^ 1. ראו גם נ' גוטל, "המבדיל בין קודש לחול?", טללי אורות יב (תשס"ו), עמ' 275–297; הנ"ל, "חזון מחקרי בצבת הדילמה החינוכית", טללי אורות יג (תשס"ז), עמ' 227–248; הנ"ל, "ערכי שמיטה כמשנה חינוכית ציונית דתית", טללי אורות יד (תשס"ח), עמ' 205–219; הנ"ל, "מורכבות יחס הרב לחברי קהילה שאינם מקפידים על קלה כחמורה", אורשת א (תשע"א), עמ' 343–352 ועוד – כולם בספר שלפנינו.
^ 2. בבלי, מכות כג ע"ב: "דרש רבי שמלאי, שש מאות ושלש עשרה מצוות נאמרו לו למשה, שלוש מאות וששים וחמש לאווין כמניין ימות החמה ומאתים וארבעים ושמונה עשה כנגד איבריו של אדם. אמר רב המנונא, מאי קרא, 'תורה צוה לנו משה מורשה' (דברים לג, ד), 'תורה' בגימטריא שית מאה וחד סרי הוי, 'אנכי' ו'לא יהיה לך' מפי הגבורה שמענום".
^ 3. ראו בראשית רבה ט, ב: "דין הניין לי, יתהון לא הניין לי"; וראו משנה, אבות ב, א: "רבי אומר [...] והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה"; וראו שם ד, ב: "בן עזאי אומר, הוי רץ למצוה קלה [כבחמורה]".
^ 4. ראו לדוגמה בראשית רבה ס, ח (ורש"י, בראשית כד, מב): "יפה שיחתם של עבדי אבות לפני המקום מתורתן של בנים, שהרי פרשת אליעזר כפולה בתורה, ו[אילו] הרבה גופי תורה לא ניתנו אלא ברמיזה"; וראו נחמה ליבוביץ, "יפה שיחתן של עבדי אבות", עיונים בספר בראשית, ירושלים תשל"ג, עמ' 162–165. ראו גם משנה, חגיגה א, ח: התר נדרים פורחין באוויר [...] הלכות שבת, חגיגות והמעילות, הרי הם כהררים התלויין בשערה, שהן מקרא מועט והלכות מרובות".
^ 5. ראו גם בבלי, קדושין מ ע"ב.
^ 6. בהקשר זה, ראו נ' גוטל, "הכרעת המדינה", הצופה, כ"ט באלול תשנ"ה (= "ועל המדינות בו ייאמר", ספר שלמי שמחה, ירושלים תשע"ו, סימן ו).
^ 7. קדושין א, י: "כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין את ימיו ונוחל את הארץ וכל שאינו עושה מצוה אחת אין מטיבין לו ואין מאריכין את ימיו ואינו נוחל את הארץ".
^ 8. ראו בבלי, מכות י ע"א: "דרש רבי סימאי [...] 'אוהב כסף לא ישבע כסף' זה משה רבינו שהיה יודע שאין שלש ערים שבעבר הירדן קולטות עד שלא נבחרו שלש בארץ כנען ואמר מצוה שבאה לידי אקיימנה".
^ 9. רס"ג – אמונות ודעות, מהדורת הרב יוסף קאפח, עמ' קעט.
^ 10. דוגמה מופתית מן העת החדשה מחיי החייל הדתי בצבא, ראו מה שכתב אייל אסרף, הובאו דבריו בספרו של הרב א' רונצקי, כחיצים ביד גיבור, חלק ב, ירושלים תשנ"ח, עמ' 176–177: "המעבר בין הלימוד בישיבה לבין השרות בצבא הוא חד וקיצוני [...] במיוחד בשלבים הראשונים של המסלול הצבאי [...] השחיקה היא גדולה מאוד [...] ובד"כ לחייל שמשקיע את כל מרצו בעשייה הצבאית לא נשאר זמן לפתוח ספר או ללמוד משהו [...] יתרה מזאת גם לתפילות וברכת המזון וכדו' אין הזמן מספיק. שכיח מאוד לראות חיילים שמתפללים שחרית עשר דקות (המחמירים שביניהם), ברכת המזון פחות מדקה ועוד [...] החייל שלנו מתרגל למצב בו לא נוטלים ידיים עם נטלה בבוקר ולפני ארוחה, מתפללים מהר ובלי כוונה, מפספסים מנחה ומתפללים פעמיים ערבית וכו'. התוצאה: שחיקה שהולכת וגוברת [...] הולכת ומחמירה [...] בשלב מסויים במסלול הצבאי [...] יש הרבה יותר מרווחי זמן [...] אולם בד"כ, כתוצאה מההרגל, הוא ממשיך לבצע את הדברים בדיוק באותו האופן.
כל התהליך שתארתי קרה גם לי בדיוק. עד שיום אחד באה אליי אשתי לצבא לשבת והופתעה לגלות שאין לי נטלה מתחת למיטה וגם העירה לי על כך שאני מתפלל מהר מדי וכו'. וכשפתאום "נאלצתי" להקפיד על כל הנ"ל נוכחתי לגלות שזו כלל לא בעיה, ואם אתה באמת רוצה אפשר לבצע את הדברים בכל מצב (גם אם אתה נמצא כל השבוע בשטח וצריך "להיסחב" עם נטלה ודלי) ורואים שמעבר לכל ההגבלות האובייקטיביות של הלו"ז, היה כאן הרבה ויתור עצמי.
מאז גיליתי שכל היום שלי לפעמים סובב סביב נטילת הידיים בבוקר (כשמדובר על הליכה של 100 מטר למלא מים גם כשמאוד רוצים לישון), ולפתע כל היום נראה שונה. הכל פתאום מקושר לאותה שליחות כללית שלשמה באת, לאן שבאת, תחושת הריחוק נעלמת והזמן מתפנה לך. וכמו שאתה נוטל ידיים בבוקר כך אתה מודע במשך היום לצרכים האחרים ומצליח בסופו של דבר למצוא גם זמן לפתוח ספר, להתפלל בכוונה וכו' ואז אתה נזכר שזה בדיוק השיעור שלימדונו רבותינו שכל אחד נדרש ללמוד ולקיים לפי העיסוק שלו [...].
בצבא קשה להתחבר לקדושה [...] אבל כשמצליחים להקפיד על מס' פרטים בעקשנות ובהתמדה עד כדי 'מסירת שעות שינה', הכל נראה אחרת [...] מצליחים דרך הפרטים להתחבר למהלך הכללי ולקדושה. את תחושת הריחוק מחליפה הרגשת התקרבות והתעלות".
^ 11. ראו בבלי, עבודה זרה יח ע"א.
^ 12. השוו מהר"ל, תפארת ישראל, פרק סא.
^ 13. מקורות נוספים, ראו תורה תמימה, ויקרא יח, כד הערה עד ["אל תטמאו בכל אלה – וכי בכל אלה לא יטמאו ובאחד מאלו יטמאו, אלא מאי בכל אלה, באחת מכל אלה" (סנהדרין פא ע"א)]: "ועיין במכות כד ע"א: רבן גמליאל כי מטי להאי קרא בכי, 'עושה אלה [ר"ל מצוות התורה] לא ימוט לעולם' (תהלים טו, ה), עושה כולם הוא דלא ימוט הא עושה חדא מינייהו ימוט, בתמיה. א"ל ר' עקיבא מי כתיב עושה כל אלה, 'עושה אלה' כתיב, אפי' חדא מינייהו, ר"ל אפי' מצוה אחת, דאי לא תימא הכי [...] ונראה הכוונה ע"פ מ"ד בירושלמי קדושין פ"א ה"ט כל העושה מצוה אחת מטיבים לו ומאריכים את ימיו וכו', א"ר יוסי ב"ר בון, מי שייחד לו מצוה אחת, ור"ל שמפרש דברי המשנה שאין הכוונה כל העושה מצוה אחת סתם עשייה אלא שמייחד לו מצוה אחת להחזיק ולעסוק בה בתמידות כמו מי שמחזיק במצות תלמוד תורה, ביקור חולים, גמילות חסדים וכדומה מן המצוות הדורשות עסק תמידי, וזה באמת זכות גדול וכמ"ש במכילתא פ' בשלח פסוק אז ישיר כל המקבל עליו מצוה אחת באמונה כדאי הוא שתשרה עליו רוה"ק [...] ובעקרים (פ' כ"ט מאמר ג') כתב, כי מצוה אחת בלבד תספיק לתת השלמות האנושי וכו' יעו"ש, וע' בס' חרדים סוף ה' א' [...] וע"פ זה יש לומר כוונת הגמרא בשבת (סג ע"א) כל העושה מצוה אחת כמאמרה אין מבשרין אותו בשורות רעות וכו' ויש לומר באור הלשון כמאמרה מלשון את ה' האמרת, והוא מענין קנין ויחוד, ורוצה לומר שמייחד לו אדם מצוה אחת להתעסק בה בתמידות כמש"כ. וכן יש לכוין ע"פ זה מה ששאלו לרב יוסף אבוך במאי זהיר טפי (שבת קיח ע"ב) ולא נתבאר תכונת השאלה, וי"ל ששאלוהו איזו מצוה לקח לו למנה להחזיק בה ביחוד, והשיב במצות ציצית. ועפ"י כל אלה יתבארו דברי האגדה שזכרנו, ורוצה לומר דאפילו המחזיק ועוסק רק מצוה אחת ביחוד ועסק נמרץ – לא ימוט לעולם".
^ 14. ראו לעיל לגבי משה רבנו ומצוות הפרשת ערי המקלט, וכן לגבי רב קטינא ומצוות ציצית.
^ 15. ראו תוספתא, ברכות ו, ה: "הרואה אוכלוסין אומר ברוך חכם הרזים, שאין פרצופותיהן דומין זה לזה ואין דעתם [דומה זו לזו]". והשוו בבלי, ברכות נח ע"א: "הרואה אוכלוסי ישראל אומר ברוך חכם הרזים, שאין דעתם דומה זה לזה ואין פרצופיהן דומים זה לזה", ובמדבר רבה כא, ב. וראו מהרש"ל בהקדמת חיבורו ים של שלמה: "כל ישראל ראו את הקולות, הן הדעות המחולקות בצינור. כל אחד ראה דרך צינור שלו לפי השגתו וקיבל כפי כוח נשמת עליונו, לרוב עילויה, או פחיתות זה רחוק מזה, עד שאחד יגיע לטהור והשני יגיע לקצה האחרון לטמא והשלישי לאמצעית רחוק מן הקצוות והכל אמת". וראו מאמרי "ביקורת תהיה?", להלן, סימן כ.
^ 16. ראו רמ"א, שולחן ערוך אורח חיים א, א: "ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת השי"ת".
^ 17. ראו גם שפת אמת, פרשת במדבר: " 'במספר שמות לגולגלותם' (במדבר א, כב) [...] פירוש שיש לכל אחד מישראל שם מיוחד [...] כי יש לכל איש ישראל אות מיוחד בתורה [...] וכל התורה שמותיו של הקב"ה וע"ז כתוב 'כל הנקרא בשמי ולכבודי וכו' ' (ישעיה מג, ז), שבני ישראל נקראו בשמו יתברך ולכן מוטל עלינו להרבות כבודו יתברך וזהו הפקידה במספר שמות שהוכן כל אחד מישראל על משמרתו להתדבק בשורש השייך לו".
^ 18. לשימושו התדירי של הרב קוק בניב זה "אורח צדיקים", ראו נ' גוטל, לפני שער הספר חדשים גם ישנים, ירושלים תשס"ה.
^ 19. דוגמה להכרעה מושכלת, לא פשוטה כלל ועיקר, לעסוק בתחום מסוים – חינוך – על חשבון תחום אחר – התגדלות בתורה – מהווה דרכו של אברהם אבינו, זאת לפי פרשנות ה"כתב סופר" – "פתוחי חותם": הקדמת רבי אש"ב סופר (שרייבר) בעל ה'כתב סופר' לשו"ת אביו, החתם סופר, חלק יורה דעה: "אאע"ה באמת לא הגיע אל מדרגת נבואה כזו – של ישעיה, ירמיה ויחזקאל – כי לא היה לו פנאי להתבודד עצמו במחשבתו ולקשר נפשו במדרגת נבואה כזו, לפי שהיה מוטרד תמיד בלימוד התלמידים והיה דעתו מעורב בין הבריות להכניסם תחת כנפי השכינה, ואילו היו תלמידים האלו במעלה הנכונה לא היה לימודו אותם מניעת התבודדות המחשבה, אך הם בתחילת לימודם היו במדרגה פחותה עד שהיה צריך להכניסם לאט לאט... ועל שהתנועע נפשו תמיד להתעסק עם קצרי דעת כאלו לא נשאר לו פנאי להתבודד מחשבותיו לנבואה כזו. אך ד' הטוב היודע מצפוני לב ונפש, ידע את אברהם, אמר הלא זה עבדי אברהם, אם גם כי לא הגיע אל מדרגת נבואה כזו, מ"מ לא יתכן לכסות ממנו דבר, כי אין חסרון בשלימות נפשו וכל מיעוט הכנתו אל הנבואה הוא רק ע"י שהוא מטריד עצמו לכבודי ולמעני משליך נפשו מנגד וגוזל ממנה מעלת הנבואה, אם כן לא יתכן שצדיק כזה יפסיד על ידי עבודתו באהבתו אותי. וזהו תואר הקרא, אמר השם יתברך, המכסה אני מאברהם, היתכן שאכסה מאברהם את אשר אני עושה, הלא ידעתיו כי כל מיעוט הכנתו לנבואה הוא למען אשר יצוה את ביתו ואת בניו אחריו ושמרו דרך ד' והם עוד פחותי הערך [...] כ"כ משפיל עצמו הולך ממקום גבוה אל מקום נמוך ללמוד עם קצרי דעת כאלו, וכל זה הוא עושה לכבוד שמי להרבות עבדי ומיודעי – אי לזאת שכרו מאתי תצא, שבכל מיעוט הכנתו לנבואה אגלה לו כל צפון ולא יסתר ממנו דבר.
דבר זה הוא מוסר השכל להשלם, אם אמר יאמר עבד העברי חשקה נפשי בד' וחפץ אני להתקרב אליו ואיך אעשה זאת למעט בלימודי ומושכלות שלימות נפשי כדי להשלים נפש חברי? התשובה אליו דברי חז"ל: הרבה למדתי מרבותי ויותר מחברי ומתלמידי יותר מכולם. היפלא מד' דבר למלאות לך שלימות נפשך מה שהחסרת לכבוד שמו. אתה עשה את אשר ציווך כרצונך והוא יעשה רצונך כרצונו למלאות נפשך מידיעת השלימות ויספיק לך זמן המועט להשיג השגות רבות ונשגבות עוד יותר מכדי יכולת שכלך". וראו עוד נ' גוטל, "אברהם אוהבי: מסירות נפש חינוכית", צ' שינובר (עורך), האור הגדול: 70 שנה לישיבות ולאולפנות בני עקיבא, בית מאיר תש"ע, עמ' 93–100.
^ 20. במקום אחר ("לימוד תורה בעיון", שם, עמ' 44–45) הדגיש הרב עמיטל כי לצד הממד האישי, יש תחום מסוים אשר למִצער בתקופות מסוימות, אף אדם אינו רשאי שלא להיזקק לו: עבודת השכל, אינטליגנציה תורנית מושכלת: "מי שמקצועו הוא אומן, ייתכן שלגביו עבודת ד' תבוא לידי ביטוי אם יבנה בית כנסת באופן שיביא לידי ביטוי את כישוריו. אולם בדור שבו התחום החשוב ביותר הוא השכל, צריך תחום זה לבוא לידי ביטוי גם בעבודת ד'. בתקופה שבתחומי הלימוד השונים אדם משקיע מאמצים רבים, לא תהא כהנת כפונדקית?! [...] אי אפשר לחיות חיים דתיים רציניים ללא השכלה תורנית מעמיקה".