^ 1.ושמא אין הוכחה ואפשר לומר שבגלל שתיאורטית יכולה לשקר גם לכשיבוא היא לא פוחדת מכך, אך למעשה לכשיבוא חזקה שאכן לא תעז לשקר אלא תודה.
^ 2. רבי עקיבא איגר (ד"ה ומי חציפא) מקשה על קושיית הגמרא שעל כרחנו מצאנו שיש חילוק בין טענת מיתה לטענת גירושין שהרי במשנה ביבמות קיד ע"ב שנינו שהאומרת מת בעלי נאמנת ואילו במשנה בכתובות כב ע"א שנינו שהאומרת גרושה אני אינה נאמנת, ולכאורה מוכרחים לומר שלגבי גרושה אני אינה מדייקת משום שסוברת שגם אם יבוא בעלה היא תעיז ותטען בפניו שגירשה, ואם כן מדוע מקשים מרבי יוחנן ולא מפשט המשנה. ומתרץ שצריך לומר שגם בטענת מיתה וגם בטענת גירושין היא מדייקת באותה מידה אלא שלגבי מיתה זהו עיגון יותר גדול אם ימות בלא עדים ולכן הקלו יותר וסמכו על סברת דייקא ומינסבא.
ומביא בשם בנו הגאון רבי שלמה איגר ששלח לו תירוץ בעיצה עמוקה שעליו כתב אביו "וקורא אני עליו שפתים ישק". הוא תירץ שלגבי גירושין אם נאמינה וניתן לה להינשא לאחר ואחר כך כשיבוא בעלה אכן לא תעיז אלא תודה מכל מקום אנו לא נוכל להאמין לה כי נאמר שאינה נאמנת להוציא עצמה מבעלה השני שמא נתנה עיניה באחר. מכיוון שכך נפל החשש שלה שמא יבוא בעלה הראשון ונוציאה מהשני ויהיו בניה ממנו ממזרים, והואיל ונפל לה החשש שוב לא דייקא ואיננו יכולים להאמינה בעת שטוענת שהראשון גירשה. לעומת זאת בסוגיא בכתובות כב ע"ב שיש תרי ותרי שאנו מתירים לה להישאר תחת בעלה השני למרות שהיא עומדת בספק רק בגלל שהיא טוענת ברי, אם כן אם בבוא בעלה הראשון תשוב ותודה שוב לא תעמוד בטענת הברי שלה וכן נצריך אותה לצאת מבעלה השני. לכן שם כן יש לה סיבה טובה לחשוש מהעתיד.
^ 3.ואין לומר שלעניין ממונות מקבלים דבריה בגלל מדרש כתובה ולא בגלל נאמנות, שהרי שם הבעל לא רוצה לגרשה והיא מבקשת לכופו לגרשה, והדיון הוא אם עילת הבקשה שלה לגירושין מוצדקת ואז יכולה לחייבו בכתובה או שאינה מוצדקת ואז אינה יכולה לדרוש כתובה גם אם תתגרש.
^ 4.לשונו בהל' אישות: "האשה נאמנת לומר מת בעלי כדי שתנשא כמו שיתבאר בהלכות גירושין, ומתנאי הכתובה שאם תנשא לאחר אחר מותו תטול מה שכתב לה בכתובתה, לפיכך אם באה לבית דין ואמרה מת בעלי התירוני להנשא ולא הזכירה שם כתובה בעולם מתירין אותה להנשא ומשביעין אותה ונותנין לה כתובתה". ובהל' נחלות: "האשה שבאת ואמרה מת בעלי אף על פי שהיא נאמנת ותנשא ותטול כתובתה אין היורשין נכנסין לנחלה על פיה".
^ 5.הח"מ (יז ס"ק פא) מתרץ שהרמב"ם הסתמך על מה שכתב לעיל לגבי טוענת גרשתני.