בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • משפטים
לחץ להקדשת שיעור זה
שיחת מוצ"ש פרשת משפטים תשע"ט

אלקים נצב בעדת א-ל

משפטי ה' ◆ מידת חסידות ◆ ספק מזיק לחומרא ◆ פיקוח נפש דוחה גזל? ◆ רשות לרופא לרפא ◆ ביטחון והשתדלות ◆ נעשה ונשמע

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

כ"ח שבט תשע"ט
12 דק' קריאה 44 דק' צפיה
'משפטי ה''
בשבת הזו בבתי כנסיות רבים מדברים על המשפט העברי. 'וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם' (שמות כא, א), דרשו חכמים: ''לִפְנֵיהֶם' - ולא לפני גויים". אפילו אם גויים דנים במשפטי ישראל על משפט התורה חלה השראת השכינה. הר"ן מסביר בדרשותיו (דרוש יא) שיש הבדל בין משפט המלך ובין משפט הדיינים שנידון בסנהדרין. תפקידו של המלך הוא לתקן תקנות ממוניות או תקנות בענייני הציבור לפי צורך השעה, ואפילו אם הם לא על פי דיני התורה. כמובן שאין הכוונה לדברים שנוגדים את התורה חלילה. אך על תקנות המלך לא חלה השראת השכינה, ואילו על מה שהתורה אמרה - דיני השומרים, דיני הנזיקין, התנהלות המקח והממכר – חלה השראת שכינה.
דיני ממונות הם דינים שבין אדם לחברו, ומבחינת ההלכה אדם יכול גם למחול על ממונו. כמו כן, אנשים יכולים לעשות הסכמים ביניהם באיזה אופן יהיה הדין, ובדרך כזו אדם יכול אפילו להכשיר עבור עצמו אנשים שלא כשרים לדון שיהיו הדיינים שלו: "נאמן עלי אבא, או נאמן עלי אביך, או נאמנים עלי שלושה רועי בקר", אם אותו 'דיין' יפסוק שפלוני חייב, כיוון שהוא רוצה לקבל עליו את הדין, אין מניעה לכך. אבל התורה אוסרת סדר ציבורי כזה של מערכת משפטית מקבילה לדיני התורה, אפילו אם תהיה הסכמה ציבורית לכך שמשפטי הממון יהיו לא על פי התורה. לפעמים באופן חריג וחד פעמי במהלך השנים עם התחלפות הזמנים והתקופות, מוכרחים להוסיף פרטים ותקנות לפי הצורך וזהו תפקידו של המלך. אבל היסוד תמיד יישאר: 'וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם'. כיון שמשפטי התורה הם משפטים אלוקיים, לא שכל אנושי בלבד, אלא דינים שיסודם במקור עליון, מקור אלוקי. לכן צריך להתפלל שירבו במדינת ישראל בתי הדינים לענייני ממונות שדנים על פי התורה, ושאנשים יגיעו אליהם, ולא לבתי המשפט, וכך משפט התורה יתפשט.

מידת חסידות
בפרשת משפטים אומרת לנו התורה את דיני נזיקין, וחכמים אמרו (בבא קמא ל.): 'האי מאן דבעי למיהוי חסידא, לקיים מילי דנזיקין, מילי דאבות ומילי דברכות' - מי שרוצה להיות חסיד, עליו לקיים דיני נזיקין, דיני ברכות, ודיני מסכת אבות. מובן למה פרקי אבות הרי הם הדרכה למידות טובות, מידות חסידות. ומובן גם דיני ברכות, ניתן להבין שאם אדם במשך היום מברך מאה ברכות, ובכל ברכה מדקדק ומכוון ומתחבר לריבונו של עולם, מודה לו ומשבח אותו, או מבקש ממנו לפי סוג הברכה - זה עושה אותו חסיד, מרומם אותו למדרגה של קדושה.
אבל הדבר הראשון שאמרה הגמרא, שמי שרוצה להיות חסיד יקיים 'מילי דנזיקין', זה צריך ביאור. האם מי שלא ישבור לחברו את החלון, או ייסע בזהירות בלי לפגוע במכונית אחרת, נהיה חסיד?! אדם שגומל חסד, מיטיב עם השני ועוזר לו, זהו חסיד, אבל אדם שרק לא מזיק, הוא לא חסיד... אלא שהפירוש של 'לקיים מילי דנזיקין' הוא לא רק שהאדם לא יזיק, אלא גם שיבדוק ויתאמץ ככל יכולתו שלא ייגרם נזק לאדם אחר. אם הוא רואה שחברו עלול להינזק, אפילו אם לא על ידו, הוא מיד מבריח את המזיק מנכסי חברו.
ההלכה אומרת, שאם אדם הבריח אריה מנכסי חברו, ושמר מיוזמתו על רכושו של חברו - הוא לא יכול לדרוש על כך תמורה. אף על פי שהאריה היה יכול לטרוף את כל העדר, והיו לחבר שלו נזקים עצומים מכך, ואף על פי שהשומר התאמץ מאוד להבריח את האריה – בעל העדר לא חייב לשומר דבר, משום שבסך הכל נשאר לו העדר שהיה לו והוא לא קיבל מהשומר דבר חדש. כמובן זהו מעשה נפלא שאדם עושה טובה לחברו, זו מידת חסידות כאשר לאדם אכפת מהממון של השני שלא יפגע. כך גם אדם שרואה קוצים ברשות הרבים ומפנה אותם כדי שאחרים לא יינזקו מהם, זו מידת חסידות מיוחדת. לפעמים יותר משמעותי להציל אדם מנזקים מאשר לעשות לו טובה, למרות שכאשר תשמור אותו מהנזק הוא לא ידע אפילו להודות לך על כך. אם נתתי לחבר חתיכת עוגה הוא יודה לי מכל הלב. אבל אם הצלתי אותו מהיזק ממוני גדול - זו מידת חסידות.

ספק מזיק לחומרא.
יש דיון ידוע בתחילת מסכת בבא קמא: האם יש איסור לעשות נזקים ממוניים. מפורש בתורה שאם קרה ששור של אדם הזיק את חברו בעל השור צריך לשלם, אבל האם בעל השור עבר על איסור בכך שלא שמר על שורו ואיפשר לו להזיק, וכן כאשר אדם עשה בור ונפל מישהו לתוך הבור. התורה לא אומרת לנו 'לא יכרה אדם בור ברשות הרבים', אלא כתוב: 'כִּי יִכְרֶה אִישׁ בֹּר וְלֹא יְכַסֶּנּוּ, וְנָפַל שָׁמָּה שּׁוֹר אוֹ חֲמוֹר - בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם' (כא, לג-לד). האם נעשה כאן איסור בזה שלא שמר על ממונו. וממונו הזיק?
כתוב בפרשתנו שאם שור נגח, הבעלים חייבים לשלם. הגמרא דנה מהי אותה 'נגיחה' שכתובה בתורה ומוכיחה שפירושה הכאה בקרן, מהפסוק: 'וַיַּעַשׂ לוֹ צִדְקִיָּה בֶן כְּנַעֲנָה קַרְנֵי בַרְזֶל, וַיֹּאמֶר: כֹּה אָמַר ה' - בְּאֵלֶּה תְּנַגַּח אֶת אֲרָם עַד כַּלֹּתָם' (מלכים א, כב, יא), אבל יש הבדל בין הקרניים של צדקיה ובין קרני שור, כיוון שקרני צדקיה הן קרניים תלושות שהוא יצר, קרני ברזל. אולי יש ללמוד מכך, שדיני נגיחה של תם ומועד נאמרו דווקא בקרן תלושה, ששור אוחז בשיניו ונוגח, ואילו נזק ששור עושה על ידי הקרן שלו אין בו דיני תם ומועד אלא הוא מועד מתחילתו.
הרשב"א במקום שואל מדוע הגמרא סברה שקרן מחוברת מועדת מתחילתה ולמה לא לחשוב שהיא תמיד תמה, שכן ספק ממון לקולא. ומשיב שבספק נזיקין פוסקים לחומרה.
שואל החתם סופר (יורה דעה, סימן רמא): הרי מדובר בספק, האם זו 'נגיחה' האמורה בתורה, ויש לנו כלל ש'ספיקא דממון לקולא' ומדוע שנלך לחומרה. מיישב החתם סופר, שיש שני סוגים של ספיקות בדיני ממונות. כאשר יש לאדם ספק האם חייב לשמור על ממונו במצב מסויים, או שהוא פטור מהשמירה – זהו לא ספק ממון אלא ספק איסור, כי כל הסיבה שהתורה חייבה את האדם לשלם על נזקים שממונו עשה, היא כדי שהאדם ישמור על ממונו שלא יזיק. לכן, אם יש לנו ספק אם היה צריך לשמור או לא זה ספק איסורים. אבל כאשר יש ספק האם אדם הזיק או לא הזיק, שם נאמר הכלל 'ספקא דממונא לקולא'.
כך היא לשונו של החתם סופר:
עיקר ענין נזיקים היא גדר למצוות עשה של 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם', ו'לא תעמוד על דם ריעך', וכתוב 'והיה עליך דמים'. ושיער הקדוש ברוך הוא בחכמתו, שאם יתחייב השור התם כך, והמועד כך, ובור כך, ורגל כך, וכדומה - בזה נגדר הדבר, וכל אחד ישמור נזקיו. ואם אנו מסופקים אם קרן המחוברת לשור די לה בשמירת תם או בשמירת מועד - ספיקו להחמיר.
האמת היא שישנה שאלה בסיסית יותר: למה בכלל כאשר יש לנו ספקא דממונא אנו פוסקים לקולא, הרי לכאורה כל ספק ממוני הוא גם ספק איסורי - ספק באיסור גזל, והיינו צריכים לפסוק בכל ספקא דממונא לחומרא. עוסק בזה בהרחבה בעל 'קונטרס הספקות' ואומר שבעצם אין פתרון לבעיית הגזל בספק ממוני, כי שני הצדדים עלולים לקבל כסף שלא שייך להם, בכל דרך שנפסוק, ולכן בכל ספק ממוני אנחנו פוסקים לקולא. כלומר, אנחנו לא משנים את המצב הקיים אם אין לנו ראיה ברורה, ובית הדין פוסק שהממון שייך למי שמחזיק בו כעת, ומעכשיו יחולו על הממון דיני גזל. אם נקבע שהממון הזה של פלוני, מי שלוקח אותו ממנו עובר באיסור גזל. על כל פנים ביאר לנו החתם סופר שבספק בהלכות שמירה – 'ספיקא דנזיקין לחומרא'. וכל שכן בנזקי אדם, שהאדם צריך להחמיר ולהיזהר שהוא בעצמו לא יזיק. דבר דומה אומר גם בעל ספר 'המאיר לעולם'.

פיקוח נפש דוחה גזל?
כדי להבין את העניין של זהירות בממון חברו, נביא את דברי שו"ת 'בניין ציון':
כלל גדול בתורה, שאין מצווה עומדת בפני פיקוח נפש, חוץ משלוש עבירות: עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים. אכן, האם מותר להציל עצמו בפיקוח נפש בממון חברו?
כאשר אדם עומד בסכנת נפשות, ואם הוא יזיק את ממון חברו הוא יכול להציל את עצמו, האם מותר לעשות זאת, לכאורה, מה השאלה בכלל - ודאי שמותר! הרי כל האיסורים שבתורה בטלים מפני פיקוח נפש חוץ מהעבירות החמורות. אך אומר הבניין ציון שזו מחלוקת ראשונים בין רש"י ותוספות.
מסופר בספר שמואל (שמואל ב, כג, טו-טז):
וַיִּתְאַוֶּה דָוִד וַיֹּאמַר: מִי יַשְׁקֵנִי מַיִם מִבֹּאר בֵּית לֶחֶם אֲשֶׁר בַּשָּׁעַר? וַיִּבְקְעוּ שְׁלֹשֶׁת הַגִּבֹּרִים בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים, וַיִּשְׁאֲבוּ מַיִם מִבֹּאר בֵּית לֶחֶם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר, וַיִּשְׂאוּ וַיָּבִאוּ אֶל דָּוִד. וְלֹא אָבָה לִשְׁתּוֹתָם, וַיַּסֵּךְ אֹתָם לַה'.
הגמרא מבררת במסכת בבא קמא (ס:) מה בדיוק היה הסיפור. רש"י מסביר, שכיוון שהפסוקים חוזרים על הביטוי 'אשר בשער', ובשער יושבים הסנהדרין, הבינה הגמרא שרמוז כאן עניין הלכתי שצריך היה דוד לברר. רב הונא אמר, שבזמן המלחמה של דוד עם הפלישתים, האויב התחבא בתוך גדישי חיטים של ישראל, ושאל דוד האם מותר לו לשרוף את הגדיש הזה כדי להינצל מן הפלישתים. פסקו הסנהדרין שאסור להציל עצמו בממון חברו. אבל, אתה מלך, ו'מלך פורץ גדר לעשות לו דרך ואין מוחין בידו'.
מה היה הספק של דוד, הרי הוא במצב של פיקוח נפש. התוספות כתבו, שהשאלה היא האם הוא צריך לשלם על הגדיש. כלומר היה ברור לו שמותר לשרוף את הגדיש כדי להרוג את הפלישתים, וכל השאלה היא האם צריך לשלם, ופסקו לו שאדם רגיל חייב. אך רש"י מפרש שהשאלה היא האם בכלל מותר לשרוף את הגדיש כדי להציל את עצמו, ולדבריו, פסקו בזה הסנהדרין שלאדם פשוט אסור לעשות כך. ומדוע - כי זה לא הממון שלך!
במשך שלושה סימנים מברר ה'בניין ציון' את הנושא. מניין לנו שפיקוח נפש דוחה שבת. הגמרא במסכת יומא לומדת זאת בין השאר מכך שעבודת בית המקדש דוחה את השבת, ופיקוח נפש דוחה את העבודה במקדש, ואם כן, קל וחומר שפיקוח נפש דוחה את השבת. שואל הבניין ציון: האם עבודת המקדש דוחה איסור גזל, האם מותר לאדם או אפילו לציבור לגזול כדי להביא קרבן - כמובן שלא. כלומר, גזל חמור יותר מאיסור שבת, שהרי עבודת המקדש דוחה את השבת. לא בא בחשבון שתשתמש בממון שלא שלך. מעצם הדיון הזה אנו יכולים להבין עד כמה צריך לדקדק בזה.
מספרת הגמרא במסכת יומא (פג:): ר' יהודה ור' יוסי היו הולכים בדרך, ונתקף ר' יהודה לפתע בבולמוס, רעב נורא עד כדי סכנת נפשות. היה שם רועה שהיה לו מזון. ר' יהודה התנפל עליו, לקח לו את המזון ואכל אותו בגלל פיקוח נפש. אמר לו ר' יוסי: 'קיפחת את הרועה'! למה עשית את זה. כשהגיעו לעיר, לפתע נתקף ר' יוסי בבולמוס. ראו כל אנשי העיר, רצו כולם להביא לו אוכל. אמר לו ר' יהודה: 'אני קיפחתי את הרועה, ואתה קיפחת את העיר כולה'. שני דברים לא מובנים במעשה הזה. ראשית, מדוע כעס ר' יוסי על ר' יהודה שהתנפל על הרועה, ושנית מדוע ר' יהודה גוער בר' יוסי שהוא אוכל ממזונם של אנשי העיר.
ה'בניין ציון' רוצה להסביר שבזה הם נחלקו. שר' יוסי סובר שגזל לא עומד בפני פיקוח נפש, ולדעתו אסור היה לר' יהודה לקפח את מזונו של הרועה. ה'בניין ציון' עצמו רוצה לומר שכיוון שקיימא לן הלכה כר' יוסי, כך צריך גם לפסוק להלכה. הוא מביא ראייה נוספת מברייתא שאומרת שגזל הוא דבר רביעי שצריך למסור עליו את הנפש. בשיטה מקובצת בכתובות מובאת ברייתא חיצונית: "שלושה דברים אין עומדים בפני פיקוח נפש, ואלו הן: עבודה זרה, וגילוי עריות, ושפיכות דמים. ר' מאיר אומר: אף הגזל." אמנם זה לא מוסכם, אבל יש דעה כזו שגזל לא עומד בפני פיקוח נפש. נלמד מכך עד כמה אדם צריך להיזהר שחלילה וחס לא יפגע בממון חברו.

רשות לרופא לרפא
נמשיך בפרשה: 'וְכִי יְרִיבֻן אֲנָשִׁים וְהִכָּה אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ... רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא'. דרשו חז"ל: ''רַפֹּא יְרַפֵּא' - מכאן שניתנה רשות לרופא לרפא." האבן עזרא אומר, שמותר לרופא לרפא רק פצעים חיצוניים שנראים לעין, אבל אם יש לאדם מחלה פנימית אסור לו להיעזר ברופאים ועליו להתפלל. את הסברה הוא לא מבאר, אך באופן פשוט נראה לי לבאר שכאשר הרופא רואה את הנזק ורואה מה הוא יכול להועיל - זה התפקיד שלו לטפל. אבל אם הוא לא יודע מהי המחלה, ומה בדיוק מתרחש בפנים – צריך לפנות לריבונו של עולם.
הרמב"ן אומר (ויקרא כו, יא):
הכלל, כי בהיות ישראל שלמים והם רבים, לא יתנהג עניינם בטבע כלל, לא בגופם ולא בארצם, לא בכללם ולא ביחיד מהם, כי יברך ה' לחמם ומימם ויסיר מחלה מקרבם, עד שלא יצטרכו לרופא ולהישמר בדרכי הרפואות כלל, שנאמר: 'כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ' (שמות טו, כו).
כאשר עם ישראל עושים רצונו של מקום הם חיים באופן על טבעי, הקב"ה מברך אותם, אין להם מחלות ולא חסר להם ממון. ממילא אם הם לא עושים רצונו של מקום הם נפגעים, והתיקון הוא לחזור לעשות את רצונו של מקום.
וכן היו הצדיקים עושים בזמן הנבואה, גם אם יקרֵם עוון שיחלו בזה, לא ידרשו ברופאים אלא בנביאים.
בימי הנביאים נהגו כך הצדיקים באופן אישי, ברור היה להם שאם הם חולים הסיבה לכך היא עוון כלשהו, ממילא הם לא הולכים לרופא אלא לנביא.
ואמר הכתוב: 'וְגַם בְּחָלְיוֹ לֹא דָרַשׁ אֶת ה' כִּי בָּרֹפְאִים' (דברי הימים ב טז, יב), ואילו היה דבר הרופאים נהוג בהם, מה טעם שיזכיר הרופאים, אין האשם רק בעבור שלא דרש את ה'. אבל הפסוק כאשר יאמר אדם: 'לא אכל פלוני מצות בחג הפסח כי אם חמץ'.
הרמב"ן מבאר שיש בפסוק שתי טענות כלפי המלך אחז. האחת היא שהוא לא דרש את ה', אך לא זו בלבד, אלא שהוא גם הלך ודרש ברופאים. כמו במקרה שאדם לא אכל מצה בפסח זהו חיסרון אחד, ואם הוא אכל חמץ זהו חיסרון שני. צדיקים לא צריכים לדרוש ברופאים בדור שה' בקרבו.
ומה חלק לרופא בבית עושה רצון ה', אחר שהבטיח 'וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ' (שמות כג, כה).
מהו אם כן התפקיד של הרופאים לפי הרמב"ן - להיות יועצי תזונה. אילו מאכלים לאכול, מה בריא ומה לא בריא, אבל לא טיפול במחלות ובפגיעות גופניות. לפי זה, מתי נכון הפסוק 'רַפֹּא יְרַפֵּא', אם האידיאל הוא שלא להשתמש ברופאים.
לא אמרו שניתנה רשות לחולה להתרפאות, אלא כיוון שחלה החולה ובא להתרפאות, כי נהג ברפואות ולא היה מעדת ה' שחלקם בחיים, אין לרופא לאסור עצמו מרפואתו.

ביטחון והשתדלות
האידיאל הוא שאדם יעשה את רצון ה', וישאל רק את תלמידי החכמים והנביאים במה הוא צריך לחזור בתשובה, והכל יתוקן. אבל, אומר הרמב"ן, במסכת ברכות אומרת הגמרא ש'אין דרכם של בני אדם ברפואות, אלא שנהגו'. והעובדה שאנשים עוסקים ברפואות ותולים את עצמם בהן, היא זו שגורמת שגם ההנהגה האלוקית משתנה.
אילו לא היה דרכם ברפואות, יחלה אדם כפי אשר יהיה עליו עונש חטאו, ויתרפא ברצון ה'. אבל אם נהגו ברפואות - ה' מניחם למקרה הטבעיים.
אם לא שלימדה אותנו התורה שלרופא מותר לרפא, היינו חושבים שאסור לרפא, כי הרפואה עלולה גם להזיק, ואולי יותר נכון שלא להיכנס לחששות. זו אחריות גדולה מאוד להיות רופא. עצה שנותן הרופא עלולה להיות לא נכונה או אפילו מזיקה. אולי ללכת על פי הרפואה זה 'ספק נפשות' שצריך להיזהר מלהיכנס אליו. לכן אומרת לנו התורה שיש רשות לרופא לרפאות. ושוב, התורה דברה כלפי אדם שנוהג ברפואות, ולכן הוא מונהג על פי מקרי הטבע.
כיון שחלה החולה ובא להתרפאות, אין לרופא לאסור עצמו מרפואתו. לא מפני חשש שמא ימות בידו - אחרי שהוא בקי במלאכה ההיא, ולא בעבור שיאמר כי השם לבדו הוא רופא כל בשר, שכבר נהגו.
שני טעמים מביא הרמב"ן למחשבה שיהיה אסור לרופא לרפא, ואת שניהם התורה דחתה. הראשון הוא החשש שמא ימות החולה ביד הרופא, אך מכיוון שהרופא בקיא במלאכתו אז הוא רשאי לרפא, ועוד, כיוון שאנשים נהגו ברפואות, לא די בכך שמותר לרופא לרפא, אלא שזהו פיקוח נפש ומצווה רבה, והזריז הרי זה משובח. אדרבה, מי שמהסס ומתלבט אם לרפא - הרי זה מגונה, והשואל הרי זה שופך דמים. אבל זה מצב שהוא בדיעבד בעם ה', כיוון שכאשר הקב"ה שורה בעם ישראל, אין לנו עסק ברופאים.
אנחנו יכולים ללמוד מדברי הרמב"ן, שגם אם אנחנו הולכים לרופא, צריך לדעת שהכתובת הראשית היא ריבונו של עולם, ואחר כך הוא יכול ללכת לרופא 'כיוון שנהגו ברופאים', ויקווה שהרופא יהיה השליח שיעשה את שליחותו של ריבונו של עולם. זהו כלל גדול בהשגחה שאדם צריך לדעת. יש השגחה של ריבונו של עולם על עולמו, והכול תלוי בו.
בספר העיקרים (מאמר ד, פרק ו) מובא הפסוק 'אִם ה' לֹא יִבְנֶה בַיִת שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ, אִם ה' לֹא יִשְׁמָר עִיר שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר' (תהלים קכז, א). לא תועיל בניית בית שה' לא חפץ בו, ולא תועיל שמירת השומר אם ה' לא ישמור עיר. אבל, הוא מבאר, שמן הפסוק הזה ניתן ללמוד ש"אם ה' ישמור עיר – יפה שקד שומר". אם ה' יבנה בית - טוב עמלו בוניו בו. דווקא על ידי העשייה שלנו ה' פועל בעולמו. ויותר מזה – עלינו להבין שכל מה שקורה בעולם, קורה ברצון ה'. אין דבר שיכול להיות ללא רצון ה'. כשאתה רוצה לבנות בית, או אפילו לעשות מצווה, צריך לדעת שזה תלוי ברצון ה', ולבקש שכל מעשיך יהיו מכוונים ומתאימים לרצונו. כך כאשר אתה פועל ועושה, תזכור שהכול תלוי בריבונו של עולם, ויש השגחה מלאה על כל המציאות.
נחלקו הראשונים והאחרונים, עד כמה צריך האדם להשתדל, וכמה צריך לבטוח בקב"ה. האם אדם יכול למעט בהשתדלותו, כי ממילא הכל תלוי בריבונו של עולם. לדוגמה בעניין פרנסה, האם נכון לעשות את המינימום והקב"ה ישלח ברכה במעשי ידיו, או שחובה על האדם לעבוד באופן נורמאלי. בספר העיקרים, וכך גם בספר חובות הלבבות, אומרים שאדם צריך להשתדל באופן נורמלי והקב"ה ישלח ברכה במעשי ידיו. לא להגזים אך גם לא להמעיט. אבל במסילת ישרים לעומת זאת, במידת החסידות, נוטה לומר שכיוון שהכל מאת ה', אדם יכול לעשות את המינימום של ההשתדלות והקב"ה ייתן ברכה במעשי ידיו.
באמת, הכל תלוי במדרגת הביטחון - כגודל מדרגת הביטחון של האדם, כך גדלה היכולת לצמצם בהשתדלות שלו. אדם שהוא מלא בביטחון, ונשען מאוד על ריבונו של עולם, בטוח שהכול מאת ה' וחי את המציאות הזו - יכול לצמצם בהשתדלותו ותהיה ברכה במעשי ידיו. הרי גם בעל ספר העיקרים מסכים, שעם כל המאמצים שאדם עושה אין בידו שליטה גמורה ברפואה, וכך בתחומים אחרים. הוא אומר באופן ברור שאם אדם מלא בביטחון בריבונו של עולם תהיה לו סייעתא דשמיא גם בדברים שאינם בידו. אבל כל זה נכון בבעלי מדרגה עליונה של ביטחון מוחלט.

'נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע'.............
בסוף הפרשה (כד, ז) אומרים בני ישראל את האמירה המפורסמת: 'נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע'. ר' לוי יצחק מברדיצ'ב שואל: איך אפשר לעשות לפני שיודעים - והוא עונה שחז"ל אומרים שכאשר עם ישראל הגיעו להר סיני, 'פסקה זוהמתם' מעצם העמידה על יד הר סיני. עצם ההתקרבות למקום גרמה זיכוך גדול מאוד. וכיוון שנשמתם הזדככה היא קדושה ומחוברת לריבונו של עולם ולרצונו, ומעצמה ידעה לקיים את כל המצוות. כמו שאמרו לנו חז"ל על האבות שקיימו את כל המצוות עוד לפני שהם ניתנו. כיצד הם עשו זאת - הביאור הוא שהם זיככו את מידותיהם, נהיו יותר ישרים ויותר טובים, וכך מתוך פנימיותם הבינו מהו רצון ה'.
במצוות שיש להן טעם זה יותר מובן - מגיעים לטהרה מחשבתית גדולה ואפשר להבין את הסיבות ואת הטעמים, ולדעת מה נכון לעשות. אבל כיצד ניתן להבין את החוקים שאין בהם טעם, אלא שגם לחוקים יש טעם, הגם שאנחנו לא יודעים את טעמם. לדוגמה מצוות פרה אדומה היא חוק לא ידוע, אבל יש לה טעם מאוד עמוק. וכשמטהרים את הצדדים השכליים והרוחניים, כפי שקרה לאבותינו הקדושים ולעם ישראל שהגיעו להר סיני – יכלו לקיים ולהבין את כל המצוות וכל החוקים.
אמרו לנו חז"ל, שכל איבר ואיבר מרמ"ח האיברים הוא כנגד מצווה מרמ"ח מצוות העשה, ושס"ה הגידים הם כנגד שס"ה מצוות לא תעשה. המצוות הן מעין 'איברים פנימיים' באדם, נשמות האיברים והפנימיות שלהם. הדבקות בריבונו של עולם היא זיכוך של כל האיברים של הגוף ושל הנפש, ותקנות החכמים, מופיע בחסידות, הן כנגד השערות שהן כתוספות על הגוף. כך כביכול מעצמם הגיעו ישראל לקיים את כל המצוות ואמרו 'נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע'. מעבר לעשיית המצוות יש עוד מדרגה – ההקשבה, ההפנמה וההתאמה של הדברים אל תוכנו, אל הנשמה שלנו. וכשיש זיכוך מאוד גדול – מוציאים את ההתאמה הזו. ללמדנו, שהטבע הפנימי של ישראל זה התורה. ישראל ואורייתא חד הוא. אנחנו צריכים ללמוד כדי להוציא את הכוחות שלנו מהכוח אל הפועל. אנחנו לא באים לשנות את עצמנו להיות אחרים, אלא לחשוף ולמצוא את מה שאנחנו בעצמנו. זו המשמעות העמוקה של האמירה 'ישראל ואורייתא חד הם'. 'נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע'.
֎ ֎ ֎
לקבלת השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת bogrim@yeshiva.org.il , או למספר 0547881227
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il