בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • תולדות
לחץ להקדשת שיעור זה
לדמותו של יצחק אבינו

הכוונה בתפילה

בכוחה של התפילה להפוך עולמות ולשנות את כל האישיות. "אם כל מה שעושה ה' לטובה", מדוע אנו מתפללים לשינוי המציאות? בשיעור זה סוקר הרב את דמותו המיוחדת של יצחק, שבתפילתו ותשובתו לה' לימד זכות על עם ישראל והצילם. כמו כן עומד הרב על דרך השפעתו של יצחק על הסביבה, בצורה שונה משאר האבות.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

מוצש"ק תולדות תשס"ג
11 דק' קריאה 49 דק' צפיה
כוחה של תפילה
מפרשות חיי שרה ותולדות אנו לומדים על דמותו של יצחק אבינו. על שלושה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. ואמרו חכמים שכל אחד משלושת האבות העמיד עמוד אחד משלושת הדברים הללו. אברהם - עמוד החסד, "חסד לאברהם". יצחק - עמוד העבודה, הדין, "פחד יצחק". ויעקב - עמוד האמת,זו התורה, כפי שנאמר "תתן אמת ליעקב". אמנם המהר"ל אומר שאברהם היה עמוד התורה, ויעקב היה עמוד החסד. מכל מקום כולי עלמא לא פליגי [כולם מודים] שיצחק הוא עמוד העבודה. בשתי הפרשות אנו פוגשים בתפילתו של יצחק. בפרשת חיי שרה - "ויצא יצחק לשוח בשדה". חז"ל לומדים מכאן על תפילת המנחה. יצחק תיקן תפילת מנחה. ובפרשת תולדות אנו רואים שיצחק מתפלל - "ויעתר יצחק לנכח אשתו כי עקרה ויעתר לו ה', ותהר רבקה אשתו". חכמינו מסבירים מה פירוש המילה "ויעתר" - רבי יוחנן אמר: ששפך תפילות בשפע, בעשירות, התפלל והתפלל והתפלל והתפלל. "קוה אל ה' חזק ויאמץ ליבך וקוה אל ה'". ריש לקיש אומר: המילה "ויעתר" ואחר כך המילה "ויעתר לו ה'" שתיהן הן מלשון "עתר". פרוש המילה עתר הוא כף המהפכת את התבואה. נעשה כאן נס מעל הטבע. רבקה היתה עקרה באופן שלא יכלה ללדת, לא היה לה רחם, והתפילה של יצחק עשתה מהפכה בטבע, ואף על פי שרבקה היתה עקרה היא נתעברה וילדה.

חשבתי פעם שהדברים מתאימים לכל אמורא לפי עניינו. רבי יוחנן, שהיה צדיק מתחילתו ועד סופו, האריך ימים וישב בארץ ישראל, אמר שיש להתפלל הרבה. ריש לקיש הוא בעל תשובה, עושה מהפכות. גם להתהפך ממצב של ריחוק למצב של בעל תשובה, ובמיוחד להשתנות ממדרגה כל כך רחוקה למדרגה כל כך קרובה, ולהיות כל כך גדול בתורה - זהו נס, שינוי בטבע, מהפכה אמיתית. לקיחת כוחות נפש כל כך רחוקים והפיכתם להיות קרובים כל כך למקורם היא ממש עשיית נס. מי שיש לו כוחות כאלו יכול גם לעשות נסים.
המהר"ל מסביר בכמה מקומות שהנסים הם התגברות של הרוח על הטבע. "היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו - הים ראה וינוס" - הטבע מתבטל כלפי הקדושה. ומתי? כשמופיעה קדושה המנצחת את הטבע. כשישראל קדושים ומנצחים את הטבע שלהם, ומתקדשים ומתעלים - ממילא גם הטבע העולמי מתבטל כלפי הקדושה, משתנה ומתאים את עצמו כלפי הסדר הזה. אומרים חכמינו ז"ל: למה האימהות היו עקרות? מפני שהקדוש ברוך הוא מתאווה לתפילתן של צדיקים. לתפילה יש ערך חשוב, היא ממשיכה שפע לעולם הזה ולעולמות העליונים כולם. כשאדם מתעלה בתפילתו - תפילתו פועלת, מתקנת, מרוממת, משפיעה, משלימה, עושה תיקונים בעולם. תפילתן של צדיקים פועלת פעולות גדולות מאוד ועל כן הקדוש ברוך הוא מתאווה לה.

למה אנחנו מתפללים?
אם כן, יצחק אבינו הוא עמוד התפילה, עמוד העבודה. עיקר העבודה היא עבודת הקרבנות, ואומרים חז"ל ש"תפילות כנגד קרבנות תיקנום". הדעה האחרת, המשלימה את הראשונה, אומרת ש"תפילות אבות תיקנום" - אברהם תיקן תפילת שחרית, "וישכם אברהם בבקר", יצחק תיקן תפילת מנחה, "וילך יצחק לשוח בשדה", ויעקב תיקן תפילת ערבית, "ויפגע במקום וילן שם". לדעה הראשונה, התפילות נתקנו כנגד קרבנות התמיד, שהיו קרבן עולה. בקרבן העולה הכל קרב לה', אין לכהנים חלק בו כלל. זאת אומרת שבעצם גם התפילות הן כולן לה'. עניינה של התפילה אינו בקשה שהאדם מבקש מרבונו של עולם שייטיב עמו וימלא את בקשותיו החומריות או הרוחניות, אלא עניינה לעבוד את ה'. ולכאורה יש להבין, אמנם יש בתפילות גם שבחים, אבל הרי יש גם בקשות. תפילת שמונה עשרה מורכבת מברכות שעניינן בקשות, הן גשמיות כגון פרנסה ורפואה, והן רוחניות כגון דעת, בניין ירושלים, גאולה וקיבוץ גלויות, הן פרטיות והן ציבוריות. ולעומת זאת הקרבנות עניינן אחד להקריב לה'. אומר בעל נפש החיים, שגם הבקשות שאנו מבקשים הן בעצם לא בקשות עבורנו, אלא אנו צריכים לבקש את תיקון העולמות העליונים. זה בכלל לא נכון לבקש. כשיש לאדם צרה זו בעצם רפואה, שהרי "כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד" [כל מה שעושה ה' - לטובה]. אם אדם מרגיש לא טוב, חולה בגופו, רבונו של עולם גרם שיהיה חולה לטובתו, מפני שהוא צריך תיקון ורפואתו היא המחלה.

משל למה הדבר דומה? לאדם שהולך לרופא והרופא נותן לו תרופות מרות וקשות. האם הוא יבקש מהרופא שיפסיק לתת לו אותן מפני שהן מרות וקשות? ודאי שלא. הוא יבקש ממנו להמשיך לטפל בו כדי להיות בריא, אפילו אם זה דורש טיפולים מכאיבים. הוא בא לרופא לקבל את הטיפול הזה מפני שהוא מרפא. וכל מה שהקדוש ברוך הוא מביא על האדם זה לטובה. אם חסר למישהו פרנסה - זה לטובה, לריפוי. אם חסרה לו בריאות - זה לטובה. הכל לטובה. אם כן איך יכול אדם לבקש מרבונו של עולם שלא יתן לו את הרפואות הללו ולהגיד "רפאנו", או "תן לנו פרנסה", והרי בעצם הוא יזיק לעצמו, שכן הוא ימנע מעצמו את הרפואה, את התיקון שנתן לו רבונו של עולם. על כן אומר בעל נפש החיים, שבאמת התפילה צריכה להיות מכוונת למטרה אחרת. כשעם ישראל נמצא בצרה זה חילול שמו יתברך. "באמור אליהם עם ה' אלה ומארצו יצאו" - יאמרו: תראו, אלו הם עם ה', וכביכול הקדוש ברוך הוא לא יכול לשמור על בניו. זהו חילול השם. לכן, כשמתפללים על גאולה, צריך להתפלל על סילוק חילול השם שיש בגלות. כלומר, יש להתפלל בשביל כבוד ה' שיתגלה בעולם, כי כשכלל ישראל סובל כביכול מתחלל שמו של ה'. והתפילה היא שיתגדל כבודו בעולם ויתעלה, להמשיך שפע גדול כדי ששמו יתברך וישתבח ויתגדל וכבודו ימלא את העולם. כך גם לגבי הבקשות הפרטיות, כאשר אדם מתפלל על עצמו או על חברו, שכן כשאדם סובל מה שכינה אומרת? "קלני מראשי, קלני מזרועי". השכינה סובלת יחד איתו. על כל צרה שיש בעולם יש צער גם בשמים, צערה של השכינה. ועל צערה של השכינה צריך להתפלל. כך צריכה להיות כוונת התפילה. ואז התפילה היא באמת כמו קרבנות, שעל ידם האדם רק עובד את ה'. האדם מתפלל כביכול בשביל ה'. אמנם נכון שעילוי שמו יתברך לא יתכן אלא על ידי שיסתלק הצער גם למטה, כי כל עוד שיש צער למטה יש גם צער למעלה, וממילא מהתפילה נמשכת גם רפואה לעולם, אך זה נמשך מתוך התיקון השורשי, מתוך סילוק צער השכינה. זהו עניינה של התפילה. "חנה מתפללת על ה'" כביכול, מתפללת על כבודו יתברך שיתעלה בעולם.

אמנם נכון, גם כשאדם מתפלל באופן הפשוט ומבקש מרבונו של עולם דעת, תורה, רפואה, פרנסה - יש בזה כבוד שמים, מכיוון שבכל פניה שאדם פונה אל הקדוש ברוך הוא, הוא מבטא בזה שהכל ממנו יתברך, הוא פונה אל מי שיכול לתת. אם הוא מבקש מרבונו של עולם דעת, זאת אומרת שרבונו של עולם הוא מקור החכמה. הוא מבקש רפואה - רבונו של עולם הוא המרפא. הוא מבקש פרנסה - רבונו של עולם הוא המפרנס. פירושו של דבר, שהכל תלוי בו יתברך. כלומר, עצם עניינה של התפילה מבטא את הביטול של העולם, של האדם, כלפי מקורו, כלפי רבונו של עולם. עניינה של התפילה לגלות שה' אלקינו ה' אחד, ואין עוד מלבדו, והכל תלוי רק בו. כמובן, יש מדרגות במעלתה של התפילה. אם אדם לא מתפלל רק על עצמו, אלא כל תפילתו היא לשם ה', לשם כבודו יתברך, אזי התפילה מקבלת את העומק הפנימי שלה ועושה את התיקונים היותר גדולים. התיקונים היותר גדולים גם משפיעים על תיקונו של עולם. כמובן, לא בגלל זה צריך להתפלל בצורה השלמה יותר, שאם כן, שוב האדם מתפלל בשביל עצמו, אלא האדם צריך לבטל את רצונו לרצון ה'. זה עניינו של האדם וזו עניינה של התפילה.

דמותו של יצחק אבינו
יצחק מבטא את העניין הזה בשיא הביטוי בהיותו קרבן עולה הקרב על גבי המזבח. הוא נעקד ומתבטל כולו כלפי רבונו של עולם, עולה למדרגה עליונה של התבטלות. באותה שעה נהיה יצחק לאדם אחר. הרב באורות הקודש ג', עמ' קלה כותב: "אין לשער גודל ערכה של הידיעה הרזית, בדבר שתי נפשות, הקדושה והטמאה, אשר לאדם, ואיך שכל אחת שואפת להגדיל ממשלתה בגויה האנושית, כי רק בהבנה זו נוכל להביט אל מסתרי הנפש, ולהבין עלילות בני אדם. והחכמה המוסרית על ידי הכרה זו תוכל בבטחה לנהל את מעשיה, באין דרך של סתירות". כלומר, יש באדם שתי נפשות, קדושה וטמאה, וכל אחת שואפת להגדיל ממשלתה על האדם, כלומר על החלקים הגלויים שבאדם - החכמה, הבינה, הדעת, המידות, האופי, התכונות, המחשבות, הדיבורים, המעשים. ולידיעה הרזית הזו יש ערך עצום. אדם צריך לדעת שבעצם יש משהו זר שדוחף אותו, ואם הוא נכשל ידע שזה לא הוא עצמו אלא כוח חיצוני לו שמשך אותו לחטוא. ההכרה הזו נותנת כוחות להמשיך בעבודת ה', לא להתייאש, לא ליפול, ולנווט את כוחות הנפש בצורה נכונה.

מוסיף הרב עוד דבר: "למעלה מזה באה הידיעה על דבר הנפש הקדושה בעצמה ששתי רוחין הן, רוחא דעלמא דהדין ורוחא דעלמא דאתי". יש שתי נפשות ויש גם שני סוגי רוחות באדם. יש רוח של העולם הזה ורוח של העולם הבא. "וראוי להכיר ששתי רוחות הללו גם הן נוהגים קצת מלחמה ביניהם". אף על פי ששתי הרוחות קדושות, הן שונות זו מזו - אחת שייכת לעולם העתידי ואחת לעולם הזה. "אלא שהיא כבר מלחמה של שלום, מלאה אהבה וכבוד, שכל רוח רוחש לחברו. אבל שנים הם, ובזמן שהאחד מתגבר ושאיפות עלמא דאתי מתמלאות בלב בכל גובהן, לא יוכל אז רוח דעלמא הדין להמשיך... מעשיו". כלומר, כשהרוח העליונה ממלאת את הלב, רוח העולם הזה מתמעטת. "ובזמן שרוח דעלמא הדין מתגבר, אז יושב לו ממרחק רוח דעלמא דאתי ושולח הוא ניצוצים קלים להאיר את רוחא דעלמא הדין, כשהוא הולך למישרין". כלומר, יש מדרגות בדבקות. אפשר להעלות את העולם הזה למגמות רוחניות עליונות מאוד מאוד, אבל עדיין בתוך המסגרת של העולם. יש עולם עליון יותר, העולם העתידי, שאינו גשמי כלל. באדם ישנן שתי הרוחות הללו. כשהרוח העליונה מתגברת האדם כולו מתעלה למדרגה עליונה שמעל העולם הזה, ומשם נמשך הכוח הרוחני שלו שפועל גם בעולם הזה. אומר הרב, "מיוחד הוא יצחק לאחר העקידה, שחי בו רק רוחא דעלמא דאתי". כלומר, יצחק לאחר העקידה כאילו כבר נעקד. הוא אמנם עוד חי בעולם הזה אבל הוא כבר שייך לעולם העליון. יש בו עליונות מיוחדת במינה. לא מעסיקים אותו התיקונים הקטנים יחסית של העולם הזה. הוא כבר משתייך לעולמות עליונים ועוסק בתיקונם.

לימוד הזכות על ישראל
מוסיף הרב, "ומתוך גודל הופעת האור העליון עליו הוא החותם את מחשבת הסליחה לעתיד לבא. ולא יאמר בתשובה על שאלת בניך חטאו, ימחו על קדושת שמך, כמו אברהם ויעקב". נביא את דברי חז"ל שאליהם מתכוון הרב. אלו דברים ידועים, עמוקים מאוד וחשובים מאוד. הגמרא במסכת שבת דף פט ע"ב:
"אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מאי דכתיב (ישעיהו סג) 'כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך'? לעתיד לבא יאמר לו הקדוש ברוך הוא לאברהם : בניך חטאו לי. אמר לפניו: רבונו של עולם, ימחו על קדושת שמך". אין מה לעשות. "אמר: אימר ליה ליעקב , דהוה ליה צער גידול בנים, אפשר דבעי רחמי עלייהו". הקדוש ברוך הוא לא מקבל את התשובה ופונה ליעקב. "אמר ליה: בניך חטאו. אמר לפניו: רבונו של עולם ימחו על קדושת שמך. אמר: לא בסבי טעמא ולא בדרדקי עצה". לסבא (אברהם) כבר אין רגשות, והנער (יעקב) צעיר מדי. "אמר לו ליצחק : בניך חטאו לי. אמר לפניו: רבונו של עולם, בני ולא בניך?! בשעה שהקדימו לפניך נעשה לנשמע קראת להם (שמות ד) 'בני בכורי', עכשיו 'בני' ולא בניך?! ועוד, כמה חטאו? כמה שנותיו של אדם - שבעים שנה. דל עשרין דלא ענשת עלייהו (פחות עשרים שנה הראשונות., שאדם לא נענש עליהם) - פשו להו חמשין. דל עשרין וחמשה דלילותא (עשרים וחמש שנה ישֵנים) - פשו להו עשרין וחמשה. דל תרתי סרי ופלגא דצלויי ומיכל ודבית הכסא (שתים-עשרה שנה וחצי של תפילה ואכילה ובית הכיסא) - פשו להו תרתי סרי ופלגא (נשארו בסך-הכל שתים-עשרה שנה וחצי). אם אתה סובל את כולם - מוטב, ואם לאו - פלגא עלי ופלגא עליך. ואם תמצא לומר כולם עלי - הא קריבית נפשי קמך. פתחו (ישראל) ואמרו 'כי אתה אבינו'. אמר להם יצחק: עד שאתם מקלסין לי קלסו להקדוש ברוך הוא, ומחוי להו יצחק הקדוש ברוך הוא בעינייהו [הראה באצבעו כלפי מעלה]. מיד נשאו עיניהם למרום ואומרים (ישעיהו סג) 'אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך'.

זהו לכאורה פשוטו של הפסוק, "'כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך'". מעניין להתבונן בדברי חכמים אלה. לכאורה הדברים תמוהים. אברהם, איש החסד - מדוע הוא אומר "ימחו על קדושת שמך"? ויעקב, מבטא את מידת האמת המשלבת חסד וגבורה יחד. אם כן גם הוא היה צריך ללמד זכות על בניו. ודווקא יצחק, שדמותו מבטאת את מידת הגבורה, מלמד זכות על ישראל. בפשטות אפשר לומר שזהו יום הדין, וביום דין צריך לדבר באופן ענייני. בבית משפט לא עוסקים במחילה. זהו תפקיד הנשיא, אחרי שכבר נקבע העונש. יצחק הוא "מומחה למשפטים", הוא עורך דין, אז הוא יודע להתעמת. קודם צריך לקבוע מה הדין. אברהם יכול לבקש אחר כך חנינה, לפנים משורת הדין. לא מבקשים חנינה בשעת הדין.

אבל הדברים הם כמובן הרבה יותר עמוקים. נתבונן בדברי הרב. בתחילה עלה במחשבתו של הקדוש ברוך הוא לברוא את עולמו במידת הדין, ואחר כך ראה שאין העולם יכול להתקיים, עמד ושיתף עם מידת הדין את מידת הרחמים. כלומר, המגמה היותר עליונה, המוחלטת, השלמה, היא מידת הדין. זו היתה המטרה הראשיתית של העולם, שקיום העולם יהיה בצדק, שהעולם יתנהג בצורה הוגנת ועל ידי כך יחזיק את עצמו, ולא יזדקק לחסד לשם קיומו. אבל, העולם לא מצליח להתנהג כראוי במידת הדין, ועל כן עמד הקדוש ברוך הוא ושיתף את מידת הרחמים. אך הדברים עמוקים יותר, שכן גם לפי ההסבר הזה, מידת הרחמים היא ותרנות. זה אינו סדר לכתחילאי, שנחיה כך בעזרת "ויתורים", באופן שלא האמת הפנימית היא המכוונת את העולם. המידה היותר עליונה היא מידת הדין. עניינו של העולם הוא באמת לגלות את השלמות האמיתית שתימשך ממה שעלה במחשבה תחילה. הצדק העליון, היושר העליון, השלמות העליונה צריכים להשתלשל ולהופיע ולהתגלות בעולם. אך בעת הבריאה העולם אינו כזה. לישראל יש תפקיד מיוחד בתוך המהלך העולמי הזה.

והנה, בא רבונו של עולם לעתיד לבא ואומר לאברהם: בניך חטאו. הם מעלו בתפקידם, ואם כן בטל כביכול עניינו של העולם, שהרי ישראל צריכים להיות במרכז העולם. אומר לו אברהם, איש החסד: "ימחו על קדושת שמך". כלומר שלפחות יתקיים העולם במדרגה נמוכה יותר,מדרגת החסד, ללא ישראל. המדרגה העליונה האידיאלית לא יכולה לצאת אל הפועל, אז לפחות ישאר שם ה' מקודש בעולם על אף המדרגה הנמוכה. רבונו של עולם אינו מרוצה מהתשובה הזו, אף על פי שהיא באה מאיש החסד. על כן פונה רבונו של עולם אל יעקב, אך גם ביעקב מופיעה מידת החסד ועל כן אף הוא מעדיף את קיום העולם, אף במדרגתו הנמוכה על פני ביטול העולם. אבל יצחק אינו יכול לשמוע על ביטול המגמה שלשמה נברא העולם. יצחק שייך למידת הדין המקורית השורשית, שעניינם של ישראל להביא את העולם אל מידה זו, שבה היה ראוי להיברא. יצחק הנמצא במדרגה עליונה יותר, מסוגל לראות יותר לעומק. על כן הוא עונה לה': "בני ולא בניך?". הרי בשורש העולם אין כלל נפילה. הנשמה הישראלית הטהורה בשורשה לא יכולה לרדת. הנפילות הן ההופעות החיצוניות הגלויות שבמציאות, אבל השורש העמוק של ישראל הוא שורש טהור, וזה העיקר. כל הקלקולים חיצוניים וחולפים. כשעמדו על הר סיני נתגלתה הקדושה היותר עליונה שלהם, ואז אתה אמרת להם "בני בכורי ישראל". אם כן מדוע כעת אתה אומר שהם בני ולא בניך? יצחק מעורר על הנקודה הפנימית של ישראל, שהיא עיקר העולם והיא נצחית. כך ממשיך יצחק ומבאר את העניין הזה, שכל מציאות העולם הזה היא מוגבלת, 70 שנה, ומתוכן רוב הזמן "מתבזבז" על שינה, אכילה ושאר עיסוקים גשמיים. נמצא שהמעשים המקולקלים הם מאוד מצומצמים ועצם המציאות הפנימית היא העיקר. זו תשובתו של יצחק, השייך למידה העליונה, למקור, לשורש של בריאת העולם. מן המבט העמוק העליון הזה כל העולם כולו נראה באופן אחר. כל ההתנהגויות הן חיצוניות וטפלות לעומת פנימיות ישראל, והמעשים הטובים הם המבטאים את השורש האמיתי. כל מה שעושים שלא כפי שצריך שייך לשטחיות, והכול יעבור ויחלוף, לעומת השורש הפנימי שהוא היה ויישאר לעולמי עד. זוהי מידתו של יצחק, מידת הדין, שהופיעה בעקידת יצחק.

"מיוחד הוא יצחק מאחר העקדה", ממשיך הרב, "שחי בו רק רוח דעלמא דאתי, ומתוך גודל הופעת האור העליון עליו, הוא הוא החותם את מחשבת הסליחה לעתיד לבוא, ולא יאמר בתשובה על שאלת בניך חטאו 'ימחו על קדושת שמך', כמו אברהם ויעקב, כי קיום העולם ועוצם החסד המביא לסליחה גמורה, לקוח הוא דוקא מרוח העליון, המתנשא ממעל לעלמא הדין, אשר על כן יוכל להחיותו תמיד ולהשקיף עליו השקפה לטובה, בכל עומק פרטיותו וכלליותו". מתוך ההסתכלות היותר עליונה רואים את עיקרו של עולם ואפשר להשקיף על כל העולם לטובה. ולכן, אומר הרב, "מי שהוא למעלה מכל עולם הזה מוצא את כל טוב עולם הזה לפניו". כלומר, לא שהוא מתנתק לחלוטין וחי חיי עולם הבא לבדו, אלא ממרום העולם הבא הוא משקיף לטובה על העולם הזה. "וזורע ומוצא מאה שערים, והולך הלוך וגדל". הגדולה הרוחנית הפנימית אינה מנותקת אלא ממנה נמשכת הופעת הגדולה והופעת החיים הממשית בעולם הזה.

דרך ההשפעה
נוסיף עניין קטן בקשר למה שניתן ללמוד מדמותו של יצחק. מידת החסד היא אקטיבית. אברהם הולך וקורא בשם ה'. בכל מקום הוא פעיל, מקים ישיבות, בתי מדרשות, נוטע אשל ועל ידי הכנסת אורחים מביא את האנשים להכיר את מי שאמר והיה העולם. על יצחק לא מסופר שהוא עוסק בזה. צורת הפעילות שלו היא התרוממות פנימית פסיבית. הסביבה רואה את הגודל הזה, "עד כי גדל מאוד", עד כדי קנאה. מתוך הקנאה הזו מגרשים אותו, והוא נדרש לעלות למדרגה כה גבוהה, עד שכבר לא תהיה שייכת קנאה כלפיו כי אם הערצה. בהתחלה אבימלך אומר ליצחק "לך כי עצמת ממנו מאוד", אך לבסוף הוא מבקש את קרבתו. כך היא עבודת ה'. ככל שאדם מתרומם יותר, הוא הולך ומשפיע על סביבתו. יש אנשים שהם אקטיביים, עושים כל מיני פעולות על מנת לקרב את ישראל לאביהם שבשמים, ויש אנשים שעל ידי התעלותם העצמית הסביבה מתפעלת ומתבשמת מהם. כלפי חוץ רואים שקיקה עצומה ללמוד תורה, לעשיית מצוות ולקיום רצונו של רבונו של עולם. אחר כך האור הולך וגדל ומתפשט וממלא עולמות. על כל אדם להשפיע על פי אופיו. ישנם הרבה דרכים בעבודת ה'. שלושת האבות מראים לנו שלושה אופנים שונים, ועל כל אדם לומר לעצמו "מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי, אברהם יצחק ויעקב".
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il