מאיפה האופטימיות? | הרב אליעזר מלמד | בית המדרש

משפחה חברה ומדינה
דרכי הגאולה

קטגוריה משנית

ספריה
אמת ואמונה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

אשר בן חיים

7 דק' קריאה

האופטימיות מניין?
שאלה: הרב מביע אופטימיות מופלגת, שכאילו אנו נמצאים בתהליך כללי חיובי. על סמך מה נאמרים הדברים הללו? ומניין הביטחון בכך? האם המשבר הנורא שאנו חווים עתה - עקירת יהודים מבתיהם, כניעה לטרור, שחרור מחבלים, איום במאסר על מתנחלים, פגיעה בדתיים וחרדים, אינו מצביע על סופה של מדינת ישראל?

תשובה: האופטימיות נובעת מעוצמת התהליך של התגשמות חזון הנביאים בדורות האחרונים. הגלויות הולכות ומתקבצות, הארץ נבנית ומתפתחת, העצים נותנים את פריים בשפע וכבוד ישראל גדל בעיני העמים, ואיך לא נתמלא בתקווה ואמונה להמשך תהליך הגאולה.

לכל אורך התהליך היו משברים. לא התקדמנו בקו רצוף של עלייה. בזמני המשבר היה נדמה שהכול אבוד. ובסופו של דבר, על ידי מסבב הסיבות ודרך התאמצותם של צדיקים שמסרו את נפשם למען שיבת ציון ויישוב הארץ, יצאנו מן המשבר והתקדמנו.

המשבר אחר עליית תלמידי הגר"א
הראשון שדיבר מפורשות על התחלת הגאולה, ועל החובה לפעול באופן נמרץ למען יישוב הארץ וקירוב הגאולה, היה הגאון רבנו אליהו מווילנה. תלמידיו עלו לארץ והחלו ליישבה. אולם הקשיים היו נוראים. לעיתים נדמה היה שאי אפשר להמשיך. היו שנים שאנשים נפחו את נשמתם ברעב. כשניצלו מהרעב, באה עליהם רעידת אדמה שהפילה אלפי חללים. נדמה היה שאין סיכוי שהיישוב היהודי בארץ יגדל. חבריהם באירופה התייחסו אל העולים כאל צדיקים שראשם בשמיים אבל דיבוריהם על יישוב הארץ תלושים מהמציאות. אולם במשך השנים התברר שהצדיקים הללו היו הריאלים ביותר. היישוב הלך וגדל. צאצאי אותם המשפחות, כדוגמת משפחת ריבלין, מונים היום עשרות אלפי נפשות. הם היום המשפחות הגדולות בישראל.

משברים בעליות ליישוב החדש
כך היה גם בשלהי העלייה הראשונה, כשהשלטון התורכי המושחת הקשה את עולו מצד אחד, והשממה והקדחת העיקו מצד שני. רבים מהעולים ברחו חזרה לגלות. ובכל זאת קמו המושבות ביהודה ובגליל והיוו יסוד ליישוב החדש. כך גם היה בשלהי תקופת העלייה השנייה. כשמונים אחוזים מהעולים לא הצליחו להשתקע בארץ. ואף על פי כן קמו הקיבוצים וכבשו את העמק.

בימי מלחמת העולם הראשונה נדמה היה שכל תהליך ההתיישבות נסוג לאחור. התורכים גירשו את רוב תושבי תל אביב מבתיהם. רעב קשה הכה ביישוב הישן והחדש. ילדים מתו מרעב. ובכל זאת אחר כך, עם הצהרת בלפור, התחדש המפעל ההתיישבותי ביתר שאת.

כך גם היה בימי המאורעות, משנת תרפ"ט והלאה (האינתיפאדה הראשונה, כפי שהערבים כינו אותה אז), שגרמו למשבר במשק ובעלייה. היו יהודים שעקב כך החליטו שלא לעלות לארץ. היו שהחליטו לרדת. ולמרות כל הקשיים, היישוב היהודי התגבר ומצא דרכים לחדש את מלאכת הבנייה התעשייה והחקלאות, ומעז יצא מתוק.

השואה והתקומה
לפני פחות ממאה שנה היו לעיתים שנים של רעב כבד. אנשים רבים, בתוכם יהודים, היו נופחים את נשמתם ברעב. בשנת תר"פ, לאחר סיום מלחמת האזרחים ברוסיה, השתוללה מגפת טיפוס בכל רחבי רוסיה ואוקראינה. מיליונים מתו, משפחות שלמות נכחדו. סבי הגדול, ר' אברהם לוי מלמד ז"ל, אסף לביתו למשך כמה שנים שני יתומים שהוריהם מתו במגפה. בנו של הצדיק הירושלמי רבי אריה לוין זצ"ל נפטר מרעב בימי מלחמת העולם הראשונה כאן בירושלים. אלה היו החיים. וכיום הארץ נותנת פירותיה בשפע, אף אחד לא מת מרעב. העניים שלנו היום חיים ברמת החיים של העשירים של פעם. תוחלת החיים עלתה לסביבות גיל השמונים. וברוך ה' היום אנו מתלוננים על כך שאין מספיק תקציבים לתרופות החדישות ביותר, אבל את כל התרופות הרגילות אנו מקבלים כדבר מובן מאליו.

במזרח אירופה, ישיבות חשובות כוולוז'ין וטלז היו צריכות לשחד בכסף רב את פקידי השלטון כדי שיתנו להן רשות להמשיך להתקיים. וכיום יש לנו מדינה, שאחר כל התלונות המוצדקות, אינה מונעת פתיחת ישיבות ואף מסייעת להן.

רבנים גדולים, שאנחנו עפר לרגליהם, היו צריכים להשפיל את עצמם מול הפריץ או השוטר הגוי, להתחנף ולשלם שוחד. העם היהודי היה ללעג וקלס בגויים, נחשבנו כצאן לטבח יובל, להרוג ולאבד ולמכה ולחרפה. וכיום, בחסדי ה', העם היהודי נחשב לאחר החזקים והמצליחים בעולם, ומדינת ישראל הקטנה נחשבת למעצמה גדולה.

לפיכך עלינו להודות ולהלל לה', ולשמוח בכל הטוב אשר גמל עמנו. ולא מפני זכויותינו אלא מפני השבועה שנשבע לאבותינו, ומפני שמו הגדול והקדוש שנקרא עלינו, שאנחנו עמו ובניו אהוביו. ומתוך כך עלינו להתמלא ביראה ובאהבה, שנוכל לעמוד בתפקיד הגדול והנורא שמוטל עלינו בעת קיבוץ הגלויות ובניין הארץ והחזרת השכינה לציון.

והנורא מכל אירע בשנים האיומות של השואה. ששה מיליון מיהודי אירופה נרצחו. עתיד ההתיישבות בארץ נראה קודר. המאגר האנושי העיקרי לעלייה ארצה הושמד. בריטניה חידשה בסוף המלחמה את גזרות הספר הלבן, והכריזה שתוך עשר שנים תקום בארץ מדינה שאופייה ייקבע על פי המצב הדמוגרפי הנוכחי בארץ. כלומר מדינה בעלת רוב ערבי מוצק, ומיעוט יהודי שגם אם לא יישחט על ידי הרוב, בוודאי לא יוכל לחדש את העלייה וההתיישבות. נדמה היה שנסתם הגולל על חזון הציונות. ושוב, תוך שנים ספורות, בחסדי ה' ודרך פועלם של לוחמי הגבורה במחתרות ובצה"ל, התהפך הגלגל, קמה מדינת ישראל. מיליון שרידי חרב מאירופה ומיליון פליטי ארצות האסלאם התקבצו לארץ, בנו בה את ביתם, והפכו את מדינת ישראל למעצמה אזורית. התברר שדווקא העולים לארץ, שכביכול סיכנו את חייהם למען יישוב הארץ, דווקא הם הצילו את נפשם. וכך גם במשברים שליוו את מדינת ישראל, שלמרות שהיו קשים וכואבים, בכל זאת, איך שהוא, יצאנו לבסוף מחוזקים.

גם מתנחלי גוש קטיף ייצאו לבסוף, בדרך זו או אחרת, מחוזקים יותר. כמו שראינו בדורות האחרונים כי העוסקים במצוות יישוב הארץ זוכים לברכה מיוחדת, כך גם הם יזכו לברכות גדולות מאת ה'.

היחס למרשיעים כלפי ארץ ישראל
אולם המבט החיובי הזה אינו צריך להפיג ולו במעט את אשמתם של ראש הממשלה ושריו. להיפך: דווקא בדורות בהם מצוות יישוב הארץ מאירה באור גדול כל כך, כמה גדולים חטאיו של מי שמעכב, מפריע, הורס ומחריב. כבר למדנו (סנהדרין צח, א) כי הגאולה יכולה לבוא בדרך קלה וטובה - 'אחישנה', או חלילה בדרך קשה של ייסורים - 'בעיתה'. המרשיעים הללו גורמים לייסורים קשים - כפי שנוכחנו בשנים האחרונות, שמהלכי נסיגה הובילו להתגברות הטרור.

ואף על פי כן לא ניתן להם לבטל אותנו מהשמחה בכל הטוב שה' גמל עמנו - שהחזירנו לארץ הטובה שהנחיל לאבותינו ולנו, ונתן לנו את הכוח לבנותה וליישבה, וזיכנו לראות ברכה גדולה בכל עמלנו.

יישוב הארץ הועיל גם לשמירת המצוות
גם מבחינה רוחנית, בתחילה התעורר חשש כבד שמא הציונות תפגע בשמירת התורה והמצוות, והנה התברר לבסוף שהמציאות הפוכה. דווקא הציונות, שעודדה יהודים לעלות ארצה, תרמה תרומה נכבדה לשמירת התורה והמצוות בעם ישראל. אחוז שומרי המצוות בקרב יושבי הארץ גבוה בהרבה מאשר בקרב כל קיבוץ יהודי אחר בעולם. גם סכנת ההתבוללות כמעט ולא מאיימת על מי שאינו שומר תורה ומצוות אך חי בארץ.

הציונות אינה אשליה
ומכאן תשובה לשאלה נוספת: "האם לא כדאי שתתפקחו מאשליית הציונות, אחרי שהממשלה בגדה בכם"?
תשובה: מהתבוננות במהלך ההיסטורי של עם ישראל בדורות האחרונים מתברר, כי כל מי שהשקיע עצמו במצוות יישוב הארץ זכה לברכה מיוחדת. השקעתו התגלתה במשך הזמן כמוצלחת ביותר. היא שתרמה ביותר לכלל ישראל וגם למשפחתו. וככל שהמצווה נעשתה יותר לשם שמיים, מתוך חיבור לתורה ומצוות, כך ההשקעה הניבה פירות טובים יותר.

סיפורו של היהודי מלאדי
כדי להמחיש במידת מה את גודל הנס של תקומת ישראל, אביא לפניכם את סיפורו של יהודי שנולד בלאדי, עירו של האדמו"ר הזקן של תנועת חב"ד, עבר את השואה ועלה לארץ. יום אחד, כשהיה כבן עשר, אספו הנאצים ימ"ש את כל היהודים שבלאדי לכיכר שליד בית הכנסת. היו שם כשלושת אלפים נפשות. הוא עצמו הסתתר בעליית הגג, משם ראה איך יורים בכולם. הוא ראה גם את אמו וסבתו וכל בני משפחתו המורחבת נופלים מתים מכדורי הרוצחים. אביו ואחיו המבוגר היו באותו הזמן מחוץ לעיירה. כשחזרו בלילה הם מצאו אותו, ברחו ליער והצטרפו לפרטיזנים. תוך הלחימה בנאצים ראה את אביו נהרג, ולאחר כחצי שנה ראה את אחיו הגדול נהרג.

הוא נותר יתום עם הפרטיזנים, יחיד מכל בני משפחתו. כאשר שחררו הרוסים את היער שלהם בשנת תש"ד, הוא היה כבן 14. אחד הגדודים של הצבא האדום אימץ אותו כחייל קטן, והוא שכבר ידע את כל תחבולות המלחמה - לירות בנשק, לטמון מארבים - לחם עמם בנאצים ואף קיבל על כך אותות גבורה.

אחרי המלחמה, כאשר חזר ללאדי, נודע לו שמכל שלושת אלפי היהודים נותרו חמישה בלבד. אף אחד מקרוביו ומכריו לא שרד. לא היה לו לאן לפנות, רק הצבא פתח לפניו את שעריו. הוא הלך ללמוד באקדמיה הצבאית, התקדם עד שנעשה במשך הזמן מח"ט בצבא האדום. לאחר שהשתחרר מהצבא, בהיותו מבוגר יחסית, הכיר יהודיה, התחתן עמה ונולד לו בן, וכעבור כמה שנים עלה עם אשתו ובנו לארץ.

אחרי שסיפר את כל מה שעבר עליו, תיאר את המראות האיומים שראה בעיניו, הראה את אותות הגבורה שקיבל מהצבא האדום, הוא קם בהתרגשות עצומה, וכשדמעות נוצצות בעיניו אמר: "השמחה הגדולה ביותר שיש לי בחיים, שזכיתי לעלות לארץ ולראות את בני משרת בצבא ההגנה לישראל כקצין קרבי. כל החיים היו שווים בשביל זה".

אמנם הוא התלונן אחר כך על המדיניות הרופסת של הממשלה במלחמתה במחבלים, אבל אחרי הכול, כמי שראה בעיניו את נוראות הגלות, יודע הוא להעריך את הפלא של תחיית העם היהודי.

בניית הרוח
ובתוך בניין הארץ הולכים בתי המדרש ומתעצמים. תלמידים רבים גודשים את הספסלים, וביניהם שקדנים ועמקנים, צדיקים וחסידים, בקיאים וחריפים. גם הלימוד בנשמת התורה - בענייני אמונה ומחשבה - הולך ומתרחב. מתרבים לומדי דברי ה'אורות' של מרן הרב קוק זצ"ל. הולך ונבנה כוח רוחני שביכולתו לחולל תיקונים גדולים בישראל ובעולם. התשובות לכל השאלות גנוזות בתורה, והדברים הולכים ומתבררים. קשה לשער כמה זמן יארך הדבר, אבל הוא כבר מתרחש וקורה.

זהירות מטעות נפוצה
כאן צריך להיזהר מטעות נפוצה. יש מי שבעקבות דברי מרן הרב קוק זצ"ל, שדיבר על תהליך גאולה שהוא אלוקי ומוכרח, טועים מתוך כך לחשוב שאין זה משנה מה נעשה, לבחירה שלנו אין משמעות. בין אם נבחר בטוב ובין אם נבחר ברע, בין כה וכה תבוא הגאולה. ואם כן, ראש הממשלה הרי הוא נציג הגאולה עלי אדמות, ועלינו להקדישו ולהעריצו.

אלו כמובן דברי הבל. ככל שמדובר בתהליך יותר חשוב, שמתגלית בו יותר ההנהגה האלוקית, כך האחריות האישית המוטלת על כל אדם, וקל וחומר על המנהיגים, נעשית חמורה יותר. אמנם נכון שנבואות הגאולה הולכות ומתגשמות בימינו, אבל הגאולה יכולה לבוא בקשיים נוראים או בשובה ונחת. ככל שנחטא יותר יגברו חלילה חבלי גאולתנו, וככל שנבחר בטוב כך יבואו לנו החבלים בנעימים.

עצמאות רוחנית כיסוד לתיקון
הסירוב להשתתף במעשה המתועב של העקירה היה בעל חשיבות רבה. היתה בכך הבהרה ברורה לעצמנו והכרזה ציבורית, כי דברי אלוקים חיים הם מעל ומעבר לכל פקודה של בשר ודם. בין אם נותן הפקודה הוא מלך ובין אם הוא ראש ממשלה, בין אם קנה את שלטונו על פי כללי הדמוקרטיה ובין אם קנה את שלטונו בשחיתות. העמידה על האמת בגבורה, תוך נכונות לשלם מחיר אישי, תזקוף את קומתם הרוחנית של אנשי האמונה, ותקרב אותם לשלב שבו יהיו מסוגלים להנהיג את הציבור לחיים טובים ושלמים באור אלוקים חיים.

ואם ישאל השואל: מה התועלת שבסירוב פקודה אם הדבר לא יציל את ארץ-ישראל? נשיב כי גם כאשר אין בכוחנו למנוע את הציבור מלחטוא, כל אחד ואחד מאיתנו מצוּוה לשמור על טוהר חייו וניקיון כפיו. גם במקום שכולם גנבים, על היחיד מוטלת המצווה שלא לגנוב. וגם אם כל האחרים יחמסו ויגזלו, ואין בכוחו להשפיע עליהם להיטיב את דרכם - עליו להישאר עיקש, בודד וצודק.

עמידה זו על האמת והסירוב להשתתף בחטא חשובים ביותר, למען האמת ולמען ההיסטוריה. כדי שידעו בכל הדורות, כי לא הכל טעו, ובזכות אותם צדיקים תשמר הגחלת עד לתיקון העולם. כמו שנאמר (מלכים א' יט, יח): "וְהִשְׁאַרְתִּי בְיִשְׂרָאֵל שִׁבְעַת אֲלָפִים כָּל הַבִּרְכַּיִם אֲשֶׁר לֹא כָרְעוּ לַבַּעַל וְכָל הַפֶּה אֲשֶׁר לֹא נָשַׁק לוֹ". וכן בזמן גדעון, על ידי שלוש מאות האנשים אשר לא התרגלו לכרוע לבעל, ניצח את כל מחנה מדין, ונעשתה על ידם תשועה גדולה (שופטים ז).

אמת ואמונה

דרכי הגאולה