ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

שיחת מוצאי שבת פרשת נח תשע"ח

התורה מקיימת את העולם

פתיחה לזמן - התורה מקור המציאות ◆ עניין פרשיות בראשית ונח ◆ הצדיקות יסוד הכל ◆ חשיבות לימוד התורה.
לחץ להקדשת שיעור זה
פתיחה לזמן - התורה מקור המציאות
ראשית כל נפתח בברכת ברוכים הבאים בשם ה', זו הפעם הראשונה שאנחנו נפגשים בתחילת הזמן החדש, שיהיה לנו חודש טוב בעזרת ה' יתברך. הזכרתי כמה פעמים שמורנו ורבינו הרב צבי יהודה היה מקבל כך אורחים שהיו באים לישיבה, ברוכים הבאים בשם ה' ולשם ה', ולשם ה' זו התורה. אז שיהיה לנו זמן טוב, וימלאו משאלות ליבכם לטובה, לעלות במעלות התורה ובמעלות המידות הטובות בכל המובנים, בעזרת ה'.
הרמב"ן בהקדמתו לספר בראשית אומר, שמשה רבינו קיבל את התורה עם פירושיה, סודותיה ורמזיה, כמו שאומרים חז"ל שהוא זכה למ"ט שערי בינה ורק לשער אחד לא זכה. הרמב"ן רוצה לומר שמשה רבינו זכה להכיר את כל העולם לכל פרטיו, להבין את הבריאה, את כל המציאות כולה, והשער שהוא לא זכה בו זה השער שאי אפשר להשיג, זה ריבונו של עולם. אבל שאר הבריאה, כולל בריות רוחניות, עולמות רוחניים והכול זכה משה רבינו לדעת, כי בתורה כתוב הכול.
יש פשט בתורה שמזה אנחנו לומדים כיצד לקיים את המצוות, אבל יש דרש ויש רמז, התורה כולה היא שמותיו של הקב"ה, בחלוקה אחרת של האותיות ושל המילים. אנחנו קוראים בתורה בראשית ברא אלוקים, אבל אפשר לקרוא בראש יתברא, לחלק את האותיות בצורה אחרת ואז המילים שונות והמשמעות שונה. יש חלוקה שאם נעשה אותה בצורה עמוקה ופנימית אז כל התורה היא שמותיו של הקב"ה, כל התורה כולה היא שם אחד של הקב"ה. שם זו התגלות, שם זו הופעה. הקב"ה מופיע בשמו. אנחנו מברכים את שמו, אנחנו לא מברכים אותו, הוא למעלה מכל ברכתא ושירתא תושבחתא ונחמתא, אין אפשרות לברך את השלמות האלוקית המוחלטת. מה אנחנו מברכים ב'ברוך אתה ה'' - את התגלותו, את הופעתו שתתגלה יותר. שם זו הופעה, מכירים אדם בשמו, יודעים מי הוא, קוראים לו כך וכך. אם כן כל התורה היא הופעות אלוקיות, שמות שמות של הקב"ה. בעצם כל הבריאה כולה היא הופעות של הקב"ה, בריותיו של הקב"ה. יוצא שהתורה היא מקור העולם, היא קדמה לעולם, היא המקור, היא ההופעות הרוחניות האלוקיות, ומשם משתלשלת המציאות ומופיעה. חכמים אומרים שאין דבר שלא רמוז בתורה. מה פירוש הדבר - אפשר להבין את זה בצורה חיצונית, שבעצם יש עולם, בריאה שלמה, והקב"ה כתב את התורה בצורה כזו שכל מה שיש בבריאה רמוז בתורה. הרמזים הם על ידי הכרה עמוקה של התבוננות בתורה, כמו שאמרתי באמצעות חלוקה אחרת של חלוקת המילים ויש עוד דרכים של רמזים בתורה. התורה היא אותיות, האותיות הן גם מספרים, והמספרים מגלים גם את העניין. לכל אות ואות יש צורה מיוחדת שמגלה גם מהות של ביטוי האותיות, כמו שהרב דורש בריש מילין. יוצא שבעצם בתורה בדרכים שונות, נכונות, של הכרת התורה, בפשטיה, דרשותיה ורמזיה, אפשר למצוא כל מה שיש בעולם. לא רק את כל הנבראים, אלא גם את כל האירועים שהתרחשו ושיתרחשו.
אבל הדברים יותר עמוקים. זה לא שיש מציאות והיא רמוזה בתורה, אלא התורה היא היא מקור המציאות, היא השורש של המציאות, כל דבר מתחיל בתורה. המהר"ל בנתיב התורה מסביר מאמרי חז"ל על פי היסוד הזה. חז"ל אומרים שכל ההולך בדרך ואין לו לוויה יעסוק בתורה. הפשט של מאמר חז"ל הוא שאם אדם הולך בדרך ויש סכנות והוא מפחד, אז יעשה דבר מצווה ותהיינה לו זכויות ועל ידי הזכויות הוא ינצל. בא המהר"ל ומעמיק יותר ומסביר לנו שהתורה היא מקור המציאות. אם אדם יוצא מהסדר, הוא נמצא בסכנה. כשאדם בתוך העיר בין אנשים הוא לא בסכנה, אבל כשהוא יוצא למדבר, הולך בדרך, ביערות, לבדו, בודד, יש סכנות. מה יעשה.. היום יש אמצעים. היו תקופות שהיו סכנות גדולות, פיגועים בדרכים, והיה מתח רב, אז כשאנשים היו נוסעים בכביש בדרך היו מחזיקים פלאפון פתוח בדרך, שאם תהיה איזו בעיה שמיד יוכלו להודיע, רוצים להיות קשורים למקור... זה מה שחז"ל אומרים לנו, כשאדם עוסק בתורה הוא קשור למקור הרוחני, זה יותר מפלאפון כמובן... אדם שעוסק בתורה לא יצא מהסדר בכלל, הוא בתוך העיר, במקום היותר בטוח שהוא מקור כל המציאות. המהר"ל אומר שחז"ל רצו ללמד אותנו מה זה תורה, שכל המציאות כולה נובעת מהתורה, לא ללמד אותנו רק מה לעשות כשהוא הולך בדרך.
חז"ל אומרים שאם אדם חולה וחש בראשו יעסוק בתורה, חש בבטנו יעסוק בתורה, חש בגרונו, חש בכל גופו יעסוק בתורה. גם פה אפשר להבין זאת בצורה פשוטה שאם אדם חולה ויעשה מצוות הוא יבריא, והמצווה הכי גדולה שאפשר לעשות היא ללמוד תורה, אדם עושה טיפול עקיף שיהיו לו זכויות. אבל המהר"ל מסביר שחכמים רצו להגיד דברים עמוקים, הם רצו להגיד לנו שהאדם שיצא מהסדר הבריאותי, נעשה חולה, יצא מהסדר, הוא צריך לחזור לסדר. התורה היא מקור הסדר, היא מקור המציאות, מקור הבריאות, בתורה יש הכול באופן חי ומושלם כאשר מחוברים אליה מבריאים. זה לא שהאדם עוסק בתורה ויתנו לו תמורה, אלא זו התרופה עצמה, זו הבריאות, קח בריאות ממקור הבריאות.
הווי אומר שהתורה היא מקור העולם. כשאנחנו מתחילים ללמוד מחדש, אנחנו צריכים להתבונן בעניינה של התורה, התורה והקב"ה אחד הוא, הקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם, המציאות היא התממשות עניינה של התורה. זו פתיחה לקראת הלימוד מחדש.

עניין פרשיות בראשית ונח
פרשיות בראשית ונח, הן הקדמה לפני הופעתו של אברהם אבינו. כמו שאמרנו התורה כולה היא מקור המציאות, ובה מתחילה ועד סופה אין סתם סיפורים, אנחנו לא לומדים היסטוריה. עניינה של התורה היא הוראה, להדריך את האדם. מה אנחנו לומדים מספר בראשית, מפרשיות בראשית ונח - לומדים מה עניינו של האדם. בפרשיות יש השורש לתפקיד של האדם. אנחנו לומדים כאן שהאדם נברא בדמות ובצלם אלוקים. כל עניינו של האדם הוא צלם אלוקים. האדם נברא רמ"ח אברים ושס"ה גידים, וזה מתאים לרמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה. יש כאן התאמה בין האדם לבין התורה וריבונו של עולם המתגלה בתורה ובמצוות. כביכול יש רמ"ח הופעות אלוקיות, אברים דמלכא, אברים רוחניים, רצונות כביכול, ושס"ה גידים כביכול, שס"ה הופעות אלוקיות המכוונות את האדם איך הוא צריך להתנהג.
זאת אומרת שעניינו של האדם זה צלם אלוקים. נשמתו של האדם מישראל גבוהה גבוה מעל גבוה. נפש החיים מרחיב את הדיבור על הנאמר שהאדם נברא בצלם אלוקים. שם אלוקים נבחר כי השם הזה מבטא את כוח כל הכוחות כולם. בזה נאמר לנו שבעצם בבריאתו של האדם מישראל, הכוונה לכלל ישראל, שהם בצלם. כל האנושות נקראו אדם, אבל יש הצלם האלוקי של האדם. כביכול הקב"ה נתן לו כוח לקיים את העולם, כמו שאמרו חז"ל שנאמר 'השישי' לומר שבריאת העולם תלויה עד שישי בסיוון שאז ישראל יקבלו את התורה. בשעה שניתנה תורה לישראל, התגשם עניינו של העולם. אז בישראל יש את הכוח האלוקי לקיים את המציאות, זהו צלם אלוקים.
שמתי לב שנפש החיים מדגיש, שכיוון שיש לאדם כוח לקיים את העולם, שתמציתו זה תמצית כל הבריאה כולה, לכן ליבו של האדם באדם הוא כמו בית המקדש שבעולם, שעליו נאמר: "וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים" (מלכים א, ט ג). הלב של האדם ובית המקדש זה דבר אחד. לכן אומר נפש החיים, שאם האדם מכניס הרהור לא טוב ללב שלו, זה גרוע יותר ממה שעשה טיטוס שהכניס זונה לבית קדשי הקדשים, כי לו אין הכוח האלוקי שהקב"ה נתן לישראל. הוא לא יכול לקלקל, יש אמנם כוח מסוים גם לגויים, אבל אין זה הכוח שהקב"ה נתן לישראל. לכן מחשבה מקולקלת שהאדם מכניס לליבו כאילו עשה מעשה של טומאה בבית המקדש.
נפש החיים מרחיב ומזהיר בזה, שיש לאדם אחריות גדולה על מעשיו, שבו תלוי הכול. אנחנו עכשיו בארץ ישראל, אם הייתי כותב את הדברים עכשיו, הייתי אומר איזה גודל יש לאדם מישראל, כשאדם עושה מצווה זה כאילו הקריב קרבן בבית קדשי הקדשים, בבית המקדש. כל הכוח החיובי שיש באדם הוא לא רק אם הוא עושה דברים רעים אז זה איום ונורא, אלא אם הוא עושה דברים טובים זה פלאי פלאות, ביטוי לגדולתו של האדם. הקב"ה נתן לכלל ישראל ולכל אחד מישראל סגולה מיוחדת ועליונה, כוח רצון. זה הצלם האלוקי שבאדם, היכולת לבחור, רק לאדם יש בחירה חופשית, יש לו רצון. הוא יכול לבחור בטוב וחלילה וחס גם להיפך, זה הגודל המופלא שהקב"ה נתן לאדם, כוח הבחירה וממילא התפקיד לבחור בטוב. זה השורש של כל עניינה של התורה.
רבי יצחק שואל למה התורה התחילה מבראשית, ומשיב: "כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ" (תהלים קיא, ו). בעצם תשובתו כלולה ברעיון הזה, הקב"ה גילה לנו את כוח מעשיו, את הבריאה ואת ישראל. והתפקיד של האדם, שבעצם בשבילו אלוקים עשה את האדם, וזה שורש כל המצוות, להוציא את הכוחות האלה מהכוח אל הפועל. כאשר אדם יודע מה המהות שלו, מה הכוחות שלו ומה היכולות שלו אז הוא יהיה הכי מאושר. זו המהות שלו, מהות שיש בה ניצוץ אלוקי, גדולה אלוקית שהקב"ה זיכה אותו. ענייננו ללכת ולעשות את רצונו של הקב"ה, ללכת בדרכיו.

הצדיקות יסוד הכול
הפרשה מלמדת אותנו שללכת בדרכיו של הבורא זה לברוא, להיות בוראים. מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון, מה הוא קדוש אף אתה קדוש, אפשר להיות קדושים - כן! "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" (ויקרא יט, ב) 'קדושתי למעלה מקדושתכם' אבל עם זאת קדושים תהיו. אף כאן, 'בוראים תהיו', הקב"ה בורא אף אתה בורא, אמנם אנחנו לא יכולים לברוא כמו הקב"ה, אבל אנחנו נמשכים מהגודל האלוקי. אצל הקב"ה אין פער בין הרצון לבפועל, מה שהוא רוצה הוא עושה, אבל אצל האדם יש פער בין הרצון לבפועל, מפני שרצונו של האדם הוא רק זיק מרצונו של הקב"ה. וככל שהאדם עושה את רצונו כרצון ה', הקב"ה יעשה שמה שהאדם רוצה גם הוא ירצה. אם האדם יתאים את רצונו לרצון הקב"ה האדם יכול ליצור.
הרב אומר באורות הקודש חלק ג (עמוד מב) "היכולת האלוקית בחפצו קשורה", כלומר מה שקב"ה זה מה שהוא יכול, והוא יכול לעשות הכול, הוא רוצה וזה נעשה. ממשיך הרב:
והיכולת האנושית נועדה היא לבוא להמידה האלוקית הזאת, להיות קשורה בחפצו, "אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹקִים אַתֶּם" (תהלים פב, ו), ועל כן לא נשלל לגמרי רושם זה של יכולת החפץ מהאדם.
כלומר האדם ברצונו יכול ליצור, אם הרצון שלו יהיה רצון עליון, רצון אלוקי, "והוא הולך ומוכר, עד כדי המידה של "וְתִגְזַר אוֹמֶר וְיָקָם לָךְ" (איוב כב, כח). זה מה שאומר הפסוק, צדיקים גוזרים הקב"ה מקיים. כלומר, כוח הרצון נמשך מהרצון האלוקי, כל מה שיש באדם זה ריבונו של עולם, גם הרצון, וכשאדם מתאים ומחבר את רצונו לרצון ה', ומה שהקב"ה רוצה הוא רצונו, אז רצונו נעשה גבוה ועליון, וממילא המבוקש הפרטי שנובע מחיבורו לרצון האלוקי מתקיים, "וְתִגְזַר אוֹמֶר וְיָקָם לָךְ".
אומר הרב: "זוהי מידת הצדיקים, ולפי צדקו של אדם הוא מתדמה ליוצרו, יוצר כל באומר". כלומר כל שהקב"ה יוצר, אומר ויהי, אותו דבר האדם הצדיק, צדיק גוזר ומקיים. "ואין אדם בעולם שלא יהיה בו קורטוב של צדקות", כלומר, כל אדם הוא קצת צדיק, "והמיעוט הכמותי הזה הוא היסוד האיכותי שלו" נקודת הצדקות שלו אומנם היא מועטה בכמות, אבל זה עיקרו של האדם. "וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה" (חבקוק ב, ד), הצדיק הוא יסוד עולם, הצדיקות היא יסוד הכול, החלק של הצדיקות שיש באדם זה עיקרו של האדם. האדם קצת צדיק אז הוא קצת פועל בעולם:
היסוד האיכותי שלו, שהוא פועל ברצונו על כל היקום, והוא גוזר ומקיים, וממנו יצמח הכול, הוא היסוד החיוני של הלוז, אשר ממנו הכול יקום ויפרח בתחיית המתים.
זה מחבר אותנו אל נח, "נֹחַ אִישׁ צַדִּיק" (בראשית ו, ט). צדיק זה מי שהולך בדרכו של הקב"ה, "צַדִּיק ה' בְּכָל דְּרָכָיו וְחָסִיד בְּכָל מַעֲשָׂיו" (תהלים קמה, יז) ונח הולך בדרכו של ה', הוא צדיק. הצדיקות שלו בעצם גורמת לקיומו של העולם, "וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם" (משלי י, כה). העולם הגיע למצב כזה שהקב"ה מביא עליו מבול, אבל נח איש צדיק והצדיקות של גורמת שהעולם לא יחרב, שיישאר גרעין שאחר כך יקיים את כל העולם כולו. "נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹקִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ" (בראשית ו, ט) אומרים חז"ל: כתוב 'בדורותיו' הזוהר דורש: 'בדורותיו' כל הדורות נובעים ממנו, כל העולם מאז נח, כולם נקראים בני נח. שכחו שאדם הראשון היה בעצם הראשון. מבני אדם הראשון רק נח ומשפחתו נשארו, כשנזכר שם אדם אחר כך בתורה, זה לא לחיוב, כך אומר הזוהר וכך זה כבר בפרשה שלנו.
זה מה שאומר לנו כאן הרב, שבכל אדם יש נקודה של צדיקות שהיא המקיימת אותו, כי הצדיקות היא המקיימת, צדיק יסוד עולם, עליו הכול נשען. יסוד זה דבר נסתר, הוא בתוך האדמה, לא רואים אותו. זה כמו שורשים שהם בפנים ומהם יוצאת המציאות הנגלית, זה משהו פנימי. הצדיק צריך להיכנס לתוך התיבה, למין מסגרת, למין עולם קטן כזה של כל הנבראים שמתקבצים עמו בתוך התיבה. הצדיקות הזו צריכה להתפשט, כמו היסוד שצריך להתפשט אל כל המציאות, על כל מה שנבנה עליו. הצדיקות היא מדרגה פנימית, מדרגה יסודית, מדרגה של בכוח, שממנה אחר כך מתרחבת וומתפשטת המציאות הנבראת, המתקיימת - זה עניינו של נח.
התחלנו מעניינו של האדם, להיות אלוקי, ללכת בדרכי ה', להדמות כביכול לקב"ה, זה מה שאנחנו לומדים מפרשת בראשית, תחילת התורה. עניינו של האדם "וִהְיִיתֶם כֵּאלֹקִים" (בראשית ג, ה) להיות דומים לקב"ה. להיות צדיק. אפשר להיות צדיק, אפשר להיות גיבור, אפשר להיות חסיד, אפשר להיות חכם, כל המידות הללו שהן מידות אלוקיות. הקב"ה גיבור, חסיד, מלא חכמה. זה עניינו של האדם והמיוחדות שלו. לאברהם אבינו הייתה מידה נוספת, מידת החסד, נח הוא צדיק. משהו פנימי ושורשי, יסודי מאוד, אבל עדיין לא יוצא מהכוח אל הפועל, ממנו בהמשך יוצאים הדברים אל הפועל.

חשיבות לימוד התורה
הרבה פעמים אני מביא בפרשת נח כשזו השבת הראשונה של הזמן, מדברי מדרש תנחומא על לימוד התורה, זו פתיחה ל'זמן'. כנראה גם בזמן שכתבו את המדרש זו הייתה הסיבה שהכניסו את הדברים כאן לפרשה הזו, כי אין לדברים קשר ממשי לפרשה. כתוב: "אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ" (בראשית ו, ט). אומר המדרש (פרשת נח אות ג):
יתברך שמו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שבחר בישראל משבעים אומות כמו שכתוב: "כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ" (דברים לב, ט) ונתן לנו את התורה בכתב ברמז צפונות וסתומות ופרשום בתורה שבעל פה וגלה אותם לישראל.
המדרש הזה מדבר בעיקר על תורה שבכתב ותורה שבעל פה.
ולא עוד אלא שתורה שבכתב כללות ותורה שבעל פה פרטות, ותורה שבעל פה הרבה ותורה שבכתב מעט, ועל שבעל פה נאמר: "אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם" (איוב יא, ט)
הגר"א מפרש, ארוכה מארץ מידה, כשמודדים אדמה יש מידות שאיתן מודדים, לא מודדים עם סנטימטרים אלא יש מידה גדולה, כל חמישים מטר או כל מאה מטר, יש דרכי מידה. אומנם המידה היא לא כמו גודל הארץ עצמה, אלא מודדים עוד חלק ועוד חלק. כך המידה של התורה, אם רוצים למדוד את התורה שבעל פה, המידה היא יותר גדולה מכל הארץ, גדולה מארץ מידה.
"וְלֹא תִמָּצֵא בְּאֶרֶץ הַחַיִּים" (איוב כח, יג) התורה שבעל פה היא בלתי גבולית, לכן אומר המהר"ל שאי אפשר לכתוב את התורה שבעל פה. התורה שבעל פה לא נתנה להיכתב, כי אין לה גבול. דברים שאדם כותב יש להם גבול, ולתורה שבעל פה אין גבול. היא כמעט בלתי גבולית, כל הזמן היא מתפתחת ומתרחבת, לכן היא צריכה להישאר בעל פה ולא בכתב.
שואל המדרש:
ומאי: "וְלֹא תִמָּצֵא בְּאֶרֶץ הַחַיִּים" (שם) וכי בארץ המתים תמצא? אלא שלא תמצא תורה שבעל פה אצל מי שיבקש עונג העולם, תאוה וכבוד וגדולה בעולם הזה, אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר: "זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל" (במדבר יט, יד).
אני חושב שהמדרש לא מתכוון רק באופן כמותי, אתה רוצה ללמוד תורה - התורה היא גדולה ועצומה, אם אתה לא תתמסר אליה באופן מלא, לא תוכל לקנות אותה, אלא הכוונה גם באופן רוחני פנימי. אתה צריך להתבטל אל התורה, לא רק להתבטל במובן זה שלא לעסוק בשום דבר אחר ורק לעסוק בתורה, אלא במובן זה שאתה תכיר את הגדולה של התורה, ותרצה להיות מלא בתורה, להיות דבק בתורה, להיות בטל לאורה של תורה, אז אדם יכול לזכות לתורה.
וכך דרכה של תורה: פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל, לפי שלא כרת הקדוש ברוך הוא ברית עם ישראל אלא על התורה שבעל פה, שנאמר: "כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית" (שמות לד, כז) ואמרו חז"ל: לא כתב הקדוש ברוך הוא בתורה 'למען הדברים האלה' ולא 'בעבור הדברים האלה' ולא 'בגלל הדברים' אלא "על פי הדברים" וזו היא תורה שבעל פה שהיא קשה ללמוד ויש בה צער גדול שהיא משולה לחושך, שנאמר: "הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל" (ישעיהו ט, א)
זה מפחיד. המדרש אומר שאם רוצים ללמוד תורה, צריך לדעת שזה עול גדול ועצום וצריך להקדיש המון מאמצים, להיות מוכנים לזה. אני תמיד אוהב להדגיש את זה שהגודל הזה הוא מושך, הוא לא צריך להפחיד. התורה כל כך גדולה שזה נפלא להיות קשור לדבר כל כך גדול, לדבר בלתי גבולי, לדבר כל כך עליון, לדבר שכל כך קשה להשיג. הקושי שיש להשיג את התורה הוא בגלל הגדולה ולא סתם קושי. התורה גדולה כל כך היא עצומה ונפלאה, ממילא יוצא שכל דבר שהאדם לומד מהתורה זה חלק מגדולת התורה, הפרטים של התורה מקבלים את עניינם מגודלה של התורה, כל פרט ופרט הוא חלק מתורה בלתי גבולית. המדרש אומר: העם ההולכים בחושך, אלו שהתאמצו בלימוד, התייגעו בלימוד, שאולי פניהם השחירו מרוב מאמצים בלימוד, הם ראו אור גדול. ממשיך המדרש:
אלו בעלי התלמוד שראו אור גדול. שהקב"ה מאיר עיניהם באיסור והתר בטמא ובטהור, ולעתיד לבא "וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ" (שופטים ה, לא), ולא קבלו ישראל את התורה עד שכפה עליהם הקדוש ברוך הוא את ההר כגיגית.
המדרש מסביר שהכפייה של ההר כגיגית הייתה על תורה שבעל פה, כי התורה שבכתב היא מעטה, לא היה צריך לכפות עליה, ישראל קיבלו אותה עליהם ברצון.
ואמר רב דימי בר חמא: אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: אם מקבלים אתם את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם, ואם תאמר: על התורה שבכתב כפה עליהם את ההר, והלא משעה שאמר להן: מקבלין אתם את התורה, ענו כלם ואמרו: נעשה ונשמע!
המדרש מיישב כאן את הסתירה, שמצד אחד הקב"ה כפה הר כגיגית ומצד שני כתוב שישראל אמרו נעשה ונשמע, אז למה צריך הקב"ה לכפות הר כגיגית - מסביר המדרש: על התורה שבכתב ישראל אמרו ונעשה ונשמע, ועל התורה שבעל פה, שהיא גדולה ועצומה, שכוללת את כל גזירות חכמים ומתרחבת לפרטי פרטים, גם מבחינת לימוד וגם מבחינת קיום התורה, 'יש בה דקדוקי מצוות קלות וחמורות, והיא 'עזה כמוות אהבה קשה כשאול קנאתה' על זה הקב"ה כפה הר כגיגית.
לפי שאין לומד אותה אלא מי שאוהב הקדוש ברוך הוא בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו שנאמר: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (דברים ו, ה), ומנין אתה למד שאין אהבה זו אלא לשון תלמוד, ראה מה כתיב אחריו: "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ" (שם ו)
המדרש מסביר כאן עוד שאלה, למה כתוב בפרשה הראשונה, 'בכל מאודך', ובפרשה שנייה לא כתוב 'בכל מאודכם', אומר המדרש: פרשה ראשונה עוסקת בלימוד התורה ופרשה שנייה במצוות, לימוד התורה לא נקנה אלא בכל מאודך, זה מאוד מאוד, בלי גבול, ואהבת את ה' אלוקיך מאוד מאוד, בלי גבול של אהבה, אז קונים את התורה. אבל המצוות נקנות גם באופן מוגבל, לכן נאמר בכל לבבכם ובכל נפשכם, גם בלי בכל מאודכם. ועוד בפרשה ראשונה אין מתן שכר, כי אין גבול לשכר שיש ללימוד התורה. על המצוות יש שכר, אם שמוע תשמעו אל מצוותי ונתתי מטר ארצכם וכו'... אבל על לימוד התורה אין גבול לשכר. מצד אחד העמל הבלתי גבולי שהתורה שבעל פה מחייבת ומזכה, וממילא התוצאות שזה השכר הגדול.
"הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל" (ישעיהו ט, א), אור גדול, אור שנברא ביום ראשון שגנזו הקדוש ברוך הוא לעמלי תורה שבעל פה ביום ובלילה שבזכותן העולם עומד, שנאמר: "אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי" (ירמיהו לג, כה) אי זה הוא ברית שנוהג ביום ובלילה - זו תלמוד.
עניינם של בני התורה הוא שהם מקיימים את העולם. אנחנו לא יודעים איזו זכות גדולה ועצומה היא שאנחנו זוכים להקדיש את זמננו לתורה, לעסוק בתורה יומם ולילה. כמה שאנחנו נרבה להתבונן בדברים, לא נצליח להבין את גודל העניין. באמת אשרינו, אשריכם תלמידי חכמים, אשרינו שזכינו לבחור בדרך הזו, לקבוע את ענייננו בלימוד התורה, להקדיש את זמננו ולעסוק בתורה. קבוצת הלומדים בעם ישראל שעוסקת בתורה, מקיימת את העולם. זה מה שהמדרש הזה בא להגיד לנו. כמו שאמרתי, אני חושב שדרשו את המדרש הזה בישיבות בזמנו, בתחילת זמן החורף, כפתיחה, להכיר במה זכינו.
שיהיה לנו זמן טוב והעיקר, "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (דברים ו, ה) וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה" (שם ו) לעבוד על זה שנלמד את התורה באהבה, שנאהב את התורה, שנדע את הגודל שלה ונלמד אותה באהבה ובשמחה, וזה סוד ההצלחה של הלימוד. להיות שמח ומאושר, לא להיות ביקורתי וכל הזמן לא מרוצה, אלא לשמוח על כל הבנה חדשה ועל כל השגה חדשה, על כל התקדמות רוחנית, על על התקדמות במידות. זה נכון וצודק להיות שמח בכל עבודת ה' שלנו. שנזכה. "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ... ודברת בם".

֎ ֎ ֎
לקבלת השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת bogrim@yeshiva.org.il , או למספר 0547881227
עוד בנושא נח

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות. לחץ כאן להעברת שאלתך לרב.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il