בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • שיעורים במסכת קידושין
לחץ להקדשת שיעור זה
קידושין דף ב ע"א

שווה כסף

undefined

הרב יאיר וסרטיל

אב תשע"ח
8 דק' קריאה
משנתנו אומרת שניתן לקדש את האשה בפרוטה ובשווה פרוטה והגמרא אינה דנה ואינה מבארת מהו המקור לכך. בדף טז ע"א הגמרא עוסקת בעבד עברי ואומרת שיכול לפדות את עצמו אף בשווה כסף ולא רק בכסף ממש, והמקור לכך הוא מהריבוי "ישיב" האמור בפרשה, וכן כותבת בבבא קמא ז ע"א לגבי תשלום דמי נזיקין, ששווה כסף מועיל כי גם שם יש ריבוי "ישיב". בשבועות ד ע"ב עוסקת בפדיון הבן ולומדת שמועיל שווה כסף מכלל ופרט וכלל 1 שדנים כעין הפרט ולכן מרבים כל דבר המיטלטל וגופו ממון.
התוס' (ד"ה בפרוטה) למדים מכך שמסברא איננו אומרים ששווה פרוטה כפרוטה אלא צריך לימוד מיוחד מכך, ושואלים לפי זה מה המקור שגם בקידושין יועיל שווה פרוטה, ומתרצים שיש ללמוד בבניין אב מעבד עברי, ואין לומר שעבד עברי ונזיקין הם שני כתובים הבאים כאחד ואם כן אין ללמוד מהם, כי אפשר לעשות 'צריכותא' ביניהם ולומר ששניהם נצרכים ובמקרה כזה כן ניתן ללמוד מהם למקרים אחרים 2 . גם רש"י (ח ע"א ד"ה שוה כסף) צעד בדרך זו וכתב שלומדים זאת מ"ישיב" האמור בעבד עברי.
לעומתם, הראשונים מגולת ספרד הלכו בדרך אחרת. הרמב"ן (ד"ה בדינר) והמאירי (ד"ה מעכשיו) כותבים שבכל מקום שנעשית עיסקה מרצון שני הצדדים פשוט מסברא שגם שווה כסף בכלל כסף שהרי המקבל מתרצה ומסכים, ודווקא בעבד עברי שרשאי לפדות את עצמו בעל כרחו של האדון הייתה סברא לומר שאינו יכול לשלם שווה כסף אלא האדון יכול לדחותו שיטרח וימכור בעצמו ויביא לו מטבעות כסף, וכן בנזיקין שיכול לפרוע בעל כרחו של הניזק, הייתה סברא שהניזק יכול לדחותו שישלם לו דווקא ממיטב שדהו כפי שנכתב בפסוק, ולכן נצרך חידוש ללמדנו שמועיל גם שווה כסף.
באופן דומה מאוד כתב הרשב"א. הרשב"א (ד"ה בדינר) כותב כרמב"ן שלגבי עבד עברי הואיל ופודה עצמו בעל כרחו של האדון הייתה סברא לומר שאינו יכול לשלם שווה כסף, ומוסיף שגם לגבי נזיקין הואיל וכתוב "מיטב שדהו" היינו סוברים שהכוונה דווקא לכסף או לשדה עידית, ולכן נצרך ריבוי שאף שווה כסף מועיל. לשונו מאוד דומה לרמב"ן אך הוא לא הזכיר לגבי נזיקין את הסברא שהתשלום נעשה בעל כרחו וזו הסיבה להווה אמינא שצריך דווקא כסף, ומשמע מדבריו שההווה אמינא נבעה רק בגלל שמפורש בפסוק "מיטב שדהו" 3 , וכן הבין האבני מילואים (כז ס"ק ג) ואכן התקשה מדוע הרשב"א נזקק לכך ולא תירץ כפי שכתב לגבי עבד.
התוס' כתבו שבנזיקין נזקקנו לפסוק ולא יכולנו ללמוד מעבד משום שניתן היה לדחות שדווקא בעבד הקלה התורה כדי שלא יטמע בין עובדי כוכבים. לאור זאת מקשה העצמות יוסף שהואיל ולא ניתן ללמוד קידושין מעבד עברי בלבד מהסיבה הנזכרת, אפשר ללמוד רק מבניין אב מעבד עברי ומנזיקין יחד, ואם כן הואיל ובנזיקין יש דין שצריך לשלם דווקא ממיטב אי אפשר ללמוד לקידושין מעבר לדין שבנזיקין, ולא נכשיר קידושין בשווה כסף אלא אם משלם ממיטב. האבני מילואים (כז ס"ק ג) הביא קושייתו וביאר שכאשר מקדש במטלטלין לא קשה כי מטלטלין תמיד נחשבים למיטב, אך הקושי הוא למקרה שמקדש בקרקע (להלכה אנו פוסקים כדעות שניתן לקדש גם בקרקע).
קושי נוסף מעלה האבני מילואים מדברי רבנו תם בבבא קמא (ט ע"א תוד"ה רב הונא). רבנו תם מחדש שאם יש למזיק כסף יכול הניזק לדרוש שישלם לו מעות ולא יתן לו קרקע. לפי זה קשה, מניין שניתן לקדש אשה בקרקע אפילו כשיש לבעל כסף, הרי אם המקור הוא מבניין אב מעבד ונזיקין, אי אפשר ללמוד מעבר לדין שבנזיקין ושם שווה כסף מועיל רק כשאין לו כסף.
כדי לתרץ מחלק האבני מילואים בין שני אופנים. אופן אחד הוא שהתורה מגדירה סוג מסויים של התשלום הנצרך אלא שהמקבל מתרצה לקבל גם סוג אחר. האופן השני הוא ששני הסוגים נכללים במה שהתורה דרשה אלא שהתורה ייפתה את כוחו של המקבל ונתנה לו זכות לדרוש את הסוג הטוב שביניהם. לגבי האופן הראשון לא תועיל התרצות של המקבל כי סוף סוף לא פעל כפי שהתורה דרשה (כשם שלא תועיל התרצות של האשה להתקדש ללא קבלת שום כסף או שווה כסף אלא על ידי עשיית פעולה כל שהיא שיסכימו עליה), אך באופן השני שזו רק זכות של המקבל הוא רשאי למחול ולוותר עליה. הדין לשלם עידית ולא זיבורית וכן הדין שכשיש כסף צריך לשלם כסף ולא קרקע או מטלטלין שייכים לאופן השני, שהכל מוגדר כפירעון (לאחר שנתרבה שווה כסף מ"ישיב") אלא שיש זכות למקבל לדרוש את הטוב יותר, ולכן ודאי שהתרצות מועילה, וממילא בקידושין ששניהם מסכימים ויש התרצות – אין שום חיסרון ומועיל (לאחר שלמדנו בבניין אב מנזיקין ומעבד).
לפי העולה מדבריו, בנקודה זו נחלקו הראשונים – כיצד להגדיר את המקרה של שווה כסף, האם הוא שייך לאופן הראשון או לשני וממילא אם מועילה התרצות וניתן לדעת דין זה מסברא או שזקוקים לחידוש מיוחד מהתורה. נפרט בהמשך.
לאור זאת, ניתן למנות בצורה מדורגת שלושה מקרים:
המקרה הראשון הוא קידושין בפחות משווה פרוטה. פחות משווה פרוטה לדעת כולם לא מוגדר ככסף, ולכן בכך כולם מודים שלא תועיל התרצות של האשה, כפי שכותב הר"ן בפירוש (ד ע"א בדפי הרי"ף ד"ה גרסי').
המקרה הקיצוני לצד השני הוא מיטב בנזיקין. לדעת כולם התרצות של הניזק מועילה ויכול לקבל גם זיבורית, ויתירה מזו, מבואר בגמרא בבבא קמא שאם הניזק מעדיף הוא רשאי לדרוש דווקא זיבורית. הסיבה לכך היא שכשהתורה כתבה שצריך לשלם מיטב שדהו היא כתבה זאת רק כזכות של הניזק. הדברים נכונים גם לגבי הדין של שווה כסף בנזיקין לאחר שנתרבה מ"ישיב" שנחשב לפירעון. למרות שנחשב לפירעון סובר רבנו תם שיש לניזק זכות לדרוש דווקא כסף במקום שיש, אך גם לדבריו אין זו אלא זכות וייפוי כח אולם עדיין יש שם פירעון על שווה כסף.
המקרה האמצעי הוא שווה כסף בקידושין (ששם לא נאמר "ישיב"), וכאמור בכך נחלקו הראשונים. הרמב"ן והרשב"א הבינו שמקרה זה שייך לאופן השני וכשהתורה כתבה כסף יש זכות למקבל לדרוש דווקא כסף אך שווה כסף אינו נחשב לסוג אחר לגמרי ולכן במקרה שיש התרצות ודאי מועיל, ודווקא בעבד עברי שהפדיון נעשה גם בעל כרחו נזקקה התורה לחדש שיכול לפדות גם בשווה כסף, כי לולא החידוש היינו אומרים שזכות האדון לדרוש דווקא כסף 4 . לעומת זאת רש"י ותוס' הבינו שללא פסוק מפורש שווה כסף נחשב לסוג אחר ואינו בכלל כסף, ולכן גם בקידושין שיש התרצות צריך לימוד מיוחד כדי ללמדנו שאף שווה כסף מועיל.

תלייה במהות קניין כסף
בסוגיית 'קניין כסף וקידושי כסף' ראינו שנחלקו הפוסקים מהי המהות של קניין כסף. לדעת הט"ז זו פעולה קניינית בלבד כשאר הקניינים ולדעת הסמ"ע מהות הקניין היא תמורה. אם המהות היא פעולה קניינית כדעת הט"ז, נראה שמוכרחים לומר כ תוס' שאי אפשר מסברא לרבות שווה כסף, ולכן נראה שהרמב"ן והרשב"א סברו שמהות הקניין היא תמורה. לעומת זאת, אם המהות היא תמורה מסתבר מאוד כרמב"ן וכרשב"א שאין לחלק בין כסף לשווה כסף שהרי גם שווה כסף מהווה תמורה, אך יש מקום לומר שלמרות שהמהות היא תמורה, התורה רצתה שיקנו דווקא במעות משום שברוב הפעמים אנשים משלמים על הדברים שקונים בכסף ממש ולכן זהו הביטוי הכי מובהק של תמורה, והואיל וכל הקניינים הם כאלו שבאים לבטא את הקניין (או מצד שמראה בעלות או מצד תמורה או מצדדים אחרים) נקבע שדווקא כסף ממש יועיל, וכעין זה כתב הברכת אברהם (בענין שוה כסף) ואחרונים נוספים.
אך קשה 5 , אם לפי התוס' קידושי כסף הם מצד פעולה קניינית בלבד ולא מצד תמורה, כיצד ניתן ללמוד בבניין אב מנזיקין ועבד עברי, הרי בנזיקין התשלום הוא בתורת פירעון ותמורה, ובפשטות גם בפדיון עבד עברי, כפי שיובא בהמשך בשם האבני נזר, ואם כן אפשר לומר שדווקא בשניהם מועיל שווה כסף, ולא ניתן ללמוד לקידושין ששם נתינת הכסף אינה בתורת תמורה. ויש לומר שהלימוד אינו מפדיון עבד עברי אלא מקניית עבד עברי. נמצא שלפי הרמב"ן הריבוי מהפסוק נאמר בעיקר ביחס לפדיון שכן הקנייה היא מרצון ובכך לא זקוקים לפסוק, אך לפי התוס' אין חילוק בין מקרים שיש בהם התרצות למקרים שלא, וגם לקניית עבד נצרך פסוק (וכפי שכתב רש"י (ח ע"א ד"ה ישיב) "לרבות שוה כסף לענין פדיו וכיון דמיפרוק ביה איקנויי נמי מקנה ביה, דכתיב גאולתו מכסף מקנתו") הואיל ובקנייה הכסף לא משמש כתמורה, ומכך ניתן ללמוד לקידושין.

מדוע שווה כסף נחשב ככסף?
האבני נזר (אה"ע סימן שפז) מסביר ששווה כסף יכול להיחשב ככסף משני טעמים – או מטעם שניתן למוכרו ולקבל כסף תמורתו או שמצד עצמו נחשב ככסף (כלומר, שכשהתורה הצריכה כסף אין קפידא דווקא במטבעות אלא העיקר הוא הערך הממוני). וכותב שהטעם הראשון נכון גם ללא גילוי מיוחד מפסוק, אלא שבמקרה זה הוא מוגדר כדבר שאין גופו ממון כמו שטרות, כי כמו שלשטרות אין ערך ממוני עצמי אלא אפשר להשיג על ידם ממון כך שווה כסף מוגדר כמטבעות כסף רק מצד שניתן להשיג על ידו מטבעות כסף. ואילו במקרה שיש ריבוי מיוחד מהפסוק כמו בעבד עברי אנו למדים ששווה כסף ככסף ממש (כלומר, שלגבי הלכה זו העיקר הוא הערך, ולכן מועיל מצד עצמו) ואז אינו נחשב כדבר שאין גופו ממון.
על פי זה הוא מיישב את קושיית התוס' מניין שבקידושין שווה כסף ככסף. הוא הולך כדרך הראשונים שבקידושין אין צורך בפסוק, אך מנמק באופן שונה מהם את הטעם שבעבד ובנזיקין כן צריך פסוק. הוא מסביר שבקידושין אין בעיה לקדש גם בשטרות ובדברים שאין גופם ממון, ואם כן די בטעם הראשון כדי להכשיר, והטעם הראשון ידוע לנו מסברא גם ללא פסוק. לעומת זאת בפדיון הבן ובהקדש שלא מועיל שטרות שווה כסף לא מועיל מהטעם הראשון ולכן שם נזקקנו לפסוק מיוחד שמגלה לנו שלגבי הלכות אלו אין צורך דווקא במטבעות אלא העיקר הוא הערך ולכן גם שווה כסף מועיל. כמו כן בפירעון חוב של נזיקין, מבואר בשו"ת הרשב"א (חלק ג קלז) שאי אפשר לפרוע בחוב שיש לו על אחרים כי זה מחוסר גוביינא, ואיננו אומרים שסוף סוף החוב הזה הוא שווה כסף וניתן למוכרו תמורת כסף, ולכן לא די בטעם הראשון ונזקקים לפסוק, והוא הדין לפדיון עבד הואיל וגם הפדיון מוגדר כפריעת חוב, שהרי מתברר למפרע שהכסף שהאדון נתן לו בעת קנייתו (עבור השנים הבאות שבסוף לא יעבדנו בהם) הפך להלוואה. אם כן, עולה מדבריו שהנפקא מינה בין הטעמים היא למקרה שבו לא מועיל דבר שאין גופו ממון.
הוא כותב נפקא מינה נוספת בין הטעמים. כמובא למעלה, הר"ן (ד ע"א בדפי הרי"ף ד"ה גרסי') חכך לומר שלמרות שבפדיון הבן מועיל לומר על דבר השווה פחות מחמישה סלעים "לדידי שווה חמישה סלעים", לא מועיל לומר בקידושין על פחות משווה פרוטה "לדידי שווה פרוטה" כי לא ניתן על ידי כך להפוך דבר שאינו מוגדר כלל כממון לממון. האבני נזר מסכים עם דין זה אך מטעם אחר. לדעתו החילוק אינו בין פחות משווה לפחות מחמישה סלעים, אלא בין קידושין לפדיון הבן. דווקא בפדיון הבן שלמדנו מפסוק את הטעם השני ושווה כסף מוגדר ככסף מועיל לומר "לדידי שווה לי", אך בקידושין שלא חודש טעם זה אלא שווה כסף מועיל רק מטעם שאפשר להשיג על ידו כסף, לא מועיל "לדידי שווה" שהרי אם רק עבורו שווה לא ניתן למוכרו ולהשיג על ידו כסף.




^ 1."ופדויו מבן חדש – כלל; בערכך כסף חמשת שקלים – פרט; תפדה - חזר וכלל".
^ 2.המהרש"א מבאר שאין לומר שיש גם את המקור של פדיון הבן ואם כן שוב אין למדים מהם, כי בפדיון הבן שהלימוד הוא מכלל ופרט וכלל ממעטים גם קרקע, ואם כן על כרחך אין ללמוד משם לקידושין, שהרי אשה מתקדשת בקרקע.
^ 3.גם הרמב"ן הזכיר את הפסוק "מיטב שדהו", אך צריך עיון מדוע, הרי כפי שכתב הפריעה בנזיקין יכולה להיעשות בעל כרחו של הניזק ומטעם זה זקוקים לפסוק שיחדש שמועיל שווה כסף? ונראה שרק בא להעיר, שלא נקשה איך הייתה הווה אמינא בנזיקין שישלם כסף ממש הרי מפורש בתורה שניתן לפרוע גם בתשלום קרקע, לכן העיר שההווה אמינא הייתה שצריך כסף ממש או קרקע עידית בלבד אך לא שאר שווה כסף.
^ 4.צריך עיון כיצד מצד אחד אנו מפרשים את המילה "כסף" האמורה בתורה שפירושה דווקא כסף ולכן יש זכאות (לולא הריבוי "ישיב") לדרוש דווקא כסף, ומצד שני אנו מפרשים ששווה כסף אינו נחשב סוג אחר אלא כלול ב"כסף". ונראה שמצד ההגדרה הפרשנית של המילה הכוונה דווקא לכסף אלא שמסברא אנו מבינים שגם שווה כסף אמור להועיל, ולכן מבינים מכך שהתורה כתבה "כסף" שלא באה לשלול שכסף לא יועיל אלא רק באה לתת זכות לדרוש כסף. עוד יש לומר, שלמילה "כסף" אכן יש שתי פרשנויות. לפעמים הכוונה לפרשנות המצמצמת של מטבעות כסף ולפעמים לפרשנות המרחיבה של שווי כספי ופרשנות זו כוללת שווה כסף. מסברא אנו מפרשים בנזיקין שכוונת התורה דווקא לפרשנות המצמצמת של מטבעות כסף, הואיל והתשלום נעשה בעל כרחו, ואילו בקידושין ששני הצדדים מתרצים בכך מסתבר לפרש כפרשנות המרחיבה.
^ 5.אברהם יאלאו
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il