חיים של יצירה

משפחה חברה ומדינה
תפקידנו במהלך הגאולה

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

שלמה בן יעקב

4 דק' קריאה

זכינו לחיות בעידן של גאולה. עם ישראל חוזר לארצו, זוקף את קומתו ונוסך בעצמו כוחות רעננים. יכולות אדירות מתגלות, יותר ויותר אנשים יוזמים ויוצרים בתחומים שונים ומגוונים. עם ישראל מגיע להישגים מרשימים בתחומי הרפואה, החקלאות והצבא, מדינת ישראל נמצאת בין המדינות המובילות ביציבות כלכלית והדברים ידועים.
ואם אנחנו מתרוממים כל כך בצדדים המעשיים של החיים, הרי שעל אחת כמה וכמה אנחנו נתבעים ליצור תורה גדולה הרבה יותר מזו שהכרנו עד היום, כזו שנותנת עומק, משמעות וכיוון לחיים המעשיים. בגלות התרכזנו יותר באדם הפרטי, ובעיקר בחלקי התורה ששייכים לתחום שבין אדם לחברו. עתה, כששבנו לארצנו, אנו נדרשים להציג תורה שמדגישה את הצדדים הלאומיים והציבוריים, תורה שמשלבת בין תורה למדינה, בין מישורים רוחניים למישוריים מעשיים. תורה שמציבה אתגרים גדולים, תורה שמשלבת בין שכל לרגש, תורה שעוסקת בשאלות רבות שמטרידות את הדור, תורה שמטרתה היא בסופו של דבר תיקון עולם במלכות שדי.
ברוך השם אנו מצליחים לגבש תורה ארץ ישראלית בעקבות הדרכתו של מרן הראי"ה קוק זצ"ל. אולם יש לדעת שלתורת ארץ ישראל שאותה יוצר בית המדרש של הרב קוק יש מקורות רבים שנמצאים בתלמוד הירושלמי אשר מעניקים לה את הבסיס הראשוני, את העוצמה הרוחנית ואת החיוניות המיוחדת שלה.
במסגרת מכון אורות הירושלמי שאני זוכה לעמוד בראשו, אשר מנסה לקדם את התלמוד הירושלמי בתודעה של הציבור הרחב, קיימנו השנה פרויקט של כתיבת עבודות במספר ישיבות ייעודיות וקיבלנו 45 עבודות מעולות של בחורים צעירים שניתחו סוגיות ושאלות המטרידות את הדור ואף את הפרט בתקופה של תחייה לאומית. כל מי שחי את תורת ארץ ישראל ללא ספק ימצא פנינים יקרות בין דפיו של התלמוד הירושלמי.
דא עקא, אם בעולם המעשי אנו מגלים הרבה יוזמה ויצירה, הרי שבעולם התורה דומני שתכונות אלו לא מגיעות מספיק לידי מיצוי. אנשים חוששים ליצור ולכתוב, אם בשל הפחד לגשת אל הקודש או בגלל שהם מלאי ענווה בבחינת "מי אני בכלל שאומר דבר חדש".
מובא בתלמוד הירושלמי (מגילה ג, ג) שרבי אימי ביקש מעוזרו שאם ייכנס לבית המדרש אדם שכל כולו שקוע בתורה, שיכניס באותו רגע אותו, את חמורו ואת משאו. לא פחות ולא יותר: חמור בבית המדרש. זכיתי לשמוע את הסברו של הרב שלמה פישר שליט"א ביחס למאמר זה. הרב פישר הסביר שהמגמה המרכזית של הקב"ה בעולם היא שאנחנו נגדל את התורה. אם יש אדם ראוי, הרי שהוא מחויב ליצור בתורה, ואסור שהפחד שהוא פוגע בקודש יפגע ביכולת היצירה שלו. אם אותו אדם ששקוע בתורה יפחד כל הזמן שיגנבו לו את הרכב (את החמור), הרי שהיצירתיות שלו תיפגע, ואז בהכרח בניין התורה ייפגע, וממילא מדובר בדבר חמור מאוד.
כאשר מדריך אותו אמורא את עוזרו להכניס אדם ששקוד בתורה לתוך בית המדרש יחד עם חמורו, הוא מתאר את אותו אדם בביטוי "מלוכלך באורייתא". מדוע משתמש הירושלמי בביטוי מוזר שכזה? נראים הדברים שהתלמוד הירושלמי מתמודד עם הפחד להעלות טענות שאינן מקובלות כדי להסביר דברים. ניקח לדוגמה צבעי. הצבעי היה מעוניין שלא להתלכלך עם הצבע, אולם הדבר הזה הוא בגדר הבלתי אפשרי והוא בסופו של דבר מתלכלך. כך תלמיד חכם כיוצר, אסור לו להישאר כל הזמן בשטח הסטרילי. התלמיד חכם היוצר חייב לנסות להעלות סברות וכיוונים גם נגד מה שמקובל, וכל זאת אם הוא ניגש ליצירה התורנית מתוך יראת שמיים, ומתוך בדיקה יסודית וביקורת על הסברות הללו.
מאמר זה של התלמוד הירושלמי הוא דוגמה גם למימרה שמהווה בסיס לפסיקות הלכה מתחדשות שפסקו גדולי דורנו. על סמך מאמר זה של הירושלמי קבע הרב משה פיינשטיין זצ"ל שמותר לעיוור להיכנס עם כלב נחייה לבית הכנסת.
להפסיק לפחד
התלמוד הירושלמי דורש על הפסוק בספר מלאכי "תורת אמת הייתה בפיהו ועוולה לא נמצא בשפתיו": תורת אמת הייתה בפיהו - זה שאמר מה ששמע מרבו, ועוולה לא נמצא בשפתיו – זה שאומר דבר שלא שמע מפי רבו (פאה א, א). מירושלמי זה רואים שאדם חייב לחדש בתורה, ואם אינו עושה כן הרי זה נחשב כאילו יש עוולה בשפתיו.
באותה סוגיה מוסיף הירושלמי ואומר שכל מה שתלמיד מחדש מעצמו, הרי כאילו נאמרו הדברים למשה מסיני. הראיה לדברים היא שכתוב אצל בצלאל מקים המשכן שהוא עשה ככל אשר ציווה הקב"ה את משה. לכאורה היה צריך להיות כתוב שבצלאל עשה ככל אשר ציווה אותו משה, אם כך מדוע נאמר שהוא עשה ככל אשר ציווה ה' את משה? ללמדנו שכל מה שהוסיף בצלאל, הסכימה דעתו כמו שנאמר למשה מסיני. אם תלמיד מבין את הכיוון היסודי של הרב ומחדש מדעתו דברים באותו כיוון, הרי על דברים אלו מתנוססת חותמתו של הקב"ה, ואין מקום לפחד או לשיתוק היצירה.
לעיתים אדם חושב לעצמו מי אני ומה אני שאצור ואחדש בתורה. כנגד גישה חרדתית זו מדריך אותנו התלמוד הירושלמי ההפך לגמרי. קובע התלמוד הירושלמי: "אם שמעת דבר תורה מפי קטן ונהנית ממנו, הרי יהיה דבר זה בעיניך כאילו שמעת מפי גדול, כאילו שמעת מפי משה רבנו, כאילו שמעת מפי הקב"ה" (סנהדרין י, א). בשום פנים ואופן אסור לאדם לפחד מליצור, ואם כך ההדרכה לקטנים על אחת כמה וכמה לגדולים.
נשים לב שממקור זה של הירושלמי עולה שצריך שדבר התורה יהיה כזה שתיהנה ממנו. כל פלפול בתורה הוא חשוב, אולם העיקר בתורה הגדולה והמקיפה הוא שהשומעים יתחברו אליה, תורה שמתיישבת עם העולם התודעתי של האדם.
בסופו של דבר כל אדם נתבע לחדש בתורה, מכיוון שהתורה תפקידה לצמוח ולהתפתח, ובשום פנים ואופן אסור לה לקפוא על שמריה. כמו שראינו אצל האדם שהתירו לו להיכנס עם חמורו לבית המדרש, שכן כל רגע של יצירה בתורה חשוב, כך גם צריך שכל ילד שיש לו חידוש חשוב יידע שהוא חלק מבניין התורה בעם ישראל.
אם יש את נפשך להיות מבוניה של תורת ארץ ישראל המתחדשת והולכת, הרי יש לנו בשבילך עצה טובה, והיא לבדוק את מקורות הירושלמי העוסקים באותו נושא או באותה סוגיה. התלמוד הירושלמי מלא אוצרות אמונה ורוח מרתקים, עשיר בדברי אגדה ויסודות אמונה וחודר לפנימיות הדברים, מעודד את היצירה בכלל ואת היצירה בתורה בפרט ומהווה כר נרחב ליצירה, אם בדרך של השוואה לתלמוד הבבלי ואם בניתוח פנימי של דברי הירושלמי.
אנו נתבעים ליצור בתורה. להעשיר, לפתח ולרומם אותה. כולנו תקווה שאכן מפעל תחרות החיבורים בנושאים שונים בירושלמי, שאותו התחלנו השנה, יעודד עוד רבים וטובים מבני הישיבות לכתוב וליצור בתורה. מפעל של כתיבה זה עתיד להצמיח עבודות שירוממו את קרנה של התורה בקרב הציבור ויחזקו את הזהות היהודית, כך שציבור שלם ירגיש שהתורה מהווה את מרכז החיים.

הרב אברהם בלס הוא ראש מכון אורות הירושלמי.
מתוך העיתון בשבע.

תפקידנו במהלך הגאולה