ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

ג - מצוות ישוב הארץ חלק א' ;">

דף הבית ספריה הלכה פניני הלכה העם והארץ ארץ ישראל ומצוות ישובה Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

ישיבת הר ברכה

ג - מצוות ישוב הארץ חלק א'


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
שמחה בת חנה

א - מצווה לאומית
מצוות ישוב הארץ מורכבת משני חלקים, מצווה כללית ומצווה פרטית. המצווה הכללית מוטלת על כלל ישראל, ועניינה: כיבוש הארץ וישובה על ידי עם ישראל. והמצווה הפרטית מחייבת כל יחיד ויחיד מישראל לגור בארץ ולהשתתף בישובה. תחילה נעסוק בחלק הראשון, היינו במצווה המוטלת על כלל האומה, לכבוש את הארץ, לשלוט בה ולהתיישב בה. וכך כתב הרמב"ן (השמטות לספר המצוות מצווה ד):
"נצטווינו לרשת את הארץ אשר נתן הא-ל יתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב, ולא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה, וזהו שנאמר (במדבר לג, נג-נד): וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ. וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת הָאָרֶץ..."

כשנדייק בדבריו נמצא, שישנם שני צדדים במצווה הכללית של יישוב הארץ. האחד שהארץ תהיה תחת שלטון ישראל ולא תחת שלטון זר. אולם בכיבוש הארץ לבד עדיין המצווה לא נשלמת, וצריך להוסיף את הצד השני, שהוא ליישב את כל הארץ בפועל, באופן שלא תישאר שממה. וברור שאין די בהתיישבות עירונית ובבניית בתים בלבד, הואיל וכך יישארו בארץ חלקים שוממים, אלא המצווה היא להפריח את כל שיממות הארץ. וכל זמן שישנם מקומות בארץ שנותרו שוממים, עדיין מוטלת עלינו מצווה לטעת בארץ עוד עצים ולבנות עוד בתים.

ומדגיש הרמב"ן שמצווה זו נוהגת בכל הדורות, שבכל הדורות מצווים ישראל לרשת את הארץ וליישבה ולא רק בעת כיבוש הארץ אחר יציאת מצרים. אלא שבמשך דורות רבים היינו במצב של אונס, שהיינו בגלות בגוף ובנפש, ולא יכולנו לקיים את המצווה. בחסדי ה', בדורות האחרונים, החל ה' להצמיח את ישועתנו, ומצבנו השתנה ואנו יכולים לקיים את המצווה. 1

ב - שותפות היחיד במצווה הכללית
מדרגות מדרגות ישנן בשותפות של כל יחיד ויחיד במצוות ישוב הארץ הכללית. כל יהודי שגר בארץ ישראל הוא שותף במצוות ישוב הארץ, שעל ידי ישיבתו, אחיזתו של עם ישראל בארצו מתחזקת. ומי שהולך לגור במקומות שוממים יחסית, כנגב וכערבה, יש לו חלק גדול יותר במצוות ישוב הארץ, שעל ידי ישיבתו הארץ מתיישבת ואינה נעזבת לשממה.

ומי שמתיישב ביהודה ושומרון, מקיים בישיבתו מצווה גדולה יותר, מפני שבישיבתו יש תרומה כפולה: ראשית, למען הגברת שלטון ישראל במקומות שהערבים רוצים לגזול מאתנו. שנית, למען הפרחת השממה. וככל שמדובר בישוב הנמצא במקום שומם יותר מיהודים, ושונאינו מתאמצים יותר לכובשו, כך המצווה של הגרים בו גדולה יותר. וכבר אמרו חז"ל (ברכות ה, א): ארץ ישראל נקנית בייסורים, ולפי גודל הצער גודל השכר (אבות ה, כג).

מיוחדת במינה מצוות ישוב הארץ, שבעצם זה שיהודי מתגורר במקום בעל ערך התיישבותי הוא מקיים מצווה. שבכל שאר המצוות צריך לעשות מעשה כדי לקיימן, למשל: להניח תפילין, לתת צדקה, להתפלל, אולם במצוות ישוב הארץ עצם המגורים - מצווה. נמצא שכל מי שזוכה לגור בארץ ישראל ועוד יותר ביישובי יש"ע, חיי השגרה שלו, כאכילה, שינה ואף כל נשימה ונשימה, הופכים למציאות של מצווה.

אף המתגוררים בחוץ לארץ ותורמים כספים למען ההתיישבות בארץ ישראל שותפים במידה מסוימת במצוות ישוב הארץ הכללית, אלא שהם שותפים במצווה בממונם ואינם מקיימים את המצווה בגופם. וכן תושבי הארץ שתומכים ביישובי יש"ע שותפים במצווה הכללית של יישוב אותם המקומות המקודשים, ולפי מידת תמיכתם כך גודל מצוותם.

ג - מצוות ישיבתה לפרט

בנוסף למצווה הכללית, שהארץ תהיה בריבונות ישראל, יש מצווה על כל יהודי ויהודי שיגור בארץ ישראל. לפיכך, גם בזמן שהארץ תהיה כולה ביד ישראל והמוני יהודים ימלאוה, מנהר מצרים ועד נהר פרת, עדיין תהיה מצווה על כל יהודי לגור בארץ.

ואפילו בזמן שגויים שלטו בארץ, ונראה היה לכאורה שאין סיכוי שיהודי נוסף שיגור בארץ יועיל למצווה הכללית, מכל מקום היתה מצווה פרטית על כל יהודי שיגור בארץ. וכפי שאמרו חכמים (כתובות קי, ב):
"לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים ואל ידור בחוצה לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א-לוה וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו א-לוה, שנאמר: לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלוהים".
וכן אמרו בתוספתא (ע"ז ה, ב). וכן פסק הרמב"ם (הלכות מלכים ה, יב):
"לעולם ידור אדם בארץ ישראל, אפילו בעיר שרובה גויים, ואל ידור בחוץ לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל. שכל היוצא לחוצה לארץ כאילו עובד עבודה זרה".

וכן מובא במדרש תנאים (ספרי ראה נג), שבתקופה שלאחר חורבן בית המקדש השני, עת אשר שלטו הרומאים בארץ ביד קשה ואכזרית, ורבים מבני העם עזבו את הארץ מפני הרעב והחרב, היו כמה תנאים שרצו לצאת לחוץ לארץ. וכך מסופר: מעשה ברבי יהודה בן בתירא ורבי מתיא בן חרש ורבי חנניה בן אחי רבי יהושע ורבי נתן, שהיו יוצאים לחוץ לארץ, והגיעו לפלטיא, וזכרו את ארץ ישראל, זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם, וקראו את המקרא הזה (דברים יא, לא-לב): "וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ. וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים". אמרו: "ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה", וחזרו ובאו להם לארץ ישראל.

ואף שבעת שהיה שלטון נכרי בארץ לא זכינו לקיים את המצווה הכללית, ש"הארץ תהיה בידינו ולא ביד אומה אחרת", מכל מקום כל יהודי שהתגורר בארץ באותם הזמנים קיים במידה מסוימת גם את המצווה הכללית, מפני שעצם ישיבתו בארץ סייעה לשמירת הזיקה שבין ישראל לארצו במשך שנות הגלות הארוכות. בנוסף לכך, ישיבתו בארץ שימשה בסיס להרחבת ההתיישבות לקראת ריבונות ישראלית. ואם עשה ופעל בצורה מכוונת למען מטרה זו, כמו שעשו תלמידי הגר"א שעלו לארץ במסירות נפש ובנו את חורבותיה כדי לקרב את הגאולה, נעשה שותף ממש במצווה הכללית. 2

ד - כיבוש הארץ ופיקוח נפש
כלל נקוט בידינו, "וחי בהם ולא שימות בהם" (יומא פה, ב). כלומר, התורה ניתנה לאדם כדי שיחיה בה, ולא שימות על ידה. ועל פי זה נקבעה ההלכה המפורסמת: "פיקוח נפש דוחה שבת". כלומר, מחללים שבת כדי להציל חולה מסוכן. ולא רק השבת נדחית מפני פיקוח נפש אלא כל מצוות התורה נדחות מפני פיקוח נפש. לפיכך, אם יאמרו גויים לאחד מישראל, לעשות מעשה שיש בו עבירה על אחת מעבירות התורה, יעבור ולא ייהרג. חוץ משלוש עבירות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. שאם יאמרו לאדם, הרוג את חברך או שנהרוג אותך, ייהרג ואל יהרוג. וכן אם יאמרו לו עבוד עבודה זרה פלונית או שנהרוג אותך, ייהרג ולא יעבור, וכן בגילוי עריות. אבל בכל שאר המצוות, אין לאדם למסור את נפשו כדי לקיימן (סנהדרין עד, א).

אמנם כל זה אמור לגבי מצוות של יחיד, אולם מצוות ישוב הארץ שהיא מצווה שמוטלת על כלל ישראל דוחה פיקוח נפש. שהרי מעצם זה שהתורה ציוותה אותנו לכבוש את הארץ למדנו שיש לסכן נפשות כדי לקיימה, שאין מלחמה ללא אבדות, ובודאי לא התכוונה התורה שנסמוך על הנס. אלא שמצוות ישוב הארץ שהיא מצווה כלל ישראלית, מחייבת מסירות נפש ממש (מנחת חינוך תכה תרד, משפט כהן קמג, אגרות ראי"ה ח"ג תתקמד). וכך נהג עם ישראל בכיבוש הארץ בימי יהושע ובימי דוד, וכן בעת הקמת בית המקדש השני ולאחר מכן בתקופת מלכות בית חשמונאי.

אולם צריך לסייג מעט את הדברים. גם על מצווה כללית חל הכלל "וחי בהם" ולא שימות בהם, אלא שהואיל והמצווה היא כללית, גם החשבון הוא של כלל האומה ולא של חיילים פרטיים. ולכן, במצב שישנה סבירות גבוהה שלא נצליח במלחמה, ועוד חס וחלילה אנו עלולים להפסיד את הנחלות שכבר בידינו וחיי האומה כולה יהיו מוטלים על המאזניים, במצב כזה אין מצווה לפתוח במלחמה לכיבוש הארץ. התורה היא תורת חיים ולא תורה שמצווה לקיים מלחמת התאבדות. אבל כאשר ישנה סבירות גבוהה שננצח, אע"פ שוודאי הוא שכמה מאתנו יאבדו את חייהם, מצווים אנו לכבוש את הארץ, ולכל הפחות לשמור על מה שכבר בידינו.

חובה לציין כאן, שכל עם שאינו מוכן להלחם במסירות נפש על ארצו חושף את בניו לסכנת נפשות מצד שכניו. שכל עם שלא יצליח לגייס את בניו כדי שילחמו במסירות נפש על ארצו ומולדתו, סופו שייכבש, ובניו ובנותיו יהיו למשיסה. לפיכך המצווה להלחם על ארץ ישראל במסירות נפש תואמת בדרך כלל את השיקולים של הצלת חיי אדם. כך שהנלחם על הגנת גבולות ישראל מקיים שתי מצוות, ישוב הארץ והגנת ישראל. 3

ה - מדינת ישראל
ביום ה' באייר, חמשת אלפים תש"ח למניין שאנו מונים לבריאת העולם, בעת הכרזת המדינה, זכה עם ישראל אחר אלפיים שנות גלות לחזור ולקיים את מצוות ישוב הארץ. על ידי הכרזת המדינה והחלת הריבונות על חלקים מארץ ישראל, התחלנו לקיים את המצווה שהארץ תהיה בידינו ולא ביד אומה אחרת. ואף שגם לפני הקמת המדינה, כל יהודי ויהודי שגר בארץ ישראל, קיים בעצמו מצווה אישית של ישיבה בארץ. מכל מקום את עיקר המצווה, שהיא המצווה הכללית, שהארץ תהיה בידינו ולא ביד אומה אחרת, עדיין לא קיימנו. גם בזמנים שגרו בארץ יהודים רבים, כל זמן שהארץ היתה תחת שלטון זר, את המצווה הכללית - לא זכינו לקיים.

וכן מצינו שתקנו חכמים, שכל הרואה ערי יהודה בחורבנן, יאמר: "עָרֵי קָדְשְׁךָ הָיוּ מִדְבָּר" ויקרע את בגדו. והכלל הוא, שאפילו אם רוב תושבי אותן הערים הם יהודים, כל זמן שהשלטון ביד גויים, הרי הן נחשבות חרבות, וקורעים על ראייתן. ואם היו תחת ריבונות ישראל, אפילו אם רוב תושביהן גויים, אין הן נחשבות חרבות, ואין קורעים על ראייתן (בית יוסף וב"ח או"ח תקסא, מ"ב תקסא, ב).

וכך הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל היה מדגיש, שביום העצמאות זכינו לקיים את מצוות ישוב הארץ. ופעם במסיבת יום העצמאות בישיבת 'מרכז-הרב', דרש אחד הרבנים הגאונים, שיש ערך גדול להקמת המדינה, שמאז הקמתה התרבו הישיבות, ויותר קל לשומרי תורה לקיים מצוות, לפיכך יש לשמוח ולהודות לה' על הקמת המדינה. ומורנו ורבנו הרב צבי יהודה טרח להוסיף ולהדגיש כי עצם הקמת המדינה הוא הדבר הגדול, שהוא עצמו קיום אחת המצוות הגדולות שבתורה. ומתוך כך בוודאי יתקיימו עוד מצוות, שמצווה גוררת מצווה. לסיכום, הקמת המדינה היא ערך לעצמו ולא רק אמצעי לקיום מצוות אחרות. ולא זו בלבד, אלא שהקמת המדינה והפרחת השממות היא שלב משמעותי בגאולתם של ישראל. 4

במשך דורות רבים מחמת האונס לא יכולנו לקיים את המצווה, מפני שלא היה לנו צבא וכלי נשק שיאפשרו לנו לכבוש את ארצנו ולקיים בה שלטון. נמצא כי הקמת הכוח הצבאי של ישראל לפני הקמת המדינה, וביצורו וביסוסו בהקמת צה"ל, מאפשרים לנו לקיים את המצווה. אם כן עצם קיומו של הצבא הוא אמצעי הכרחי לקיום מצוות ישוב הארץ, בנוסף למצווה של הצלת ישראל מיד שונאיהם. וכך יהיה עד שיגיעו ימים מתוקנים, ותתקיים נבואת ישעיהו (ב, ב-ד):
"וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלוֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו, כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָיִם. וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים, וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה".

ו - מעמדה של המצווה מבחינה הלכתית
כפי שלמדנו, אמרו חכמים על מצוות ישוב הארץ (ספרי ראה נ"ג, תוספתא ע"ז ה, ב): "ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה". ואמנם על עוד כמה מצוות אמרו שהן שקולות כנגד כל המצוות, 5 מכל מקום מבחינה הלכתית יש במצוות ישוב הארץ עדיפות על כל שאר המצוות, שהיא היחידה שנצטוונו לקיימה במסירות נפש, בכיבוש הארץ ושמירתה מידי אויבינו (כמבואר לעיל הלכה ד).

בנוסף לכך, היא היחידה שדוחה איסור 'שבות' של חכמים בשבת. לא כאן המקום לבאר מהו איסור "שבות של חכמים", רק נזכיר שחכמים עשו סייגים לתורה, כדי שלא יבואו לעבור על איסורי תורה. והסייגים שקבעו בדיני שבת נקראים 'שבות'. וכל כך העמידו את דבריהם, עד שאפילו אם תיווצר התנגשות בין קיום מצווה מהתורה לאיסור 'שבות', קבעו חכמים שלא לקיים את המצווה ובלבד שלא לעבור על 'שבות', מפני שאם יעברו על הסייגים, לבסוף יגיעו לחילול שבת גמור. ולכן, למשל, אם צריכים לקיים ברית מילה ביום השבת, וכדי לקיים את הברית צריכים לטלטל את הסכין במקום שאסור לטלטל מדברי חכמים, מבטלים את המילה ואין עוברים על דברי חכמים.

יתר על כן, כדי למנוע חשש איסור בשבת, קבעו חכמים שאם חל יום ראש השנה בשבת, לא יתקעו בשופר, כדי שלא יבואו לטלטל את השופר ארבע אמות ברשות הרבים ויעברו על איסור תורה. וכן אם חל יום ראשון של חג הסוכות בשבת (שבו מצווה ליטול לולב מהתורה בכל מקום), קבעו חכמים שלא ליטול לולב, כדי שלא יבואו לטלטל את הלולב ארבע אמות ברשות הרבים ויעברו על איסור תורה. נמצא שכל ישראל מתבטלים ממצוות עשה מהתורה של תקיעת שופר ונטילת לולב מפני איסור 'שבות' של חכמים.

ורק לשם מצווה אחת, הלא היא מצוות ישוב הארץ, ביטלו חכמים איסור 'שבות'. שאם התאפשר ליהודי לקנות בית מידי נוכרי ביום השבת, מותר לו לבצע את הקניין ולצוות על הגוי לכתוב עבורו שטר בשבת, ולהראות לגוי היכן הכסף מונח כדי שייקחנו. ולא מדובר כאן על הצלת הארץ כולה אלא על גאולת בית אחד בלבד, וכדי לגואלו התירו חכמים לעבור על איסורים מדבריהם, מה שלא התירו במצוות אחרות (או"ח שו, יא). 6


^ 1. יסודות אלו באר היטב, בעל פה ובכתב, מורנו ורבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, למשל במאמרו "למצוות הארץ" (לנתיבות ישראל מהד' בית אל ח"א ע' קס-קסד), ובאר תחילה את גודל חשיבות המצווה, שהיא היחידה שדוחה 'שבות', שהתירו חכמים לקנות בשבת בית בארץ ישראל מגוי, כמבואר בגיטין ח, ב, וב"ק פ, ב, ובתוספות שם. וזה דבר גדול, שהרי משום חומרת שבת עשו חכמים סייג וגזרו לבטל תקיעת שופר ונטילת לולב כשחל ר"ה ויום ראשון של סוכות בשבת, אע"פ שמדובר במצוות דאורייתא. ואילו לצורך ישוב הארץ בטלו חכמים דבריהם והתירו איסור 'שבות' שמקורו באסמכתא, ולדעת הסמ"ג אמירה לגוי אסורה מהתורה עי"ש. ועוד הוסיף כלפי המפקפקים בתוקף חיוב המצווה, שמה שמובא בתוס' כתובות קי, ב, בשם ר' חיים "שאינו נוהג בזמן הזה", כבר קבעו המהרי"ט (יו"ד כח) ועוד הרבה מגדולי רבותינו האחרונים (עי' גליון מהרש"א כתובות שם, וחת"ס יו"ד רלד), שאיזה תלמיד טועה כתבו. ובתשובת הריב"ש שפז כתב, שמצוות ישוב ארץ ישראל אינה מצווה לשעתה אלא מצווה המתקיימת לעולם ומצווה ותועלת לכל ישראל. וכ"כ התשב"ץ ח"ג רפח. והוסיף הרצי"ה שלא ניתן לחלק בין שני צדדי המצווה, היינו השלטון הכללי והישיבה הפרטית, ושתיהן מצוות תמידיות. והוכיח שהמצווה מהתורה, שלא היו חכמים מתירים לקנות בית בארץ ישראל בשבת ולעבור על 'שבות' אם לא היה בזה מצווה מהתורה. ועוד שאמרו על מצוות ישוב הארץ שהיא שקולה כנגד כל המצוות, ולא יתכן לומר כך על מצווה דרבנן (ואפילו אחר החורבן המצווה דאוריתא שהרי ודברי חכמים אלו נאמרו אחר חורבן ביהמ"ק השני). ומה שהרמב"ם לא מנה אותה במניין התרי"ג, אין זה מפני שהיא למטה מערכן של שאר מצוות אלא מפני שהיא למעלה מערכן הרגיל, ולכן אינה נמנית במניינן המפורט, וכפי שהשריש בשורשיו לספר המצוות, שאין ראוי למנות את הציוויים הכוללים כל התורה, וכפי דבריו במצווה קנג. וכן כתב בהרחבה באם הבנים שמחה פ"ג אות ז-י, שהרמב"ם לא מנה את מצוות ישוב הארץ כי היא מצווה כוללת כפי שכתב בשורשיו, וכ"כ עוד רבים. ויש מפרשים שהרמב"ם כלל מצוות ישוב הארץ במצוות אחרות, כמו "החרם תחרימם" (אבנ"ז יו"ד תנד, ו), במצווה לומר ברכת הארץ בברכת המזון (הרב ישראלי), במצוות מינוי מלך (הרב ליאור), בקידוש החודש (משמיע שלום), באיסור לשוב למצרים (מצוות ה'), באיסור שלא להסגיר עבד אל אדוניו שבחו"ל (הרב עזרא בצרי). ומ"מ ברור שלרמב"ם יש מצווה גדולה לגור בארץ ולשמור עליה, כפי שכתב בהל' מלכים ה, ט-יב, אישות יג, כ, שכופים בן זוג לעלות לארץ, ובהל' עבדים ח, ט. ובהל' ע"ז י, ד, באיסור לא תחנם, ושם ו', באיסור לא ישבו בארצך. ויש אומרים שלרמב"ם זו מצווה דרבנן (רשב"ש ופאת השולחן), ולמגילת אסתר אין לרמב"ם מצווה לעלות כיום לארץ. אולם לא ניתן ליישב שיטות אלו עם דברי חז"ל וההלכות שהזכרנו לעיל. ועיין בספר "נחלת יעקב" לרב זיסברג עמודים 201-246. ועיין להלן בסוף הספר בהסבר הרב רבינוביץ' בדעת הרמב"ם.
ומ"מ הדעה הרווחת בראשונים ובאחרונים שמצוות ישוב הארץ חלה בזמן הזה, כדברי הרמב"ן והגדרותיו, כמבואר בפת"ש אה"ע עה, ו. וכן היה אומר מו"ר הרצי"ה, שאף פוסק בראשונים ובאחרונים אינו חולק במפורש להלכה על הרמב"ן. (עוד אמר שלא נזכרה בשו"ע שום הלכה בשם ה'מגילת אסתר'). וכ"כ המבי"ט א, קלט; רדב"ז ב, קטו; שו"ת מעיל צדקה כו; שו"ת מהר"ם אלשיך לה, פח; מהרש"ך ג, לה; מהרי"ט ב, כ; של"ה שער האותיות אות ק; החיד"א יוסף אומץ נב; באור הגר"א יו"ד רסז, קסא; פאת השולחן א, ס"ק יד; שו"ת מהר"ם גלאנטי סז; חת"ס יו"ד רלג-רלד; מור וקציעה שו; מהר"ם שיק, ספר חרדים פ"א ממצוות התלויות בארץ; מנחת חינוך (בסוף הספר ממצוות עשה שמנה הרמב"ן ד); שו"ת פני משה א, ה וכז; זרע אברהם נו; פתח הדביר ג, רמח, שדה הארץ אה"ע יא; שו"ת מחזה אברהם ב, הרב קלישר בספרו דרישת ציון, הרב מוהליבר, הרב יצחק אלחנן מקובנא, האדר"ת, חשק שלמה (דבריהם הובאו בספר שיבת ציון), ישועות מלכו יו"ד סו, הנצי"ב, ערוה"ש יו"ד רסז, קכט-קל, נפש חיה, חפץ חיים בספר המצוות הקצר ל"ת קצב, הרב חיים פלאג'י, אור שמח, חזון איש שביעית כד, א, ואגרת קעה, חלקת יעקב ועוד (מתוך "נחלת יעקב" ע' 67, עי"ש בעוד מקורות).
^ 2. יש מהאחרונים שרצו לומר כי מצוות ישוב הארץ היא מצווה קיומית ולא חיובית, היינו שהגר בארץ ישראל מקיים מצווה, אבל אין חובה על הגרים בחו"ל לעלות לארץ. וכ"כ באג"מ אה"ע ח"א סו"ס קב. אולם לא כך משמעות המצווה בדברי הראשונים והאחרונים, ועיין בספר "נחלת יעקב" עמודים 277-310. ונלענ"ד שהסיבה שרוב ישראל לא עלו לארץ בתקופת הגלות, אינה מפני שאין בזה חובה אלא כי חשבו שאינם יכולים לקיימה בגלל סיבות כלכליות וביטחוניות וכיוצא בזה, והרי הם אנוסים. ואף שפעמים רבות התנצלות זאת היתה מוצדקת, מכל מקום כאשר שאל המלך את החבר בספר הכוזרי מדוע אין ישראל חוזרים לארצם, ענה החבר (ב, כד): "אכן, מצאת מקום חרפתי מלך כוזר. כי אמנם חטא זה הוא אשר בגללו לא נתקיים היעוד אשר יעד הא-לוה לבית השני... אילו נענו כולם לקריאה ושבו לארץ ישראל בנפש חפצה, אבל רק מקצתם נענו, ורובם והחשובים שבהם, נשארו בבבל, מסכימים לגלות... ולכן גמלם הא-לוה כמחשבת ליבם ונתקיימו בהם ההבטחות האלוהיות רק במידה מצומצמת כפי מיעוט התעוררותם... אף אנו אילו היינו מוכנים להתקרב אל אלוהי אבותינו... כי אז היה הוא יתברך מושיענו כאשר הושיע את אבותינו במצרים. עכשיו שאין הדבר כן, אין הדברים שאנו אומרים בתפילתנו: "השתחוו להר קודשו"... "המחזיר שכינתו לציון", וכדומה, כי אם כדיבור התוכי וכצפצוף הזרזיר, כי בלא כוונת הלב אנו אומרים דברים אלה או דומיהם, כאשר העירות בצדק שר הכוזרים".
^ 3. עוד עיין ב"תורת המדינה" לרב שלמה גורן ע' 33-34. שהמצווה להלחם על הארץ תוך סיכון נפשות של יחידים היא כאשר יש סיכוי סביר לנצח, שכן מוכח מרבן יוחנן בן זכאי בגיטין נו, א, שכאשר ראה שאין סיכוי סבר שצריך להיכנע לרומאים. וכ"כ הרב אברהם שפירא שליט"א, והרב דוב ליאור, כמובא ב"נחלת יעקב" ע' 398, הערה 18. ועיין שם בעמודים 392-422, פרק שלם על כך, והביא עוד פוסקים רבים שביססו יסודות אלו. ושם דן בשאלה האם גם מצוות הישיבה בארץ דוחה פיקוח נפש. והסיק שכיוון שהכיבוש והישיבה מצווה אחת, לפיכך גם ההתיישבות דורשת נכונות לסכן נפשות. והביא לכך מקורות מכפתור ופרח ומ"א בפירושו זית רענן לילקוט שמעוני רמז רצב, והנצי"ב. וכן נהגו העולים הראשונים שחלו בקדחת ומתו ולא עזבו את יישובם, וכן מתיישבי יש"ע בזמנים מסוכנים. ונלענ"ד שמ"מ יש חילוק גדול בין כיבוש והגנה ובין התיישבות. התורה לא המציאה את מושגי המלחמה וההתיישבות, אלא צוותה אותנו לכבוש את הארץ הקדושה וליישבה כטבע בני האדם. לפיכך, מלחמה, שהיא זמן שבו העם עומד על נפשו כדי לדאוג לקיומו, דורשת מן החיילים נכונות לחרף את נפשם כדי שהעם יוכל לחיות בביטחון. לעומת זאת ההתיישבות צריכה להתקיים בתנאים אזרחיים רגילים, ולא ניתן להשתיתה על סיכון קיומי תמידי. ואף שהבריחה מההתיישבות עלולה לגרום לנסיגה, אין אפשרות להטיל על החיים האזרחיים את רמת הסיכון הנדרשת מלוחמים, אלא רק את רמת הסיכון שרגילים אנשים אמיצים ליטול על עצמם לצורך פרנסה או טיולים מרתקים במקומות שיש בהם סיכון מסוים. והכל לפי הזמן והמקום. בתקופת העלייה הראשונה, סכנות רבות ארבו לאדם בכל העולם, מעת לעת התפשטו מגפות, שריפות, רעב ופוגרומים, וממילא גם המתיישבים בארץ היו נכונים להסתכן יותר. כיום תנאי החיים השתפרו, תוחלת החיים עלתה, וממילא אנשים רגילים להסתכן פחות בחייהם האזרחיים, היינו לצורך פרנסתם ולצורך טיולים. ועל כן גם המצווה להסתכן בהתיישבות בארץ היא כפי המקובל באותו הזמן אצל אנשים אמיצים.
^ 4. ועיין בפניני הלכה זמנים ד, ב, שעל פי המבואר בנביאים ובחז"ל, קיבוץ הגלויות והחזרת הריבונות בהקמת המדינה הן אתחלתא דגאולה. בנוסף לכך, ביום העצמאות אנו מודים לה' על הצלתנו מיד אויבינו מסביב, כמבואר שם ד, ג. לאחר מכן מדינת ישראל שימשה מקלט לכל יהודי נרדף, ומציאותה של מדינת יהודים הרימה את קרן ישראל בגויים, והועילה להצלת חיי יהודים. ועיין שם ד, ה-ז, על קביעת אמירת הלל ביום העצמאות, מפני שהוא יום תשועה לישראל, ביציאה לחירות משלטון זרים, ובהצלה מאויבינו.
^ 5. כיוצא בזה אמרו בנדרים לב, א, על מצוות המילה, ובבא בתרא ט, א, על מצוות צדקה, ובשבועות כט, א, על מצוות ציצית, ובמנחות מג, ב, על תפילין. ובירושלמי נדרים פ"ג ה"ט, על מצוות השבת, ושם פאה פ"א ה"א, על גמילות חסדים. וכן אמרו בכמה מקומות על מצוות תלמוד תורה. ועיין לעיל א, הערה 8, על המשותף בין המצוות ששקולות כנגד כל המצוות. אולם כפי שמבואר למעלה, מבחינה הלכתית מצוות ישוב הארץ יתירה על שאר המצוות, שהיא היחידה שכדי לקיימה צריכים להיות מוכנים למסירות נפש. שכן אפילו שלוש המצוות שעליהן אמרו "ייהרג ואל יעבור", רק אם הגיע לכך, שהציבו בפניו שתי אפשרויות: לעבור על אחת משלוש העבירות החמורות או להיהרג, עליו להיהרג ולא לעבור. וכן בעת גזירת מלכות מצווה למסור את הנפש על כל המצוות. אלא שמלכתחילה צריך להשתדל להתרחק ממצב שיכפו אותו לעבור עבירות ויצטרך למסור את נפשו. אבל כדי לכבוש את הארץ צריכים להיות מוכנים מלכתחילה לצאת למלחמה ולסכן נפשות.
^ 6. בשאר המצוות התירו רק "שבות דשבות", היינו איסור קלוש יותר, כמבואר בשו"ע או"ח שז, ה. והזכרתי בהערה 1 שמקור הדברים בב"ק פ, ב, וגיטין ח, ב, ובתוספות שם. ועיין בפניני הלכה שבת א' טז, ג. ודין זה ציינו גדולי ישראל האחרונים כשרצו לבאר את מעלתה של מצוות ישוב הארץ על שאר המצוות.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il