ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

ב - קודש וחול בישוב הארץ חלק א' ;">

דף הבית בית מדרש משפחה חברה ומדינה ארץ ישראל ומצוותיה התבוננות אמונית שיעורים נוספים Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

ישיבת הר ברכה

ב - קודש וחול בישוב הארץ חלק א'


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
שמחה בת חנה

א - נחלת ראובן וגד וחסרון כוונתם
מתחילה לא התכוון משה רבנו לכבוש את עבר הירדן המזרחי, ולמרות שהוא חלק מארץ ישראל, הכוונה היתה להתנחל תחילה בארץ כנען, שהיא בצד המערבי של הירדן, והיא מקודשת יותר, ומשם להתחזק ולהתפשט אל כל גבולות הארץ. אלא שסיחון ועוג יצאו נגד ישראל למלחמה, וניצחום ישראל וכבשו את ארצם (עיין במדבר כא, כא-לה, ורמב"ן שם כא, ועיין להלן ג, יח).

וכשראו בני ראובן ובני גד, שהיה להם מקנה רב ועצום, שהארץ הזו טובה למקנה, באו לפני משה בבקשה, כי לא יעבירם את הירדן, אלא יתן להם את נחלתם בעבר הירדן המזרחי, אשר הוא מתאים למקנה שלהם.

תשובתו של משה רבנו מפתיעה בחומרתה. ראשית הוא מטיח בהם - "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה"?! (במדבר לב, ו). ועוד הוסיף להאשים אותם, כי הם חוזרים על חטאם של המרגלים שמאסו בארץ ישראל, והניאו את לב העם לבלתי בא אל הארץ, ועוררו חרון אף גדול על ישראל, עד שבעטיים נגזר על כל בני אותו הדור למות במדבר. והנה עתה הם קמים להחטיא שוב את ישראל ולהחלישם שלא יכנסו לארץ, ושמא אף הם יגרמו כמו המרגלים לאסון נורא. והרחיב בדברי תוכחה, בלי לשאול אותם, אם באמת כוונתם שלא להשתתף עם ישראל בכיבוש הארץ (עיין במדבר לב, ז-טו).

לאחר סיום דברי התוכחה של משה, ענו בני ראובן וגד ואמרו, כי אין בכוונתם להשתמט מהמלחמה, אלא יבנו גדרות צאן למקניהם, וערים לטפם, ויצאו חלוצים לפני ישראל לכבוש את כל הארץ. ורק אחר שכל השבטים יסיימו לנחול את נחלתם, יחזרו לארצם שבעבר הירדן המזרחי. לכאורה לאחר הדברים הללו היה צריך משה רבנו להתפייס עמם, ואולי אף להתנצל בפניהם על שחשד בהם. אולם משה מסכים שאם אכן יעברו חלוצים לפני ישראל יהיו נקיים מה' ומישראל, אלא שעדיין נראה מדבריו שהוא חושש שמא לא יקיימו את דבריהם, ולכן הוא חוזר ודורש מהם להתחייב שוב באופן מפורט ובתנאי כפול על התחייבותם להשתתף בכיבוש הארץ.

ולכאורה יש לשאול על משה רבנו, מדוע לא הקשיב לבני ראובן וגד עד סוף דבריהם. מדוע התחיל להוכיחם בדברים קשים והאשמות חמורות, בלא לברר תחילה אם הם מוכנים להשתתף בכיבוש הארץ? ומדוע אחר שאמרו לו שהם מוכנים להשתתף בכיבוש הארץ המשיך להתייחס אליהם בחשדנות?

אלא שהיה פגם בסיסי ברצונם לנחול את עבר הירדן המזרחי. סדר הערכים שלהם היה משובש. שהרי לא מפני שהרגישו זיקה פנימית לעבר הירדן, שבו יוכלו להגשים את החזון המיוחד להם, לגילוי שם ה' בעולם, רצו לנחול את עבר הירדן המזרחי. אלא רק מפני שדאגו לממונם רצו לנחול אותו. וידע משה רבנו שכאשר המניע הראשון לישוב הארץ אינו נובע מהערך העליון של מימוש הברית עם הקב"ה וגילוי השכינה בארץ, אחיזתם בארץ תהיה רופפת וח"ו עלולה הארץ שלא להתקיים בידם. 1

ולכן גם אחר שהתחייבו לצאת חלוצים לפני ישראל עדיין התייחס אליהם משה בחשדנות. כי אמנם אחר שהתחייבו להשתתף בכיבוש הארץ הרשות נתונה להם לנחול את עבר הירדן המזרחי, שאף הוא ארץ ישראל. אלא שאם לא ירוממו את מגמתם, ויכוונו לנחול את הארץ יחד עם כל ישראל לשם גילוי דבר ה' בעולם, לא יוכלו להתקיים.

וכפי שאמרו חז"ל (במד"ר כב, ז), שיש עשירים שאינם מבינים שהעושר הוא מתנת שמים, ונגררים אחר ממונם, ולבסוף נאבדים מהעולם עם ממונם.
"וכן אתה מוצא בבני גד ובני ראובן שהיו עשירים והיה להם מקנה גדול, וחבבו את ממונם וישבו להם חוץ מארץ ישראל, לפיכך גלו תחילה מכל השבטים, שנאמר (דה"א ה, כו): ויגלם לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשה. ומי גרם להם? על שהפרישו עצמם מן אחיהם בשביל קניינם". (כוונת חז"ל "חוץ מארץ ישראל" חוץ מקדושתה העיקרית של הארץ, כמבואר להלן ב, יח). 2

ב - יריחו וכיבושה

העיר הראשונה שכבשו ישראל בארץ כנען היתה יריחו. יריחו מבטאת במידה רבה את תמצית הכנעניות, ועל כן שלח יהושע מרגלים לראות "אֶת הָאָרֶץ וְאֶת יְרִיחוֹ" (יהושע ב, א), הרי שהיתה יריחו שקולה כנגד כל ארץ ישראל, וכמו שאמרו חז"ל: "שהיתה קשה כנגד כולם" (ספרי דברים נב), ו"היתה שקולה כנגד כולם" (ילק"ש יהושע ח).

כל דובשה של ארץ ישראל בא לידי ביטוי ביריחו. ומתחילה כל העמק שסביב ים המלח היה כגן ה', ועל כן לוט בחר לגור שם. אולם בעקבות חטאי סדום ועמורה, שאהבו את ממונם ובטחו בו עד שנעשו רשעים גמורים, נהפכו סדום ועמורה, והאדמה הטובה הפכה למדבר שומם, והמים המתוקים הפכו למלוחים ששום דג אינו יכול להתקיים בהם. ומכל המקומות הטובים ההם נותרה רק יריחו, פורחת ומשגשגת, נווה מדבר מיוחד במינו, שכל מלכי עולם חפצו ליהנות מפירותיו הטעימים.

אלא שכל השפע הגשמי העצום, שהיה ביריחו ובכל ארץ כנען, בלא משקל רוחני כנגדו, עלול לסחוף את האדם אל תאוות חומריות ועבודה זרה. מקורו של השפע העצום הזה בקדושת הארץ, אולם כאשר אין קולטים את שורשו הרוחני של השפע, התאוות הגשמיות גוברות, ואזי נוצר קלקול הרבה יותר גדול. מפני שאין מדובר כאן בסתם חומרנות אלא בחומרנות שמתגברת ומתעצמת על ידי הרוחניות שנעשית כלי שרת בידי החומרנות. ולכן הכנענים היו מתועבים במעשיהם יותר מכל האומות (ספרא אחרי ט; מהר"ל גבורות ה' פרק ד). וזה מה שקרה לאנשי סדום ועמורה.

המגמה של ארץ ישראל לגלות את דבר ה' ברוחניות וגשמיות, ולכן השפע של ארץ ישראל מתבטא ביכולת לקבל נבואה ובזה שהארץ זבת חלב ודבש, אולם צריכים זהירות גדולה, שלא להיסחף אחר הגשמיות ולהיפרד מהשורש הרוחני עד אבדון.

תמצית הנטייה הכנענית הנסחפת אחר הגשמיות היתה ביריחו. ועל כן המלחמה נגדה היתה קשה ורוחנית, כוחות של קדושה מול שבע הקליפות הטמאות שהיו בכנען. ועל כן הקיפו את העיר שבע פעמים, שבע הקפות של אמונה, כאשר בראש המחנה ארון ברית ה', ומכוח התקיעה בשופרות והתרועה של כל ישראל לפני ה' - נפלו חומות יריחו ובני ישראל לכדו את העיר. ומכאן נפתחה הדרך לכבוש את כל הארץ. 3

ג - יריחו וירושלים
עתה מובן מדוע גזר יהושע שכל שללה של יריחו יהיה חרם קודש לה' (יהושע ו, יז-יט), כדי שהצעד הראשון של ישראל בארץ יהיה נקי מכל נטייה גשמית, ובכך לקבוע בלבבות שכיבוש הארץ אינו בשביל מגמות חומריות בלבד, אלא בראש ובראשונה לשם בניית המקדש. לכן גם גזר שלא יבנו את יריחו בניין של קבע. "וַיַּשְׁבַּע יְהוֹשֻׁעַ בָּעֵת הַהִיא לֵאמֹר: אָרוּר הָאִישׁ לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר יָקוּם וּבָנָה אֶת הָעִיר הַזֹּאת אֶת יְרִיחוֹ, בִּבְכֹרוֹ יְיַסְּדֶנָּה וּבִצְעִירוֹ יַצִּיב דְּלָתֶיהָ" (יהושע ו, כו). וכל זאת כדי שיריחו העשירה והדשנה לא תהפוך לעיר מתחרה לשילה ולירושלים. וכך נהגו ישראל במשך דורות, שמקצת העולים לרגל היו באים ליריחו, ומשם היו מספקים מזון טוב לעולים לירושלים, וכך דובשה של יריחו היה מסייע לעבודת ה' שבמקדש. 4

ולכן חטאו של עכן, שחמד אדרת שנער, היה חמור כל כך, כי בכך קלקל את המגמה הקדושה של כיבוש הארץ. ורמזו חז"ל שבמעשהו גרם לסדק הראשון שהוביל אח"כ לחורבן הארץ. שכן אותה אדרת שנער היתה שייכת למלך בבל (בר"ר פה, יד). וכך לאחר שנים רבות, כשגברו העוונות, יכול היה אחד מבני בניו, נבוכדנאצר מלך בבל, להחריב את בית המקדש ולהגלות את ישראל. שהוא יכול היה לטעון שכבר מתחילה לא נכנסו ישראל לארץ לשם שמים, אלא ככל הגויים ישראל, ומה כל הגויים נבנים ונחרבים, אף ישראל כך.

ואכן באחת התקופות הרעות, שבהם נטו ישראל אחר התאוות ועבדו עבודה זרה, עברו על שבועת יהושע, ובנו עיר על שם יריחו, והיה בכך ביטוי לנטייתם אחר הגשמיות ולהפניית עורפם לקדושה שבירושלים.
"וַיּוֹסֶף אַחְאָב לַעֲשׂוֹת לְהַכְעִיס אֶת ה' אֱלוֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִכֹּל מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנָיו. בְּיָמָיו בָּנָה חִיאֵל בֵּית הָאֱלִי (שהיה שר האוצר שלו) אֶת יְרִיחֹה, בַּאֲבִירָם בְּכֹרוֹ יִסְּדָהּ וּבִשְׂגוּב צְעִירוֹ הִצִּיב דְּלָתֶיהָ כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן" (מלכים א' טז, לג-לד).

אפשר לומר שהמציאות של חורבן סדום ועמורה מבטאת את העובדה שעדיין אין ביכולתנו לקדש את החומריות באופן שלם, ולכן אם היו ישראל נכנסים לארץ וכל כיכר הירדן היתה דשנה כגן עדן, היה חשש גדול כי יגררו אחר שפע הגשמיות, וישכחו לעלות לירושלים ולבנות בה את בית המקדש.

ולעתיד לבוא, כשהעולם יתוקן, יצא נהר מבית המקדש, והמים אשר בו יתרבו ויגאו, עד אשר יגיעו לים הקדמוני, הוא ים המלח, וירפאו את המים, והדגה תרבה בו מאוד והמדבר יחזור להיות כגן עדן. "וְעַל הַנַּחַל יַעֲלֶה עַל שְׂפָתוֹ מִזֶּה וּמִזֶּה כָּל עֵץ מַאֲכָל, לֹא יִבּוֹל עָלֵהוּ וְלֹא יִתֹּם פִּרְיוֹ, לָחֳדָשָׁיו יְבַכֵּר, כִּי מֵימָיו מִן הַמִּקְדָּשׁ הֵמָּה יוֹצְאִים וְהָיָה פִרְיוֹ לְמַאֲכָל וְעָלֵהוּ לִתְרוּפָה" (יחזקאל מז, יב). וזה יהיה ביטוי לגילוי דבר ה' בשלימות, בשמים ובארץ, באחדות, כמו שנאמר (זכריה יד, ט): "וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ, בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד".

ד - תגובת שמואל הנביא לבקשת המלך
שמואל הנביא נחשב לגדול נביאי ישראל אחר משה רבנו, ומבחינה מסוימת אמרו חכמים (תענית ה, ב) ששמואל היה שקול כנגד משה ואהרן, שנאמר (תהלים צט, ו): "מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ". שעל ידי משה ואהרן נתגלתה הנהגת ה' בחיים הרוחניים שהיו לישראל במדבר, ואילו שמואל המשיך לגלות את דבר ה' בחיים הארץ ישראליים. מכוח פעולתו הכבירה של שמואל, שהיה סובב בכל גבול ישראל, ומלמד תורה במסירות נפש שאין דומה לה, התעורר העם לחזור בתשובה. ומזה נתפשטה ברכה גדולה, שאחר שנים ארוכות שהפלשתים שיעבדו את ישראל, מכוח הנהגתו של שמואל גברו ישראל על הפלשתים והכניעום והשיבו את הערים אשר לקחו מישראל, ולא הוסיפו עוד הפלשתים לבא בגבול ישראל כל ימי שמואל (שמואל א' פרק ז).

ויהי כי זקן שמואל, ובניו לא הלכו בדרכיו, ויתקבצו כל זקני ישראל ויאמרו אל שמואל: "הִנֵּה אַתָּה זָקַנְתָּ וּבָנֶיךָ לֹא הָלְכוּ בִּדְרָכֶיךָ, עַתָּה שִׂימָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם". ותגובתו של שמואל היתה קשה -
"וַיֵּרַע הַדָּבָר בְּעֵינֵי שְׁמוּאֵל כַּאֲשֶׁר אָמְרוּ תְּנָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ, וַיִּתְפַּלֵּל שְׁמוּאֵל אֶל ה'. וַיֹּאמֶר ה' אֶל שְׁמוּאֵל: שְׁמַע בְּקוֹל הָעָם לְכֹל אֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ, כִּי לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ כִּי אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם. כְּכָל הַמַּעֲשִׂים אֲשֶׁר עָשׂוּ מִיּוֹם הַעֲלֹתִי אֹתָם מִמִּצְרַיִם וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה וַיַּעַזְבֻנִי וַיַּעַבְדוּ אֱלוֹהִים אֲחֵרִים כֵּן הֵמַּה עֹשִׂים גַּם לָךְ. וְעַתָּה שְׁמַע בְּקוֹלָם אַךְ כִּי הָעֵד תָּעִיד בָּהֶם וְהִגַּדְתָּ לָהֶם מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיהֶם" (שמואל א' ח, ד-ט).

ואכן שמואל מזהירם מפני העוצמה הרבה שניתנת ביד המלך, שעלולה להביא את המלכות לעריצות ושחיתות, עד שהעם יזעק אל ה' שיצילם מידי המלך. "וַיְמָאֲנוּ הָעָם לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל שְׁמוּאֵל, וַיֹּאמְרוּ לֹּא, כִּי אִם מֶלֶךְ יִהְיֶה עָלֵינוּ. וְהָיִינוּ גַם אֲנַחְנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם וּשְׁפָטָנוּ מַלְכֵּנוּ וְיָצָא לְפָנֵינוּ וְנִלְחַם אֶת מִלְחֲמֹתֵנוּ" (שם ח, יט-כ). ושמואל עדיין קיווה שה' ימנע את העם מלבחור מלך, אולם ה' אמר לו שמע בקולם. ושמואל התחיל בתהליך בחירת המלך, שבסופו נבחר שאול שהתחבא אל הכלים מפני ענוותנותו. "וַיָּרֻצוּ וַיִּקָּחֻהוּ מִשָּׁם וַיִּתְיַצֵּב בְּתוֹךְ הָעָם וַיִּגְבַּהּ מִכָּל הָעָם מִשִּׁכְמוֹ וָמָעְלָה. וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל כָּל הָעָם הַרְּאִיתֶם אֲשֶׁר בָּחַר בּוֹ ה' כִּי אֵין כָּמֹהוּ בְּכָל הָעָם, וַיָּרִעוּ כָל הָעָם וַיֹּאמְרוּ: יְחִי הַמֶּלֶךְ" (שם י, כג-כד). אולם היו בני בְלִיַּעַל שבזו לו, ולא הביאו לו מנחה, מפני שהיה צנוע מידי לטעמם.

לימים בא נחש העמוני לשעבד את תושבי 'יבש גלעד', ושאול הזעיק את העם, וניהל נגדם מלחמה מוצלחת, והעם התמלא הערצה לשאול מלכו.
"וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל הָעָם לְכוּ וְנֵלְכָה הַגִּלְגָּל וּנְחַדֵּשׁ שָׁם הַמְּלוּכָה. וַיֵּלְכוּ כָל הָעָם הַגִּלְגָּל, וַיַּמְלִכוּ שָׁם אֶת שָׁאוּל לִפְנֵי ה' בַּגִּלְגָּל, וַיִּזְבְּחוּ שָׁם זְבָחִים שְׁלָמִים לִפְנֵי ה', וַיִּשְׂמַח שָׁם שָׁאוּל וְכָל אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל עַד מְאֹד".

ופתאום, בתוך השמחה הגדולה, התפרץ שמואל הנביא בדברים קשים ונוראים. בתחילה פנה לעם ואמר: אתם בקשתם מלך, והנה שמעתי בקולכם ואמליך לכם מלך. ואני התהלכתי לפניכם מנעורי ועד היום הזה, אימרו לי לפני ה' ולפני מלככם: האם במשך כל ימי קיבלתי אי פעם מאחד מכם טובת הנאה על שירותי המסור אתכם?! האם לקחתי מאחד מכם שוחד?! האם עשקתי מישהו מכם?! ויענו כולם: חס ושלום! לא עשקתנו ולא לקחת מיד איש מאומה. ואז התחיל שמואל לומר דברי תוכחה קשים, והזכיר להם איך תמיד ה' גמל עמהם חסד, והם פעם אחר פעם זנו אחרי אלוהים אחרים. וכשבאה עליהם פורענות בעקבות חטאיהם, היו חוזרים וצועקים אל ה', וה' היה מצילם. ופתאום עכשיו הם שמחים במלך שבחרו, כאילו בזכותו ניצלו מאויביהם. והמשיך להוכיחם, שאם ייראו את ה' באמת ויעבדוהו, יתקיימו הם ומלכם, אבל אם לא ישמעו בקול ה', תהיה יד ה' בהם ובמלכם. ולא נחה דעתו עד שאמר, הלא זמן קציר חיטים היום, אקרא אל ה' שיתן קולות ומטר, כדי שתראו עד היכן הגיעה רעתכם בבקשכם מלך.

"וַיִּקְרָא שְׁמוּאֵל אֶל ה' וַיִּתֵּן ה' קֹלֹת וּמָטָר בַּיּוֹם הַהוּא, וַיִּירָא כָל הָעָם מְאֹד אֶת ה' וְאֶת שְׁמוּאֵל. וַיֹּאמְרוּ כָל הָעָם אֶל שְׁמוּאֵל הִתְפַּלֵּל בְּעַד עֲבָדֶיךָ אֶל ה' אֱלוֹהֶיךָ וְאַל נָמוּת כִּי יָסַפְנוּ עַל כָּל חַטֹּאתֵינוּ רָעָה לִשְׁאֹל לָנוּ מֶלֶךְ. וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ, אַתֶּם עֲשִׂיתֶם אֵת כָּל הָרָעָה הַזֹּאת אַךְ אַל תָּסוּרוּ מֵאַחֲרֵי ה' וַעֲבַדְתֶּם אֶת ה' בְּכָל לְבַבְכֶם. וְלֹא תָּסוּרוּ כִּי אַחֲרֵי הַתֹּהוּ אֲשֶׁר לֹא יוֹעִילוּ וְלֹא יַצִּילוּ כִּי תֹהוּ הֵמָּה. כִּי לֹא יִטֹּשׁ ה' אֶת עַמּוֹ בַּעֲבוּר שְׁמוֹ הַגָּדוֹל, כִּי הוֹאִיל ה' לַעֲשׂוֹת אֶתְכֶם לוֹ לְעָם. גַּם אָנֹכִי חָלִילָה לִּי מֵחֲטֹא לַה' מֵחֲדֹל לְהִתְפַּלֵּל בַּעַדְכֶם וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם בְּדֶרֶךְ הַטּוֹבָה וְהַיְשָׁרָה. אַךְ יְראוּ אֶת ה' וַעֲבַדְתֶּם אֹתוֹ בֶּאֱמֶת בְּכָל לְבַבְכֶם כִּי רְאוּ אֵת אֲשֶׁר הִגְדִּל עִמָּכֶם. וְאִם הָרֵעַ תָּרֵעוּ - גַּם אַתֶּם גַּם מַלְכְּכֶם תִּסָּפוּ" (שם יב, יח-כה).

ויש לכאורה לשאול, מדוע פתאום שמואל התרעם כנגדם, הרי כבר הסכים למנות להם מלך, ומדוע עוד פעם החל להוכיחם בדברים קשים? אלא שהוא ידע, שהואיל ומגמתם בבקשת מלך לא היתה לשם שמים, סופה של המלכות שתחרב וישראל ייגלו מעל אדמתם. כי כך הוא טבעו של כל דבר גשמי, שלבסוף הוא מתכלה, ורק ישראל חיים וקיימים מפני ששורשם רוחני. אך אם בקשתם את המלך נבעה ממניעים גשמיים בלבד, בסוף הכל יחרב. על כך הצטער כל כך שמואל. וכדי למנוע את האסון העלול לבוא כיוון שמואל את תוכחתו.

ואכן מלכות שאול נפלה. אולם שמואל בשליחות ה' מינה את רעו הטוב ממנו, את דוד, וציווה אותו להכין את בניין המקדש, כדי לקבוע בישראל את מעמד הקודש שהוא מעל לכל. ודוד השתדל לתקן את הפגם, ולכן לא הרגיש בנוח כאשר גר בבית ארזים ואילו ארון האלוהים נותר בתוך משכן יריעות. אבל הנביא אמר לו בשם ה', כי אמנם ישראל לא נהגו כראוי שהשתהו בבניין המקדש, אולם מנגד אין לבנות את בית המקדש בחופזה, ועל כן בנו אשר ימשיך את מלכותו יבנה את בית המקדש (שמואל ב' פרק ז).

ושלמה מילא את צוואת אביו ובנה את בית המקדש. ואף הקדים והזדרז להשלים את בית ה' בשבע שנים, ואילו את ארמונו סיים בשלוש עשרה שנה. והיתה לכך משמעות רבה, מפני שארמון המלך של אז כלל בתוכו את כל מרכיבי השלטון, כמו בימינו משרדי הממשלה והכנסת גם יחד. ושלמה הקדים לסיים את בניית בית המקדש, ללמד את העם כולו, כי המקדש קודם למלכות.

ואע"פ כן, הפגם הראשוני לא תוקן לגמרי, החשש של שמואל התקיים, המגמה הראשונה של בקשת המלך ככל העמים גברה, עבודת ה' לא תפשה את המקום המרכזי בחיי העם והמלכות, והעוונות גברו, המלכות הסתאבה, עד שנחרב הבית ונחרבה הארץ וישראל גלו מאדמתם. ורק המורשת הרוחנית של הנביאים והמלכים הצדיקים נותרה בלבבות.


^ 1. הדבר בא לידי ביטוי גם בכך שהקדימו את ממונם למשפחתם, וכך בקשו ממשה: "גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ" (במדבר לב, טז). ואמרו חכמים (רש"י עפ"י תנחומא ז): "חסים היו על ממונם יותר מבניהם ובנותיהם, שהקדימו מקניהם לטפם". ולכן משה תיקנם ואמר: "בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם" ואח"כ "וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם" (שם כד).
^ 2. עוד היתה להם אפשרות לחזור בתשובה, שלאחר סיום כיבוש הארץ, כשחזרו לעבר הירדן, הרגישו שארצם פחות מקודשת, והקימו לעצמם מזבח בעבר הירדן המזרחי. ויהושע בן נון הזהירם שלא יקימו שם מזבח (וזה עיקר ההבדל ביניהם, וכמו שאמרו חז"ל בבמדבר רבה ז, ח: "ארץ כנען כשרה לבית שכינה ואין עבר הירדן כשר לבית שכינה"). ועל כך אומר להם יהושע (יהושע כב, יט): "וְאַךְ אִם טְמֵאָה אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם עִבְרוּ לָכֶם אֶל אֶרֶץ אֲחֻזַּת ה' אֲשֶׁר שָׁכַן שָׁם מִשְׁכַּן ה' וְהֵאָחֲזוּ בְּתוֹכֵנוּ וּבַה' אַל תִּמְרֹדוּ וְאֹתָנוּ אַל תִּמְרֹדוּ בִּבְנֹתְכֶם לָכֶם מִזְבֵּחַ מִבַּלְעֲדֵי מִזְבַּח ה' אֱלוֹהֵינוּ". אולם גם אז לא חזרו בתשובה, וסופם שגלו ראשונים.
^ 3. עוד לפני כיבוש יריחו הצליחו המרגלים לגרום לחזרתה של רחב הזונה בתשובה והתגיירותה, וכך הניצוץ הקדוש שבקליפת כנען חזר ליהדות. כל זמן שרחב לא הכירה את ישראל הניצוץ הקדוש שבה עוררה לחיפושים כבירים. וכיוון שהכירה את העוה"ז בלבד, חפשה בתוכו, ולפי גודל כוחה גודל חטאיה. אולם מיד כשראתה את המרגלים, הכירה בדרך האמת ואמרה שה' הוא האלוהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת (יהושע ב, יא). ונתעלתה עד שיהושע בן נון נשאה, ויצאו ממנה שמונה נביאים (מגילה יד, ב).
^ 4. עוד אפשר לעמוד על הקשר המיוחד בין ירושלים ליריחו, ממה שאמרו חז"ל (יומא לט, ב), שקול פתיחת דלתות ההיכל שבירושלים היה נשמע ביריחו, והעיזים שביריחו היו מתעטשות מריח הקטורת שבירושלים. ואף הנשים שביריחו לא היו צריכות להתבשם מריח הקטורת. ופרש הראב"ד על משנה תמיד פ"ג, שזה היה עניין מיוחד ביריחו שהיה לה קשר מיוחד ניסי עם ירושלים, אבל מקומות אחרים אפילו שהיו קרובים יותר לא שמעו את קול הדלתות ולא הריחו את הקטורת.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il