ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

ברכת הטוב והמטיב ;">

דף הבית בית מדרש מדורים קול צופייך Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

אב תשס"ה

ברכת הטוב והמטיב

"קול צופייך" – גיליון 324



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
אשר בן חיים

הלכות ומנהגים לספרדים
פעם כתבתי קיצור שולחן ערוך ובו כל ההלכות והמנהגים לפי שיטות רבותינו וגדולי הפוסקים הספרדים, וחשבתי שתהיה בזה תועלת ללמוד בו בתלמודי התורה ובישיבות הספרדיות, אבל נמנעתי מלהפיצו כיון שאפילו הרמ"א ראה חשיבות גדולה בשו"ע שחיבר מרן הב"י, עד שכתב עליו "מי שחולק עליך כחולק על השכינה", ואין בכל ארבע שולחנות מקום שהרמ"א חולק על מרן. ומה שרואים הגה על דברי מרן זה רק ציון המנהג - "ומנהגינו כך וכך", אבל אינו חולק עליו.

פעם כתב הרש"ל לרמ"א, אם אתה חולק על השו"ע, אל תמנע עצמך מלכתוב זאת. והשיב לו הרמ"א שאינו יכול לכתוב עליו שהוא חולק עליו מרוב גדולתו ועוצמתו בתורה. ומכיון שכך, גם אני הלכתי בעקבותיו וכתבתי רק הערות על הספר 'קיצור שולחן ערוך' בכל מקום שמנהג הספרדים שונה ממה שמובא שם. ויש לדעת שכל הלכה שאין עליה הערה, סימן הוא שאפשר לסמוך על דבריו וגם הספרדים נוהגים כן. וכ"כ על הרמב"ם שבכל מקום שאין הגהה של הראב"ד על דברי הרמב"ם סימן לדבר שדברי הרמב"ם הם דעה של שניים, גם דעתו של הרמב"ם עצמו וגם דעתו של הראב"ד.

ברכת "הטוב והמטיב"
בעניין ברכת הטוב והמטיב על היין, כותב הרמב"ם (פ"ד מהל' ברכות ה"ט), וז"ל:
"היו מסובין לשתות יין ובא להן מין יין אחר כגון שהיו שותין אדום והביאו שחור או ישן והביאו חדש, אינן צריכין לברך ברכת היין פעם שנייה אבל מברכין ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם הטוב והמטיב".

משמע מדבריו, שלא היו מסובים לסעודה עם פת, אלא רק היו מסובים ושתו יין, וזה מחייב אותם לברך "הטוב והמטיב" על יין ממין שונה מהיין הראשון ששתו.

אבל לדעת רש"י, לא מברכים אלא אם הביאו את היין הנוסף בסעודה של פת, אבל אם היו מסובים ללא פת לא מברכים עליו (רש"י ברכות נט: ד"ה שינוי, וז"ל:
"שינוי יין שתה יין בסעודה והביאו לו יין אחר טוב מהראשון אין צריך לברך בורא פרי הגפן", עכ"ל) .

וכתב הרמ"א, כל זה דווקא אם היין הנוסף לא היה לפניהם, אבל אם היה לפניהם לא מברכים עליו ברכת הטוב והמטיב. וכתב ב"כף החיים" שצריך לשתות לפחות שיעור רביעית יין (היה רב אחד שבזמנו יצא בחריפות גדולה נגד 'כף החיים' וכתב עליו שאין לסמוך ולפסוק על פי דבריו כי אין הוא אלא מאסף ומלקט. לימים נפגש אותו רב עם הרה"ג הגדול רבי יעקב סופר זצ"ל ועמד על גאונותו ועל ענוותנותו, וחזר בו מדבריו, וביקש שבכל ספריו שידביקו נייר על מה שכתב נגד כף החיים, ובמהדורה נוספת מחק לחלוטין את הדברים. לי יש את המהדורה הראשונה של ספרו של אותו רב ועדיין דבוק שם על מה שכתב נגד הכף החיים). ועוד יש מי שאמר שדווקא אם היה היין שלו אבל על של הפקר לא.

מידי שנה בשבת בראשית אני מגיע לבית כנסת "נועם" ושם עושים סעודה גדולה, ומברכים ברכת "הטוב והמטיב" על יין שמביאים בתוך הסעודה, ואני דואג שיתקיימו כל התנאים המאפשרים לברך ברכת "הטוב והמטיב" לכל הדעות (וכדלהלן), וגם הגבאי שם (ה"ה ח' גבריאל אזולאי הי"ו) כבר בקי בהלכות ובתנאים אלו היטב. וכתב בשו"ע (סי' קע"ה סעי' ה'):
"אם רבים מסובים בסעודה, כל אחד מברך לעצמו הטוב והמטיב, ולא יברך אחד לכולם דחיישינן שמא יקדימו קנה לושט כשיענו אמן".

וכתוב בקיצור שולחן ערוך (סי' מ"ט סעי' י'): הא דמברכין "הטוב והמטיב" דווקא בסתם שאינו ידוע שהשני גרוע מן הראשון אף על פי שאינו ידוע אם הוא משובח מהראשון, אבל אם ידוע שהוא גרוע מן הראשון, אין מברכין עליו. אך כשהוא בריא לגוף יותר מן הראשון אף על פי שהוא גרוע בטעם, מברכין עליו "הטוב והמטיב".

אין מברכין "הטוב והמטיב" אלא כשיש אחֵר עימו שהוא שותה גם כן מהשני יינות, ולכן כתוב "הטוב,- לו, ו"המטיב" - לחברו. ועוד כתב בשו"ע:
"יין של שתי חביות והכל ממין אחד, אם בתוך מ' יום לבצירתה שמוהו בשני כלים, חשיבי כשני מינים ומברכין עליו הטוב והמטיב; ואם לאחר ארבעים יום חלקוהו, אין מברכין עליו הואיל והכל ממין אחד".

הרה"ג זוין ע"ה היה מספר, מעשה באדם אחד שהיה לו שטר כסף של מאה שקל והוא הניחו למשמרת בתוך התנ"ך בעמוד שבו כתוב הפסוק "לא תגנב", ואמר בליבו אם מישהו יפתח את התנ"ך ויראה את הפסוק בודאי שהוא לא יגנוב את הכסף. והנה בא מישהו ופתח את התנ"ך ומצא את השטר ופרט אותו ולקח חמישים שקלים לעצמו, ואת החמישים הנותרים הניח בתנ"ך במקום בו כתוב הפסוק "ואהבת לרעך כמוך".

חייך קודמים- גם ברוחניות

הגמרא אומרת (ב"מ דף ס"ב ע"א):
"שנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהן קיתון של מים, אם שותין שניהם מתים, ואם שותה אחד מהן מגיע לישוב. דרש בן פטורא מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו. עד שבא ר' עקיבא ולימד 'וחי אחיך עמך' - חייך קודמים לחיי חבירך".

הכלל של "חייך קודמים" נכון גם ברוחניות. בגמרא בקידושין (דף כ"ט ע"ב) מובא מעשה ברב יעקב בריה דרב אחא בר יעקב ששלח את בנו ללמוד תורה אצל אביי ושילם עבור זה, והנה לאחר זמן הוא בחן את בנו וראה שהדברים אינם מחודדים אצלו. אמר האב עדיף שאני אלך ואלמד תורה, וכן עשה. ועוד אומרת הגמרא (שם) "הוא ללמוד ובנו ללמוד - הוא קודם לבנו. רבי יהודה אומר אם בנו זריז וממולח ותלמודו מתקיים בידו, בנו קודם".

ואומרת הגמרא (קידושין דף ל' ע"א) שמהפסוק "והודעתם לבניך ולבני בניך" (דברים ד, ט), אנו לומדים "שכל המלמד את בנו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו למדו לו ולבנו ולבן בנו עד סוף כל הדורות". ועוד אומרת הגמרא בברכות (דף כ"א ע"א):
"אמר ריב"ל כל המלמד לבנו תורה מעלה עליו הכתוב כאלו קבלה מהר חורב, שנאמר 'והודעתם לבניך ולבני בניך' וכתיב בתריה יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחורב".

ועוד מספרת הגמרא על ריב"ל שלקח את בנו ללמוד תורה, ומרוב מהירותו הלך ברחוב עם כיפה בלי הכובע. אמר לו ר' חייא בר אבא: היכן הכובע שלך? א"ל: שמחמת המהירות שכחו, והוסיף וא"ל וכי קטן בעיניכם ש"כל המלמד בנו תורה כאילו קבל מהר סיני". ועל זה נאמר (משלי ה, יט) "באהבתה תשׁגה תמיד", מאהבת התורה אדם מגיע לידי מהירות ולא מדקדק בכבודו.

תנאי נוסף לברכת "הטוב והמטיב" הוא: אורח שמסב אצל בעל הבית, אם בעל הבית נותן את הקנקן על השולחן שישתה מי שירצה כמו שעושין בסעודות גדולות, אם כן היין הוא כמו בשותפות ומברכין "הטוב והמטיב". אבל אם בעל הבית נותן לכל אחד כוסו, אין מברכין "הטוב והמטיב" כיון שאין להם שותפות ביין, ואפילו בעל הבית אינו מברך (לשון קיצוש"ע סי' מ"ט סעי' י"ד).

רב אחד כתב בספרו, אם בליל פסח בא אורח לביתו, יטול את המצה ויאמר לו 'אני מקנֵה לך את המצה' כדי שזה לא יהיה גזל או דין של שאוּל. ואמרנו לרב זה, שרק לאבֵל נותנים אוכל בידו ולא לאורח, ומסתמא כשאדם מזמין אורח הוא מקנֵה לו את הלחם, ובכלל מי אמר שצריך להקנות.

ועוד הוא כתב בספרו, שאם חל ערב פסח בשבת, יש ללכת למאפיה של המצות ולומר להם שיאפו את המצות לא לשמה, ואז ממילא בלילה אדם לא יצא בזה ידי חובה. ואמרתי לאותו רב, כל הטעם שלא אוכלים מצה בערב פסח זה בשביל שיהא לו טעם מצה בפיו, וגם למצה שעשויה שלא לשמה יש טעם של מצה, ואין נ"מ בדבר הזה.

לסיכום, אם רוצה לצאת ידי חובת כל הדעות ולהימנע מספק ברכות יברך "הטוב והמטיב" רק אם יתקיימו כל התנאים הבאים להלן:
א. יושבים בסעודה של פת (שו"ע סובר כרש"י), ולא במשתה היין (כמו שכתב הרמב"ם).
ב. בסעודה זו לפחות יהיו שני בני אדם.
ג. שתו יין בתחילתם ולא הסיחו דעתם מלשתות יין.
ד. נשאר עוד יין מהיין הראשון.
ה. הביא בעל הבית יין אחר יותר טוב.
ו. היין היותר טוב לא היה לפניו ולא ידעו עליו האורחים.
ז. בעל הבית נתן רשות לכל אחד לשתות ממנו או שנתן להם אותו במתנה או שהרשה להם לזכות בו.
ח. כדאי שבעל הבית יניח את היין מחוץ לבית מופקר, ויביא אותו רק תוך הסעודה.
ט. שכל אחד ואחד יברך לעצמו, ויאמר 'אני מברך ואיני מכוון להוציא אתכם ידי חובה'.

מדוע תקנו "הטוב והמטיב" על היין ?
המשנה ברורה (סי' קע"ה ס"ק ב') מביא טעם מדוע תקנו ברכת "הטוב והמטיב" דווקא על היין, וז"ל:
"ועוד כתבו הספרים טעם לנוסח זה, כי ידוע שהאדם צריך למעט בתענוגי העולם ויין הלא מביא לידי שמחה ויכול לבוא לידי קלות ראש, לכך סידרו נוסח זה של הטוב והמטיב שידוע שברכת הטוב והמטיב שבבהמ"ז תקנו על הרוגי ביתר שנתנו לקבורה ועי"ז יזכור יום המיתה ולא ימשך אחר היין הרבה".

ועוד אומר המש"ב (שם):
"אבל על כוס של בהמ"ז א"צ לברך עליו ברכת הטוב והמטיב אף שהוא מין יין אחר דהא כבר אמר הטוב והמטיב בבהמ"ז".

הנותן ריח טוב בפת
אין מברכים "הטוב והמטיב" על לחם, שאם בתחילת הסעודה אכל למשל לחם שחור, ואחר כך הביאו לו לחם טעים ומשובח ממנו, לא יברך הטוב והמטיב. בר מן דין,יש אומרים שעל הריח הטוב של אפיית הלחם מברכים "הנותן ריח טוב בפת", ויש אומרים שאין לברך עליו ברכה זו (רמ"א בשו"ע או"ח סי' רט"ז סעי' י"ד). ועוד יש אומרים שאפשר לברך בורא מיני בשמים על ריח ערֵב של עוגה חמה וטעימה, ולמעשה לא מברכים.

הנותן ריח טוב בפירות
אם לוקח פרי שריחו ערֵב (כגון: תפוח עץ של ארץ ישראל שיש בו ריח טוב) ובדעתו לאוכלו - מברך עליו 'בורא פרי העץ'. ואם רוצה רק להריחו ולא לאוכלו - מברך "הנותן ריח טוב בפירות".

והעצה היא לברך עליו בתחילה הנותן ריח טוב בפירות, ויסיח דעתו ממנו לחצי שעה או שעה, ואחר כך יימלך לאכול אותו, ואז יברך בפה"ע על אכילתו והרוויח שתי ברכות.

יש האומרים שריח פרי הגויאבה טוב ונעים ומברכים עליו "הנותן ריח טוב בפירות", ויש אומרים שריחו לא טוב ויש לברך עליו "דיין האמת" (ועל זה נאמר על טעם וריח אין להתווכח).

דיני קדימה בשבעת המינים
מובא בשו"ע, שאם יש לפניו יין רע ויין טוב כאחד, יברך ברכת בפה"ג על היין הטוב ופתר את היין הרע. אבל לא יברך על הרע בתחילה כי יש לברך על החביב בתחילה.

הגמרא בברכות (דף מ"א ע"ב) מביאה מעשה שממנו לומדים דין קדימה בברכות בשבעת המינים, וז"ל:
"רב חסדא ורב המנונא הוו יתבי בסעודתא אייתו לקמייהו תמרי ורמוני (ולא אכלו לחם באותה סעודה, והביאו לפניהם תמרים ורימונים. והתוס' מבארים שהביאו להם זאת לקינוח הסעודה), , שקל רב המנונא בריך אתמרי ברישא (בירך על תמר ואכלו ללא לחם) אמר ליה רב חסדא, לא סבירא ליה מר להא דאמר רב יוסף ואיתימא רבי יצחק, כל המוקדם בפסוק זה קודם לברכה (ומדוע ברכת עליו בתחילה?)- אמר ליה (רב המנונא), זה שני לארץ, וזה חמישי לארץ. אמר ליה (רב חסדא), מאן יהיב לן נגרי דפרזלא ונשמעינך" (ומבאר רש"י מי יתן לי רגליים של ברזל ולא של עצם ובשר, ונשמש אותך ונלך אחריך תמיד, כדי ללמוד את ההלכה).

ובדיני קדימה נחלקו הפוסקים לדעת הרמב"ם (בפ"ח מהלכות ברכות הלכה י"ג)יקדים לברך על החביב, ואם שני המינים חביבים יקדים משבעת המינים, ובתוך שבעת המינים יקדים את הקרוב ל"ארץ" (בפסוק "ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון ארץ זית שמן ודבש"). לדעת מרן בשו"ע בין אם חביב עליו ובין אם לא, תמיד יקדים לברך על שבעת המינים, והקרוב ל"ארץ" קודם, וכך צריך לנהוג למעשה (עיין שו"ע סי' רי"א), ומיהו, כל זה דווקא אם הוא חושב לאכול מכל המינים, אבל אם לא רוצה לאכול אלא ממין אחד והוא לא קודם בברכה ממין אחר, לא חייב לאכול מהמין שהוא לא אוהב כדי להקדימו בברכה, אלא יאכל את החביב עליו ויברך עליו תחילה.

לסיכום סדר הקדימה בשבעת המינים הוא: זית, תמר, ענבים, תאנה, רימון.

מסופר על רב אחד שהגישו לפני סוגי פירות והוא נטל תמר ובירך עליו, אמרו לו היה עליך לברך תחילה על הזיתים, הרי כתוב "ארץ זית שמן". והוא אמר להם, אני לא אוהב זיתים. ומאותו יום ועד פטירתו הוא לא אכל זיתים, כדי שלא יוציא דבר שקר מפיו.

קדימה לפירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל
אני רגיל לספר, פעם הייתי בחו"ל ושם אני אוכל רק פירות וירקות. וביום שבת בסעודה שלישית הביאו לפנינו זיתים גדולים ומשובחים, וראיתי שכל זית גודלו כמו אגוז, והתפלאתי על כך שהרי אין בחו"ל פירות משובחים כמו של ארץ ישראל. ניגש אלי בעל הבית ואמר לי, וכי בארץ ישראל יש לכם פירות כל כך יפים כמו אלו שיש לנו באמריקה? מששמעתי כך אמרתי בלבי שראוי זה שלא אוכל את זיתיו כי הוא זלזל בפירות של ארץ ישראל. גודלם של הזיתים הללו סיקרן אותי ואמרתי לו שאני רוצה לראות את הקופסה של הזיתים, והנה אני רואה שכתוב עליה באנגלית שהזיתים מיוצרים בקיבוץ יבנה, ואמרתי לבעל הבית הנה תראה בעצמך שבאמת אין לכם באמריקה זיתים טובים כלל, ואפילו כאן מוכרים לכם את הזיתים המיובאים מארץ ישראל.

מעלתם של פירות ארץ ישראל לעומת פירות חו"ל כל כך גדולה וחשובה שיש לזה נפקא מינה למעשה, וכמו שאומרים משם הב"ח שאם יש לפניו פרי של ארץ ישראל ופרי של חו"ל, יקדים לברך על של ארץ ישראל תחילה משום חשיבותם, שכן נעשו בהם מצוות התלויות בארץ. משה רבנו ע"ה התחנן להכנס לארץ ישראל, ואמרו חז"ל וכי לאכול מפריה ולשבוע מטובה הוא רצה?! הנה אנו רואים שחז"ל מייחסים חשיבות מיוחדת של "לאכול מפריה ולשבוע מטובה". ובברכת מעין שלש אנו אומרים "ועל ארץ חמדה טובה ורחבה שרצית והנחלת לאבותינו לאכל מפריה ולשבוע מטובה".

אין תורה כתורת ארץ ישראל
ארץ ישראל לא משתבחת רק בפירותיה אלא גם בתורתה, ואומרים חז"ל שאין תורה כתורת ארץ ישראל. ועינינו רואות שיש תלמודי תורה וישיבות לרוב בחו"ל שספונים בהם מאות בחורים הממיתים עצמם באהלה של תורה, אבל בכל זאת אין תורה כתורת ארץ ישראל. פעם ביקרתי בישיבה בחו"ל ובה כאלף בחורים, ושאלתי אותם באיזה עניין הם עסוקים ואמרו לי, ואמרתי חידושים מאותה הסוגיה, והיה שם רב אחד שאמר לי שיש לו קושיה על דבריי אלא שאינו שואל משום כבוד ארץ ישראל, וכן אמר לי על דבר נוסף שאמרתי. מששמעתי כך אמרתי לו שאני יודע היטב מה הוא רוצה להקשות עליי ואמרתי לו את הקושיה, ואותו "מקשה" התפלא מאוד על כך, ואמרתי לו שתכף הדברים יתיישבו. אמרתי לו הנך רואה שאין תורה כתורת ארץ ישראל שיש לה סגולה מיוחדת. וזה היה בסייעתא דשמיא ללמדם לא לזלזל בארץ ישראל.

הרה"ג הירשפרונג ממונטריאול שבקנדה היה ידוע בגאונותו העצומה ובבקיאות בש"ס, ואמרו עליו שאם יכניסו סיכה בש"ס בעמוד מסוים, הוא ידע להגיד בדיוק מהי המילה שעליה נמצא חוד הסיכה בעוד כמה דפים. פעם מסרתי שיעור בישיבה שלו, והוא הקשה עליי בטענה שכך הוא רגיל ולא יכול להתאפק, ואמרתי לו שימתין עד שאיישב את הדברים על פי דברי רש"י במקום אחר בש"ס, והוא מייד נזכר וצוטט לי את דברי רש"י בעל פה. ולמעשה הוא היה גאון מיוחד.

סברי מרנן - לחיים
נוהגים שהמקדש אומר בעת הקידוש "סברי מרנן" והשומעים עונים "לחיים". וטעם הדבר הוא, מכיון שכתוב שאדם ל"ע חייב מיתה היו משקים אותו יין וקטורת לבונה, ולכן אנו נוהגים לומר "סברי מרנן לחיים", שאנו לא כאותו אדם.

יש שנוהגים בעת אמירת "לחיים" להשיק את הכוסות, ויש שנתנו על כך טעמים שונים, יש מי שאמר שהטעם הוא כי העין רואה, והפה טועם וגם האוזן צריכה לשמוע, אך כל זה דברים בטלים, אלא הטעם הוא: כי לעיתים הכוס של אחד משומעי הקידוש היה חסר יין, ולאחר שמקדש היו מוסיפים לו יין מהכוסות האחרים שיהיה כוס מלא ברכת ה', ומזה נבע הענין של השקת הכוסות.

הבדלה בט"ב שחל ביום ראשון
השנה חל תשעה באב ביום ראשון, ואנחנו עשינו הבדלה על יין במוצאי תשעה באב. וכבר הזכרנו שמי שצריך לאכול מחמת חולי וכדו' חייב להבדיל על הכוס לפני שהוא אוכל, וכיון שגם אדם זה צריך להיזהר מלשתות יין בתשעה באב, לכן הטוב ביותר שיסחט ענבים, ועל מיץ ענבים זה, יבדיל. כתב הרמב"ם (פכ"ט מהל' שבת הי"ז) "וסוחט אדם אשכול של ענבים ומקדש עליו" - הכוונה שסוחט בערב שבת, ומקדש עליו בליל שבת.

סחיטת לימון
ישנה מחלוקת גדולה אם מותר לסחוט לימון בשבת או לא. י"א שמותר לסוחטו לתוך כוס ריק, ואומר הרדב"ז שבמצרים היו מכינים חביות של מיץ לימון, כלומר הייתה רגילות לסוחטו, ואם כן דינו כשאר הפירות שרגילים לסוחטם, ואסור. ולמעשה, מותר לסחוט לימון על דבר מוצק, כגון: סלט, לחם או תפו"א וכדו', אבל לסוחטו לתוך משקה כגון מרק, תה או מים - אסור מפני שהופך אוכל למשקה. אבל רשאי לשים פלח לימון בתה (עיין לשו"ע סי' ש"כ סעי' ו', ועיין לכה"ח שם ס"ק ל"ו).

היין שהפך לחומץ
הגמרא בברכות (דף ה' ע"ב) מספרת על רב הונא שהיו לו ארבע מאות חביות של יין והם נהפכו לחומץ. באו לפניו רב יהודה ורבנן וי"א רב אדא בר אהבה וחכמים ואמרו לו שמא כבודו יעיין במעשיו. אמר להם רב הונא וכי אני חשוד בעיניכם?! אמרו לו וכי הקב"ה חשוד שעושה דין בלא דין. אמר להם, אם תשמעו איזה דבר עלי תאמרו לי. אמרו לו שמענו שאתה לא נתת לאריס שלך את חלקו בזמורות הגפן. אמר להם רב הונא, הרי הוא גונב ממני ואני עוד אשלם לו ?! אמרו לו את מה שמוטל עליך לעשות אתה צריך לעשות. ואכן רב הונא הלך ושילם לאריס. ואומרת הגמרא, איכא דאמרי, שהחומץ חזר ונהפך ליין, ואיכא דאמרי שהחומץ התייקר ונמכר במחיר של יין (כי י"א שפרצה מחלה שרפואתה היא חומץ). ולכאורה מה הנ"מ בין שתי הלישנות הללו אם החומץ הפך ליין או שהוא התייקר. אלא, אם עשה רב הונא תשובה מאהבה - העבירות הופכות למצוות ולכן החומץ הפך ליין, ואם עשה תשובה מיראה - החומץ נשאר חומץ אלא שהוא התייקר.

לא תעשון כן לה' אלוקיכם
כל אבן ואבן בבית המקדש היא קדושה, והנותץ אבן מביהמ"ק עובר משום "בל תשחית" ומשום "לא תעשון כן לה' אלוקיכם", וה"ה בבית הכנסת שהוא מקדש מעט. ואסור להשתמש בשום דבר שבבית הכנסת לשימוש פרטי של האדם.

ואני רגיל תמיד לספר, פעם רצו הגבאים בבית הכנסת שלנו לקבוע מדף בקיר של בית הכנסת ליד המקום שבו אני יושב כדי שאוכל להניח עליו את הכובע בימי הקיץ החמים. ואמרתי להם שאסור לעשות זאת וזה לאו מדאורייתא שנאמר "לא תעשון כן לה' אלוקיכם" (דברים יב, ד), כיון שעושה חור בקיר ביהכ"נ לשימוש פרטי. אבל אם הגבאים מחליטים להוסיף למשל נברשת ואז צריכים לקדוח או לחפור להעביר את חוטי החשמל - מותר. ואמרו המפרשים, יש אנשים שמטבעם ידיהם ממשמשות בכל דבר, ולעיתים הן שוברים איזו חתיכה קטנה מהכסא בבית הכנסת, ויש בזה משום "לא תעשו כן לה' אלוקיכם". ואמרו חכמי המוסר, שמהפסוק "לא תגנב" אנו לומדים שאדם צריך להיזהר שלא יגנוב או ירמה את עצמו, ולא ימצא לעצמו כל מיני היתרים.

מעלת בני ארץ ישראל
ואומר הרב בעל ארץ החיים סתהון (ביו"ד רנ"א דף 165 דפוס כתב רש"י) ידעו בני חו"ל את מעלתם של בני ארץ ישראל, כי הרמב"ם כותב שאילולי קידוש החודש בארץ לא היו יודעים בחו"ל מתי יחול ר"ח ומתי יחולו מועדי ישראל. ועיין באבן עזרא (בראשית לג, יט) שכתב וז"ל: "הזכיר זה הכתוב להודיע כי מעלה גדולה יש לארץ ישראל, ומי שיש לו בה חלק חשוב הוא כחלק עולם הבא", עכ"ל.

בזמן הגמרא אסרו להוציא פירות מארץ ישראל לחו"ל (עיין חו"מ סי' רל"א). והתירו בזמנו להוציא אתרוגים לחו"ל משום ישוב ארץ ישראל כיון ששם הם נמכרו ביוקר (עיין לארץ החיים סתהון יו"ד סי' של"א סי"ט ד"ה בהג"ה י"א). וכן מובא שהיה אסור להוציא ספרים מארץ ישראל לחו"ל.
כיום מדפיסים ושולחים ספרים לחו"ל אבל משאירים גם כאן ספרים, וממילא הם לא נמכרים ביוקר.

ויהי רצון, שהקב"ה ייטע את כל אנשי ארץ ישראל על אדמתם ולא ינטשו עוד מעל אדמתם. ונזכה לגאולה שלמה בביאת הגואל ובבנין אריאל בב"א.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il