בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • מסכת אבות
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

אשר בן חיים

מסירת התורה מרב לתלמיד

מסירת התורה מהרב לתלמיד היא חלק מהותי מעניינה של התורה. הקשר לתורה עובר דרך ההזדהות הנפשית שיש בין הרב לתלמיד.

undefined

הגאון הרב אברהם שפירא זצוק"ל

תשס"ו
4 דק' קריאה
נתינת התורה על מנת למסרה
המשנה במסכת אבות פותחת ואומרת: "משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע" וכו'. המשנה מלמדת אותנו שהיתה כאן מסירה של התורה ממשה רבנו ליהושע בן נון. ולגבי משנה זו, כותב החסיד יעב"ץ בפירושו: "'ומסרה ליהושע' - נקראת הקבלה מסורת, לרמוז כי אין המתנה הזאת כשאר המתנות שלא יעברו מן המקבלים, אבל המקבל יקבלנה בתנאי שימסרנה גם הוא לאחר, וכן לעולם דור אחר דור" וכו'.

יש עניין יסודי, והוא שהתורה ניתנה על מנת למסרה, וזהו תנאי. יש חובה של מסירה. משה רבנו מסר את התורה, לא מפני שכך עלה ברצונו, אלא מפני שזוהי חובה של תורה, להעבירה לדור הבא. התורה ניתנה לכל אחד על מנת שימסרנה לתלמידו, ואם היא לא תימסר - הרי שמלכתחילה היא לא תינתן. כל עניין התורה הוא על מנת שהרב יעבירנה לתלמידו, ועל מנת שהתלמיד יזדהה בזה עם רבו, וימסור זאת אף הוא לתלמידיו.

על התורה נאמר: "מורשה קהלת יעקב" 1 . התורה היא "מורשה", וכפי שמבאר רבנו בחיי 2 , כוונת הדברים היא, שהתורה ניתנה מלכתחילה על מנת לתת ולהוריש אותה לאחרים, כשם שארץ-ישראל ניתנה לבני ישראל על מנת שיורישוה לבניהם. אלו הם שני דברים שמלכתחילה ניתנו על מנת שימסרו אותם לדור הבא.

חיוב זה של מסירת התורה מרב לתלמיד הוא מעבר למצוות תלמוד תורה, ועל כך למדים אנו ממשה רבנו ויהושע בן נון. הפסוק "ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם" 3 , מלמד שיש חיוב לשים את התורה בפיהם של בני ישראל. מלבד חיוב תלמוד התורה, הנלמד מהפסוק "ושננתם לבניך" וגו' 4 - שכן "מפי השמועה למדו: 'בניך' אלו תלמידיך, שהתלמידים קרויין בנים" וכו' 5 - יש חיוב נוסף של מסירת התורה, ולחיוב זה יש גדרים משלו.

הצירוף שבין הרב לתלמיד
המהר"ל 6 מקשה, מדוע המשנה באבות נקטה בלשון: "משה קיבל תורה מסיני", ולא אמרה באופן פשוט, שמשה קיבל תורה מאת הקדוש ברוך הוא? והוא מסביר:
כי הרב שלומד תורה לתלמיד, יש לרב צירוף אל התלמיד, והתלמיד אל הרב, כי נקרא רב אליו, וזה נקרא תלמידו, עד כי יש להם צירוף ביחד, ודבר זה בכל רב ותלמיד בעולם, אף אם לא יהיה מיוחד אליו, על כל פנים הרב והתלמיד יש להם צירוף במה שזה מלמד וזה מקבל, ולכך לא אמר משה קבל תורה מפי הקב"ה, כי זה היה משמע שיש כאן צירוף הרב והתלמיד ביחד, ואין זה כבוד כלפי מעלה...

רק לגבי משה רבנו ויהושע בן נון, שיש ביניהם צירוף, יכולה היתה המשנה לומר: "ומסרה ליהושע". משמעות מסירת התורה היא הצירוף שיש בין הרב לתלמידו, וההזדהות שביניהם, ולכן יכולה היתה המשנה באבות לומר שמשה רבנו מסר את התורה ליהושע.

ועל פי יסוד זה מבאר המהר"ל 7 גם את ההבדל שבין ה"קבלה" שנאמרה לגבי משה רבנו, לבין ה"מסירה" שנאמרה לגבי יהושע בן נון, ואומר: "כי המקבל הוא מקבל לפי כחו, ולא קבל משה כל התורה... אלא קבל התורה מה שאפשר לקבל, אבל אמר: 'ומסרה ליהושע', כי משה היה אפשר לו למסור כל אשר קבל ליהושע". משה רבנו לא היה יכול לקבל את כל התורה, ולכן נקטה לגביו המשנה בלשון "קבלה", כפי יכולת המקבל; מה שאין כן יהושע בן נון, שהיה יכול לקבל את כל מה שנתן לו משה רבנו, ומשום כך נקטה לגביו המשנה בלשון "מסירה". הצירוף וההזדהות השלמה שבין הרב לתלמידו, היא זו שמאפשרת את מסירת כל התורה כולה מן הרב לתלמיד, ולכן נקטה המשנה לגבי יהושע בן נון בלשון "מסירה". אמנם בגדר "ושננתם לבניך" נכלל כל לימוד תורה שהוא, אולם אין זו מסירה של תורה. מסירה של התורה היא רק מסירה של כל התורה שיש לי לאחרים, ולכן דווקא לגבי יהושע נקטה המשנה בלשון "מסירה".

הקשר לתורה עובר דרך הזדהות נפשית בין הרב לתלמיד
יש חובה על הרב למסור את כל תורתו לתלמידו, ואת זאת ניתן לעשות כשיש הזדהות נפשית מלאה בין הרב לתלמידו. הקשר לתורה חייב לבוא דרך הזדהות בין הרב לתלמידו. הגמרא במסכת שבת 8 אומרת, שהלל ושמאי נחלקו לגבי שמונה-עשרה דבר, ועל מנת להכריע את ההלכה "נעצו חרב בבית המדרש; אמרו: הנכנס יכנס, והיוצא אל יצא, ואותו היום היה הלל כפוף ויושב לפני שמאי כאחד מן התלמידים", והירושלמי 9 מוסיף, ש"תלמידי בית שמאי עמדו להן מלמטה, והיו הורגין בתלמידי בית הלל" וכו', ועל כך אומרת הגמרא בשני המקומות הללו, שאותו היום "היה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל"; ויש צורך להבין מדוע הם מדמים זאת דווקא למעשה העגל? מהו הדמיון בין מעשה העגל לבין מה שאירע שם? אלא הסבר הדבר הוא, שחטא העגל החל בכך שבני ישראל אמרו: "כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו". חטא העגל החל בכך שהזיקה שבין משה רבנו לבין בני ישראל פקעה. ולכן מדמה זאת הגמרא למחלוקת על שמונה-עשרה דבר, שכן גם שם כפרו בהכרעתו של הלל הזקן, והשתמשו בכוח כדי למנוע את פסיקת ההלכה כמותו. תלמידי בית שמאי השתמשו ב"חרבות וברמחים", כדברי הירושלמי שם, על מנת לנתק את מסורת התורה שנמשכה על ידי הלל הזקן, ומשום כך מדמה זאת הגמרא למעשה העגל. בשני המקרים, החטא היה בכך שנוצר נתק בין התלמיד לרבו, ואם כי התוצאות של שני המאורעות הללו היו שונות, אך הקושי לישראל הוא דומה.

------------------------
במהדורה ראשונית ובלעדית מתוך הספר 'שיחות מרן הגר"א שפירא למועדי ישראל', בעריכת הרב בנימין רקובר שליט"א.


^ 1 דברים לג, ד.
^ 2 לשמות ו, ח.
^ 3 דברים לא, יט.
^ 4 דברים ו, ז.
^ 5 רמב"ם, הלכות תלמוד תורה, פרק א, הלכה ב.
^ 6 ב"דרך חיים" לאבות, שם, ד"ה ועוד.
^ 7 שם, בד"ה משה.
^ 8 יז ע"א.
^ 9 שם, בפרק א, הלכה ד, והובאו דבריו בתוספות לגיטין לו ע"ב, ד"ה אלא; ועיין עוד במאירי לעבודה זרה לה ע"ב, ד"ה ומכל מקום.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il