ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
שבת בקראון פלזה עם הרב שמואל אליהו והרב יוני לביא ושבת שירה עם הרב סבתו
בית המדרש משפחה חברה ומדינה גזל ונזיקין

הסיט בורג תוך כדי הילוכו וגרם לפנצ'ר

46
לחץ להקדשת שיעור זה
המקרה:
אדם מיהר בבוקר לדרכו. תוך כדי הליכה מהירה, הסיט בשגגה בורג שהיה מצוי בצידי הכביש למרכז הכביש. מכיון שמיהר, לא התעכב להרים את הבורג ממיקומו החדש. כשחזר אחרי צהרים במסלול זה, ראה רכב בצד הדרך מחליף צמיג בשל תקר - פנצ'ר. ליבו נקפו, והוא סיפר לבעל המכונית על שהתרחש בבוקר. הוא ביקש לגשת לברר האם חייב על נזקי הבורג שהסיט למרכז הכביש.
טענת בעל הרכב: כיון שאתה מודה שהיסטת ובעטת בטעות בבורג, יצרת בכך בור במרכז הכביש, ולכן אתה חייב בנזק מדין 'בור המזיק'.
טענת מסיט הבורג: הבורג היה כבר מונח ברשות הרבים, ושימש מכבר כ'בור' בכביש. ברם אינו יודע אם יש לראות בשינוי המיקום שיצר בהסטת הבורג, כיצירת בור חדש לאור היתכנות גבוהה יותר לנזק.
תשובה
שתי טעויות יסודיות עומדות בבסיס התביעה, ראשית לא הוכח כי הבורג אותו הסיט בבוקר הוא שיצר את התקר. גם אם יוכח שהבורג שהסיט הוא שיצר את הנזק, יש לפטור את בעל ה'בור' (שלהלן תבחן זהותו) – הבורג מתשלום נזק הפנצ'ר מטעם שבור פטור על נזקי רכוש (אומנם הברכת שמואל חייבו בדיני שמים, אך אינו בר תביעה בדין).
לגוף הדיון, המסיט מבלי משים 'בור' ומכשול, לא מתכוון לזכות ב'בור'. לכן, הוא לא הופך להיות בעל ה'בור', ולכן התביעה נדחת. המניח את הבורג בצידי הדרך הינו 'בעל הבור' ועליו לשאת בנזקיו (במקרה דנן הוא עלום). אומנם אם אדם הסיט את הבורג בכוונה לצידי רשות הרבים בכדי לזכות בו ולאסוף אותו יותר מאוחר, זוכה הוא ב'בור' זה ויהא חייב בגינו.
אומנם, חסידים ראשונים היו מקפידים לבל יגרם נזק כלשהו על ידם. אבל, יבחן את זיקתו להיזק בכל מקרה לגופו, ולא יתחיל לאסוף את כל מרעין בישין מהדרכים.
נימוקי הדין
האם דנים נזקי בור בזמן הזה
הגמ' במסכת ב"ק בדף פד. דנה בסמכויות בית הדין בזמן הזה, בשל העובדה שהדיינים האידנא אינם סמוכים איש מפי איש, ומקור סמכות פסיקתם מבוסס על דין 'שליחותיהו'
הגמ' שם מבארת שמחילים דין שליחותייהו עפ"י הכלל שיש בדין זה חסרון כיס והינו תדיר: 'כי עבדינן שליחותייהו, במילתא דשכיחא ואית ביה חסרון כיס, אבל מילתא דשכיחא ולית ביה חסרון כיס, אי נמי מילתא דלא שכיחא ואית ביה חסרון כיס - לא עבדינן שליחותייהו'. ואמרה הגמ' שם: 'הלכך אדם באדם, אע"ג דאית ביה חסרון כיס, כיון דלא שכיחא - לא עבדינן שליחותייהו, בושת אע"ג דשכיחא, כיון דלית ביה חסרון כיס - לא עבדינן שליחותייהו'. כך נפסק להלכה בשו"ע בריש סי' א.
דנו הפוסקים האם דנים בזמן הזה נזקי בור. המרדכי בב"ק בסי' פ הביא משמיה דהראבי"ה, והאור זרוע ב"ק בסי' שכה כתב בשם הר"ח כמובא בהגהות אשר"י ב"ק פ"ח סי' ב שדנין נזקי בור בזמן הזה. כך גם נוקט הרי"ד בספר המכריע סי' עו בשם רבינו חננאל, והרמ"ה כמובא בשטמ"ק ב"ק בדף פד:.
מאידך מהרי"ח הסתפק בזה בהגהות אשר"י שם. והמהרש"ל ביש"ש ב"ק פ"ח סי' ה, מובא בש"ך בסי' א סק"ב הכריע שאין דנים בכך היות והנזק אינו שכיח, וכסמך לדינו הביא את שיטת המהרי"ח שהסתפק בזה.
בשו"ת שבות יעקב ח"א סי' קלו הוכיח שנזקי אש ובור מצויים בזמן הזה, והכריע: 'לכן נראה לי פשוט דדנין דינים אלו דאש ובור בזמן הזה, ואין ספיקו של מהרי"ח מוציא מידי ודאי דדנים אלו הדינים בזמן הזה: ועיין בתשובת חות יאיר סי' קסט שדן ג"כ בדין אש במעשה שבא לפניו'.
הקצוה"ח בסי' א סק"ב כתב עפ"י דברי התוס' בב"ק בדף יד: בד"ה 'פרט' שדנים דיני בור בזמן הזה: 'וא"כ כיון דלתוס' פשיטא אין ספק מוציא מידי ודאי, וא"כ אש ובור לא בעי מומחין'. וכן הכריעו הפת"ש שם סק"ב. הישועות ישראל סי' א אות ב, שער משפט סי' א סק"ב עפ"י דיוק מהטור והחינוך במצוה נג ונו, ובשו"ת הרי בשמים סי' רמה ובשו"ת הרב צבי חו"מ סי' קמב. הרי לן שרוב הפוסקים סברי שדנים דיני בור בזמן הזה.

האחריות מוטלת על בעל הבור או על המהלך
המאפיין את נזק הבור, היא העובדה שהמזיק לא פועל בקרב הניזק, ולא פוגע בזולת, אלא יצירת נזק נייחת שהניזק נתקל בה, כמבואר בשו"ע בסי' תי סעי' א-ב. ולכאורה היה מסתבר להטיל את האחריות של הניזק, שיפעל וילך בצורה מפוקחת ולא יתקל בבור.
זו היתה נקודת ההנחה של הגמ' בב"ק בדף כז: כשהקשתה על המשנה שאמרה שאם מהלך בדרך שבר חבית, פטור, ואם הוזק אדם מהחבית המונחת ברשות הרבים, בעל החבית חייב בנזקו: 'ובא אחר ונתקל בה ושברה - פטור. אמאי פטור איבעי ליה לעיוני ומיזל'. הלא אדם מועד לעולם, ועליו להשמר מלהזיק. כלומר, יש לבחון לעולם על מי מוטל האחריות לנזק על הנע ונתקל או על המניח את המכשול.
ויישבה הגמ' כמה אופנים שלא יכל להשמר מהנזק: 'בממלא רה"ר כולה חביות... באפילה... בקרן זוית'. ובסוף אמרה הגמ' כלל גדול: 'אמר ליה ר' אבא לרב אשי, הכי אמרי במערבא משמיה דר' עולא לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים'. וכן פסק השו"ע בסי' תיב סעי' א: 'המניח את הכד ברשות הרבים, ובא אחר ונתקל בו ושברו, פטור, שאין דרך בני אדם להתבונן בדרכים. ואם הוזק בו, בעל הכד חייב'. והטילו את מלא האחריות לנזק על בעל המכשול שיצר (בניגוד לנזק שיארע לבהמה מחמת בור, שיהא פטור, כיון שהיא יודעת להיזהר מפני מכשול, וכדפסק השו"ע בסי' תי סעי' יט ובסי' תיב סעי' ג. ובטעם החילוק בין שור לאדם, בארו התוס' בדף כז: בד"ה 'לפי' דשור עיניו למטה, ואיבעי ליה לעיוני טפי מאדם. וכ"כ השטמ"ק שם בד"ה 'ותלמיד רבינו פרץ'). השטמ"ק בב"ק בדף כז: בד"ה 'לפי' באר האי דינא עפ"י דברי הרשב"א, שאין דרך בני אדם לעיין לפי שהם בעלי מחשבה. פרט למציאות בו הניחו את החביות ברשות, שאז מחוייב המהלך להתבונן בדרכו, כפי שסייגה הגמ' שם: 'אמר רב פפא קרנא דעצרא הוי, דכיון דברשות קעבדי איבעי ליה לעיוני ומיזל'.

נתקל באופניים וברכב שחנו במקום שלא מוסדר
רש"י שם באר שחייבו את המהלך להתבונן בדרך, כשהחביות הונחו ברשות: 'קרן זוית הסמוכה לבית הבד, דהואיל וברשות קא עבדי, שמנהגם היה כן'. וצ"ב, האם כוונתו שאף אם נהגו להניח במקום בלא רשות, או רק ברשות. נפק"מ, אם נהגו הכל להניח חפץ או לחנות במקום ללא היתר, ובלא ייעוד המקום לכך, אם יש לחייב את מי שהזיק את החפץ המונח, או שאין בכח המנהג לחייב להתבונן אא"כ נעשה ברשות.
ויש לעיין בלשונות הראשונים בגדר חקירה זו;
הרי"ף בב"ק בדף יב. מדפי הרי"ף כתב: 'טעמא דברשות, הא לא עבדי ברשות לא, אמרינן ליה איבעי לך עיוני ומיזל, לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים. הדין הוא סברא דילן'. הר"ן שם באר שהטעם הפטור בשל כך שאין דרכם של בני אדם להתבונן בדרכים, קיים רק באם הניחו את החבית ברשות. וביאר הנימוק"י שם בטעם הדבר: 'דתקנת הרבים היא, ולא סגי בלאו הכי מיבעי ליה עיוני ולמיזל, אבל בעלמא אע"ג דעמד בעל הכד לפוש, לאו אורחיה הוא ופטור זה מטעם דאין דרכן להתבונן כדאמרן, דכל שלא בשעת דריכה, לית להו רשותא כלל ואפילו בקרן זוית, ואין צריך לומר ברשות הרבים גופיה'. כלומר, רק מכח תקנת הרבים, יש חיוב להתבונן במקום שיש רשות להניח. וכן הוא ברא"ש בפרק המניח סוסי' א.
אולם בפסקי ריא"ז בב"ק פ"ג ה"ד ובבעל העיטור מאה שערים, על הרי"ף אות ב פסקו שפטור זה נוהג דוקא באפילה או בקרן זוית שאינו יכול להזהר, אבל בדרכים אחרות, דרכם של בני אדם להתבונן בדרכים, כל מקום שרגילים להניח.
ולכאורה דיון זה עמד ביסוד דברי הפני יהושע בב"ק בדף לב. בד"ה 'שם בגמ'', שהביא חילוק שראה בספר, בין חפץ שהוא למטה מרגליו שאין רגילות להתבונן בדרכים, לבין חפץ שלמעלה מרגליו, שמחוייב להתבונן שם. והפני יהושע מאן בכך, וכתב שזה דוחק גדול. ונקט: 'דכיון שאין רשות לשום אדם להניח דבר תקלה ברשות הרבים, ממילא לא הטריחוהו לבני אדם לעיין בדרכים ולשמור עצמו מתקלה, כיון דלא שכיחא. אבל הכא שייך שפיר איבעי לסגויי אפילו באדם, כיון שרשות לבני אדם לילך ברשות הרבים עם משאם ולפעמים שעומדים לכתף, א"כ יש להם לעיין תמיד במי שהולך לפניהם'. כלומר, מחוייב להתבונן במציאות ששכיח להיות שם חפצים ותנועה. וכן באר הסמ"ע בסי' תיב סק"ב: 'דאף דאין דרך בני אדם להתבונן בדרכים, שאני הכא דיודע האדם דלפעמים מניחים שם כלים וה"ל להתבונן ולראות אם יש שם'.
פשוט הוא, שאין היתר לדרוס כל הנקרא בדרכו במתחם הציבורי, ואף אם אופניים או רכב חנו שלא במקום מיועד ולא באופן סביר, או תיק שהיה זרוק במסדרון שהתנועה שם דלילה, כיון שהן ניכרות למהלך ולנוסע אסור לו להזיקם. רק באם יניח כוס בצד מעבר הרבים, יהא השובר מבלי לשים לב להפטר, אם לא שם לב בתנועה שם.

חיוב בור על נזקי רכוש, בידי אדם ובידי שמים
אומנם בור פטור על כלים, עפ"י דרשת הגמ' בב"ק בדף כח: שור ולא אדם חמור ולא כלים. וכן פסק הרמב"ם הל' נזקי ממון פי"ג ה"ט דאם הוזקו כליו פטור, שאינו חייב על הכלים בבור, והשו"ע בסי' תי סעי' כא ובסי' תיג סעי' א.
אמנם עדיין צ"ע אם היה הפטור של בור על נזק רכוש הינו גם מדיני שמים. הגרב"ב הביא בברכת שמואל ב"ק סי' ב בשם הגר"ח לחלק בין שני סוגי נזקים: יש סוג של נזק שהתורה פטרה את הבעלים משמירתו, לבין אלו שחייבה בשמירתו אך פטרה מנזקיו. כשהתורה פטרה משמירתו, כשן ורגל הפטור יהיה גם ביחס לחיוב לצאת ידי שמים, אך בבור שפטור בכלים, בזה יש חיוב שמירה אלא שיש פטור ממוני, בזה אם הזיק חייב לצאת ידי שמים. ולפי"ז, בכל חיוב בור על כלים יהא חיוב בידי שמים. וראה בקובץ שיעורים ב׳׳ב אות עה מש"כ לחייב לשיטת רש"י בהכי.
מאידך, החזון איש ב״ק סי' ב אות ז הסתפק האם חייב לצאת ידי שמים במקרים שהתורה פטרה כמו נזקי טמון באש, ושם בסי' ה אות ד הכריע שכאשר התורה פטרה את המזיק, הוא פטור מלשלם גם בידי שמים. וכן משמע בחידושי הרי״מ בסוף פרק הכונס.
במשפטי התורה ב״ק סי' ד הבחין בין סוגי בור. כאשר הבור נגרם ממעשיו הישירים חייב בנזקי כלים בדיני שמים, אך כאשר הבור נגרם ע״י גורם אחר שאינו בעל הממון, ורק מחייבים את בעל הבור בגלל שלא סילק נזקיו פטור אף לצאת ידי שמים. לדבריו, אין לחייב את מסיט הבורג, משום שאינו מיוצרי הבור.
מלבד החיוב לצאת ידי שמים, יש לבחון דין זה לאור שיטת הירושלמי, המובאת בתוס' בב״ק בדף ג. בד״ה 'לא עשרה כתיב' שהלימוד 'חמור ולא כלים', נסוב רק על 'בור למיתה', אבל 'בור לניזקין' חייב גם על נזקי רכוש. אלא שהראשונים כתבו שהבבלי חולק על הירושלמי. וז״ל הרשב״א בב"ק בדף ג.: 'ואע״ג דמשמע דפליג אגמרין בחיוב הכלים. דאלו בגמרין פטר את הכלים בכל בור כדאיתא בהדיא בפרק המניח בכולם אני קורא שור ולא אדם חמור ולא כלים, והני מילי לענין מיתה אבל לנזקין אדם חייב וכלים פטורין'.

קרקע עולם
המשנה בב"ק בדף נב. אמרה הגבלה לאחריות התשלומין של בעל הבור, וכי רק אם ניזוק מהבור עצמו הוא חייב: 'נפל לפניו מקול הכרייה - חייב, לאחריו מקול הכרייה – פטור', ובארה הגמ' שם בדף נג.: 'שמואל אמר בבור, בין מלפניו בין מלאחריו - חייב, שמואל לטעמיה, דאמר להבלו וכל שכן לחבטו. אלא היכי דמי לאחריו מקול הכרייה דפטור, כגון דנתקל בבור, ונפל לאחורי הבור חוץ לבור'. כלומר, אם הבור יצר את המכשלה והתקלה, אך לא ניזוק ממנו ישירות, אזי בעל הבור פטור.
בטעם הפטור, ביארו התוס' שם ור"י מלוניל על הרי"ף בדף כג. שכיון שהנזק נגרם כתוצאה מהמכה בקרקע עולם, וחיוב בור אינו אלא כאשר הניזוק נפגע בתוך הבור עצמו. הכא ניזוק הצמיג מהבור עצמו, ומוגדר כנזק של בור.

הבורג הינו בור המזיק
בור הינו כל דבר שמזיק מחמת התקלה בו, וכן הביאה הגמ' בב"ק בדף ג. שאבנו סכינו ומשאו הינם תולדה דבור, וחייב על נזקיהם בהיותם נייחים וסטטיים. וכן אמרה הגמ' שם בדף ו. שאם מי הגשם זחלו מרשותו ועמדו ברה"ר וניזוק בהם אדם, יש לראות בהם כבור ברשות הרבים וחייב על כך, הגם שהותר לו לשפוך המים לרשות הרבים, כמבואר בב"ק בדף פ., ובשו"ע בסי' תיד. הסמ"ע שם סק"ו בשם הלבוש באר, שהותר לו לנהוג כן רק אם יעמוד לשמר ולהזהיר את העוברים שם.
הגמ' שם הוסיפה סוג בור נוסף: 'בור המתגלגל ברגלי אדם וברגלי בהמה', שלמדו מדין שור ודין בור לחייבו. רש"י שם בד"ה 'בורו המתגלגל' באר מקרה זה: 'כגון הניח אבן ברה"ר ובעודה במקומה לא הזיקה, וגלגלה רגלי אדם ובהמה למקום אחר, והזיקה שם'.
התוס' שם השמיע, שכל שהניח את התקלה ברשות הרבים באיזור מסויים בידיעה ובמקום שעשוי להגרר למקום שיזיק יהא חייב על כך. ועל כן כתבו כי אם כלב יגרור את הגחלת, אף שהונח במקום שלא יזיק, כיון שאין לכלב דעת והוא גורר הכל, מוגדר מניח הגחלת כבעל הבור, וחייב. וכדבאר הרשב"א בב"ק בדף ו.: 'והיה לו לבעל התקלה ליזהר בגחלתו שלא יטלנה הכלב עם החררה'. לאפוקי אם נטל בן דעת את הגחלת והזיק עימה, שאזי רק המזיק נושא באחריות תוך כדי ניצול ה'בור', אך אין הבור יוצר הנזק, ויהא פטור בעל הגחלת בכגון דא.
כמו כן אמרה אמרה הגמ' שם בדף כג. כי אם שימר בעל הגחלת את גחלתו, שלא תזיק, ובעל הכלב חתר בכותל באופן לא צפוי והצליח לגרור את הגחלת ולהזיק, אזי בעל הגחלת פטור, שכן בשמירתו סילק את נזק ה'בור', ורק בעל הכלב נושא באחריות.
נמצא, שכל חפץ העשוי להזיק ברשות הרבים והוי מכשול, מהוה כ'בור' וחייב המניחו על נזקים שיסב, גם אם יתגלגל למקום אחר, לרבות שאחר יזיזנו. רק אם היה מונח במקום שמור ומוצנע וכלב מצאו באופן לא סביר וגררו והזיק עימו, או שאדם יקחנו ויניחנו במקום אחר, אזי יהא בעל החפץ פטור, בשל כך שאינו בעל 'הבור החדש' שנוצר.

הסיט ובעט בבורג
בנידון שלנו, המהלך בעט בבורג תוך כדי הילוך בשוגג ומחמתו נח הבורג במרכז הכביש. אומנם הבור היה קיים קודם לכן, אך זמינות הנזק גדלה בשל המיקום החדש שיצר השני. ויש להתבונן בכך עפ"י שני מקורות;
א. הגמ' בב"ק בדף יט: דנה בדברי המשנה שאין מחייבים את בעל הדליל (חוט) שנקשר לתרנגול והזיק תוך כדי תנועתו: 'התרנגולין מועדין להלך כדרכן ולשבר וכו'. אמר רב הונא לא שנו אלא שנקשר מאליו, אבל קשרו אדם - חייב. נקשר מאליו מאן חייב. אילימא בעל הדליל, היכי דמי? אי דאצנעיה, אנוס הוא. ואי לא אצנעיה, פושע הוא. אלא חייב בעל תרנגול, מאי שנא כוליה נזק דלא... אלא, מתני' בדאדייה אדויי... אמר רב הונא נקשר מאליו - פטור, קשרו אדם - חייב. משום מאי חייב? אמר רב הונא בר מנוח משום בורו המתגלגל ברגלי אדם וברגלי בהמה'.
הגמ' חילקה בין מצב שהדליל היה מוצנע ושמור טרום הנזק, ולכן אין לראות בדליל כ'בור' כלל, וחייבו רק את בעל התרנגול, לבין מצב שהוא פשע כשהניחו במקום חשוף שמועד להגרר ע"י בעלי החיים, ואזי חייבוהו מחמת היותו כבורו המתגלגל למקום חדש.
ברם אם נטל אדם את הדליל וקשרו לתרנגול, חייבה הגמ' את הקושר, וראתה בו כיוצר הבור.
וישנה סתירה בדברים, שכן רש"י שם בד"ה 'אלא מתני'' באר שבעל הדליל פטור ולא נחשב לשותף לנזק, משום שהתרנגול אדיי וזרק את הדליל. ותקשה, מדוע הגמ' שם בדף כג. חייבה את בעל הגחלת שהכלב נטלה והזיק עימה, והא גם במציאות זאת, בעל ה'מזיק' לא היה שותף לפעולת הנזק.
הנחלת דוד באר, כי הגחלת היא יצירת היזק, היא חפצא המזיק, ואין לפטור את בעליה על נזקיה כל עוד הנזק לא סר, ואף אם יגררוה למקום אחר יש לראות בו כשותף לנזק, כדין אש שכח אחר מוליכה למרחקים. ברם הדליל עצמו אינו מזיק כל עוד לא הונח, וכי התרנגול יצר את מהות הנזק, וע"כ אין לחייב את בעל הדליל.
בורג המצוי בכביש, הינו בור המזיק, ואין דרך הנוסעים להבחין בו, ועל כן יש לחייב את בעל הבורג מדין בור (אם אדם ניזק), אף אם הוסט ושונה מיקומו בשל תנועת העוברים במקום. הבועט, לא יצר מזיק חדש, ולא כרה בור אחר, אלא הסיט את בור הראשון ונחשב כבור המתגלגל של הראשון. וכך פסק השו"ע בסי' תיא סעי' ג-ו: 'אם הניחם בר"ה, ולא הזיקו במקומם, אלא נתגלגלו למקום אחר על ידי רגלי אדם או רגלי בהמה... אם לאחר שנחו מגלגולם הזיקו, הוה ליה בור וחייב בעל התקלה הכל'. אומנם יש לפטור את הראשון משורת הדין שכן בור פטור מנזקי כלים ובכללם נזקי הצמיג, אך לדעת הברכת שמואל והגר"ח הינו חייב בדיני שמים, ויש לו לפייס ולפצות את הניזק בדיני שמים, ולירושלמי אולי אף בדיני אדם.
ב. המשנה בב"ק בדף ל. אמרה שאם הצניע אדם קוצים וזכוכית בכותל והוזקו בהן אחרים - חייב בנזקן. וחילקה הגמ' בדין זה בין 'מפריח' שהקוצים בולטים לכיוון רשות הרבים, לבין 'מצמצם' שהניח את הקוצים כך שכנוסים לתוך הכותל. ואמרה הגמ' שכיון שאין דרך בני אדם להתחכך בכותל, נהג 'המצמצם' באחריות והוא פטור על נזקיו. עיקרון זה עמד ביסוד דברי הברייתא שהביאה הגמ' שם: 'ת"ר המצניע קוצותיו וזכוכיותיו לתוך כותל של חבירו, ובא בעל כותל וסתר כותלו, ונפל לרה"ר והזיקו - חייב המצניע. א"ר יוחנן לא שנו אלא בכותל רעוע, אבל בכותל בריא - המצניע פטור, וחייב בעל הכותל'. כלומר, כל שנהג בעל הנזק באחריות והצניע את המזיק במקום סביר שלא יגיע לכלל נזק ככותל בריא, הינו פטור, ואם סתר מאן דהו את הכותל, היה הוא חייב לשמור על המזיק שמפיץ ומשחרר. ברם אם הצניע את הקוצים בכותל רעוע שידוע לכל שעומד להסתר בקרוב כדבאר רש"י שם, אזי חייב בעל הקוץ, אף שכעת הוליכוהו למיקום אחר, שכן היה צריך להעלות בדעתו שהכותל יסתר והמזיק יהא חשוף, והוי כבור המתגלגל.
התוס' רי"ד בבב"ק שם באר שלמרות שסותר הכותל היה שותף לא מבוטל של ההיזק, שכן הוא הדף את הקוץ והניחו ברשות הרבים, מ"מ האחריות נותרת על יוצר ההיזק בעל הקוץ שהניחו במקום לא מוצנע בטווח הארוך: 'כל היכי דהוי כותל רעוע דאיכא פשיעה גבי מצניע שהוא הראשון, אף על פי שזה הסותר נמי פשע דהו"ל לעיוני, בתר גרמתו של ראשון אזלינן כדפרישית גבי בור המתגלגל... פטור בעל הכותל ואין זה עושה בור בידים דלא תפשם והשליכם לר"ה, אלא הוא מתכוין לסתור כותלו והן נופלין מאליהן, ומי הזקיקו לטרוח בבור שעשו אחרים לסלקו ולהצניעם'. נמצא, שאחריות הנזק מוטלת אך ורק על יוצר הבור והמניח את הבורג ברחוב. ואף אם הבועט התכוון לייצר נזק משמעותי יותר והסיט את הבורג למיקום שסבירות הנזק תהיה גבוהה, לא יהא חייב על נזקי הבורג ודינו כמזיק בגרמא 1 , וכ"כ הערוך השולחן בסי' תיא סעי' ג: 'ואף על פי שאפשר שבמקום שהניחן לא היו מזיקים והמגלגלים גרמו לזה, מ"מ אינם אלא גרמא'.
עוד עולה מדין זה, שאף לו היה הבורג מונח על המדרכה, והמהלך שם בעט בו בשגגה לכביש, יהא נכון להשוות זאת למניח קוצים בכותל רעוע, והותיר את הבור במקום העשוי להתגלגל ולהגיע לכביש, ולחייב את בעל הבורג.
אולם יש לסייג את הדברים.
הגמ' בב"ק בדף כט. הביאה מחלוקת בדין מפקיר את בורו אם חייב, ולכן במציאות שנשבר כדו ולא התכוון לזכות בחרסים שהזיקו יש לפוטרו. על כן יש לפטור את בעל הבורג אם הפקירו, וכל שכן שאין לחייב את הבועט שלא התכוון לזכות בבורג, ואין לראותו כבעלי הבורג וה'בור'. אולם אם יסיט אדם את הבורג בכוונה לצד הדרך בכדי שיוכל אחר כך לקחתו, אפשר שקונהו בכך בד' אמות בצידי רשות הרבים, ויתחייב עליו מדין בור כדין 'גלל', והוא יהא חייב בדיני שמים על נזקי הצמיג.

מידת חסידות
הגמ' בב"ק שם הוסיפה, כי מידת חסידות להסיר כל אפשרות של נזק: 'ת"ר, חסידים הראשונים היו מצניעים קוצותיהם וזכוכיותיהם בתוך שדותיהן ומעמיקים להן ג' טפחים, כדי שלא יעכב המחרישה. רב ששת שדי להו בנורא. רבא שדי להו בדגלת. אמר רב יהודה: האי מאן דבעי למהוי חסידא, לקיים מילי דנזיקין; רבא אמר מילי דאבות. ואמרי לה מילי דברכות'.
אומנם הנמו"י בדף יד. מדפי הרי"ף הבין כי נזהר בכלל דיני הממונות: 'תלתא בבי דשייך בהו נזקין וגזל ומשיב אבדה ואונאה ורבית, משום דלא מיקרי חסיד אלא מאן דעביד לפנים משורת הדין. בין לקדש עצמו במותר לו בדברים שבינו לבין המקום, בין למעבד הרחקה יתירא, דלא ליגע באיסור גזל ונזקין וכיוצא בהן'.
אך רבנו יונתן בשטמ"ק שם באר שהדברים אמורים ביחס לנזהר להצניע היטיב את העשוי להזיק: 'בחסידים אלה שהיו חוששין אף לדבר שאינו רגיל, כדי שיתרחקו מהיזק הבריות... ובפחות משלשה אלה לא יוכל להיות חסיד שיקיים מילי דנזקים שישמר מהיזק חבירו בכוונה ושלא בכוונה, ושיקיים מילי דאבות... ושיקיים מילי דברכות'. וכן באר רבנו חננאל שם: 'החפץ להיות חסיד יקיים מילי דנזקין אפי' לרשות הרבים'. וכן באר היש"ש פ"ג סי' יד שעל החסיד ללמוד דיני נזקין כדי שידע להרחיק עצמו מהם.
כן נראה שלמד המהרש"א בחידושי אגדות שם: 'יראה כי חסיד נאמר על מי שעושה מעשיו על צד היותר טוב, כמאמרם פ"ק דע"ז במעלות הטוב עשרה דברים זהירות מביאה לידי זריזות כו'. וחשיב למעלה עליונה חסידות מביאה לידי רוח הקודש. ולפי שיש לאדם במעשיו הטובות ג' חלקים דהיינו טוב לשמים. וטוב לבריות. וטוב לעצמו. קאמר רב יהודה מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין דאז יכול לתקן מעשיו שיהיה טוב לבריות. ורבא קאמר דלקיים מילי דאבות דאז יתקן מעשיו שיהיה טוב לעצמו במדות ואמרי לה דלקיים מילי דברכות דאז יתקן שיהיה טוב לשמים וכל אחד מהני אמוראי נקט כל א' מהני ג' מיני חלוקים במעשים טובים של אדם'. וכן באר הרמח"ל במסילת ישרים פרק יט.

האם יש תשלומי ריפוי בבור?
חיוב ריפוי נאמר רק בנזקי אדם כמבואר בשו"ע בסי' תכ סעי' ג. ובעל ה'בור' אינו חייב בריפוי.
ברם הנתיבות המשפט בסי' שמ סק"ג כלל את הריפוי בכלל תשלומי הנזק: 'והנה אם עלה בה מכה שצריך ריפוי, שע"י ריפוי יחזור לקדמותו ובלא ריפוי אי אפשר לחזור לקדמותו כלל, נראה דכו"ע מודים שצריך השומר או המזיק לשלם ריפוי, כיון דכל זמן שלא יתרפא לא יחזור לקדמותו כחשא דלא הדר הוא... ועוד, אטו אם אחד יסתור כלי או בנין של חבירו שאומן יכול להחזירו יפטר מלשלם שכר האומן. אלא ודאי דכל מזיק מחוייב להחזיר הנזק שיהיה כמות שהוא בראשונה כל שניכר היזקו אף שלא נשתנה לגמרי'. ועל המזיק להשיב את הדבר לקדמותו כולל ריפוי, היכא שנדרש, שכן הוי בכלל תשלומי נזק.
בהערות מילואי משפט ציין שכן מפורש באור זרוע בב"מ סי' רסב שהביא תשובת הריצב"א: 'אלא ודאי כל מכה שצריך להוציא עליה לרפואתה ואינה חוזרת, ממילא לא קרינן ביה סופה [להתרפא] ונזק גמור הוי, ופחת גמור הוי להיות נפחתת בדמיה בכך'.
אמנם הריצב"א עצמו הביא שיש חולקים עליו, וכן מדברי החזון איש בב"ק יג ס"ק א-ב נראה שלא סבר כן.




^ 1.ישנו דין ברמ"א בסי' תטו סעי' ב שאם אדם זר סתר את הכותל הרעוע שבו היו מוצנעים קוצים הוא חייב והמצניע פטור. ובאר הערוך השולחן שם האי דינא, והשווהו לדין 'כורה אחר כורה', שהראשון חפר תשעה והשני חפר הטפח העשירי דהאחרון חייב. ועל בעל הכותל היה מוטל לתקנו לכן סתרו כדין: 'אבל זה האחר אינו אלא כמזיק דעלמא, כיון שעשה שלא ברשות'. ולכאורה היה נכון לבחון אם הבועט בכוונה בבורג למרכז הכביש הינו ככורה אחר כורה ולחייבו. שכן אינו כסותר כותל שחושף קוצים צנועים לרשות הרבים, ויוצר את הנזק, כדבאר הסמ"ע שם סק"ד. אך בדינן, הבורג כבר היה שם, ושם 'בור' כבר עליו, ובגרמא יצר היתכנות לנזק גבוהה יותר.
עוד בנושא גזל ונזיקין
שאל שאלה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il