בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • יבמות
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

שלמה בן יעקב

יבמות דף קטז ע"א

נאמנות בטענת גרשתני

undefined

הרב יאיר וסרטיל

אדר א תשע"ט
9 דק' קריאה
הצגת הסוגיות
רב המנונא קובע להלכה שאשה האומרת לבעלה גירשתני נאמנת משום שחזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה, ולכן אם אומרת ודאי כך אירע. בסוגייתנו הובאה מימרא זו בהקשר לדברי המשנה שבמקרה שידוע שהייתה קטטה בין הבעל לאשה היא לא נאמנת לומר שבעלה מת, והביא שמואל דוגמא לקטטה כגון שבעבר ניסתה לשקר ולומר שגירשה. על כך הקשתה הגמרא מדוע לא האמנו לה כשטענה שגירשה הרי כפי שאמר רב המנונא במקרה כזה מאמינים לה, והשיבה שמדובר באמרה שגירשה בפני פלוני ופלוני ובאו הם והכחישוה.
מקורו של רב המנונא הוא מהמשנה בנדרים צ ע"ב. המשנה כותבת שיש שלושה דברים בהם מעיקר הדין האשה נאמנת לטעון ובכך לחייב את בעלה לגרשה ולתת לה כתובה, וכך נהגו למעשה בראשונה, אולם חז"ל תיקנו לא להאמינה מחשש שנתנה עיניה באחר ולכן משקרת וטוענת כך כדי שבעלה יגרשה ותינשא לאחר. הטענה הראשונה עוסקת באשת כהן הטוענת שנאנסה ולכן נאסרה על בעלה. הטענה השנייה היא שהשמיים בינה לבעלה, כלומר שאינו יורה כחץ, והטענה השלישית היא שאסרה על עצמה הנאת תשמיש מכל היהודים. מכך שמעיקר הדין היא נאמנת למד רב המנונא (צא ע"א) שאשה לא מעיזה לשקר בפני בעלה, ואף למשנה אחרונה שאנו חוששים לשקר זה דווקא במקרים כמו במשנה שטוענת שנאנסה בגלל שבעלה לא יודע שזהו שקר אך בדבר שאם היא משקרת הוא יודע שזהו שקר היא נאמנת אפילו למשנה אחרונה. לכן הסיק להלכה שהטוענת שבעלה גירשה נאמנת. לפי המשנה הראשונה צריך לומר שאשה לא מעיזה לשקר אפילו כשבעלה לא יודע שהיא משקרת. כנראה היא חוששת שהוא יעמוד על שיקרה.
רבא שם חולק וסובר שאפילו למשנה הראשונה אינה נאמנת אלא בטענה שיש לה בו ביזוי, שאז נאמנת כי לולא נכון הדבר לא הייתה מבזה עצמה. התוס' בסוגייתנו (ד"ה וליהמנה) כותבים שרבא לא באמת חולק אלא כוונתו רק לדחות ולומר שמהמשנה שם אין להביא ראיה, ואף אם נאמר שהוא חולק אין הלכה כמותו. וכך פסק להלכה השולחן ערוך (אה"ע יז, ב) וביאר הגר"א (ס"ק ו) שלמרות שרבא חולק מכל מקום הסוגיות ביבמות, בכתובות ובגיטין הן כמותו.
בכתובות כב ע"ב פוסק רבי יוחנן שאם שניים אומרים נתגרשה ושניים אומרים לא נתגרשה לא תינשא ואפילו אם נישאת תצא. לעומת זאת בתרי ותרי על מיתת הבעל לא תינשא אך אם נישאת לא תצא. הגמרא שואלת מה הסברא לחלק, ורבא משיב שבמיתה יותר סומכים על דבריה משום שאם שהיא מפחדת לשקר שמא יבוא בעלה ויתברר שיקרה, אך בגירושין אף אם יבוא לא יתברר שיקרה. הגמרא מקשה על כך מדברי רב המנונא שאינה מעיזה פניה בפני בעלה לטעון גירשתני ומתרצת שכאן שיש גם שני עדים לטובתה היא מעיזה.

שלא בפני בעלה
הראשונים מקשים על קושיית הגמרא, שהרי כאן טענה כן שלא בפני בעלה. הרשב"א (ד"ה ומי מחצפא) מתרץ שהסתבר לגמרא שאם במכחישה בפניו היא נאמנת להינשא אפילו לכתחילה אז גם שלא בפניו עליה להיות נאמנת לכל הפחות לגבי בדיעבד, שאם נישאת לא תצא. כאמור, הגמרא דחתה שכאן יש שני עדים לטובתה ולכן מעיזה, אך עדיין נוכל ללמוד מדברי הרשב"א נפקא מינה להלכה, שבמקום שאין עדים והיא טוענת שלא בפניו שגירשה אף שלא נאמינה לכתחילה מכל מקום אם נישאת לא תצא. בנקודה זו נחלקו האמוראים בהמשך שם (כג ע"א). הגמרא שם אומרת שרבי אושעיא ורבי אבין נחלקו אם דברי רב המנונא הם אפילו שלא בפניו, ומסבירים התוס' (ד"ה אית) והרשב"א (ד"ה ופרקינן) שרב המנונא ודאי עסק בפניו והמחלוקת היא אם על כל פנים גם שלא בפניו היא חוששת קצת שמא בעלה יבוא ויכחישה ולכן נקל לגבי בדיעבד שאם נישאת לא תצא.
אולם מדברי הרשב"א בתשובה (ח"א אלף רנג) נראה שתירץ באופן אחר. הוא כותב שם שגם אם אשה כבר טענה שלא בפני בעלה שנתגרשה ושוב הגיע בעלה והמשיכה לטעון שגירשה, אנו אומרים שנאמנת כי אינה מעיזה בפני בעלה, ואיננו אומרים שהואיל והתחילה לטעון שלא בפניו שוב ממשיכה לעשות כן בפניו כדי להחזיק דבריה הראשונים. הוא מוכיח זאת מהסוגיא כאן בכתובות, שהגמרא מקשה מרב המנונא למרות שמדובר שכבר התחילה לטעון כן שלא בפניו. לפי זה הקושיא כאן היא מכך שאנו אומרים שאינה חוששת שיבוא בעלה ויכחישה כי גם אם יבוא היא תמשיך לטעון שגירשה, וקצת תמוה שהרשב"א בחידושיו לא תירץ כך, ולכאורה משמע מכך שבחידושיו סבר שאם התחילה לטעון שלא בפניו שוב היא מעיזה כדי לחזק דבריה הראשונים 1 , וכדעת הריב"ש (סי' קכז) שכתב כך בתשובה 2 .

להינשא לכתחילה
הרמב"ם (אישות ד, יג) כותב שאשת איש שפשטה ידה וקבלה קידושין מאחר בפני בעלה הרי היא מקודשת לשני, בגלל שהאשה שאמרה לבעלה בפניו גירשתני נאמנת, חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה. הראב"ד חולק וכותב שאינה נאמנת להינשא לכתחילה אלא שאם נישאת תופסים בה הקידושין.
במקום אחר (אישות טז, כו) כותב הרמב"ם שהאומרת בפני בעלה שגירשה נאמנת גם לעניין כתובה אך דווקא לגבי עיקר כתובה ולא לגבי התוספת. הראב"ד שם משיג בחריפות וכותב: "דברים הללו במות טלואות הם ואין להם טעם" לפי שלא מצאנו במשנה וכן אין סברא לחלק בין תוספת לעיקר ואם נאמנת לעיקר נאמנת גם לתוספת. וכותב שהוא עצמו סובר שאינה נאמנת לא להינשא לכתחילה ולא לכתובה כלל אלא שאם נישאת תופסים בה הקידושין או אפילו שאם נישאת לא תצא, ואין לומר שתינשא לכתחילה כי אם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה. ברור לראב"ד שאסור לה להינשא לכתחילה ועדיין הוא מסתפק בין שתי רמות. או שאסור לכתחילה אבל בדיעבד אם נישאת לא תצא, או שאפילו אם נישאת תצא ולא אמרו אלא לחומרא שאם נישאת צריכה גט גם מהשני.
הרשב"א ביבמות (ד"ה אלא) סובר כרמב"ם ומוכיח זאת מסוגייתנו, שהגמרא שאלה מה הנפקא מינה אם עד אחד בקטטה נאמן, הרי אם מדובר שטענה בעבר שבעלה גירשה בין כה וכה יש להתירה מכח הדין של רב המנונא. לפי הראב"ד שאלת הגמרא אינה מובנת, שהרי בטענת גירשתני נאמנת רק לעניין שקידושין תופסים בה ואינה יכולה להינשא לכתחילה ואילו בעדות העד על המיתה יכולה להינשא לכתחילה, אלא ודאי סברה הגמרא שגם בטענת גירשתני נאמנת אפילו להינשא לכתחילה.
הרשב"א בגיטין (סד ע"ב ד"ה וליהמנה) מאריך לדון בכך ומביא הוכחות לכאן ולכאן, ולבסוף מסיק כרמב"ם כפי שנכתב. את הוכחותיו לטובת הראב"ד הוא פותח בהוכחה מסברא "דהיאך נתיר את הערווה דאורייתא על חזקה זו?!". יש לחזק סיוע זה מכך שראינו שבכל מיני מצבים נופלת חזקה זו לגמרי ואפילו לא חוששים לה, כגון שיש תרי ותרי שאז היא כן מעיזה וכגון כשבעת שטוענת שגירשה גם תובעת כתובתה שאז כתבו התוס' (כתובות פט ע"א ד"ה מיגו) והרמב"ם (אישות טז, לא. לגבי אומרת שמת בעלה) שחוששים שנתנה עיניה בממון, וכפי שראינו לפי הריב"ש גם במקרה שכבר טענה כן שלא בפניו שוב אינה נאמנת אפילו בפניו שמא רוצה להחזיק דבריה הראשונים, ואם כן יש דוחק שבכל מיני מצבים שמתגבר מעט החשש לשקר דבריה לא מתקבלים כלל ובכל זאת בדרך כלל נאמנת באופן גמור למרות שבעלה מכחישה ומתירים לה להינשא לכתחילה. הריטב"א בכתובות כג ע"א משיב על כך שאכן "גדולה חזקה זו להאמינה אפילו במקום איסור אשת איש שאין לך אחת מישראל ואפילו פרוצות שבהן שתעיז לומר כן בשקר".
סיוע לראב"ד מגמרא הוא מביא מהסוגיא בכתובות כג ע"א. רבי אושעיא מסביר שדברי המשנה "ואם משנישאת באו עדים הרי זו לא תצא" מוסבים על הרישא "האשה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני נאמנת", והגמרא רוצה לתלות שהוא סבר כרב המנונא, והרי כאן איננו מתירים לכתחילה אלא שאם נישאת לא תצא. הרשב"א כאן ובכתובות מיישב שהרי כאן מדובר שלא בפניו ובכלל צריך להבין מה רצתה הגמרא לדמות זה לזה, ועל כרחנו צריך לומר שהבינה שהואיל ולרב המנונא בפניו נאמנת אפילו לכתחילה משום שאינה מעיזה, גם שלא בפניו עלינו להאמינה באופן מועט לעניין שאם נישאת לא תצא, כי ודאי חוששת שיבוא ויכחישה.
האבי עזרי (אישות טז, כו; יבמות סי' פט) כותב שנראה שעיקר שיטתו של הראב"ד נובעת מהגמרא בנדרים, שהרי מקורו של רב המנונא הוא מהדימוי למקרים שבמשנה שם, וכל המקרים שם בכלל לא עוסקים בטענות שהיא גרושה ואינה זקוקה לגט אלא בטענות המהוות עילה לגירושין ומצריכות את הבעל לגרשה, ואם כן אין להביא משם מקור כלל לכך שנאמנת להינשא, אלא רק שיכולה לכוף את בעלה לתת לה גט. יש להעיר על כך שכתוב במשנה שהיא נאמנת גם לעניין כתובה, ואם כן מוכח שזו נאמנות גמורה המועילה אפילו לממונות ששם צריך שני עדים, ומכיוון שכך לכאורה במקום שמטענתה עולה שגם אינה זקוקה לגט יש להאמינה 3 , אלא אם נאמר שסבר הראב"ד שיותר קל להוציא ממון מאשר להתיר אשת איש, וראה על כך בהרחבה בסוגיית "חיוב כתובה באומרת מת בעלי".

לעניין כתובה
כפי שראינו הרמב"ם והראב"ד נחלקו גם לעניין כתובה. הראב"ד סובר שאינה נאמנת לעניין כתובה ואילו הרמב"ם סוברת שנאמנת אולם גם הוא מסייג שנאמנת רק לעיקר כתובתה ולא לעניין התוספת, והראב"ד תמה מה הסברא לחלק ביניהם.
הרמב"ן בכתובות (כג ע"א ד"ה לימא) והרשב"א (שם ד"ה ופרקינן) סוברים כרמב"ם. הרמב"ן מוכיח זאת מכך שמקורו של רב המנונא הוא מכך שמדמה טוענת גרשתני למקרים שבמשנה בנדרים, כגון שטוענת השמים ביני ובינך או שנטולה מן היהודים, ובמקרים שם מבואר במשנה שמקבלת כתובה.
בטעם הדבר הם מנמקים שהאשה זכאית בכתובה בגלל מדרש כתובה, כמבואר במשנה בדף קיז ע"א שלמרות שעד אחד לא נאמן לממונות בכל זאת אשה הנישאת על פי עדות מיתה של עד אחד נוטלת כתובה, הואיל ונוסח ההתחייבות בכתובה היא שאם תינשא לאחר תקבל כתובתה, ולכן כל שהותר לה להינשא לאחר זכאית לכתובה גם אם אין לטובתה ראיה (שמת בעלה) ברמה הנצרכת בדרך כלל לעניין ממונות. לפי זה גם אצלנו הואיל והיא נאמנת להינשא היא גם זכאית בכתובה. על פי זה הוא גם מנמק את החילוק בין עיקר לתוספת וכותב שמדרש כתובה דורשים רק בעיקר הכתובה ולא בתוספת. לפי נימוקו של הרמב"ן יוצא שאין לגבי הכתובה מחלוקת עקרונית לגבי רמת החוזק של חזקת "אינה מעיזה פניה", ולדעת כולם היא לא מספיק חזקה כדי להוציא ממון אלא שלדעת הרמב"ן והרשב"א היא זכאית לכתובה מטעם צדדי שלאור נוסח הכתובה החיוב אינו תלוי במציאות האמיתית אלא בפסיקה לעניין נישואיה. נמצא שיותר קל לשיטתם להתיר איסור אשת איש מאשר להוציא ממון מחזקתו.
המגיד משנה מביא את דברי הרמב"ן ומנמק על פיהם גם את שיטת הרמב"ם, וכך נימקו רוב מפרשי הרמב"ם. לעומתם, האבי עזרי (אישות טז, כו; יבמות סי' פח) מקשה על כך שהרי הרמב"ם (אישות טז, לא; נחלות ז, ב) לגבי טוענת מת בעלי סותם וכותב שנוטלת כתובה ולא מחלק בין עיקר לתוספת 4 , ומשמע מכך שלדעתו דורשים מדרש כתובה גם לגבי התוספת 5 . הוא מציין שאמנם השולחן ערוך (אה"ע יז, מג) כן ציין שנוטלת רק עיקר כתובה אך מכל מקום מסתימת הרמב"ם לא משמע כך.
לפיכך מחדש האבי עזרי שלדעת הרמב"ם אינה נוטלת כאן מטעם מדרש כתובה, שהרי אילו הייתה נוטלת מטעם זה היא הייתה זכאית גם לתוספת, והסיבה לכך היא שסבר שנוטלים מטעם מדרש כתובה רק כשהבעל עצמו לא נמצא לפנינו ומכחיש, כגון במקרה של עד אחד שמת בעלה, אך כשהוא בא לפנינו ומכחיש אינה נוטלת למרות שמתירים אותה להינשא, כי הוא טוען שזה שקר ושבאמת אינה רשאית להינשא. גם לפי הסברו החזקה אינה מספיק חזקה כדי להוציא ממון. מדוע אם כן בכל זאת נוטלת עיקר כתובה? כאן מחדש האבי עזרי חידוש גדול וכותב שהחיוב נובע מיסוד תקנת חז"ל שתיקנו כתובה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ובכלל זה תוקן שכל מי שהייתה נשואה והותרה להינשא צריך בעלה לתת לה עיקר כתובה. הוא מגדיר זאת שיש דין "חיוב כתובה" ויש דין "נתינת כתובה". במקרה שלפנינו אין דין חיוב אך יש דין נתינה. הוא מאריך שם להביא יסוד לחידושו.




^ 1.ושמא אין הוכחה ואפשר לומר שבגלל שתיאורטית יכולה לשקר גם לכשיבוא היא לא פוחדת מכך, אך למעשה לכשיבוא חזקה שאכן לא תעז לשקר אלא תודה.
^ 2. רבי עקיבא איגר (ד"ה ומי חציפא) מקשה על קושיית הגמרא שעל כרחנו מצאנו שיש חילוק בין טענת מיתה לטענת גירושין שהרי במשנה ביבמות קיד ע"ב שנינו שהאומרת מת בעלי נאמנת ואילו במשנה בכתובות כב ע"א שנינו שהאומרת גרושה אני אינה נאמנת, ולכאורה מוכרחים לומר שלגבי גרושה אני אינה מדייקת משום שסוברת שגם אם יבוא בעלה היא תעיז ותטען בפניו שגירשה, ואם כן מדוע מקשים מרבי יוחנן ולא מפשט המשנה. ומתרץ שצריך לומר שגם בטענת מיתה וגם בטענת גירושין היא מדייקת באותה מידה אלא שלגבי מיתה זהו עיגון יותר גדול אם ימות בלא עדים ולכן הקלו יותר וסמכו על סברת דייקא ומינסבא.
ומביא בשם בנו הגאון רבי שלמה איגר ששלח לו תירוץ בעיצה עמוקה שעליו כתב אביו "וקורא אני עליו שפתים ישק". הוא תירץ שלגבי גירושין אם נאמינה וניתן לה להינשא לאחר ואחר כך כשיבוא בעלה אכן לא תעיז אלא תודה מכל מקום אנו לא נוכל להאמין לה כי נאמר שאינה נאמנת להוציא עצמה מבעלה השני שמא נתנה עיניה באחר. מכיוון שכך נפל החשש שלה שמא יבוא בעלה הראשון ונוציאה מהשני ויהיו בניה ממנו ממזרים, והואיל ונפל לה החשש שוב לא דייקא ואיננו יכולים להאמינה בעת שטוענת שהראשון גירשה. לעומת זאת בסוגיא בכתובות כב ע"ב שיש תרי ותרי שאנו מתירים לה להישאר תחת בעלה השני למרות שהיא עומדת בספק רק בגלל שהיא טוענת ברי, אם כן אם בבוא בעלה הראשון תשוב ותודה שוב לא תעמוד בטענת הברי שלה וכן נצריך אותה לצאת מבעלה השני. לכן שם כן יש לה סיבה טובה לחשוש מהעתיד.
^ 3.ואין לומר שלעניין ממונות מקבלים דבריה בגלל מדרש כתובה ולא בגלל נאמנות, שהרי שם הבעל לא רוצה לגרשה והיא מבקשת לכופו לגרשה, והדיון הוא אם עילת הבקשה שלה לגירושין מוצדקת ואז יכולה לחייבו בכתובה או שאינה מוצדקת ואז אינה יכולה לדרוש כתובה גם אם תתגרש.
^ 4.לשונו בהל' אישות: "האשה נאמנת לומר מת בעלי כדי שתנשא כמו שיתבאר בהלכות גירושין, ומתנאי הכתובה שאם תנשא לאחר אחר מותו תטול מה שכתב לה בכתובתה, לפיכך אם באה לבית דין ואמרה מת בעלי התירוני להנשא ולא הזכירה שם כתובה בעולם מתירין אותה להנשא ומשביעין אותה ונותנין לה כתובתה". ובהל' נחלות: "האשה שבאת ואמרה מת בעלי אף על פי שהיא נאמנת ותנשא ותטול כתובתה אין היורשין נכנסין לנחלה על פיה".
^ 5.הח"מ (יז ס"ק פא) מתרץ שהרמב"ם הסתמך על מה שכתב לעיל לגבי טוענת גרשתני.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il