בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • עקב
קטגוריה משנית
  • מדורים
  • קול צופיך - הרב מרדכי אליהו
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

חנה בת חיים

undefined
5 דק' קריאה
פרשת השבוע פותחת בפסוק (דברים ז, יב):
"וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר ה' אֱלֹקֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ".

ומבאר רש"י, וז"ל: "אם המצות הקלות שאדם דש בעקביו תשמעון".

לעיתים אדם חושב על כמה עברות שהם קלות ומזלזל בהם, ועל כך מזהירה התורה, מפני שדרכו של היצר הרע לפתות את האדם לעבור על עברות קלות ואומר לו 'מה בכך הרי אלו עברות קלות ולא יאונה לך כל רע', וכשאדם נכשל בעברה קלה כבר נפל ברשתו של היצר, ואז הוא מפתה אותו לעבור עבירה נוספת עד שירחיק אותו מאוד, וזהו שאומרים חז"ל "עבירה גוררת עבירה" (אבות פ"ד משנה ב').

עבירות שאדם דש בעקביו, אלו עבירות שאינו שם ליבו אליהן, וכגון: בשבת ישנו איסור לנגוע בחפצים ללא שום צורך, ולפעמים אדם מעביר כלים שונים ממקום למקום בשולחן ללא שום מטרה, ועלול לעבור בזה על איסורים "קלים" דרבנן (ועיין לבא"ח מקץ אות א' למאורות יוסף שם).

ועוד נראה לבאר, שאדם עלול להיכשל בעברות קלות בעקב שבנעליו. הן ידוע שאיסור כותב בשבת מדאורייתא, הוא כשכותב שתי אותיות ומתכוון לכתיבה. ופעמים שאדם כותב מבלי משים, למשל, כשהולך על גבי חול ומשאיר סימן של מספר הנעליים השקוע או הבולט בתחתית הסוליה, ואמנם אין בזה איסור אפילו מדרבנן, אבל אם אדם מראה לחברו את הסימן או את המספר שנחרט בחול, יש בזה איסור מדרבנן, וזהו שאדם עובר על איסור קל "בעקביו".

וכל מדוי מצרים הרעים אשר ידעת
התורה מפרטת את הטובה שמגיעה למי שלא הולך אחר חוקות הגויים ותועבותיהם, וז"ל (דברים ז, יד - טו):
"ברוך תהיה מכל העמים לא יהיה בך עקר ועקרה ובבהמתך. והסיר ה' ממך כל חולי וכל מדוי מצרים הרעים אשר ידעת לא ישימם בך ונתנם בכל שונאיך".

שואל בעל ה'זבחי צדק' (הרה"ג רבי עבדאללה סומך זצ"ל ראש בית המדרש הגדול "בית זילכה" בבגדד ורבו של מרן בעל הבא"ח) מה הכוונה "וכל מדוי מצרים הרעים אשר ידעת "? הפשט הוא, עשר המכות שקיבלו המצרים במצרים. אבל הרי בהגדה של פסח אנו מוסיפים שעל הים לקו המצרים ארבעים מכות, וי"א חמישים מכות, וי"א מאתיים מכות וכו'. וכי מה אכפת לנו מנין המכות שלקו המצרים? אלא מבאר זאת הגאון רבי עבדאללה סומך זיע"א ואומר, שהוסיפו את מנין המכות והמחלות כדי לקיים בהם הפסוק "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך". כי אם היה מונה רק את עשר המכות היו אומרים רק אלו נקראים מחלה, על כן מנה את כולם כדי לכלול את כל סוגי המחלות שמהם אנו ניצולים.

דבר נוסף, ידוע שאין השבע מכיר בצערו של הרעב, ואין העשיר מכיר בצערו של העני. אם היתה באה המכה על המצרים במצרים, למשל מכת דם היו אומרים ישראל אין בזה כלום שהרי יכולים המצרים לקנות מים בכסף ולשתות. וכמו ששמענו בשם חכם מנשה שלו ששמע משמו של הבא"ח, שהיו אומרים ישראל אם באה מכת שחין שישימו עליה משחה או 'טלק' והמכה תסור. כלומר עם ישראל לא הרגישו את טעם המכה, וממילא הם עלולים לזלזל במכות שהביא הקב"ה על המצרים. מה עשה הקב"ה? נתן לישראל חמש דקות מכל מכה, למשל את מכת שחין, והם התחילו להתגרד, וכששמו 'טלק' זה נהיה בוער, וכששמו משחה זה היה ממש שריפה, ואז מיד פסקה המכה. ואז כשהם ראו שכואב למצרים הם הבינו מהי עוצמת כל מכה ומכה שהביא עליהם הקב"ה, וידעו להעריך את עוצם חסדיו של הקב"ה שהצילם מאותם חוליים. ולכך נאמר " אשר ידעת " - אתה הרגשת את הכאב הזה, וכל זאת לא אשים עליך כי אני ה' רופאיך, אז שמתי לצורך, ועתה לא אשים.

העושר השמור לעם ישראל לעתיד לבא
התורה מבטיחה (שם, יד) "בָּרוּךְ תִּהְיֶה מִכָּל הָעַמִּים לֹא יִהְיֶה בְךָ עָקָר וַעֲקָרָה וּבִבְהֶמְתֶּךָ". הפשט הוא, שגם בקרבך וגם בקרב הבהמות שלך לא יהיה עקר ועקרה. עוד נראה לבאר על פי המעשה המובא במדרש שממנו לומדים כמה טובה וברכה מחכים לנו לימות המשיח, וז"ל המדרש (בר"ר וישלח ד"ה ויאמר יעקב):
"חד עמא דארעא א"ל לר' הושעיה אם אמרת לך חדא מילתא טבא את אמרת בצבורא מן שמי. (עם הארץ אחד אמר לרבי הושעיא רבה, אם אני אומר לך דבר תורה, אתה תאמר אותו בציבור בדרשה שלך בבית המדרש בשמי). א"ל מה היא (שאל אותו רבי הושעיא מה הדבר שאתה רוצה לומר לי)? א"ל אותו עם הארץ: כתוב בפרשת וישלח (לב, טו- טז) שיעקב אבינו שלח לעשיו "עזים מאתיים ותישים עשרים רחלים מאתיים ואילים עשרים. גמלים מניקות ובניהם" וכו'.

ולשם מה שלח לו יעקב את כל אלה? כיון שהוא פחד מעשיו, אמר אכפרה פניו. אמר אותו עם הארץ לרבי הושעיה: כל אותן הדורונות שנתן יעקב לעשו עתידין אומות העולם להחזירן למלך המשיח מאי טעמא מלכי תרשיש ואיים מנחה ישיבו , יביאו אין כתיב כאן, אלא ישיבו (כתוב בתהלים בפרק ע"ב העוסק במלך המשיח "לפני יכרעו ציים ואויביו עפר ילחכו. מלכי תרשיש ואיים מנחה ישיבו , מלכי שבא וסבא אשכר יקריבו ", מדוע כאן נאמר 'ישיבו' וכאן נאמר 'יקריבו'?) אמר ליה (רבי הושעיה): חייך מילא טבא אמרת ומשמך אנא אמרה בציבורא - התפעל רבי הושעיא מביאור זה ואמר זה הפירוש של הפסוק הנ"ל "ובבהמתך" - אפילו בבהמין שלך, כלומר בעגלונים הפשוטים שבעם, אין "עקרוּת" בדברי תורה.

והשאלה היא, הכיצד ישיבו אומות העולם את המתנות שנתן יעקב לעשיו?
ניתן להמחיש זאת עפ"י המסופר בגמרא (תענית כ"ה ע"א), פעם אחת באו אנשים ואמרו לרבי חנינא בן דוסא שהעיזים שלו אוכלות פירות וירקות גזל. אמר להם רבי חנינא: לא יתכן הדבר, ואם כדבריכם, יאכלו דובים את העיזים, ואם כדברי שאינן אוכלות בגזל, כל עז תביא דב בקרניה, וכן היה, כל עז הביאה דב בקרניה.

ואומרים חז"ל מהיכן היו לרבי חנינא עזים, הרי הוא היה עני, והיה אוכל רק קב חרובים מערב שבת לערב שבת? אלא אומרים חז"ל, שפעם אשתו של רחב"ד מצאה תרנגולות בפתח ביתם קשורות עם חוט אדום, והכריז עליהן, אך אין דורש, והוא גידלן בביתו, והתרנגולות דגרו על ביצים ויצאו עוד אפרוחים, ומשרבו ביותר, מכרם וקנה עזים. וכל מה שקנה שייך לבעל האבידה (למרות שמהדין לא היה צריך לעשות כן אלא למוכרם ולשמור את הכסף לבעל התרנגולים). יום אחד שמע רבי חנינא אדם אחד ליד ביתו האומר לחבירו: לפני כמה שנים שכחתי כאן תרנגולות. אמר לו רבי חנינא כיצד הן נראו וכו' וענה לו הלה שהיו קשורות כך וכך. אמר לו רבי חנינא בא ואתן לך אותם, הנה כל העזים האלו שלך.

כך גם כן לעתיד לבוא, עתידים אומות העולם לשלם לעם ישראל את כל חובותיהם על כל מה שגזלו אותם במשך כל ההיסטוריה, ואז יהיה החוב כל כך גדול, שלא יספיקו כל מדינות אמריקה ואוסטרליה ויפן וכדו' לכסות את כל החוב, כולל החוב מה שנתן ושלח יעקב אבינו לעשיו אחיו מחשש שיזיק לו.

שמירת הארץ
התורה מבטיחה בסוף הפרשה (שם יא, כג):
"וְהוֹרִישׁ ה' אֶת כָּל הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלִּפְנֵיכֶם וִירִשְׁתֶּם גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִכֶּם'. כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם יִהְיֶה מִן הַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן מִן הַנָּהָר נְהַר פְּרָת וְעַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן יִהְיֶה גְּבֻלְכֶם. לֹא יִתְיַצֵּב אִישׁ בִּפְנֵיכֶם פַּחְדְּכֶם וּמוֹרַאֲכֶם יִתֵּן ה' אֱלֹקֵיכֶם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּדְרְכוּ בָהּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם".

מפסוקים אלו אנו יכולים לשמוע את זעקת התורה על העוול הנורא שנעשה בימים אלו לאותם אנשים יקרים וחשובים חלוצי ההתיישבות ומפריחי השממה, ועליהם אמרנו "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה", שגורשו מביתם בזלזול בוטה ואפילו לא דאגו לכבודם ולמקום הולם שיקלוט אותם, והם מטלטלים ממקום למקום. אמנם אנו נמצאים כאן במזרח הארץ בירושלים, אבל לבנו אתם בדרום, ואנו זועקים מכאן את זעקתו של ירמיהו הנביא (ירמיהו ב, יב-יג) "שֹׁמּוּ שָׁמַיִם עַל זֹאת וְשַׂעֲרוּ חָרְבוּ מְאֹד נְאֻם ה'. כִּי שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים אֲשֶׁר לֹא יָכִלוּ הַמָּיִם". הנביא מתריע בכמה וכמה מקומות שארץ ישראל שייכת לקב"ה והוא נתנה במתנה לעם ישראל, ואין שום אפשרות או זכות לשום גורם בעולם לתת אפילו גרגיר אחד ממנה לאחרים, ועל אחת כמה וכמה לאויבינו, וזהו שתים רעות עשה עמי - לא רק שלקחו לנו חלק מהארץ, אלא גם יתנוהו לאויבינו?! ואנו מקוים ובטוחים שהקב"ה יהפוך הכל לטובה בקרוב. וגם ל"מנהיגים" שרואים עצמם ראשי העם אין זכות ולא שום רשות לתת חלק ולו הקטן ביותר מאר"י לעם אחר, ובפרט לאויב.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il