בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • ויחי
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

רויטל בת לאה

גלות פנימית

"אבל אשמים אנחנו על אחינו בהתחננו אלינו ולא שמענו, על כן באה אלינו הצרה הזאת".

undefined

הרב אברהם אבא וינגורט

עש"ק לפרשת ויחי תשס"ו
7 דק' קריאה
לתלמידנו היקר הרב יואל קלינג לאוי"ט
ולאחינו הגיבורים מגוש קטיף וצפון השומרון

הנה יום רודף יום, ועדיין אתם "מגולגלין" ממקום למקום, ומתקיים בכם הפסוק "ואת העם העביר אותו לערים מקצה גבול ... ועד קצהו" (בראשית מ"ז, כ"א), ועיי"ש ברש"י ד"ה ואת העם העביר: "יוסף מעיר לעיר, לזכרון שאין להם עוד חלק בארץ, והושיב של עיר זו בחברתה", ויש כעין תחושה שכך הרצון הסמוי (ואולי הבלתי מודע) של קברניטי הארץ, שלא יהיה לכם, ולמזדהים עם דרככם, "עוד חלק בארץ". הכתוב בא "להודיעך שבחו של יוסף, שנתכוין להסיר חרפה מעל אחיו שלא יהיו קורין אותם גולין" (רש"י שם), וכאן כאילו יש רצון שתיקראו גולין. אחרת אין הסבר מתקבל על הדעת כיצד אחרי שעשו לכם מה שעשו, והשליכו אתכם אל בור שיח ומערה, מתעלמין כמעט לחלוטין מהמצוקות הממשיות, פיזיות כלכליות ונפשיות, שבהן הכניסו אתכם, מתוך שעקרו אתכם בכוונה תחילה. זה כבר לא נושא פוליטי אלא אנושי בסיסי, לא נושא דתי אלא הומאני, לא בין אדם למקום אלא בין אדם לחברו. וראה איזה "פלא", מי שעשה זאת זוכה עם חבר מרעיו, בזכות אותו מעשה, לתהילה ולהילה בלתי פוסקות. ומתקיים כאן את הנאמר על אמנון ותמר (ראה שמואל ב' - י"ג, ט"ו), אך על הפוך: ויאהבוהו אהבה גדולה מאד, כי גדולה האהבה אשר אהבוהו מהשנאה אשר שנאוהו מקודם! ובמקום שיבקשו מהם לתת את הדין על מה שעשו לכם -אם לא לגבי עצם מעשה העקירה, לפחות לגבי המתחולל לאחר המעשה- עוד מוסיפים להם כתרים ומנדטים על ה"נעשה" שקדם ל"נשמע", לשמיעה לתחנוניכם ולמצוקותיכם. ולא רק קדם, אלא אף השכיל להפוך את הנפש הישראלית לאטומה לחלוטין ל"נשמע".

וכיצד לא נחוש עתה את הנאמר במקרא: "אבל אשמים אנחנו על אחינו בהתחננו אלינו ולא שמענו, על כן באה אלינו הצרה הזאת".

בשבת שחלפה, פרשת ויגש, הבאתי בפני תלמידי בישיבת "היכל אליהו" (כוכב יעקב) את דברי הפתיחה של יהודה ליוסף: "כי כמוך כפרעה" (בראשית מ"ד, י"ח), ופירש רש"י פירוש ראשון: "חשוב אתה בעיני כמלך, זהו פשוטו". דיבורו של יהודה הוא דיבורו של יהודי, וע"כ דרך ארץ קדמה לתורה. העומד מולו נתמנה להיות לראש העם, ויש עלינו להתנהג בהתאם, וגם אם חולקים אנו חריפות על דבריו ומעשיו, אל לנו לדבר בגסות הרוח אלא בכבוד, כפי הראוי למעמדו הנכבד. ורק אח"כ ניתן לבקר בחריפות בעצמה ובאומץ, ולאמר את מש"כ רש"י בפירושו השני: "ומדרשו, סופך ללקות עליו בצרעת כמו שלקה פרעה על ידי זקנתי שרה על לילה אחת שעיכבה".

ומה הקשר עם אותו פרעה? אותו פרעה עיכב את זקנתו שרה והפרידה מאברהם אוהבה, לילה אחד, והנה העומד מול יהודה בא להפריד בין בנימין ואביו אוהבו, לעכבו מלחזור אל ביתו לא לילה אחד אלא לילות רבים ומרובים, בהם יתגלגל בע"כ מגלות לגלות. הוא בא לעשות פירוד בדבקים, לנתק בינו לבין ארצו מולדתו ובית אביו. הוא בא לעשות קרע במשפחה, קרע בעם. ויותר מזה, פרעה היה גיבור על חלשים וכן הוא, השליט על הארץ. פרעה היה גיבור על אשה, הפעיל את כל העצמה של המלכות נגדה, ועתה השליט על הארץ גיבור על האח הקטן בנימין, ומפעיל את צבאו האדיר, עשרות אלפי חייליו, את רכבו ופרשיו ע"מ להכניע את הילד, ולמנוע מאחיו להגן עליו.

ולמה לקה פרעה בנגע צרעת? כי זה מה שמביא המצורע ביום טהרתו: "וצוה הכהן ולקח למטהר שתי צפרים ... ועץ ארץ ושני תולעת ואזוב". "ועץ ארץ - לפי שהנגעים באין על גסות הרוח. ושני תולעת ואזוב - מה תקנתו ויתרפא, ישפיל עצמו מגאותו כתולעת וכאזוב" (רש"י ויקרא י"ד, ד'). התנהג בגסות הרוח, חטא בגאוה, חשב שהוא כל יכול (על חלשים!) ושהוא שולט על כל המערכות, והנה בא שינוי בנקודה קטנה, כגריס, בצבע עורו, ומכניע אותו. שער הפך לבן, והוא מחוץ למחנה! וכמו טיטוס שהתגאה בגבורתו, ויתוש ו"קריש" הכניע אותו. ויהודה, יהודי הוא, רואה הוא את ההיסטוריה מתחילתה ועד סופה, ועל כן אינו מתרשם מהעצמה הרגעית של העומד מולו. כי אם לידו של השליט על הארץ עומדים גייסות לרבבות, הרי מאחוריו של יהודה עומדים האבות והאמהות, צוקים וסלעים, ומראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו, ומתוך צפייתו את "זקנתו", רחם ישראל, ואת "ניניו", את אם המלכות ואת בן דוד, יודע הוא שסוף הצדק להתגלות, הצור תמים פעלו וכל דרכיו משפט.

(החזן מלוזן, הוזמן פעם לדבר על יהדות בפני אסיפה של נוצרים אדוקים. וכך התחיל את דבריו: אני אציג את עצמי. קוראים לי זכריה ברקוביץ, אני בן ארבעת אלפים שנה, ועדיין אין קמטים על מצחי... אתם בני אלפיים שנה. יש לכם אלפיים שנות איחור. מעולם לא תוכלו להשיג אותי. ועכשיו שאתם יודעים מי המדבר אליכם, אנו יכולים לשוחח...).

גיליתי בימים אלו שפת אמת על פרשתנו, פרשת ויחי (תרל"ז) מענין ומרתק בענין הפחד של בני יעקב, אחרי מות אביהם, שיוסף יעשה בהם נקמה: "לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו" (בראשית נ', ט"ו). וז"ל: "וקשה כי ראו שהוא הצדיק ואיך חשדו אותו שישנא אותם"? לחידוד הקושיא, וכי חשבוהו, אחרי כל הצדקות שהתגלתה מול עיניהם, שהוא עשיו? עשיו הוא הוא שאמר בלבו: "יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי" (בראשית כ"ז, מ"א). יוסף הוא "שטנו של עשיו", וכי יעלה על הדעת שיחשוב מחשבתו הרעה והאכזרית של עשיו?

וזוהי תשובתו: "אך השבטים עשו תשובה גדולה על חטא המכירה. ומרוב צערם חשבו כי הם גרמו כל גלות מצרים". כלומר, ייסורי נפשם ומצפונם אינם כבר על הכאב האישי שגרמו ליוסף, ואף לא על זה שנשארו אטומים לתחנוניו. הם בטוחים שעל כך סלח להם יוסף סליחה גמורה. אך הם כואבים שהם הם שסובבו עכשיו את גלות מצרים. ועדיין קשה, סוף סוף זוהי הבעייה שלהם מול הבורא, אך מה לייסורים אלו עם חששם שיוסף ישטום אותם על כל הרעה אשר גמלו אותו. ובע"כ צריך להוסיף, בהבנת דברי השפת אמת, שהם חשים כאילו יוסף אומר להם: מילא, על זה שגרמתם לי סבל בל יתואר, שהתגלגלתי מבור של נחשים ועקרבים אל ישמעאלים, ומישמעאלים למדינים, וממדינים למצרים - לבית פוטיפר, ושם קרה לי אולי הגרוע מכל, נחשדתי במעשה עם אשת איש, ומשם לבית סוהר, ומבית סוהר ל"בית מלוכה" אסור בשרשראות של זהב (ראה מש"כ מורי ורבי בעל "השרידי אש" בספרו "לפרקים" במאמרו: "תולדות יעקב - יוסף", עמ' ר"פ - רפ"ו, וז"ל:
"וכך חי המשנה למלך חיי זוהר חיצוני וכאב פנימי, כאב על המצאו בגלות ... איפה היא העין שתדע להציץ בחכרי נפשו של יהודי נושא כתר בראשו ... והוא חי תמיד חיי עבד. עבד בבית פוטיפר ועבד בבית המלכות, כלוא בכבלי ברזל ואסור באזיקים של זהב")

- על כל אלו אני מוחל לכם מחילה גמורה. אבל על זה שדרככם הגעתי למצרים, וכך נזקק אבינו בע"כ לבוא הנה (כי אני מנוע מלבוא אליו), ושוב מתחילה גלות ישראל, אחרי שבטוחים היינו שתמה עידן הגלות בשובו מגלות לבן ("ביקש יעקב לישב בשלוה"!) - על זה קשה לי לסלוח לכם, שהרי מגלגלין חוב על ידי חייב, ונמצא שנהייתי בע"כ ה"חייב", ה"כלי" שדרכו התגלגלה גלות זו החדשה. כך חשים אחיו של יוסף את צדקותו המופלאה, שמתעלה התעלות גמורה מעל כאבו האישי ורק חש את הטרגדיה של כלל ישראל, וזוהי "כל הרעה אשר גמלנו אותו"!

והרי זה כאילו יבוא אחד מאתכם, גבורי גוש קטיף וצפון השומרון -ובגבורתכם המופלאה אתם מסוגלים להתעלות כזאת- ויאמר למי שהביא עליכם את הסבל הגדול: מילא, על זה שנגרמו לי ייסורים נפשיים קשים מנשוא, שהתגלגלתי מ"בור" אחד למשנהו, בין אם "קראוילה" שמו או "בית מלון" שמו, שנגדעתי מביתי, שמשפחתי קרועה ושסועה, שאיבדתי פרנסתי - על כל אלה אני מוכן לסלוח לך. אבל על כך שהתווית דרך לחידוש הגלות, לאחר שחזרנו סוף סוף בתום אלפיים שנה "אל המנוחה ואל הנחלה", גלות חדשה וחדישה, הגלייה של יהודים ע"י יהודים, ועל כך שהראית קבל עם ועולם שניתן לעקור עשרת אלפים יהודים מביתם בארץ ישראל ע"י צבא הגנה לישראל, ועל כך שהבאת רבים להרהר בלבם שאולי חורבן ה"בית השלישי" ח"ו איננו יותר בגדר ה"בלתי אפשרי" - על כל אלה קשה לי לסלוח לך, ואינני מוסמך לכך. כי הטרגדיה היא כבר לא במישור האישי, אלא במישור ההיסטורי הלאומי.

ומה היתה תשובתו של יוסף אל אחיו:
"האמנם היתה סיבה באמת משמים לקיים עצה עמוקה (של אותו צדיק הקבור בחברון לקיים מה שנא' לאברהם בין הבתרים כי גר יהיה זרעך). אבל הם חשבו שהכל בא רק על ידם. וע"ז השיב להם יוסף כי אלוקים חשבה לטובה" (לשון השפת אמת).

כלומר, "חשבה לטובה" איננו רק בגדר שהפך את הרעה לטובה, אלא שהכל היה במחשבה תחילה, בעצה עמוקה, בשעת ברית בין הבתרים. "כי גר יהיה זרעך" היא טובתם של ישראל, שיזדככו בכור ההיתוך ע"מ לקבל תורה בסיני ולרשת את הארץ. וא"כ, אומר יוסף לאחיו, לא הייתי בבחינת ה"חייב" שדרכו התגלגלה חובה, אלא בבחינת ה"זכאי" שדרכו התגלגלה זכות!

והנה, אחינו הגיבורים, איננו יודעים חשבונות של מקום, אך מאמינים אנו בני מאמינים, ואיננו יודעים עדיין כיצד יתפתחו דברים, אך טהורים אתם, מזוככים אתם, זכאים אתם, וע"כ ודאי שמה שנעשה אתכם - אלוקים יהפוך לטובה.

ומענין לענין, ידידי הרב אהרן וקסלשטיין שליט"א אמר לי רעיון מאד מענין. התנועה הציונית בראשיתה, מטרתה היתה לפתור את הבעייה היהודית, כלומר את הבעייה האנטישמית. אך היא לא ראתה לעצמה כמטרה להציל או לחזק את היהדות. ויש אף רבים שהיהדות היתה לצנינים בעיניהם. והנה, בפרספקטיבה של יותר ממאה שנה, אנו מגלים תופעה מרתקת. מצד אחד, בעיית האנטישמיות היא בעייה שולית בארה"ב, במידה מסויימת גם ברוסיה. המקום היחיד שעדיין בעייה זאת קיימת בכל חריפותה, זה באירופה. אך דא עקא, דווקא שם הבעייה קיימת מכוח הסכסוך הישראלי - ערבי. והכל מצביע כביכול, שאחרי השואה, ה"הלכה" של "עשיו שונא ליעקב" מונצחת רק מכוח הסכסוך בין ישראלים לישמעאלים, הבאים בטענה "לסטים אתם". אחרי שהגויים נבהלו בעצמם מהמחזה של אדם הנברא בצלם שהופך לחית אנוש, או אחרי שחלקם מצאו "פורקן" לשנאתם התהומית, גחלי האנטישמיות התעמעמו, והווכוח -כביכול פוליטי- בין המגן דוד לסהר הוא הוא המבעיר את הגחלים, והנותן לגיטימציה להוציא בריש גלי את השנאה הכבושה בלב.

ומאידך דווקא מה שהתנועה הציונית לא התיימרה להציל, והיא היהדות, מצאה בארץ ישראל במידת מה קן הצלה. ריבוי הישיבות ולימוד תורה שאולי לא היה כדוגמתו מאז חזקיה המלך, ואף מניעת התבוללות ע"י צמצום התופעה של נישואי תערובת. בעוד שבארה"ב נישואי תערובת היא מכה המכלה את היהודים החילוניים, הרי בארץ ישראל, אף בקרב החילוניים, תופעה זאת היא לעת עתה שולית.

וההוגים הציוניים חשים בפרדוקס הזה, שמה שהציונות באה לפתור היא רק הנציחה, ומאידך בע"כ כמעט היא באה להציל מה שלא התכוונה להציל, והם חשים "מורמים". מקח טעות יש כאן. ומכאן ההתעקשות להרבות עלייה של גויים לארץ ישראל, המחשבות על "פוסט-ציונות", הנסיון להתפרק מכל ערכי הציונות - כשה"התנתקות" היא הביטוי הקיצוני לתופעה. ומכאן דומני הנסיונות הבלתי נלאים לפתור בכל דרך את הסכסוך עם ישמעאל, גם במחיר של כמעט איבוד עצמי לדעת...

ודומה שכאן שוב חשים אנו בעצמתה של אמרתו הצרופה של יוסף: "אלוקים חשבה לטובה". מתוך עצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון, מתקיים בנו המקרא "ודור רביעי ישובו הנה" (אחרי שוב יעקב, גולי מצרים וגולי בבל) לא כדי לבטל את ההלכה של עשיו שונא ליעקב, אלא בכדי להשיב שכינתו בציון וסדר העבודה בירושלים, ואז ממילא יתקיים המקרא "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו והיתה לד' המלוכה והיה ד' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ד' אחד ושמו אחד". כי רבות מחשבות בלב איש ועצת ד' היא תקום!

ויהי רצון שד' ימשיך להזין אתכם בכוח ובעצמה, ותזכו להיות הזכאים, ודרככם תתגלגל הזכות הגדולה של "ונתתי לכם לב חדש" , ונזכה כולנו במהרה בימינו לגאולה שלמה.

בברכת התורה, אברהם אבא וינגורט

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il