ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- קידושין
- שיעורים במסכת קידושין
המקדש במלווה
לגבי המקרה הראשון, רש"י מנמק שאינה מקודשת משום שקידושי כסף נלמדו מקיחת השדה מעפרון, ולכן כמו ברכישת שדה גם כאן יש להצריך שתהיה נתינה של משהו בשעת הקידושין. במלווה אין שום נתינה כי מלווה להוצאה ניתנה ולכן המעות שניתנו לה בעבר הן כבר שלה, ואם כן כעת הוא לא נותן לה שום דבר חדש אלא רק מוותר לה שלה תזדקק להשיב לו מעות אחרים. אפשר להסביר ברש"י שמבחינה משפטית לא מוגדר כלל שהיה כאן מעבר של כסף ממנו אליה, ואפשר להגדיר שאמנם ודאי היה כאן מעבר של שווי כספי, אך לומדים מעפרון שאין זה מספיק אלא צריך שתהיה נתינה ממשית 1 .
גם הרמב"ם (אישות ה, יג) מנמק ש"מלווה להוצאה ניתנה ואין כאן דבר קיים ליהנות בו מעתה שכבר הוציאה אותו דינר ועברה הנאתו" אולם בהלכות מכירה (ז, ד) הוא מכשיר זאת לגבי קניית קרקעות וכותב שניתן לרכוש על ידי מחילת מלווה, ומשמע שלדעתו זו בעיה דווקא בקידושי אשה, וצריך להבין את הטעם בחילוק זה, אם לגבי קניית קרקע נחשב כנתינת ממון מדוע לא מועיל לגבי קידושי אשה, ולהפך, אם לא מועיל לגבי אשה גם לא יועיל בקרקעות. בפרט קשה מהסוגיא בדף מז ע"א. שם הגמרא אומרת שאם מלווה להוצאה ניתנה אז גם לא יועיל בקרקעות. נעיר, שרש"י ביאר שמקור הדין לפסול קידושין במלווה הוא מקיחת השדה מעפרון, ומשמע בפשטות שהוא הדין בקיחת שדה, כפשט הסוגיא בדף מז ע"א, אך כפי שיובא בהמשך אין הכרח לדייק כך מרש"י ואדרבה האבני מילואים דייק מכך בדיוק להפך.
המגיד משנה שם מיישב שסמך על הסוגיא בבבא מציעא מו ע"ב, שממנה עולה שמהתורה ניתן לקנות פרה בדמי שור למרות שהחוב של דמי השור הוא בתורת מלווה. אך עדיין לא ברור מה הסברא לחלק.
האבני מילואים (כח ס"ק טז) עומד על כך ועונה שאכן גם מחילת מלווה מוגדרת כנתינת כסף, אך בקידושין לא די בכך אלא צריך שגם תהנה מהכסף הניתן לה, ובמלווה הואיל והכסף כבר היה בידה ההנאה כבר התקבלה וכעת אינה מקבלת הנאה. הדברים מדוייקים בלשון הרמב"ם שנימק "מפני שהמלוה להוצאה ניתנה ואין כאן דבר קיים ליהנות בו". צריך להסביר שאמנם כמובן המחילה היא שוות כסף ובוודאי שיש מכך הנאה, אך ההנאה אינה מגוף הכסף הניתן לה 2 . הוא מסביר שהמקור לחילוק זה הוא מהדין של המקדש במתנה על מנת להחזיר, שהגמרא ביארה שאינה מקודשת לפי שאינה נקנית בחליפין, ו התוס' (ד"ה לבר) ביארו שזו גזירה מדרבנן משום שדומה לחליפין, אך הרמב"ם (אישות ה, כד) נימק שאינה מקודשת משום שאם בסוף מחזירה את המתנה אין לה הנאה מהמתנה, משמע שלדעתו אין זו גזירה אלא מהתורה אינה מקודשת, ודינה שונה משאר מכר הנקנה גם על ידי הקנאת מתנה על מנת להחזיר, משום שאמנם נחשב לנתינת כסף אך בקידושין צריך שגם תהנה מהכסף.
יש לעיין בדברי האבני מילואים המנמק שאינה נהנית בשווה פרוטה במתנה על מנת להחזיר – מדוע, הרי אם מקבלת חפץ יקר על מנת להשתמש בו זמן מסויים ודאי יש בכך הנאה בשווי פרוטה? ודוחק לומר שמדובר במחזירה לו מיד שהרי הגמרא לא חילקה, וכן דוחק לומר שגזרנו על כל המקרים של מתנה על מנת להחזיר משום המקרה שמחזיר לה מיד, כי היה לגמרא לפרש זאת. עוד קשה מדברי הרמב"ם שנראה בהמשך, שניתן לקדש בהנאת מלווה, והרי גם את מעות המלווה היא מחזירה ואין זה עדיף ממתנה על מנת להחזיר. לכן נראה שוודאי יש כאן הנאה בשווי פרוטה, ובכל זאת אינה מקודשת בגלל שדעתה להתקדש תמורת מלוא השווי של המתנה שמקבלת, ואם צריכה להחזירה לא נהנתה בכל שוויה. מדוע אם כן בהנאת מלווה מקודשת? כאשר היא מפרשת שאין כוונתה להתקדש בכל ההנאה האפשרית מהחפץ אלא רק בחלקה היא מקודשת. לפי זה גם במתנה על מנת להחזיר אם יפרש שמקדשה בהנאה של הזמן שהמתנה תהיה אצלה עד שתחזיר תהיה מקודשת.
האבני מילואים מביא אפשרות נוספת כמקור לרמב"ם, מתוך דקדוק בדברי רש"י שכתב שבמלווה אינה מקודשת משום שהמקור הוא מעפרון ושם הייתה נתינה גמורה. למעלה דייקנו מכך שבפשטות לדעתו גם במכירת קרקע לא מועיל, אך האבני מילואים מדקדק להפך, משום שהדין שקרקע נקנית בכסף בכלל לא נלמד מעפרון אלא כמבואר בדף כו ע"א נלמד מ"שדות בכסף יקנו", ואם כן יש לדקדק שמלווה כן נחשבת לכסף אלא שלגבי קידושין יש לימוד מיוחד מעפרון לפסול, אך בשאר מכר מועיל משום ששם אין לימוד מיוחד. מקודם הסתפקנו אם לדעת רש"י מחילת מלווה כלל לא מוגדרת כנתינת כסף או שכן מוגדרת אלא שהתורה דרשה שתהיה כאן נתינה ממשית. בדברי האבני מילואים הללו מבואר כצד השני, ואף העלה מכך נפקא מינה שבמכר כן יועיל. גם אם נלך כצד זה נראה שעדיין לא מוכרחים לומר שרש"י מודה לרמב"ם שמועיל במכר, כי אפשר לומר שלדעתו לומדים מעפרון גם לקרקעות.
אבן האזל (ה, טו. בעיקר במילים "ובמה שבארנו") הולך בדרך אחרת ומסביר שהחיסרון הוא שלא נחשב לכסף. מדוע אם כן הבעיה קיימת דווקא בקידושין? הוא מתרץ על פי דרכו (ראה בסוגיית 'קניין כסף וקידושי כסף') שבקניין כסף מהות הקניין היא תמורה ואילו בקידושין נתינת הכסף מתפקדת כפעולה קניינית בלבד ולא בתורת תמורה. מבחינה משפטית מחילת חוב אינה מוגדרת כנתינת כסף אך בוודאי שהיא מהווה תמורה ולכן זה מועיל דווקא במכר ולא בקידושין.
המקדש בהנאת מלווה
את המקרה השני מפרש רש"י שהלווה לה כבר בעבר וכעת מרחיק לה את זמן הפירעון, ואומר לה שמקדשה באותה הנאה שהיא הייתה משלמת לו או לחברו פרוטה כדי שיפייסו לדחות את מועד הפירעון. כך פירש גם הרי"ף (ב ע"ב). יש לשאול לפי זה מדוע נזקקה הגמרא להגיע למקרה זה ולא כתבה בפשטות את המקרה המקביל למקרה הראשון, שמחל לה לגמרי על ההלוואה, בתוספת הפרט שקידשה בהנאת המחילה ולא בגוף המעות שמוחל עליהם. עוד יש לברר, אם ניתן לאור חידוש זה (שגם במקום שאין נתינה ממשית מכל מקום אפשר לקדש בהנאה) לקדש גם בהנאה של עצם ההלוואה, כלומר, בשעה שמלווה לה אומר לה שמקדשה בהנאה שהייתה משלמת לו או לחברו כדי לפייסו להלוות לה, או שמא יש לחלק.
הרמב"ן מתייחס לשאלה הראשונה ומסתפק מה באמת הדין במקדש בהנאת מחילה. לפי הסברו הראשון כל שכן שתהיה מקודשת, אלא שהגמרא נקטה במקרה של דחיית הפירעון מסיבה צדדית כדי ללמדנו שיש בו בעיה של הערמת ריבית. לפי הסברו השני במקרה זה אינה מקודשת, משום שהואיל ומרוויחה כאן מעות יש לחשוש שדעתה על המעות ולא על ההנאה, ובמעות אינה יכולה להתקדש משום שהם כבר היו שלה מאחר שמלווה להוצאה ניתנה. דין דומה לכך מצאנו בדף מח ע"ב, שיש צד לומר שהמקדש במלווה ופרוטה דעתה על המלווה ולא על הפרוטה ולכן אינה מקודשת. לפי ההסבר השני נוכל לפשוט גם את שאלתנו השנייה, שהרי כל שכן שבמקרה שמלווה לה ונותן לה כעת מעות יש חשש שדעתה על המעות ולא על ההנאה. ברש"י (ד"ה לא צריכא) עצמו מפורש כהסבר הראשון שכל שכן שהיא מקודשת.
רבנו חננאל (מובא ברמב"ן וברשב"א) פירש את המקרה השני, שהאיש נטל מהאשה את המעות וחזר ונתנם לה כדי להאריך את זמן הפירעון. לכאורה יש כאן הלוואה חדשה ואם כן הוא הדין בתחילת הלוואה שיכול לקדש בהנאה שמלווה לה, ואכן כך מפרש הרמב"ם (אישות ה, טו), שצעד כנראה בעקבות רבנו חננאל, ומפרש את דברי הגמרא שהרוויח לה זמן, שהכוונה היא שבעצם ההלוואה הרי הוא מרוויח לה את הזמן להחזקת המעות עד לזמן הפירעון. לדעתם לא ניתן לקדש בהנאת מלווה ללא נתינת מעות ממש, כי אם אין נתינת מעות ולא ניתן לקדש בסכום הממוני משום שמלווה להוצאה ניתנה לא יתכן שלקדש בהנאת המלווה יהיה עדיף וכן יועיל.
הרשב"א דוחה את הקושיא, שכן החיסרון במעות עצמם הוא שאינם ברשותו הואיל ולהוצאה ניתנה ואם כן הוא לא נותן לה אותם כעת, אך ההנאה כן קיימת כעת והוא נותן לה אותה. ואדרבה הוא מקשה עליהם, שאם לא ניתן לקדש בהנאה מצד עצמה כאשר לא מעביר לה כעת מעות, מה יועיל לתת לה מעות, הרי סוף סוף הוא לא מקדשה במעות (שהרי הם רק הלוואה והיא צריכה להשיבם לו) אלא בהנאה.
הריטב"א הוסיף להקשות שוודאי ניתן לקדש בהנאה גרידא כפי שרואים בדף סג ע"א שאם אמרה רקוד לפני ואתקדש לך מקודשת.
הגרז"נ גולדברג (חזון קדומים) וכן הברכת אברהם מיישבים שלדעת הרמב"ם לא ניתן להתקדש בכל הנאה שהיא, ובמקרה של "רקוד לפני" מועיל רק בגלל שבכך שציוותה אותו לעשות כן על מנת לקדשה הרי הוא כפועל ובתמורה לפעולת פועל ניתן לקדש. הקידושין אינם נעשים על ידי עצם ההנאה שיש לה מהריקוד אלא מההנאה הכספית שקיבלה ממנו באופן של פעולת פועל. במחילה אין שום פעולה ולכן לא שייך שם שכר פועל. הברכת אברהם מוכיח זאת מכך שהגמרא בדף מז ע"א תולה את הדין של "רקוד לפני" במחלוקת אם ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף או שאינה אלא לבסוף, שלפי הצד הראשון הואיל וחיוב התשלומים לפועל הוא במשך כל הפעולה נמצא שכל עוד לא קידשה נוצר לה חוב עבורו וברגע שמקדשה הוא מקדשה תמורת מחילת מלווה ואינה מקודשת, אך אם אינה אלא לבסוף מקודשת. אם הקידושין הם על ידי עצם ההנאה, מה אכפת לנו מתי חייבים לשלם לפועל, אלא שהקידושין הם כתמורה לשכר הפעולה.
אולי אפשר ליישב באופן נוסף 3 , ולצורך כך נקדים ונעלה קושיא בדברי הרמב"ם. המשנה בדף מז סג ע"א מביאה שני מקרים: "על מנת שאדבר עלייך לשלטון", "ואעשה עימך כפועל". ובהמשך הגמרא כותבת שהדין תלוי במחלוקת אם ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף. הרמב"ם (אישות פרק ה) בהלכה כ מביא את המקרה של "כפועל" וכותב שאינה מקודשת משום שישנה לשכירות מתחילה ועד סוף ונמצא מקדש במלווה, אולם את המקרה של "אדבר עלייך לשלטון" הביא בנפרד בהלכה יט ושם רק ציין שאינה מקודשת משום שנחשב כמקדש במלווה, ולא הזכיר את הטעם לכך שישנה לשכירות מתחילה ועד סוף, ואכן העצמות יוסף התקשה בכך ונשאר בצריך עיון. נראה ליישב שהרמב"ם סבר שבמקרה של דיבור לשלטון לדעת כולם נחשב למקדש במלווה 4 , ואפילו לסוברים ששכירות אינה אלא לבסוף, בגלל שהוא לא גורם לה הנאה חיובית אלא רק מסייע למנוע הפסדים ומדבר עם השלטון שלא יטילו עליה מיסים. אמנם הנאה זו היא שוות כסף אך בפועל היא לא קיבלה הנאה חיובית. לכן מקרה זה דומה למחילת מלווה, שגם שם הכסף כבר ברשותה והוא רק מונע ממנה הפסד בכך שאומר שמוחל לה על הצורך לפרוע. בכך מתורצת קושייית הריטב"א, כי הרמב"ם סבור שלא ניתן לקדש בכל הנאה אלא רק כאשר מקבלת הנאה חיובית, ולכן הארכת זמן או מחילת פירעון לא מועילה אפילו כשמפרש שמקדשה בהנאת המחילה או בהנאת דחיית הפירעון. רק כשנותן כעת את המעות יש הנאה חיובית ויכול לקדשה בכך.
^ 1.נעמוד על כך בהמשך, בדברי האבני מילואים בדעת הרמב"ם.
^ 2.צריך עיון, כי אם מוגדר כנתינת כסף, צריך להועיל אם יפרש שמקדש בהנאת המחילה, אך כפי שנראה בהמשך לדעת הרמב"ם מועיל לפרש "בהנאה" רק כשנותן לה בפועל את המעות ולא כשמוחל על החוב בלי לתת באותה שעה מעות, וקשה הרי לפי האבני מילואים גם במחילה נחשב כנותן כסף.
^ 3.אביאם מנדל
^ 4.לפי זה צריך להעמיד את כל הדיון בגמרא שתלתה את המשנה במחלוקת, שהדיון מוסב רק על המקרה השני במשנה של "עשה עמי כפועל" ולא על המקרה של דיבור לשלטון.
איך נראית נקמה יהודית?
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
אי אפשר לבד!
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
מה חשוב לשים לב כשמדליקים נרות שבת?
למה משווים את העצים לצדיקים?
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
השיבה שופטיך כבראשונה - על מערכת המשפט בישראל
איך מותר להכין קפה בשבת?
נס חנוכה בעולם שכלי ?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
