ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
שבת בקראון פלזה עם הרב שמואל אליהו והרב יוני לביא ושבת שירה עם הרב סבתו
בית המדרש ספריה צדקה וחברה

פרק טו

מסים, צדקה וסעיף 46 לפקודת המס

א. רקע: סעיף 46 לפקודת מס הכנסה ב. צדקה כמס ג. שלא יפרע חובו מצדקה סיכום
הרב יהודה זולדןאדר ב תשע"ט
מוקדש לרפואת
שולמית בת צביה
לחץ להקדשת שיעור זה
א. רקע: סעיף 46 לפקודת מס הכנסה
מדינות רבות נוהגות לתת הטבת מס לארגוני החברה האזרחית כדי לעודד את פעילותם - קידום הלכידות והסולידריות החברתית וסיפוק שירותים חברתיים. הסדרי המס, הניתנים לארגונים ולתורמיהם, נועדו לאפשר להם להעמיד משאבים אזרחיים לפעילויותיהם לתועלת הציבור. גם במדינת ישראל קיים הסדר המעניק הטבות מס לארגונים ולתורמיהם. תרומה של ארגונים ומפעלים לצרכי חברה ורווחה, קשורה לנושא רחב יותר - "המגזר השלישי". במגזר נכללים ארגונים ומפעלים שתורמים לקהילה ולחברה, בענייני דיור, חינוך, רווחה, בריאות, תעסוקה ועוד. המדינה לוקחת בחשבון את פעילותם ואת התרומות שלהם, ובעצם כך נחסך כסף למדינה. ראוי לבחון גם מבחינה ההלכתית, את מחויבות המדינה והחברה האזרחית לאוכלוסייה חלשה מהבחינה הכלכלית והחברתית, אך לא נעסוק בזה כאן.
ההסדר הנוהג בישראל מתבסס על שני סעיפים בפקודת מס הכנסה: [א] סעיף 9 (2) המקנה לארגון המוכר כ'מוסד ציבורי' פטור ממס מהכנסות שאינן מעסק; [ב] סעיף 46 - מאפשר לתורם, שתרם למוסד ציבורי שהוכר לפי סעיף 9 (2) ליהנות מזיכוי מס.
תחילה על הארגון להיות מוכר כ'מוסד ציבורי' לפי סעיף 9 (2), ובנוסף, עליו לקבל אישור לעניין סעיף 46, מוועדת הכספים של הכנסת. 1
אדם שתרם בשנת מס מסוימת תרומות למוסדות מוכרים בסכומים העולים על 420 ש"ח (סה"כ התרומות), יזוכה מהמס שהוא חייב בו באותה שנה. שיעור הזיכוי הוא - 35% מסכום התרומה. יש גם תקרה לסכום התרומות.
דוגמה:
אדם הרוויח בשנה 100,000 ₪.
נניח שהוא צריך לשלם 20,000 ₪ מס (20%).
אם תרם באותה שנה 10,000 ₪.
שיעור הזיכוי הוא: 3,500 ₪.
לפיכך הוא ישלם מס: 16,500 ₪.
יוצא שבזכות נתינת הצדקה, ניתנה הנחה בתשלום המס. במילים אחרות: הצדקה הוכרה כמס אם כי היא לא הועברה לרשויות המס אלא לאותו גוף שתרמו לו.
כיצד יש להתייחס לכסף שניתן כמס או כצדקה? האם ניתן להחשיבו כמי שפורע חוב לרשויות המס בכספי צדקה?
שאלה זו היא חלק מדיון רחב יותר על הקשר בין צדקה למסים, והיא יכולה להישאל גם מהכיוון ההפוך. האם הצדקה יכולה להיחשב כמס? אדם שמשלם מסים וידוע שאחוז מסוים, אמנם קטן, הולך גם לצרכי רווחה, בריאות וכד'. האם בכך הוא מקיים מצוות צדקה?
על מנת לדון בדבר, נקדים ונעסוק בקשרי הגומלין שבין צדקה ומסים.

ב. צדקה כמס
היו מקומות שבהם הצדקה נגבתה כמס. הציבור ומנהיגיו קבעו שכל אחד חייב לתת סך מסוים לקופה הציבורית, ומאחר שהכסף יועד לצרכי רווחה - עניים וכד', הדבר נחשב גם לצדקה. כך נאמר בגמ' בכתובות מט ע"ב, ובבא בתרא ח ע"ב: 2
רבא אכפיה לרב נתן בר אמי, ושקיל מיניה ארבע מאה זוזי לצדקה. 3
רבנו גרשום (בבא בתרא ח ע"ב) כתב שרב נתן בר אמי היה אדם עשיר, ולכן ביקש ממנו רבא ארבע מאות זוז, ובכל זאת מדובר בסכום גבוה מאוד. עיקר כתובה לבתולה היא מאתיים זוז (משנה כתובות א, ב), ועני שרשאי ליטול לקט שכחה ופאה הוא אדם שאין לו מאתיים זוז (משנה פאה ח, ח). סכום זה נקבע מאחר ש: "מאתים זוז - שיערו חכמים שזהו שיעור הוצאתו במזונות ובמלבושיו לשנה" (ר"ש משאנץ, פאה שם). יוצא שרבא גבה מרב נתן בר אמי סכום השווה לשיעור ההוצאות של מזון וביגוד לשנתיים. אמנם לא ברור אם הערך של הזוז בימי רבא ורב נתן בר אמי שווה לזוז שבימי התנאים, ובכל זאת מדובר על סכום גבוה מאוד. 4 בגמרא לא נתבאר אם הסכום הזה היה נגבה ממנו לעתים קרובות, אם מדובר על כפייה חד פעמית או קבועה, לאיזו מטרה ממוקדת יועד הכסף, או שאכן מדובר בכסף שמיועד לעניים בלבד.
תוס' שאלו על מעשהו של רבא (כתובות מט ע"ב ד"ה אכפיה):
אכפייה רבא - וא"ת היאך כפה אותו בשביל צדקה, והכתיב מתן שכרה בצדה דכתיב "למען יברכך" (דברים יד, כט), ואמרינן בפ' כל הבשר (חולין קי ע"ב ושם) כל מצות עשה שמתן שכרה בצדה אין בית דין של מטה מוזהרין עליה?
ויש לומר דאכפייה בדברים.
אי נמי קצבו ביניהן בני העיר לתת כך וכך לחדש, הלכך אכפייה. כדאמרינן בפרק קמא דבבא בתרא (דף ח ע"ב ושם) דרשאין בני העיר להסיע על קיצתן.
שאלת תוס' מבוססת על גדרי כפייה במצוות בכלל. תוס' לא התעכבו על כך שמדובר בכפייה לתת סכום כסף גדול. גם אם היה מדובר על סכום קטן, שאלת תוס' במקומה. ההנחה היא שרבא כפה את רב נתן בר אמי בהיותו המנהיג או בית הדין המקומי, והכלל הוא שבית דין לא כופים אדם לקיים מצווה שבתורה מובטח שכרה.
בתשובה הראשונה, פירשו תוס' שרבא שכנע, הפציר אך לא נקט כפייה ממשית. תשובה שנייה ששייכת לענייננו היא, שבני העיר קצבו לתת סכום כסף לצדקה ולכן כפה אותו. לא ברור האם הכוונה שבני העיר הטילו על כל אחד הטילו גובה מס אחר, או האם כולם שילמו אותו הסכום, או האם זה היה בסמכותו של רבא לקבוע, אך ברור הוא שהצדקה הוגדרה כמס. התוס' הזכירו בסוף דבריהם את הגמרא בבבא בתרא ח ע"ב שיש סמכות לבני העיר "להסיע על קיצתן" - להעניש את מי שעובר על מה שהם קצצו, קבעו. ייתכן שהופעל שם מנגנון של גביית מס, אם כי מדובר בצדקה. אך בשל העובדה שתוס' קישרו את כפייתו של רבא לדין שיש סמכות לבני העיר להסיע על קיצתן, מכאן שזה היה מס. אך מאחר שמטרתו הייתה צדקה ולא דבר הרשות, קיים רב נתן גם מצוות צדקה.
תשובתו השנייה של תוס' מופיעה בקצרה בתוס' בבבא בתרא ח ע"ב (ד"ה אכפיה) בשמו של ר"ת. דברי רבנו תם הללו תואמים לדבריו בהלכה אחרת בהלכות צדקה, בהסבירו מדוע צדקה מתחלקת בשניים ונגבית בשלושה. כך כתוב בבבא בתרא ח ע"ב בתוס' ד"ה ומתחלקת:
ומתחלקת בג' מפני שהיא כדיני ממונות - וא"ת מהאי טעמא נמי תהא נגבית בג'? ופירש רבנו תם לפי שהיה ידוע סכום של כל אחד ואחד כמה יתן.
מכאן, שיש התאמה בין צדקה למס. לא רק סמכות הגבייה, אלא ייתכן שהצדקה היא מס ולהפך. כיוון דומה לפיו הצדקה תהיה כמו מס, נמצא גם בדברי הרשב"א (שו"ת הרשב"א, חלק ח, מכון ירושלים, סי' קכו):
שאלת: אם יכולים בית דין לחייב את הציבור לעשות צדקה לפי המס, או לפי נדבה כאשר ידבנו לבו? תשובה: בזו אין כל המקומות שווים. אלא יש מקומות שנהגו לפי הנדבה, ויש מקומות שנהגו לפי המס. אבל שורת הדין יראה לפי מה שיש לכל אחד ואחד שכולן חייבין לפרנס את העניים והחיוב לפי הממון שממנו מפרנסים אותם. וכמה נחלקו בזה המקומות ועדיין היא מחלוקת, והנותן לפי הברכה ראוי יותר לברכה. 5
כאן מדובר על גבייה של צדקה, ע"פ עקרונות של גביית מס. על כל אחד יושת סכום, וכך הוא ישלם צדקה. ייתכן שמכאן אין ללמוד דבר כי מדובר על מנגנון, אך הרב יחיאל מיכל אפשטיין (ערוך השולחן יורה דעה סי' רנ סעיף יב), הסביר את דברי הרשב"א:
...בזמן הרשב"א התחיל המצב להתמוטט ורבו עניים ולכן אמרו העשירים כיוון שמהצדקות שלנו לא יספיק לצרכיהם אם כן מה בצע בקופה של צדקה, יחזרו על הפתחים וכל אחד יתן כפי נדבת ליבו. והבינונים אמרו לפי ממון, כלומר שתהיה קופה של צדקה. ופסק הרשב"א שהדין עם הבינונים, לפי שמדין תורה כן הוא, ואי משום שלא יספיק יחזרו אח"כ על הפתחים. וזהו שאומר שהדור נדלדל כלומר, שהקופה אינה מספקת ולכן התחיל בזמנו חילופי מנהגים יש מקומות שנתנו לפי נדבת ליבן ויש לפי המסים, והכל מפני לחצינו זו הדחק.
העובדה שקבעו סכום לצדקה כמו מס ולא סמכו על נדבת לבו של כל אחד מסיבות שונות, מלמדת שהתייחסו לצדקה כמו מס.
אותו דבר באשר לגביית קמחא דפסחא. הרב משה איסרליש, הרמ"א (דרכי משה אורח חיים סימן תכט ס"ק א), פסק בשמו של האור זרוע:
מנהג הקהילות לשים מס על הקהל לצורך חיטים לתת בפסח לעניים.
וכך הרחיב הרב שניאור זלמן מלאדי, בעל התניא, (שולחן ערוך הרב אורח חיים סימן תכט סעיף ה):
מנהג פשוט בכל ישראל שכל קהל וקהל משימים מס על בני עירן לצורך חטים לפסח לקנותם ולחלקם לעניי עירן וכל מי שדר בעיר י"ב חודש נעשה כבני העיר וחייב ליתן מס עמהם לזה ואפילו תלמידי חכמים הפטורין ממס נותנין חלקם לפי שצדקה היא זו.
כאן מדובר על גבייה שנתית לקראת חג הפסח, וגם היא מוגדרת כצדקה. זהו אמנם מס שמוטל על כל אחד מבני העיר לשלם קמחא דפסחא, אבל הוא נועד לצדקה. מכאן שהעובדה שמהותו של המס היא צדקה, לא גורעת מהעובדה שהנותן קיים גם מצוות צדקה.

ג. שלא יפרע חובו מצדקה
אך יש לכאורה כיוון אחר. הרמ"א, (שולחן ערוך יורה דעה סימן רמט, א) פסק באשר למעשר כספים:
ואין לעשות ממעשר שלו דבר מצווה, כגון נרות לבית הכנסת או שאר דבר מצווה, רק יתננו לעניים (מהרי"ל הל' ראש השנה).
אדם שייעד עשירית מרווחיו למעשר כספים, איננו רשאי להשתמש בהם למטרה אחרת. גם לא למצוות אחרות. עליו להעביר את הכסף אך ורק לעניים. בט"ז (שם ס"ק א) הוסיף עוד:
רק יתננו לעניים – וכל שכן לפרוע בהם מסים דאסור. אע"ג דאיתא בפ"ק דבבא בתרא (ט ע"א) שאפילו מה שאומות העולם נוטלין בזרוע נחשב לצדקה, מכל מקום מיקרי זה פורע חובו מן הצדקה.
אם אסור לשנות את הייעוד של הכסף לצורכי מצווה אחרים בוודאי שאסור לפרוע מכסף זה מסים. הצדקה לא יכולה לשמש כמסים. אם מקודם יצרנו משוואה מסוימת בין מסים וצדקה, הרי שלפי הט"ז אסור לעשות כן. לכאורה זה המקרה שאנו עוסקים בו. אדם לוקח בחשבון שאם הוא יתרום סך מסוים לצדקה, ייתנו לו הנחה מסוימת בחובות המסים שלו, ואם כן, הרי זה "פורע חובו מן הצדקה".
הט"ז העיר מהאמור בגמרא בבבא בתרא ט ע"א שם נאמר:
ואמר ר' אלעזר: בזמן שבית המקדש קיים, אדם שוקל שקלו ומתכפר לו. עכשיו שאין בית המקדש קיים, אם עושין צדקה - מוטב, ואם לאו - באין עובדי כוכבים ונוטלין בזרוע. ואעפ"כ נחשב להן לצדקה, שנאמר: "ונגשיך צדקה" (ישעיהו ס, יז).
לדבריו, כשגויים נוטלים מסים בכוח, זה נחשב כצדקה, אבל בכל זאת "מכל מקום מיקרי זה פורע חובו מן הצדקה". מדוע מסים שנלקחים בזרוע ע"י הגויים נחשבים כצדקה? הסביר הרב מנחם המאירי (בבא בתרא שם):
ודרך הערה אמרו זכה חסרון ממונו הולך לעניים, לא זכה אומות העולם באות ונוטלות בזרוע. ויש מפרשים על זה מה שכתבנו בענין עישוי הצדקה [=כפיה על הצדקה] שאעפ"כ נחשב להם בצדקה, ורוצה לומר שאף גובינת המס כשהוא נותנו בנאמנות יש בו צד צדקה, והוא שמנכה חלק העניים, או שמתוך כך נושאים פניו והעניים מתרחמין.

המאירי כתב שני הסברים מדוע כסף המסים שנלקח בכח נחשב כצדקה. העשירים משלמים ובכך נפטרים העניים, או שמכיוון שהם משלמים הגויים מרככים את יחסם לעניים. דברים דומים כותב גם המהרש"א בחידושי אגדות בבבא בתרא שם:
ואעפ"כ נחשב להן לצדקה כו'. מפני שעכו"ם נוטלין מן העשיר תחת העני.
אך לכאורה אין הנידון שם דומה לענייננו. כאן מדובר באדם שהפריש צדקה, וכעת הוא מבקש להקל במסיו בשל כך. המדינה איננה לוקחת ממנו את כספו בכוח, אלא להפך, המדינה רוצה לתת לו תמריץ על כך שהוא נתן כסף לצדקה למוסדות המוכרים.
בנוסף, אין מדובר על שלטון של גויים, שלוקחת בזרוע ולא ידוע לאן הכסף הולך. כאן ידוע שאחוז מסוים הולך לצדקה. אלא שגם אם לא תמיד יודעים להיכן וכמה, כאן התשובה ידועה וברורה מראש. הכסף כבר ניתן לאותם מוסדות מוכרים לצדקה, וכאמור למדינה יש עניין במתן צדקה לאותם מוסדות מוכרים, ועל כן התורם מקבל זיכוי.
כך גם באשר לכיוון ההפוך. אם אדם שילם מסים, וידוע שסך מסוים מיועד לרווחה, ובריאות, הוא מקיים מצות צדקה. הוא היה משלם את המס בכל מקרה, אין שום פסול בכך שכסף זה הגיע לצדקה. המקרה שנזכר בט"ז שונה. שם האדם היה חייב מס, והוא רצה לשלם את המס מכסף שיועד למעשר כספים. ואילו כאן, המס הוא מס, ואם הוא הולך לצרכי צדקה, אין בכך כל בעיה. 6
ע"פ זה יהיה ניתן להשיב אחרת לשאלה שנשאל הרב עובדיה הדאיה (שו"ת ישכיל עבדי חלק א יורה דעה סימן יג):

אם יש היתר לשלם ממעות מעשר לתיקון הדרכים שמטלת הממשלה על בני המדינה? הנה הגם שבאמת אין לך מצווה גדולה מזו שהיא צרכי רבים ומדין תורתנו נמי חובה מוטלת על כל אחד ואחד מישראל לסייע במצווה הגדולה הזאת... מ"מ לדברי הסוברים דאין להוציא מעות מעשר רק לעמלי תורה ולעניים כמו שפירש מורם בהגה ב[יורה דעה] סי' מט"ר שם בשם מהרי"ל וכן עלתה דברי רוב הפוסקים ואפילו נרות בהכ"נ שיש בהם מצוה רבתי ש"באורים כבדו ה' " (ישעיהו כד, טו), עם כל זה אסרו. א"כ לכאורה דינא מוצאת בנידון דידן דאין לו שום היתר ובפרט דהוי דבר שבחובה שחיובי מחייב בין מדין ישראל בין מדינא דמלכותא וכבר כתבנו דד' רוב הפוסקים דכל דבר שבחובה אינו בא ממעות מעשר אלא מן החולין כנ"ל.
אולם נלע"ד דאפשר דגם החולקים שם בנידון דידן יודו להתיר משום דצרכי רבים הללו מגיע בהם הנאה גם לעניים.
אמנם יש עוד מקום להתיר בנידון דידן מטעם אחר בשופי ממ"ש הגאון חיד"א ז"ל שם בסי' מט"ר אות ג' ואות ח"י דאם בשעה שמקבל על עצמו פירש דבריו ככל היוצא מפיו יעשה כנ"ל.
הרב הדאיה התייחס לעניין כאילו מדובר בשלטון גוי שלוקח בזרוע, אבל בעקיפין גם העניים נהנים מזה. אך ניתן ליישב אחרת. אם אדם ייעד כסף למעשר כספים, על כך אמר הט"ז שהוא לא יכול לפרוע חובו מהצדקה. אך אם כבר שילם לצדקה, וכעת יפטרו אותו מלשלם מס על תיקון הדרכים או כל מטרה אחרת, אין כל בעיה והוא אף קיים מצווה.
כאמור, המס במדינת ישראל לא נלקח בכוח, אלא כחובה שכל אזרח שומר חוק וסדר משלם, מס על שכר עבודה, ארנונה ועוד, והכסף מגיע בסוף לצורכי רווחה וצדקה – שיש בזה מצווה. בוודאי אם המדינה מקילה עליו בתשלום המס בגלל שנתן צדקה מה טוב, ומה גם שלמדינה יש עניין ואינטרס בפעולה הזו.

סיכום
אין לראות בזיכוי מס ע"פ סעיף 46, פריעת חוב בכספי צדקה. מדובר על זיכוי שהמדינה מעניקה לתורמים למוסד מוכר, על מנת לעודד לתרום עוד, וכאינטרס חברתי וציבורי. החברות והארגונים התורמים למוסדות מוכרים, מקיימים מצוות צדקה, ויבורכו על כך, וגם נהנים בהקלות מס.




^ 1.כל המידע אודות "מוסד ציבורי" הוא ע"פ ד"ר ניסן לימור, ראש המכון לאחריות אזרחית, המרכז ללימודים אקדמאיים, אור יהודה. ראה: http://www.sheatufim.org.il/multimedia/upl_doc/doc_050412_5738.pdf.

^ 2.הפתיחה של סעיף זה נזכרה גם במאמר: ביטחון תזונתי", סימן יח.
^ 3.על ענייני צדקה בין רבא לר' אמי אביו של ר' נתן, נלמד מהמשך הגמ' בבבא בתרא י ע"ב שם מסופר שאיפרא הורמיז שלחה ארבע מאות דינרים לר' אמי והוא לא קיבלם, ואז היא שלחה את הכסף הזה לרבא שקיבלו וחילקו לעניי גויים. רבא העיד על עצמו שהוא היה עשיר (מועד קטן כח ע"א). רבא היה במחוזא, ועל בני מחוזא מסופר שהיו עשירים (בבא קמא קיט ע"א).
^ 4.בגמ' בסוכה מא ע"ב מסופר שלרבן גמליאל היה לולב (=ארבעה מינים) ששווים אלף זוז. העניין מצוין שם דרך אגב, והגמ' שואלת: "למה לי למימר שלקחו באלף זוז? להודיעך כמה מצות חביבות עליהן". כלומר שוויים של ארבעת המינים של רבן גמליאל היה כשיעור ההוצאות לביגוד ומזון לחמש שנים!!!

^ 5.דברי הרשב"א הובאו בבית יוסף יורה דעה סוף סימן רנ; רמ"א יורה דעה סימן רנ, ה.
^ 6.הרב אליעזר וולדינברג, שו"ת ציץ אליעזר חלק ט, סי' א פרק ה עסק בשאלה: "אם אפשר לזקוף על חשבון מעשר כספים את הסכומים שמשלמים למס הכנסה, וכל כיוצא בזה מה שפורעים עבור צרכי הציבור". הוא דן שם בדברי הרמ"א והט"ז, אך כאמור זה לא הנושא שבו אנו עוסקים. ראה עוד בענין זה: הרב משה פיינשטיין, שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק א סימן קמג ד"ה ובדבר; הרב אברהם אבידן, אורח צדקה, עמ' קמט, ועמ' רו-רז; שלמה לוי, "מסים כצדקה וכמעשר כספים", תחומין, לב (תשע"ב), עמ' 202-190; אברהם וינרוט, "מס הכנסה כקיום של מצוות צדקה ומעשר כספים", אב בדעת, עמ' 463-453.

הרב יהודה זולדן, צדקות יהודה וישראל, שבי דרום תשע"ח, עמ' 268-261
הרב יהודה זולדן
מפקח מרכזי להוראת תלמוד ותושבע"פ בחינוך הדתי; מרצה במדרשה לנשים באוניברסיטת בר אילן ובמכללות נוספות.
עוד בנושא
שאל שאלה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il