דרך ארץ קדמה לתורת כהנים

פרשת אמור עוסקת כידוע בעיקר בשני נושאים:
הלכותיהם המיוחדות של הכהנים והלכות הקרבנות של "מוֹעֲדֵי יְקֹוָק אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ".

תחילת הפרשה הבאה מחזירה אותנו להר סיני ומעמד מתן תורה. אם ננסה להתבונן על הדרך בה נמסרו לנו דברי התורה מאז אותו מעמד מיוחד, נגלה עקביות מאוד מעניינת.
פרק יט בספר שמות מתוארך לתחילת חודש סיון (השלישי) של השנה הראשונה ליציאת מצרים, לקראת מתן תורה. במעמד זה הקב"ה ישכין את שכינתו על מאמיניו שיקבלו תורה מסיני. כדברי הכתוב: "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ..." (שם ו).
רצף תיאור המאורעות נקטע על ידי פרשת משפטים הכוללת קובץ הלכתי העוסק בעיקר בסידור החיים החברתיים של עם קדוש על אדמת הקודש. בסוף הפרשה התורה חוזרת לרצף המאורעות והכתוב חוזר לתיאור מעמד הר סיני (פרק כד). פרשיות תרומה ותצוה עוסקות בהכנות להקמת המשכן שמטרתו "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (כ"ה ח). החזרה לרצף המאורעות היא רק בפסוק האחרון של פרק ל"א ובפרקים ל"ב-ל"ד המתארים את חטא העגל ותוצאותיו.
על פי שיטת תלמידי הגר"א (שכבר הזכרנו כמה פעמים) פרשיות ויקהל פקודי חוזרות על עניין המשכן תוך התייחסות לתוצאותיו הרוחניות של חטא העגל. הפרק האחרון של ספר שמות (מ') מחזיר אותנו לרצף המאורעות ולתאריך של ראש חודש ניסן של השנה השניה, יום הקמת המשכן. מאורע זה מקביל במשמעותו ובחשיבותו למעמד הר סיני (עיין רמב"ן בהקדמה לספר במדבר ועוד).
בשני המאורעות השכינה יורדת ושורה על העם, בשני המאורעות הענן מכסה את ההר ואת המשכן והאש יורדת מן השמיים. שתי התופעות הן ביטוי מעשי להשכנת שכינה.
שני המאורעות "מתקלקלים". מעמד הר סיני בחטא העגל ומעמד חנוכת המשכן בחטא נדב ואביהו. הסליחה על חטא העגל נתקבלה ביום הכיפורים של השנה הראשונה. התיקון של ההתפרצות אל הקודש מבואר בתחילת פרשת אחרי מות בפירוט סדר העבודה ביום הכיפורים, החל מן השנה השניה.

שני המאורעות קשורים זה לזה גם על פי דברי חז"ל הקושרים בין תיאור העליה להר סיני: "וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר: וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ" (שמות כ"ד ט-יא) לבין עונשם של שני בני אהרון. וז"ל המדרש: "מלמד שמהר סיני נטלו איפופסין שלהם למיתה" (ויקרא רבה פרשה כ ד"ה ר' לוי), כלומר כבר במעמד הר סיני נגזרה עליהם גזירת המיתה בגלל ניסיון להתקרב אל השכינה שלא על פי הכללים.
(עיינו בדברינו לפרשת אחרי מות שנה זו) מעניין הוא שגם תיאור מאורע זה כתוב בתורה באותו סגנון. תחילתו בסוף ספר שמות. אחר כך מפסיקה התורה בשתי פרשיות עם הלכות קרבנות – ויקרא וצו. בהתחלת פרשת שמיני חוזרת התורה לרצף המאורעות, מיד אחר כך חטא נדב ואביהו ושוב רצף הלכות העוסקות בעיקר בטהרה וקדושה. בתחילת פרשת אחרי מות חוזרים לחטא נדב ואביהו ושוב רצף הלכות העוסקות בעיקר בענייני טהרה וקדושה. רק בתחילת הפרשה הבאה – פרשת בהר, מחזירה אותנו התורה חזרה למעמד הר סיני. יתכן וגם בפרשיות אלה צריך לחפש את ההבדלים בין התקופה שלפני חטא נדב ואביהו לבין מה שהתרחש מבחינה רוחנית אחרי חטאם.

נזכיר שוב, לפני חטא נדב ואביהו השכנת השכינה הייתה אמורה להיות הרבה יותר כללית ורחבה "כִּי הַיּוֹם יְקֹוָק נִרְאָה אֲלֵיכֶם" (ויקרא ט' ד). לעומת זאת אחרי החטא, ההבטחה היא "כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת" (ט"ז ב) שם ורק שם ורק לכהן הגדול ביום הכיפורים. ניתן לחזות בשינוי נוסף אם בקובץ ההלכות הראשון אחרי מעמד הר סיני הדגש הוא על חברה מתוקנת ומסודרת בענייני בין אדם לחברו (מבחינתנו שולחן ערוך חושן משפט). אחרי חטא העגל ואחרי חטא נדב ואביהו הקבצים ההלכתיים עוסקים בעיקר בבין אדם למקום-קדושה וטהרה, תוך הדגשת מקומם המיוחד של הכהנים בעבודת ד' במקום הקודש במשכן ובענייני טהרה (מבחינתנו שולחן ערוך יורה דעה).

הבה נתפלל כי נזכה בקרוב להשכנת שכינה הן במובן הפנימי בקודש הקודשים
והן במובן הכללי על כל קהל עדת ישראל.