ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש משנה וגמרא ראש השנה

ראש השנה דף כז ע"א

ציפהו זהב – חציצה ודין "כל לנאותו"

הרב יאיר וסרטילחשוון תשפ"א
5
לחץ להקדשת שיעור זה
הברייתא בדף כז ע"ב אומרת שאם ציפה את השופר בזהב במקום הנחת הפה פסול ושלא במקום הנחת הפה כשר. בדף כז ע"א הגמרא מקשה מכאן על המנהג במקדש לצפות את פיו בזהב ומתרצת שהיו מצפים שלא במקום הנחת הפה.
הרמב"ן בדרשה מסביר מבחינה מציאותית שציפוי במקום הנחת הפה פירושו שציפה בדופן שבפיו, ושיש אומרים שאפילו ציפהו מגבו פסול מפני שהוא מכניס קצתו בפיו ושפמו של תוקע מכסה עליו. בטעם הפסול מנמק שיש הפסק בין פיו לשופר. מתוך הלכה זו לומד הרמב"ן ומחדש שאם הרחיק את השופר מפיו ונפח בו ותקע פסול, ודבריו נפסקו להלכה ב שולחן ערוך (תקפו, יט). הטור (סי' תקפו) מביא את דברי הרמב"ן ומתנסח שהזהב חוצץ בין שפתו לשופר.
האחרונים מתקשים בדברי הרמב"ן מדוע יש כאן חיסרון של חציצה הרי בסוכה לז ע"א אומר רבא שניתן ליטול לולב הנמצא בתוך אגד ואין צורך לשייר מקום פנוי ליד משום שכל לנאותו אינו חוצץ. קושי נוסף – כיצד למד מכאן הרמב"ן שהנופח מרחוק לא יצא הרי במקרה זה אין שום דבר ועוד יש להקשות, היכן מצאנו שהתורה אסרה חציצה במצוות שופר.
המאירי (כז ע"ב ד"ה נתן) כבר העלה את הקושי מדוע לא אומרים כאן שכל לנאותו אינו חוצץ, ותירץ: "שאין זה קול שופר אלא קול זהב הואיל והקול עובר דרך עליו". משמע שהמאירי הבין מבחינה מציאותית כהבנתו הראשונה של הרמב"ן, לפיה הציפוי נמצא מחוץ לשופר ואם כן האוויר היוצא מן הנפיחה עובר קודם דרך הזהב ורק אחר מכן נכנס לשופר, ולכן יש בעיה כי אין כאן רק קול שופר אלא גם קול זהב. לפי טעם זה כלל לא נזקקים לטעמו של הרמב"ן, ואכן נראה קצת מדוקדק בלשונו של הרמב"ן שרק לגבי השיטה השנייה טרח לנמק את טעם הפסול, אך לשיטה הראשונה הטעם היה פשוט יתר כדברי המאירי. מכל מקום לגבי הטעם שלפי השיטה השנייה נותרו הקושיות בעינן.
השפת אמת (כז ע"א) מתייחס לקושי הראשון מ"כל לנאותו", ומשיב שאינו חוצץ דווקא אם חפץ המצווה עצמו נעשה נאה יותר כגון בלולב שעל ידי האגד עליו מהודקים ומהודר יותר, ואז הנוי בטל ללולב, אך נוי חיצוני כגון זהב סביב השופר חוצץ.
באופן נוסף תירצו השפת אמת וכן האבני נזר (או"ח תלב ס"ק ג) שאין נוי מצווה אלא בשעת קיומה ואז השופר מכוסה בפיו ולא שייך נוי, כדברי התוס' במנחות לב ע"ב שלא שייך נוי בתפילין הואיל ומחופים בעור, ולכן בתפילין אין דין שרטוט כמו שיש בספר תורה. אך השפת אמת ציין שזהו דוחק. תירוצים אלו עדיין לא מתרצים את שתי הקושיות הנוספות שהבאנו.
האבני נזר (או"ח תלב ותלג ס"ק א-ד) בתירוצו העיקרי מבאר שהדין בשופר אינו רק שלא תהיה חציצה בין השופר לפיו אלא שתהיה נגיעה ביניהם, ובכך יש חיסרון גם כשההפסק נעשה על ידי דבר שבא לנאותו, כי גם אם אינו חוצץ סוף סוף עדיין לא נחשב שנוגע. הוא מדמה את דין "כל לנאותו" לדין "מין במינו" ששם חידש הרמב"ן (הל' בכורות פרק ג, דף טז ע"א) יסוד זה, שאמנם מין במינו אינו חוצץ אך עדיין לא נחשב נוגע 1 . החילוק מלולב ששם "כל לנאותו" כשר הוא שבלולב אין דין שידו תיגע בלולב אלא יש דין ליטול, ואמנם מבחינה מציאותית אי אפשר ליטול בלי לנגוע אך אין דין הלכתי של מגע, ולכן הואיל ועל ידי בית היד יכול מציאותית ליטול כשר. על פי זה הוא מיישב גם את הקושי כיצד למד הרמב"ן מכאן שהנופח מרחוק לא יצא. ומשיב שמכך שלא אומרים כאן "כל לנאותו" הסיק הרמב"ן שאין כאן רק דין שלא תהא חציצה אלא יש דין של מגע ולפיכך גם הנופח מרחוק פסול למרות שאין שם חציצה.
הרב אליעזר בן פורת שליט"א הקשה מניין שיש דין מגע בשופר, ומניין לחלק בין נטילת לולב לתקיעה בשופר שכאן נתחדש גם דין מגע וכאן לא. והוסיף והקשה שאם יש דין מגע בשופר כיצד מצאנו בדף כט ע"א שמועילה שליחות 2 , הרי אם יש דין מגע בשופר הרי זה כעניינים שבגופו שלא שייך בהם שליחות, כפי שכתב הקצות (קפב ס"ק א) על פי הרא"ש בנדרים (עב ע"ב).
לגבי הקושי מדין שליחות נראה ליישב על פי דברי החזון איש (או"ח סי' כט ס"ק ג) לגבי שליחות בברכת כהנים. בית הלוי כתב שלא ניתן לשלוח כהן אחד שיישא כפיו ויוציא את שאר הכהנים מדין שומע כעונה בגלל שיש דין בברכת כהנים שצריך לברך בקול רם, ואם כן גם אם נחשב לשאר הכהנים כאילו ענו מכל מקום הם לא ענו בקול רם. אולם החזון איש חולק על כך ומוכיח מכך שהקורא ממגילה יכול להוציא אחרים אף שלפניהם אין מגילה, שבדין שומע כעונה כאשר יש תנאים נלווים לדיבור מספיק שהם מתקיימים אצל המשמיע , ואז נחשב שהשומע דיבר בעצמו באופן שנתקיימו התנאים 3 , וכך גם לגבי התנאי של קול רם, הואיל והמשמיע דיבר בקול רם נחשב שגם השומע דיבר באופן זה. לפי זה נוכל לומר גם בענייננו שדין הנגיעה בשופר אינו עצם המצווה אלא רק תנאי נלווה באופן עשייתה ולכן כמו שאין צורך שלשומע יהיה שופר בעצמו כך אין צורך ששפתיו יגעו בשופר. על כל פנים עיקר הקושיא נותרת על עמדה, מניין לנו לחדש דין מגע.
הרב אליעזר בן פורת שליט"א מבאר את הרמב"ן שאין כוונתו לדין חציצה וגם לא לדין מגע אלא לאופן שלישי והוא שתהא תקיעה תמה, וכדי שהתקיעה תהא תמה צריך שהתקיעה תיעשה ישירות בשופר. נמצא גם לדבריו יש צורך ששפתיו יגעו בשופר אך אין זה משום דין מחודש של מגע אלא כדי שהתקיעה תהא תמה וישירה 4 . הוא מבסס את דבריו על דין אחר שכותב הריטב"א (סוכה לז ע"א) בשם "רבנו הגדול", הלא הוא הרמב"ן עצמו. בגמרא שם נחלקו האמוראים אם מותר ליטול את הלולב בסודרו. רבה פוסל משום שצריך לקיחה תמה ורבא מתיר משום שלקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה, וכן סובר רבא שמותר ליטול את הלולב באגד שלו משום שכל לנאותו אינו חוצץ. הריטב"א מקשה מדוע ניתן ליטול בסודר הרי הסודר אינו לנאותו ואם כן הוא כן חוצץ, ומתרץ שדברי הגמרא לגבי חציצה אין כוונתם שיש ממש דין חציצה שהרי אין דין חציצה אלא במקום שמצאנו בתורה במפורש כגון בטבילה שכתוב ורחץ את כל בשרו וכן בתפילין שכתוב "לך לאות" ולא לאחרים, אלא זהו ביטוי מושאל והכוונה היא שצריך שתהא לקיחה תמה, ולכן אין פסול בכל דבר שהוא לנאותו או בסודר משום שכל שעשוי לנאות את הלולב בטל ללולב וסודר בטל ליד (אך אם יכרוך את הסודר סביב הלולב אינו בטל לא ללולב ולא ליד ופסול), אך במקום שיש דין חציצה שניהם חוצצים. על פי דבריו יש להסביר גם אצלנו שאין כוונת הרמב"ן לפסול חציצה ממש, שהרי לא מצאנו פסוק בתורה הפוסל חציצה בשופר, אלא הכוונה שצריך שתהא תקיעה תמה, כלומר ישירות בשופר 5 .
לפי זה מיושבת הקושיא מניין חידש הרמב"ן דין חציצה בשופר, שכן באמת לא חודש כאן אלא שתהא התקיעה תמה, וכן מיושב כיצד למד הרמב"ן מכאן שלא מועיל לנפוח מרחוק למרות שאין שום חציצה, שהרי לפי פירוש זה הואיל ואינו תוקע ישירות בשופר אין זו תקיעה תמה. אולם עדיין תקשה הקושיא הראשונה, מדוע כאן לא אומרים שכל לנאותו כשר, הרי בלולב כל לנאותו כשר למרות שצריך נטילה תמה, ואפשר ליישב על פי שני התירוצים שהובאו בשפת אמת (שכאמור, אחד מהם הובא גם באבני נזר), או שבשופר לא נחשב לנאותו הואיל ובשעת המצווה מכוסה בתוך פי התוקע, או שהעשוי לנאות מועיל דווקא לגבי נוי שהוא חלק מגוף המצווה כמו אגד שמחבר את המינים.




^ 1.דברי הרמב"ן מוסבים על דברי רבא בבכורות ע ע"א שהסתפק מה הדין בבכור שכרכתו אחותו התאומה בזמן הלידה באופן שלא נגע ברחם, האם בכל זאת נחשב פטר רחם או שלא הואיל ולא נגע ברחם. הרמב"ן מקשה מדוע לא פשט ספיקו משיטת חכמים בדף ט ע"א, שאם נולדו תאומים זכרים ודאי אחד מהם קדוש ומקשה הגמרא שאמנם אי אפשר לצמצם וודאי אחד מהם נולד תחילה אך גם אם נולד מעט אחרי הוא חוצץ בין הבכור לרחם ומתרץ רב אשי שמין במינו אינו חוצץ, ואם כן גם אצלנו יש לומר שמין במינו אינו חוצץ. משיב הרמב"ן שרבא הסתפק שמא טעמם של חכמים אינו כדברי רב אשי אלא סברו שכאן גם מין במינו מעכב כי סוף סוף לא נגע ברחם, והטעם שהבכור קדוש הוא מסיבה אחרת, והיא שגם מקצת רחם מקדש ואם כן במקרה שכרכתו אחותו לגמרי ולא נגע כלל ברחם אינו קדוש.
^ 2.ר' זירא אמר לשמשו שיתכוון ויתקע עבורו, ופירש רש"י שם (ד"ה איכוון) תתכוון לתקוע בשמי להוציאני ידי חובתי.
^ 3.ומגדיר את דין שומע כעונה שאין משמעותו שיוצאים ידי חובה או בדיבור או בשמיעה אלא שהדיבור של המשמיע מתייחס גם אל השומע – "ענין שומע כעונה הוא התאחדות השומע והמשמיע זה בדיבור וזה בשמיעה עד שמתייחס גם הדיבור למצוות השומע".
^ 4.אולי כך ניתן להסביר גם את כוונת האבני נזר, מכל מקום הרב אליעזר שליט"א סבור שודאי אין זו כוונתו. אפשר לומר שתהא נפקא מינה בין הסבריהם בחידושו של הריטב"א (כז ע"ב ד"ה נסדק) לגבי דין נסדק לארכו, שמחדש שאם נסדק פחות מרובו כשר אפילו אם נסדק בצד הקרוב לפיו אם נשתייר שיעור תקיעה בצדו הרחב, ומנמק שהחלק הסדוק אינו חוצץ בגלל שמין במינו אינו חוצץ. לפי הסבר הרב אליעזר החידוש יובן, כי אף שאין פיו נוגע בחלק הכשר נחשב הדבר לתקיעה ישירה, ואילו לפי הסבר האבני נזר לכאורה אין לפסוק כך כי סוף סוף אין שפתיו נוגעות בחלק הכשר. אולם הרב אליעזר עצמו יישב את הריטב"א גם לפי שיטת האבני נזר וביאר שלפיכך לאחר שהריטב"א כתב את הנימוק שמין במינו אינו חוצץ הוסיף משפט נוסף וכתב "שאין אנו רואין אותו כאילו ניטל", וכוונתו היא שאף שבדרך כלל מין במינו אינו חוצץ אך רואים אותו כניטל ולכן גם לא נחשב שיש נגיעה אלא יש הפסק אוויר ביניהם, כאן הואיל ומדובר בחלק מגוף השופר עצמו איננו רואים אותו כניטל ונחשב ששפתיו נוגעות בשופר.
^ 5.הגמרא בסוכה לז ע"א כותבת שלפי רבה הפוסל נטילת לולב דרך סודר הפסול הוא משום שצריך לקיחה תמה, ובדף לד ע"ב לומדת שארבעת המינים מעכבים זה את זה משום שנאמר ולקחתם ומכאן שצריך שהלקיחה תהא תמה. נראה בפשטות שהדרשה היא מכך שהמילה "ולקחתם" יכולה להתחלק לשני מילים "ולקח, תם" ואם כן לכאורה זוהי דרשה מיוחדת שנאמרה בנטילת לולב ולא בשופר ומניין לנו לחדשה גם בשופר. ושמא הואיל וגם בשופר כתוב "ותקעתם" (במדבר י, י) כך יש לדרוש. עוד יש לומר שאופן הדרשה מ"ולקח-תם" נאמר רק לרווחא דמילתא אך עיקר מקורם של חז"ל הוא מההבנה שאם נאמר שצריך ליטול צריך שהנטילה תיעשה באופן שלם ותם, ואם כן הוא הדין ביחס לפעולת התקיעה שאם נאמר שצריך לתקוע צריכה התקיעה להיעשות באופן שלם ותם.
עוד בנושא ראש השנה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות. לחץ כאן להעברת שאלתך לרב.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il