

במקום להתחנן על קשיי הגלות, צריכים אנו לבקש על הגאולה השלמה. במקום להצטער בצערנו, עלינו להצטער בצערו של הקב"ה, שנאלץ להגלות את בניו משולחן אביהם. עלינו להתחנן על הקלקול הראשוני, על הפרת האהבה בינינו לבין אבינו שבשמים. קלקול זה שגרם לכל-כך הרבה חילול השם, כמו שמשתקף במשל בדמותו של בן המלך, שהגיע עד לדרגה הנמוכה של השיכור המתגולל בניוולו.

-----------------
מתוך המדור 'חסידים מספרים' שבעיתון 'בשבע'.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il