ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש הלכה מחשבה ומוסר תנ"ך

החרס שהושלך לתהום

דויד שאל את אחיתופל האם מותר לעצור את עליית התהום באמצעות השלכת חרס שנכתב עליו שם. מדובר בכפיית אחיתופל לעצור את המרידה שהוא תכנן כנגד דויד.
73
לחץ להקדשת שיעור זה
במסכת מכות (דף יא, א) מובא מעשה הטעון ברור, וז"ל בתרגום חופשי:
"אמר רב יהודה אמר רב: קללת חכם אפילו בחנם היא באה. מנין לנו? מאחיתופל, שבשעה שכרה דוד את היסודות למקדש עלה התהום ורצה להציף את העולם. אמר דויד האם מותר לכתוב שם על חרס ולהשליך אותו לתהום כדי שיישאר במקומו? ולא היה מי שאמר לו דבר. אמר דוד: כל היודע דבר זה ואינו אומרו - יחנק בגרונו! נשא אחיתופל קל-וחומר בעצמו, אמר: ומה לעשות שלום בין איש לאשתו, אמרה התורה: שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים, לכל העולם כולו לא כל שכן. אמר לו אחיתופל לדוד: מותר. כתב שם על חרס והשליך לתהום, וירד התהום ועצר במקומו. ואפילו כך (אפילו שלבסוף אחיתופל סייע להעמיד את התהום), כתוב (שמואל ב יז, כג): "וַאֲחִיתֹפֶל רָאָה כִּי לֹא נֶעֶשְׂתָה עֲצָתוֹ וַיַּחֲבֹשׁ אֶת הַחֲמוֹר וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל בֵּיתוֹ אֶל עִירוֹ וַיְצַו אֶל בֵּיתוֹ וַיֵּחָנַק וגו' (שאחיתופל תמך באבשלום במרד כנגד דויד, וכשנכשל המרד התאבד אחיתופל בתליה)".

רש"י תמה שם כיצד יתכן שאחיתופל היה עם דויד בעת כריית יסודות המקדש. שהרי כמסופר בתנ"ך דויד מצא את מקום המקדש בגורן ארוונה היבוסי רק לאחר שערך מפקד ומנה את ישראל, ודבר זה ארע כמה שנים לאחר מות אחיתופל!
מכוח קושי זה נדחק רש"י לומר, שעוד מנעוריו קיבל דויד משמואל הנביא מידע מדוייק על מקום המקדש, ועל סמך כך חפר כבר בעבר את היסודות בגורן ארוונה לאחר שקיבל ממנו רשות. אך המהרש"א (סוכה נג,ב) תמה על הסבר זה שהרי בתנ"ך משמע שדויד לא ידע לפני כן שהמקדש יהיה בגורן ארוונה. והמהרש"א ביאר שדויד חפר מתחילה את היסודות במקום אחר שנראה לו כמתאים לבניית המקדש, ואז היה עדין אחיתופל בחיים, ולאחר מכן התברר לו שאין זה מקום המקדש.
אולם גם הסבר המהרש"א אינו מתאים לפשוטו של התנ"ך. שהרי מסופר בתנ"ך, שדויד רצה לעסוק בבניית המקדש, וה' מנע זאת ממנו כיוון שהיה איש מלחמות, ואם כן כיצד יתכן בכלל שדויד עסק בכריית היסודות למקדש, אם ה' הורה לו שלא לעסוק בכך?!
ונראה שהקושי - שהמעשה לא יתכן מבחינת סדר המאורעות - הוא קושי מכוון, וזו דרך של חז"ל לרמז שאין להבין אותו כפשוטו.

דויד והעציץ
המעשה שבתלמוד הבבלי מבוסס על מעשה דומה המובא בתלמוד הירושלמי (סנהדרין פ"י ה"ב). המעשה שבירושלמי נידון כבר במאמר "דויד והעציץ"., ונחזור על עיקרי הדברים משום שהם נצרכים להבנת המעשה שבבבלי.
בירושלמי מסופר שכאשר דויד חפר את היסודות למקדש הוא מצא 'עציץ' שהזהיר אותו שלא יטול אותו מפני שאם יעשה כך יעלה התהום ויציף את העולם. ודויד לא שמע לעציץ ונטל אותו, ואז עלה התהום ורצה להציף את העולם, ואחיתופל אמר אז בלבו שכעת דויד יטבע והוא ימלוך במקומו. ודויד אמר שמי שיודע כיצד לעצור את התהום ולא עוצר אותו סופו יהיה שימות בחנק, ואז אמר אחיתופל מה שאמר ועצר את התהום. ואף על פי שלבסוף אחיתופל העמיד את התהום הוא מת בחנק.
והתבאר שלא יתכן להסביר שמדובר בהצפת תהום של מים כפשוטו, ומשום שאז גם אחיתופל היה טובע עם דויד. והמעשה שבירושלמי מרמז שמה שמתגלה בעת מרד אבשלום, שאחיתופל הוא מראשי המורדים בדויד, ארע כבר לפני כן. והצפת התהום מתארת נסיון מרד קודם של אחיתופל.
והתבאר שדויד רצה לבנות את המקדש בעצמו, אך נאמר לו בנבואה שיוולד לו בן שייקרא שלמה ושהוא יבנה את המקדש. וכאשר המעשה שבירושלמי (וכן שבבבלי) מתאר את דוד כמחפש את היסודות למקדש, הוא מרמז שדויד מחפש את האשה המתאימה להוליד ממנה את הבן שיבנה את המקדש. וכאשר דויד מצא את ה'עציץ' הכוונה לבת שבע שרצה לזרוע בה את הבן הזה.
והתבאר שאוריה החתי היה גוי 'גר תושב' (וכדעת הרמב"ם המובאת בשו"ת רבי אברהם בן הרמב"ם סימן כה). ואחיתופל, הסבא של בת שבע, חיתן אותה עם אוריה החתי משום שלפי השקפת אחיתופל גוי שנלחם עבור עם ישראל נחשב ישראלי. ובמאמר הקודם"מה למד דויד מאחיתופל".התבאר שמצד דיני התורה דוד נהג כראוי כאשר הפריד בין אוריה החתי לבין בת שבע ונשא אותה לאשה. אלא שהדרך שהדבר נעשה הביאה לכך שאחיתופל התסיס את הצבור כאלו דוד בא על בת שבע בעת שהיתה אשת איש. וכאשר נתן הנביא מאשים את דויד כאלו הוא בא על 'אשת אוריה' נתן חוזר על הטענות שנשמעו בצבור, ושדוד היה צריך להתחשב בהן ואפילו שאינן נכונות, וכפי שנתן הנביא אומר לו לאחר מכן.
המעשה שבירושלמי מספר שאחיתופל אמר בלבו, שכעת דוד יטבע בעליית התהום והוא ימלוך, והמעשה מרמז שעמדה לפרוץ מרידה שתמליך את אחיתופל והשקפת עולמו. אלא שבסופו של דבר הרצון למרידה נבלם, ואחיתופל הצליח למרוד בדוד מאוחר יותר בעת שהצטרף למרד אבשלום. בירושלמי מסופר שדויד אילץ את אחיתופל לומר משהו, וכך שקע ה'תהום', והיינו שהמרידה דעכה. והמעשה שבבבלי מאריך בפרטי ענין זה.

מצוות סוטה
בתורה (במדבר ה, יא-לא) נאמר שבעל שחושד שאשתו בוגדת בו מביא אותה למקדש, והכהן משביע אותה שתודה אם בגדה בבעלה, ושאם לא תודה והיא אכן בגדה בבעלה יתן ה' אותה לקללה, ואחר כך הכהן כותב את הדברים שאמר לה (ובכללם הזכרת שם ה') על מגילה ומביא כלי חרס וממלא בו מים, ונותן במים עפר מקרקע המקדש, ומכניס את המגילה לתוך המים עד שנמחק מה שכתוב בה. ואחר כך האשה שותה מהמים האלו. ואם היא לא בגדה בבעלה, לא קורה לה כלום והיא מותרת לבעלה, אך היא בגדה בו המים האלו ממיתים אותה.
איסור מחיקת שם ה' הוא איסור חמור, ובכל זאת הוא הותר כאן כדי להשכין שלום בין איש לאשתו. אמנם כאשר מעמיקים בענייני מצווה זו מתעוררת תמיהה. שכן כפי שמבואר ברמב"ם (הלכות סוטה א-ב) מצווה זו לא נאמרה בכל בעל שחושד באשתו, אלא בבעל שחשד באשתו שהיא עלולה לבגוד בו עם אדם פלוני והזהיר את אשתו בפני שני עדים שלא תסתתר עם אדם פלוני, ויש שני עדים שאשה זו עברה על אזהרת בעלה והסתתרה עם פלוני, אלא שאינם יודעים אם אותו פלוני בא עליה. וכיוון שעברה על אזהרת בעלה היא אסורה עליו והוא מגרשה בלא לשלם לה את הכתובה הראויה לאשה רגילה. וכמו כן אין משקים את האשה הסוטה בעל כורחה, אלא מדובר שהאשה טוענת שלא בגדה בבעלה ואינה מוכנה שבעלה יגרשה בלא לתת לה את כתובתה.
ויש מקום לברר מדוע התירה התורה למחוק את שם ה' עבור אשה זו. והרי מדובר באשה שלא נהגה כראוי, ומתחילה נהגה באופן חשוד שהביא את בעלה להזהיר אותה בפני שני עדים שלא תסתתר עם פלוני, ולאחר מכן החציפה ועברה על אזהרתו והסתתרה עם פלוני בפני שני עדים. ובמה היא זכתה לכך שהקב"ה התיר למחוק את שמו על המים כדי להשכין שלום בינה לבין בעלה.

וּמִן הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן
לשם כך ראוי למצוא טעם מדוע ציוותה התורה לתת בתוך המים גם עפר מקרקע המשכן, ולשים אותם בתוך מים הנמצאים בכלי חרס,כאמור: "וְלָקַח הַכֹּהֵן מַיִם קְדֹשִׁים בִּכְלִי חָרֶשׂ וּמִן הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן יִקַּח הַכֹּהֵן וְנָתַן אֶל הַמָּיִם". (במדבר ה, יז). כלי חרס העשוי מעפר מסמל את הארציות, וכן גם העפר הנלקח מקרקע המשכן. יש בכך סמליות המראה שה' ברא את העולם ומכיר את נטיית העולם לארציות ולמרידה. נטייה זו התגלתה כבר בעת הבריאה בעת שה' ציווה שהארץ תוציא "עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ", ואילו הארץ מרדה בו במידה מסוימת והוציאה "עֵץ עֹשֶׂה פְּרִי", עץ שטעם העץ שבו אינו כטעם הפרי (ראו רש"י בראשית א,יא). אולם למרות שהארץ מרדה בה', ו'מחקה' כביכול חלק מציווי ה', ולכאורה היה צד לומר שהתהום יעלה ויציף את הארץ ויכסה אותה, בכל זאת ה' עשה שלום עם עולמו והמשיך לברוא את העולם, ולא הרס אותו כליל.
דבר זה מסמלת גם מצוות סוטה, למרות שאשה זו מרדה בבעלה והתנהגה באופן מחשיד שגרם לבעלה להזהיר אותה, וכמו כן היא הוסיפה ומרדה בבעלה ועברה על אזהרתו והתייחדה עם מי שנאסר עליו להתייחד עמו, כל עוד היא לא מרדה כליל בבעלה ולא בגדה ממש עם אותו גבר חשוד, הקב"ה מורה להתייחס למצב זה בסלחנות כפי שהוא התייחס בסלחנות לחטא הראשון שהתגלה בבריאה, בעת שהארץ מרדה במידה מסוימת בציוויו, אך לא מרדה בו כליל.
המשכן הוא 'עולם קטן' המסמל את 'העולם הגדול', וגם הבעל ואשתו הם מעין 'עולם קטן' המסמל את 'העולם הגדול'. וה' הורה שהבעל ואשתו יבואו אל המשכן, והכהן יקח כלי מחרס, שהחרס עשוי מ'עפר' רטוב ואפוי, וכן שהכהן יקח מה'עפר' שבקרקע המשכן, שעפר זה מסמל את 'הארץ' שמרדה בבורא עולם, וישליך ממנו אל המים. וכמו כן למחוק מגילה שהוזכר בה שם ה' לתוך המים שמשקים בהם את הסוטה. פעולות אלו מזכירות את מרידת 'עפר הארץ', שהארץ מרדה במידה מסוימת וכביכול 'מחקה' את ציווי ה' והוציאה עץ שהוא שונה מהעץ שהצטוותה להוציא. ובכל זאת ה' השלים איתה והמשיך לברוא את עולמו. ואף כאן ה' מסכים שימחקו את שמו כדי להשכין שלום בין איש לבין אשתו שחטאה במידה מסוימת אך לא מרדה בו כליל.

הכרה בגירושים של בת שבע
לפי חוקי בני נוח אשה הנפרדת מבעלה ומודיעה שאינה רוצה להמשיך להיות אשתו, נחשבת לגרושה 1 . כפי שהתבאר במאמר הקודם"מה למד דויד מאחיתופל". העוזרים של דוד שיכנעו את בת שבע שהסבא שלה אחיתופל החטיא אותה כשהוא השיא אותה לאוריה החתי, ועדיף שתיפרד ממנו, ותינשא לדוד ותוליד ממנו את הבן שלמה שיבנה את המקדש. והיא הסכימה להם והודיעה להם שהיא נפרדת מאוריה החתי, והיא באה מרצונה לדוד ונישאת לו בפניהם. ההודעה הזו שנמסרה לעוזרי דוד נחשבת ל'גירושים אזרחיים'. אלא שעוזרי דויד לא רצו לפרסם ענין זה משום שהם חששו בין השאר מעימות עם אחיתופל.

לאחר שנתן הנביא הודיע לדוד שהבן הראשון שנולד לו מנישואיו עם בת שבע ימות, כיוון שבן זה נתון במחלוקת צבורית, ויש צבור גדול של טועים שנוטים אחרי אחיתופל וסבורים שהבן נולד מדויד בעת שבת שבע היתה נשואה לאוריה החתי, ולכן הוא אינו ראוי לבניית המקדש. דויד רצה להשקיט כעת את הציבור שנטה אחרי אחיתופל ועמד למרוד בדויד, ולשם כך הוא רצה להשיג את הסכמת אחיתופל להמשך נישואיו עם בת שבע. וכן לכך שהבן השני שייוולד להם יהיה רשאי לבנות את המקדש גם לפי שיטתם. לשם כך הוא דרש מאחיתופל שיכיר כעת ב'גירושין האזרחיים' שנעשו בצנעה ולא פורסמו ברבים.

הכרה של אחיתופל ב'גירושין האזרחיים' האלו משמעותה הסכמה בדיעבד להמשך נישואי בת שבע לדוד, והיתה בכך מעין 'השכנת שלום בית' ביניהם. דויד רמז לאחיתופל שילמד ממצוות אשה סוטה, שכשם שה' הסכים שם שימחה שמו על המים כדי להשכין שלום בין בני הזוג למרות שהאשה מרדה בבעלה במידה מסויימת, כך ניתן להכיר ב'גירושים האזרחיים' שנעשו בפני קבוצה מצומצמת ולא נודעו ברבים. ואמנם מצדו של אחיתופל, בת שבע חטאה במידה מסוימת בכך שלא דאגה לפרסום כראוי של גירושיה מאוריה החתי, והביאה לכך שהצבור חשד בה שהיא בגדה באוריה החתי. אך כאמור ממצוות סוטה שבה מוחקים את שם ה' לתוך מים שבכלי חרס, למדנו שה' מורה להתייחס בסלחנות למצב של חשד, אם לא מדובר בבגידה ממש. עיקרון רוחני זה עומד בבסיס הקמת המקדש, ולכן לוקחים מ"עפר המשכן', שהוא היסודות של המקדש, ומשליכים לתוך המים.
ואף כאן, אם אחיתופל יכיר כעת בהכרה למפרע ב'גירושין האזרחיים' שהודיעה בת שבע בפני עוזרי דוד, ובנישואין שהיא נישאה לדוד בפני העוזרים, יסכים גם הצבור שנטה אחרי אחיתופל לכך שבת שבע לא בגדה ממש באוריה החתי. והוא יסכים להתייחס להתנהגות בת שבע ודוד שלא פרסמו את דבר הגירושין להתנהגות מחשידה, אך נסלחת. בדומה להתנהגות האשה הסוטה, שהיא התנהגות מחשידה אך נסלחת. יסוד סלחני זה נמצא ב"עפר המשכן" שמושלך אל המים, וגם הבן שיוולד לאחר שצבור זה יסלח להם יתאים לייסד את המקדש.

כל היודע דבר זה ואינו אומרו - יחנק בגרונו!
המעשה שבירושלמי מספר שדויד איים שמי שיודע לעצור את התהום ולא יעשה זאת ימות בחנק, ואחיתופל אמר מה שאמר והתהום שקע, והמעשה מרמז שאחיתופל הרגיע את הצבור שנטה אחריו, והחשש למרידה נמוג. והמעשה שבבבלי מאריך בפרטי ענין זה.
במעשה שבבבלי דויד שאל האם יש מי שיודע אם מותר לכתוב שם על חרס ולהשליך לתהום כדי לעצור אותו, ולא היה מי שענה לו, עד שאחיתופל למד קל-וחומר ממצוות סוטה והתיר זאת. הקל-וחומר הוא פשוט, ולכאורה יש לתמוה מדוע דוד עצמו לא חשב עליו, או אף אחד אחר מכלל ישראל. וכמו כן קשה, מדוע במסכת כלה רבתי (ה, ד) כאשר מובאים שני הדברים היחידים שאותם למד דויד מאחיתופל, לא מוזכר שדוד למד מאחיתופל גם את הקל-וחומר הזה.
אמנם לפי מה שהתבאר, השאלה של דוד היתה שאלה רטורית. דוד ידע את הקל-וחומר הזה וגם שאר חכמי ישראל, אלא שלשיטת חכמי ישראל הנישואים של בת שבע לאוריה החתי שהיה גוי - היו בחטא וחסרי תוקף, וממילא בת שבע לא היתה כלל 'אשת אוריה'. דוד רצה שאחיתופל שהשיא את בת שבע לאוריה החתי, יכיר בקל-וחומר הזה ויודה שגם לפי שיטתו שבת שבע היתה 'אשת אוריה' -הרי שהיא התגרשה ממנו בפני עוזרי דוד. ולכן יש להאשים את בת שבע ודוד בהתנהגות מחשידה בלבד, שהיא דבר שניתן לסליחה, אך לא בבגידה ממש.

דוד רצה להשקיט את המרידה ומלחמת הדת שעמדה לפרוץ, ולכן הוא איים על אחיתופל שהוא יתלה אותו 2 , אם הוא לא יפעל להשקטת הצבור שנטה אחריו. וזו משמעות האמירה שמי שיודע אם מותר לכתוב שם על חרס ולהשליכו לתהום כדי שיעצור, ולא יגיד זאת ימות בחנק. דוד רצה שאחיתופל יצטרף ללימוד הקל-וחומר שניתן ללמוד ממצוות סוטה, ויתייחס באופן סלחני לנישואי בת שבע לדוד. ואכן אחיתופל חשש לחייו, והצטרף ללימוד הקל-וחומר¬, והתייחס מעתה באופן סלחני לנישואי דויד ובת שבע, וגם הציבור שנטה אחריו התייחס לכך בסלחנות, והחשש למרידה דעך.
אך אחיתופל לא סלח באמת לדויד, והוא הצטרף לאבשלום כאשר הוא ראה אז סיכוי גדול להצלחה במרד. וכאשר מרד אבשלום נכשל, הוא ידע שדויד עתיד לקיים את הבטחתו ולתלות אותו, ולכן הוא הקדים ותלה את עצמו.




^ 1.אופן הגירושים של בני נוח מבואר ברמב"ם (מלכים ט הלכה ח): "... שאין להם גירושין בכתב; ואין הדבר תלוי בו לבד, אלא כל זמן שירצה הוא או היא לפרוש זה מזה פורשין."
^ 2.ואמנם הרמב"ם כתב שמלך רשאי להמית מורד במלכות רק בסייף, אך כבר כתב במנחת חינוך (תצז, ה) שגם לרמב"ם שאר הרוגי מלכות מחמת עבירות לחזק הדת יש למלך רשות להרוג בכל דבר כמו שירצה.
עוד בנושא תנ"ך

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il