בית המדרש

  • מדורים
  • לאורו
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב שלמה פיירשטין

undefined
5 דק' קריאה
בעיתון 'השקפה' הביא אליעזר בן יהודה את ה'מכתב הגלוי' שכתב מרן הרב זצ"ל לאחר דבריו הנוראים של אליעזר בן יהודה. מכתבו של הרב, נדפס כחוברת שהופצה בירושלים יפו והמושבות, ולימים, נדפסה באגרות הראי"ה, אגרת יח' .

בן-יהודה הביא אותה בשלמותה בעיתון 'השקפה' והקדים לה מספר משפטים "בשביל השורה של דברים כהויתם שהעירה עלי חמת קצת אנשים טובים, שעניתי להם ב"ברור דברים" בגליון מ"ט - בשביל אותה שורה טרח הרה"ג הר"י קוק מיפו ויפרסם אגרת להצעירים בארצנו... הבשביל זה ידינני הרה"ג מיפו לכף חובה, שאני מודה בפרוש מה שאחרים מסתירים בצביעות פחות או יתר?"

מכתב גלוי
לכבוד אחינו הצעירים היושבים על אדמת הקודש שלום,
הנני פונה אליכם אחי האהובים, להציע לפניכם חובה מוסרית קדושה, לגול מעליכם חרפה גדולה, אשר גלל בבלי דעת, ביחוד על יושבי א"י, עורך ה"השקפה " (אליעזר בן יהודה, מרן הרב זצ"ל אינו מזכיר את שמו כלל) בגיליון מ"ח שנה זו במאמר "בת קול מהעתונים" בוויכוחו עם "ציוני ציון". והנה דבריו האחרונים שם נגעו עד לבבי, והנני חושב נאמנה, שנגעו ג"כ עד לבב כל אשר הלב העברי שלו עוד לא מת לגמרי בקרבו, ואולי גם למי שאך לב האדם שלו עודנו חי, ואני משער שכל אלה המרגישים בעלבון הגדול הזה לא ימצאו לנפשם מנוחה, עד שיביעו גלוי לכל את מחאתם הנמרצה על דברים שפלים כאלה, שנדפסו לדאבוננו דוקא במכתב עת ירושלמי.
ואלה המה דבריו ככתבו וכלשונו: "עוד טענה אחת גדולה ונוראה טוענים ציוני ציון על "האוגנדיים", כי הם "האוגנדיים" פונים ערף לכל העבר שלנו. כמה צביעות בטענה ! אנשים שפנו כלם ערף להעבר שלנו מוכיחים אחרים בזה בעצמם ! כי אל נא נאחיז את העינים ! רק בעלי הועד של "חפוש חטאים" לא פנו ערף להעבר שלנו, ואנו כלנו פנינו ערף להעבר וזו תהלתנו ותפארתנו".
והנה כמוכם יודע אני, שזה לא לנו הפעם הראשונה לראות דברי נאצה, הנוגעים עד הנפש הישראלית, נדפסים בספרותנו החדשה השלילית. אבל שיעיז סופר אחד להעיד בשם כל הקהל כלו, שכלנו פנינו ערף להעבר שלנו, ולהעמיד עוד בניגוד לזה רק את הועד של "חיפוש חטאים", שהוא מתארם תמיד למחוסרי דעה ותרבות, אם כן הוא מעיד בפומבי שכל האנשים של צורה ושל כבוד, לפחות מהצעירים היושבים בא"י, פנו ערף לכל העבר שלנו, ושזו היא תהלתם ותפארתם, - שיקח אדם יחיד דעה רחבה כזאת לעצמו, לדבר בקלות ראש כזאת, על דבר יחש של עם שלם לכל התולדה שלו, לא בתור דעתו היחידית כי אם בשם העם כלו, זו היא חוצפה שאיננה מצויה. ואינני רואה שום דרך לפטור עצמנו ממחאה גלויה, שלא תהיה שתיקתנו כהודאה, למען נרויח שיצאו הדברים הזרים הללו מכלל דעה כללית לדעה פרטית, של עורך ה"השקפה" והיחידים הנגררים אחריו, שאין אחריותם עלינו.
דן אני לכף זכות גם האבר המדולדל הזה שלנו, את בעל ה"השקפה". הוא איננו חולם כ"א מהרהורי לבו, שמו היהודי אולי כבר נרקב אצלו, הוא יכול להיות שכבר איננו מרגיש בעצמו שום קשר אל כל העבר שלנו, ויכול במנוחה לאמר שפנה אליו ערף, (ובאמת עלים נובלים כאלה שנושרים אינם מביאים הפסד גדול לכרם בית ישראל), וכפי חוג מבטו אין מחשבה אחרת בעולם כי אם מחשבתו, והמתנגד לו לא יוכל להיות כי אם מועד של "חיפוש חטאים", אשר שם למפלצת וסמל אנשים שאינם מן הישוב. והנה נניח לו, יחלום כשות-נפשו, אבל כשבא להעיד גלוי שאנחנו כלנו הננו אברים מדולדלים שכמותו, ושיכולים אנו לומר שהננו פונים ערף להעבר שלנו, שהוא מקור חיינו הקשור עם ההוה והעתיד שלנו עדי-עד, אנו חייבים למחות בדבר ולהודיע שלא מלבנו כי אם מלבו הוציא אלה הדברים המחרפים מערכות ישראל. אם כן, רק רעיון-רוח של עורך ה"השקפה" ושותי-מימיו היחידים הוא לתלות את שאיפתם בפניית-ערף להעבר, כלומר ב"כתיבה על קרן השור" שאין להם חלק באלקי ישראל .. סימן רע הוא למפלגה אם היא חושבת שרק עמה הוא מקור חיים, של כל החכמה וכל היושר, וכל זולתה הכל הבל ורעות רוח... ואנו בטוחים, שכל חכם-לב, שנטייתו תמשכהו להתעסק בחכמת ישראל, לא יחת כלל מגערת הבוזים ליקהת אם, ויחזיק במעוזו לכונן לחקר אבות, וידע אל נכון כי רב חכמה ומוסר השכל ימצא בדברי קדמונינו, ורגשי עדינות המנשאת הנפש הרבה יותר משיחתם הבטלה של היועצים החדשים, הפונים ערף להעבר. ואין חכמתנו ולא ההיסתוריא שלנו מצומצמת במקצוע אחד ותקופה אחת, כ"א מראשית ועד אחרית ומהכלל הכונס את כל הפרטים כלם יראה האור הגנוז, אשר לא יתם אורו, וכח-החיים הנפלא יחובר עם הדעות הנעלות והמדות הטהורות, אשר מעולם הן לנו למורשה, שהם התחזקו ונתקיימו תמיד הודות לקיום החובות המעשיות בפועל וע"י החבה הגדולה לתלמודן המביא לידי מעשה, ועל ידם יעמד בנו צביוננו לעד. וכל אשר יתפתחו כוחותינו המעשיים והשכליים, בין אותם שבאו ממקור ישראל בין הדברים אשר הוברכו בנו ממיטבן של העמים המתוקנים, אשר באנו עמהם במגע ומשא, אשר בשמרנו את דרך החיים שלנו ישובו הכל להוסיף בנו כח ע"פ תכונתנו ואופי שלנו האמיתי, שכשאנו חיים על-פיהם, ההסתוריה שלנו מתפתחת על טבעה הראוי לה. כאלה ויותר מזה יודע כל מי אשר לא התמכר להיות דוקא מכלל מהרסינו ומחריבינו.
ואתם אחי היקרים צעירי ציון מבלעדי תדעו, כי אמרי-נואש כאלה (של "הזמן") הם בזול מאד, ומצויים הם אצל כל ההמון הגס, שקלטה אזנם את הכפירה הזוללה והבזויה. אבל לא כאלה הנה מחשבות המעולים שבחושבי-מחשבות מכל עם ולשון, שהם באמת תפארת המין האנושי. הם יודעים את הערך של פעולתנו הרוחנית הגדולה בעולם ואת הדרת החיים הפנימיים שלנו, שלא הספיקה אפילו תקופת הרדיפה היותר נוראה לנוולו. ובצדק אמר החסיד שבאו"ה בימינו סולוביוב (ולדימיר סרגייביץ סולוביוב (1900-1853) היה פילוסוף, משורר, הוגה דעות, מחזאי ומבקר ספרות, שהטביע חותם עמוק על הספרות והמחשבה ברוסיה), ששאלת היהודים איננה במציאות כלל כי אם היא שאלת הנוצרים, שלא באו למדרגה המוסרית האנושית למען דעת איך להתנהג עם עם יקר ורב-הכישרון כיהודים.
אשוב למטרתי, עם אהבתי ללמוד וללמד את יסודי הדעות שלנו, רחוק אני מלדרוש שלטון על דיעותיו של איזה איש שיהיה, שהוא בימינו דבר שאינו נשמע, ואם היה עורך ה"השקפה" מציע את דבריו הללו בשם עצמו לא היה עולה על דעתי להתווכח בזה. אבל עכשיו שיצא על הכלל כלו, ושמובן הדבר שצעירינו פה בא"י הם הכלל שלו, אי-אפשר שנעבור על הדבר בשתיקה.
כן אקוה שתענו כלכם במחאה גלויה על העלילה השפלה, שהעליל עליכם עורך ה"השקפה", בעשותו חשבון הנפש שלכם בלי דעת בעלי הנפש כלל, ותענו ותאמרו שחלילה לנו לפנות ערף להעבר שלנו, אשר בצילו חיינו ונחיה, ועל אפם של מחרפי מערכות אלקים חיים תגידו בפה מלא לפני כל העולם כלו כי יש לכם חלק באלקי ישראל.
בגאון ורוח עז, אחי היקרים, נשא דגל תורתנו ועמנו, ובשם אלקינו נדגל. ונצח ישראל לא ישקר ולא ינחם, ודברו הטוב לא ישוב ריקם. לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחורו בראותו ילדיו מעשי ידו בקרבו, יקדישו את שמו והקדישו את קדוש יעקב ואת אלקי ישראל יעריצו. והנני בזה עבדם המצפה לשמחת גויינו להתהלל עם נחלתנו, אברהם יצחק הכהן קוק, עבד לעם קדוש על אדמת הקדש פעה"ק יפו והמושבות תובב"א. [עה"ק יפו ת"ו, אדר תרס"ה].

אגרת כ' - פתיחה:
בתאריך י' בסיון תרס"ה, כותב מרן הרב זצ"ל אגרת לתלמידו הרב ד"ר משה זיידל ז"ל בהמשך לדברים שנכתבו ב'מכתב הגלוי'.
" אשר שאלת על דבר לשוני במכה"ג
(במכתב הקריאה הגדולה), שאיני דורש שום שלטון על הדעות, אם הוא מפני ההכרח או שכן הוא גם כן על פי דין תורה. הנה בלשוני לא נמצא מקום לשאלה, שאמרתי "מפני שהוא בימינו דבר שאינו נשמע". ממוצא דבר הרינו למדים, שאם היה נשמע היה מקום לדרישה כזאת. אלא שהענין תלוי בהרים גדולים של עיונים שצריך לבאר הגדר שלו".
המשפט הזה עורר אצל ר"מ זיידל שאלה עקרונית, אם העמדה של מרן הרב זצ"ל שלא לומר דבר שאינו נשמע הוא דין שלכתחילה כך צריך לנהוג, או שמא זו ההכרה מתוך המציאות הקיימת בארץ ישראל באותם ימים שאין לומר דברים שאינם נשמעים. מכאן עובר מרן הרב זצ"ל לדון אודות הסבלנות בעולם האמונות והדעות בכלל, ובהקשר עמוק יותר בהקשר של האומה הישראלית - כנסת ישראל בעולם בפרט.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il