ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

דיני הכשרת כלים לפסח ;">

בית מדרש חגים וזמנים פסח חמץ, מצה וכשרות לפסח הכשרת כלים וכשרות לפסח Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

ניסן תשס"ו

דיני הכשרת כלים לפסח

"קול צופייך" - גליון 351



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
חנה בת חיים

חובת לימוד הלכות פסח ודרשתם
כתוב בשו"ע (סי' תכ"ט סעי' א'): "שואלין בהלכות פסח קודם לפסח שלושים יום".
ומבואר במשנה ברורה ביאר (שם סק"א), וז"ל:
"משום דיש בהן הלכות רבות כגון טחינת חטים ואפיית המצות והגעלת כלים וביעור חמץ שאלו אם אין עושין אותן כהלכותיהן קודם פסח לית להו תקנה בפסח" (וכ"כ בכה"ח ס"ק ב').

ואמנם בימינו אין הלכות אלו נוגעים לנו בגלל שקונים מצות מוכנות, אבל נוגעים לכל אחד בדיני ההגעלה. בבית הכנסת שלנו הנהגנו להתחיל בלימוד הלכות פסח כבר בפורים, וכך ראוי לנהוג בכל מקום, וכמו שכותב המשנ"ב (שם, סק"ב).

דף יומי או הלכות פסח ?
האחרונים דנים בשאלה, האם חובת הלימוד של הלכות פסח היא עד כדי ביטול סדר קבוע כגון דף יומי וכדו' או שלא מבטלים את השיעור הקבוע ורק צריכים להוסיף שיעור מיוחד ללימוד הלכות פסח? ולמעשה, אין מבטלים את הלימוד הקבוע כגון דף היומי וכד', אלא יש להוסיף וללמוד הלכות פסח (עיין ביאור להלכה תחילת סי' תכט).

דרשת שבת הגדול - בהלכות מעשיות
וכותב המשנה ברורה על דרשת שבת הגדול, שלא הפלפולים העיקר אלא המעשה אשר יעשון, וז"ל (שם, סק"ב):
"ועכשיו נוהגין לדרוש בשבת הגדול. והעיקר להורות לעם דרכי ה' ללמד המעשה אשר יעשון דהיינו דיני הגעלה וביעור חמץ ואפיית המצה ושאר הלכות פסח. אבל אם יהיה הדרשה רק בפלפול או דרוש בעלמא אין יוצאין בזה ידי חובתן", עכ"ל (וכ"כ בעל 'כף החיים' שם ס"ק ג').

האם שלושים יום קודם לכל חג או רק לפני פסח?
כמו כן, דן בעל המשנ"ב בשאלה, האם גם בשאר החגים, כגון: חג שבועות, ראש השנה וכדו', צריכים ללמוד את הלכותיהם שלשים יום לפני החג, או שמא זה נאמר רק בפסח, וז"ל (שם, סק"א):
וה"ה בשאר יו"ט נמי דורשין קודם לכן ל' יום בהלכותיהן. ועיין בביאור הגר"א שדעתו דבעצרת סגי מיום א' בסיון. וי"א דהחיוב שלשים יום הוא רק בפסח משום דיש בהן הלכות רבות, משא"כ בשאר יו"ט די באיזה ימים קודם", עכ"ל.

כבולעו כך פולטו
יסוד היסודות של הלכות הכשרת כלים לפסח, הוא הכלל שהגמרא מביאה בכמה מקומות (פסחים ל:, פסחים עד., ע"ז עו:) "כבולעו כך פולטו". כלומר, דרך הכשרה של כלים נקבעת על פי דרך ההשתמשות בהם, ובאותה הדרך שבלעו הכלים הם פולטים, וכדלהלן.

כמו כן, ישנם כלים שאין דרך להכשירם באותה הדרך בה הם בלעו, ויש לדעת כיצד, אם בכלל, ניתן להשתמש בהם בפסח. גם, ישנם כלים שעל פניו נראה שלא בלעו כלל כיון שלא משתמשים בהם בחם, אבל נדבק בהם חמץ (כגון ידיות וגומיות המקרר, או ידיות הטלפון וכל כיו"ב), וגם להם צריכים פתרון. ומכיון שישנם הלכות מסועפות בנושא זה, חובה על כל אחד ללמוד הלכות אלו, ולשאול רב פוסק שמבין בעניינים אלו, על כל דבר שעושה.

מערכת כלים מיוחדת לפסח

הגמרא (פסחים ל.) דנה בעניין קדרות בפסח, ולדעת רב הטוב ביותר הוא לשבור אותם, ולקנות קדרות חדשות לפסח, וז"ל:
"אמר רב, קדירות בפסח יישברו. ואמאי לשהינהו אחר הפסח וליעבד בהו שלא במינן (שהרי חמץ שלא במינם אחר הפסח לא חשיב חמץ), גזירה דילמא אתו למיעבד בהו במינו. ושמואל אמר לא ישברו אבל משהי להו לאחר זמנו ועביד בהו בין במינו בין שלא במינו. ואזדא שמואל לטעמיה, דאמר שמואל להנהו דמזבני כנדי (שמואל ראה שמוכרי הכלים "ניצלו" את הדין של שבירת הקדרות והפקיעו מחירים, ולכן הורה להם שמואל שלא להפקיע מחירים), אשוו זביני אכנדיכי, ואי לא דרשינא לכו כרבי שמעון (איים שמואל על מוכרי הכלים, שאם יפקיעו מחירים יפרסם שהלכה כרבי שמעון שהתיר בין במינו ובין שלא במינו).

שונה תקופתנו מתקופות קודמות, כי בימינו יש כמעט לכל משפחה מערכת כלים שלמה מיוחדת לפסח. ולא כמו בתקופות קודמות שחיו בעוני ולא היה להם כי אם כלי אחד לכל השנה, והיו צריכים לשאול כיצד יש להגעילם וכדומה. אולם גם כלי חמץ שמצניעים ואינו משתמש בהם בפסח חייב לנקותם, וכלשון השו"ע "משפשפן היטב שלא יהא חמץ ניכר בהם" (סי' תנא, א). ואם לא שפשפן לפני הפסח משפשפן תוך הפסח, ואם לא עשה כן - משפשפן אחר הפסח (עיין לכה"ח שם ס"ק ז' ומש"ב ס"ק ו').

ליבון והגעלה
דרך הליבון היא: שיהיה הכלי באש עד שיאדים ויהיו ניצוצות של אש נתזים ממנו אם יכו אותו בפטיש.
וידוע מה שאמרו חכמי המוסר, רבים המגעילים ומעטים המבינים - לא כל אחד ואחד יכול להגעיל כלים לעצמו וכל שכן לאחרים, על דעת עצמו ללא ידיעה ובקיאות קודמת בפרטי ההלכות, ועל כן חובה להקדים ולשאול רב כיצד יש לנהוג ולעשות בכל דבר.

פעם הייתי במקום מרכזי שבו היה דוכן להגעלת כלים, והיה שם דוד גדול מאד, ומתחתיו קיטור, ואני רואה שמהמים עולות בועות - עד כאן הכל היה נראה על פניו טוב מאוד. והנה אני רואה שהאחראי על ההגעלה לקח כלים והכניסם בידיו לתוך המים המבעבעים, ותמהתי מאוד, האם זה מעשה כשפים, איך הוא מצליח להכניס את ידיו בחופשיות למים הרותחים? ניגשתי לבדוק, וניסיתי לנגוע בקצה אצבעי במים, וכל ידי נכנסה למים...גיליתי שהבועות שבמים נבעו מכך שהקיטור היה מנענע את הסיר כל הזמן. מכאן ילמדו כל מי שרוצה להגעיל, בין בביתו ובין לציבור, שידע את הלכות הגעלה היטב.

ולמעשה:
א. יש לדאוג שהמים יהיו רותחים כל הזמן, והסימן לכך הוא שיעלו המים בועות של רתיחה .
ב. יש להניח את הכלי כמה שניות במים, כדי שיקלוט היטב את חום הרתיחה, ואין להסתפק בהכנסה של הכלי לשניה קלה, וגם לא לזמן ארוך.
ג. הכלים הקרים שמכניס להגעלה מקררים את הטמפרטורה הגבוהה של המים, ולכן יקפיד להביא את המים לידי רתיחה ורק אז יכניס את הכלים האחרים.
ד. יש להקפיד שהמים יגיעו לכל מקום בכלי, וכיון שלמקום אחיזת הכלי על ידי הצבת לא מגיעים המים, יש להחזיק את הכלי אחרי ההגעלה הראשונה במקום אחר, ולהכניסו שוב למים כך שגם מקום הצבת יגיע לידי רתיחה והגעלה (שו"ע תנב, ד).

מהי פעולת ההגעלה?
נחלקו הראשונים מה עושה ההגעלה - האם המים הרותחים נכנסים לדפנות הסיר ומבטלים את החמץ הבלוע בו, או שמא מפליטים את החמץ לתוך המים הרותחים שבדוד.

הרמ"א מביא שההגעלה מפליטה את החמץ וז"ל (סי' תנ"א ס"ג): "פירוש, הפלטה שהכלים פולטים האיסור שבהם והוא מלשון שורו עבר ולא יגעיל", עכ"ל.
הר"ן (בסוף מסכת ע"ז) סובר שהמים הרותחים של ההגעלה נכנסים לדפנות הסיר, ומבטלים את החמץ שבתוך הסיר. ואנן קיי"ל כדעת הרמ"א, ולכן צריך להקפיד שיהיה שישים במים שבסיר כנגד החמץ הבלוע. וכן רצוי שהמים יהיו פגומים על ידי שיכניס בהם "אמה" (חומר לניקוי כלים).

הגעלה לכלי שאינו בן יומו (נטל"פ)
נחלקו מרן והרמ"א בדין הגעלה לכלי שאינו בן יומו (עיין לשו"ע סי' תמז סעי' י'). מדברי מרן משמע שמקל בהם, אבל הרמ"א כותב שמחמירים אף בהם. וכתב המשנ"ב, שהיינו טעמא משום שבפסח מחמירים בכל שהוא, ולכן גם נותן טעם לפגם אסור (עיין למש"ב שם ס"ק צז). ומקילים רק בשעת צורך גדול וסעודת מצוה, כי יש כמה פוסקים שמקילים בזה.

כלי חרס
לכלי חרס אין תקנה, וכלי חרס שבלע חמץ, אין אפשרות להגעילו כלל. ועל כן פותח מרן בשו"ע בסימן תנ"א בדין של כלי חרס, וז"ל: "קדירות של חרס שנשתמש בהם חמץ כל השנה, אפילו אותם שעושים בהם דייסא ומיני קמחים, וכו', אבל היסק שיסיקם באש אינו מועיל להם ולא לשום כלי חרס שנשתמש בהם חמין אפילו שלא ע"י האור אלא שעירה לתוכה רותחין. הגה: ויש אוסרים אפילו בכלי שני. ואפילו אם ימלאו גחלים" וכו', עי"ש.

הכשרת סכינים
המקור להכשרת סכינים הוא מהגמרא בפסחים (דף ל ע"ב): "אמר ליה רבינא לרב אשי הני סכיני בפסחא היכי עבדינן להו (שאל רבינא את רב אשי כיצד ניתן להכשיר סכינים לפסח). אמר ליה, לדידי חדתא קא עבדינן (אמר לו רב אשי שהוא קונה חדשים כל שנה לפסח). אמר ליה, תינח מר דאפשר ליה, דלא אפשר ליה מאי (אמר לו רבינא, כבודו עשיר, אבל מי שאין לו היכולת לכך מה יעשה?). אמר ליה, אנא כעין חדתא קאמינא (ענה לו רב אשי שהוא לא התכוון שהוא קונה כל שנה חדש, אלא שהוא מגעילו ומכשירו עד שנעשה כעין חדש, וכיצד עשה זאת?), קתייהו בטינא ופרזלייהו בנורא והדר מעיילנא לקתייהו ברותחין (הסביר רב אשי, שהוא היה מכסה את קת הסכית בטיט, ואת הלהב ממתכת היה מלבין באש, ושוב מגעיל את הקת במים רותחים). והלכתא אידי ואידי ברותחין ובכלי ראשון" (וכך נפסקה ההלכה בגמרא).

ומבארים התוספות (שם ד"ה "והלכתא") שיש הבדל בדרך ההשתמשות בין הסכינים השונים, וממילא יש הבדל בדרך הכשרתם. יש סכינים שמיועדים אך ורק למריחת גבינה רכה או חמאה וכדומה, ומעולם לא השתמשו בהם בחום, וע"כ אין צורך להגעילם אלא ישטפם וישפשפם היטב בסבון ודיו. אבל ישנם סכינים שהשתמשו בהם להפך פרוסת לחם שהניחוה על חצובת האש כדי לשורפה, סכין זו בלעה באש והכשרתה על ידי ליבון באש. יש סכינים שלפעמים מגיס בהם תבשיל של אטריות או של דייסה וכדו', וסכינים כאלו צריכים הגעלה. ומכיון שישנם סכינים שעשויים משני חיבורים שונים, הקת עשויה מעץ ומחוברת במסמרים ללהב, צריך לעשות כמו שעשה רב אשי, ולגבס את חלק הידית שמחובר עם הלהב בתחבושת של גבס, ואת הלהב להגעיל או ללבן, ואז יכולים להשמש בה בפסח. גם צריך להסיר כל חלודה מהסכין.

לסיכום:
א. חייבים להסיר כל חלודה מהסכינים הצריכים הגעלה או ליבון, ואם נשארה חלודה - לא הוכשרו.
ב. סכין שהשתמש בה אך ורק במאכלים קרים, כגון למריחת גבינה רכה וכדומה - ישפשף היטב עם סבון ודיו.
ג. סכין שהשתמש בה בכלי ראשון, כגון שהגיס בו תבשיל של חמץ וכדומה - צריך להגעילו.
ד. סכין שהשתמש בו בכלי שני, כגון שחתך בה בשר - יש להחמיר ולהגעילו בכלי ראשון מדין "גוש".
ה. סכין שהשתמש בה ללא נוזלים, כגון שהפך בה פרוסת לחם על האש וכדומה - צריכה ליבון.

חלודה חוצצת בהגעלה
המקור להסרת חלודה מכלים הצריכים הגעלה לומדים מפרשת כלי מידין (פרשת מטות, במדבר לא, כא-כג) "וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה. אַךְ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף אֶת הַנְּחֹשֶׁת אֶת הַבַּרְזֶל אֶת הַבְּדִיל וְאֶת הָעֹפָרֶת. כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם". וביאר רש"י וז"ל:
"ורבותינו אמרו אך את הזהב לומר שצריך להעביר חלודה שלו קודם שיגעילנו, וזהו לשון 'אך', שלא יהא שם חלודה, אך המתכת יהיה כמות שהוא", עכ"ל.

כלומר, כשם שהזהב לא מקבל חלודה, כך שאר המתכות צריכים להיות ללא חלודה, ואם יש בהם חלודה לא הוכשרו, והטעם: משום שהחמץ נמצא מתחת לחלודה (ועיין לרמ"א סי' תנ"א ס"ה).

שולחנות שונים
כל אדם (ובפרט כל רב ופוסק) צריך לדעת להתאים את פסקי ההלכה בענייני הגעלה לכלים הנפוצים בתקופתנו, שכן הכלים נשתנו בימינו ממה שהיו פעם, כך שמה שנפסק בשו"ע בענייני שולחנות (סימן תנ"א סעי כ') לא מחייב שכך יש לפסוק בימינו. הנה שולחנות של פעם היו עשויים ממדף פשוט על גבי חצובה וכדומה, ויש מהם שהיו מחופין בפח, אבל בימינו השולחנות השתנו. כמו כן, יש שולחנות שצורת השתמשותם שונה. יש שולחן מטבח, שעליו לַשּים בצק ומניחים עליו דברים חריפים וחמים וכדו', ויש שולחן שבת שתמיד מכוסה במפה, ויש שולחן נמוך בסלון שעליו מגישים חטיפים וכד' לאורחים. כמו כן, השולחנות בימינו עשויים מציפוי פורמייקה, ויש שעשויים מעץ חשוף. לכל אחד מהנ"ל יש דין הגעלה השונה מחברו.

ולמעשה:
א. שולחן שכל השנה הקפידו לכסותו במפה ובניילון, כך שברור הוא שלא נגע בו מאכל חמץ כל השנה - אינו צריך הכשר, רק ניקיון יסודי.
ב. שולחן סלוני - יש לשוטפו היטב. ואם אכלו עליו לפעמים דבר חם או חריף - יש להחמיר ולערות עליו מים רותחים (ואם האוכל הוגש באופן שלא נגע בשולחן אין להחמיר), ובכל מקרה טוב לכסותו בניילון או במפה רגילה כל החג. ואם אכלו עליו רק דברים צוננים - יש לנקותו היטב, ולשפשף היטב במקומות שיש בהם חריצים אם ישנם, ולאחר מכן יכסה אותו במפה כל ימי החג.
ג. שולחן מטבח - אם השולחן במטבח משמש גם כמשטח לישה, יש לערות עליו מים רותחים (שם, סעי' כ"ב בדין "בית שאור"). ואם יש חשש שיתקלקל, יערה עליו מים פושרים, ויכסה אותו היטב במפה הדוקה לכל ימי החג.

מפה
יש לדעת שגם בד בולע וצריך הגעלה. ולכן, מפה שמכסים בה את השולחן צריכה הגעלה אם בלעה חמץ. בליעת החמץ במפה יכולה להיות על ידי מרק רותח שנשפך ישירות על המפה מהכלי שהיה על האש, או ממאכל יבש ורותח שנפל עליה, או ממשקה חריף חמץ כגון ויסקי שנשפך על השולחן ונבלע במפה. החובה להגעילה היא, משום שאם לא יגעיל את המפה, עלול להשפך על המפה תבשיל רותח בפסח, ויבלע מהחמץ הבלוע במפה ונמצא נכשל בחמץ. דרך ההגעלה היא על ידי כיבוס במים רותחים.

הכשרת השיש
השיש במטבח משמש לפעמים כמשטח לישת בצק, ומניחים עליו את הבצק שיתפח עם "שאור" (שמרים), וגם מניחים עליו קדרות רותחות מתבשילים חמץ ויתכן ויש בתחתיתן רטיבות, כך שכל שַיִש בולע מתבשילי החמץ או מהבצק שעורכים עליו.

אין דרך הכשרה לשיש, כיון שאי אפשר לשורפו עם "ברנר", ולכן אין לו תקנה אלא יש לנקותו יפה ואח"כ יש לכסותו במפת ניילון עבה או בנייר כסף עבה, כך שיהיה מוסתר כל ימות החג, ובכהאי גוונא שרי.

שַיִש ישן שיש בו נקבים נקבים חלולים חלולים, או שהוא סוג לא טוב - צריך לנקות היטב את כל החורים שלא יימצאו שם פירורי חמץ, ואחר כך יסתום את החורים בדבק מיוחד ואח"כ יכסה כנ"ל.

כיריים של גז
ישנם כלים שונים שלא ניתן להחליפם בכלים מיוחדים לפסח, לדוגמא: משטח האמייל שעל הגז, וישנם שלא מחזיקים בבית כיריים של גז מיוחדים לפסח, אלא משתמשים בכיריים ובחצובות שעל הכיריים גם בימות הפסח.

חצובות - יש לדעת, שחצובות הכיריים בלועות בחמץ באופן שלא ניתן להפליטם, שכן לפעמים נשפך תבשיל חמץ רותח על החצובה ובולע למרות שיש אש בסמוך. וכיון שהם מצופים אמייל אין להם תקנה בליבון מחשש שמא יפקעו, ולכן הטוב ביותר הוא לקנות חצובות חילופיות מיוחדות לפסח. ואם שכח לקנות, או שאין לו לעת עתה האמצעי לכך - יש לעטוף את החצובה היטב בנייר כסף עבה במקום שהסיר נוגע, ולהחליף את הנייר מידי יום.

מגש הכיריים שעליו מונחת החצובה - הקרקעית שעליו מונחת החצובה בעייתית כל השנה. הבעייתיות אינה נוגעת רק לחמץ אלא גם לבשר וחלב, שכן יכול לגלוש חלב רותח על המגש, ולאחר מכן תיפול קציצה של בשר על המגש, ונמצאת בולעת מהחלב שבלוע מקודם. ואם קרה כן, יש לקלף את הקציצה, וללא קליפה הקציצה אינה כשרה לאכילה. ולמרות שהלכות הגעלה מובאות בסימן תנ"א בהלכות פסח, בכל אופן זה נוגע לכל השנה, ועל האשה בפרט לדעת הלכות אלו. ועל כן יקבעו נשים שיעור בו ילמדו הלכות אלו, והוא נחוץ ביותר.

קולט אדים
יש מטבחים שבהם מצוי קולט אדים מעל הכיריים. קולט אדים זה בולע מאדי החמץ, ויש להגעילו. ובכדי לדעת אם בלע קולט האדים חמץ, יש לבצע בדיקה פשוטה והיא: להרתיח מים מתחת לקולט, ואז אם הקולט חם בשיעור שהיד סולדת בו - יש להכשירו. כי אם לא יכשירו, אזי בעת הבישול בפסח, עלולה טיפה של אדים ליפול בתבשיל, והיא בלועה מהחמץ הבלוע בקולטים.
אופן הכשרת קולט אדים הוא: יש לנקותו יפה, ולצפותו בנייר כסף.

כלי זכוכית
יש לדעת שכלי זכוכית לא ניתנו להכשרה, וזאת למרות שמרן פסק שכלי זכוכית אינם בולעים, אבל הרמ"א כותב שבארצות אשכנז מחמירים בכל כלי הזכוכית, וכך פסק מרן רשכבה"ג בעל הבא"ח שמפסקיו אין אנו זזים, שהשכינה דיברה מתוך גרונו. פעם הקפידו עליי שאני פוסק כדעת הבא"ח בכלי זכוכית, ואמרתי להם שהרמב"ם שהיה חכם בכל החכמות שבעולם (מלבד בקיאותו השלמה בכל חכמת התורה) פסק שזכוכית בולעת, ובודאי שהרמב"ם ידע זאת מבחינה "מדעית" שזכוכית בולעת, ועל כן כלי זכוכית חייבים הכשרה.

ואם השתמש בכוס זכוכית בצונן, יש להחמיר ולמלאות קערה במים ולהכניס את הכוס לתוכה, ולהחליף את מימי הקערה כל כ"ד שעות במשך שלושה ימים, ובכך מותר הכוס לשימוש בפסח. ואם בלעה חם - אין דרך להכשירה (היינו אם לעיתים השתמש בה בחמץ).

תנור
בתנורים שלנו יש זכוכית בדלתותיו, וחובה לסלק את החמץ מהחיבורים השונים שבידיות התנור וכדומה, והרי אנו יודעים שיש מקומות בתנור שלא ניתן להגיע אליהם, והחמץ התקוע שם "שם תהא קבורתו". ולכן הטוב ביותר הוא לכסות את דלתות התנור בנייר כסף עבה, וידחקו את הנייר כסף בחריצים שבתנור היטב, וגם אז רק בדיעבד יכולים להשתמש בו, או שיקנו תנור חדש לפסח (דיברנו במוצאי שבת בישיבת 'מנחת יהודה', והיה שם יהודי אחד שמוכר תנורים והוא צידד מאוד לדבריי ולחומרות שבתנור).

תנור בעל שני תאים לכל השנה - יש תנורים שיש בהם שני תאים, תא עליון ותא תחתון, והדבר גורם לבליעה במדף שבין שני התנורים, כך שאינו יכול להשתמש באחד לחלב ובשני לבשר. לאחרונה הוציאו תנור (עם הכשר של אחד הבדצי"ם), והתירו אותו לבשר וחלב כיון שיש מגש מבודד. ביקשתי להפעיל את התנור התחתון, ונגעתי בעליון ועדיין היה למעלה חם בחום שהיד סולדת בו, ולא סמכתי ידי עליו. עד שהוציאו תנור שיש בו מגש עליון ומגש תחתון וביניהם מגש של עץ, כך שיש בידוד גמור וחזק בין שני התאים, ובהפעלת התא התחתון לא התחמם התא העליון כלל, ואותו הכשרתי. כמו כן יש לדעת שציפוי התאים של התנורים עשוי מאמייל, ואין לציפוי זה שום תקנה כי אי אפשר להגעילו או ללבנו.

צליית כבד בתנור
יש המבקשים לצלות כבד או בשר לא מוכשר בתנור כל השנה. ואני רגיל להזהיר, שבאופן זה מטפטף דם על החלק התחתון של התנור והוא בולע, ולא יכולים להשתמש בו (או בתא שמתחתיו). ולכן יש להניח מגש מתחת לכבד או לבשר בשעת הצלייה, ולמלאות את המגש במים, כך שכל הדם יטפטף באותם המים, ובאופן זה לא נאסר התנור ולא בלע מאומה, ושרי.

אפשי ואפשי והתורה אסרה - הגמרא מספרת (חולין דף ק"ט ע"ב) על ילתא אשתו של רב נחמן (בתו של ראש הגולה והיא היתה פקחית מאד) שאמרה לו: כל מה שאסרה תורה התירה לנו כמותו, אסרה דם התירה כבד וכו' אסרה חזיר, התירה 'מוחא דשיבוטא', והיא אמרה לר"נ שברצונה לטעום טעם של בשר בחלב, ואמר רב נחמן שיצלו לה כחל, שטעמו כמו בשר בחלב.

ויש להבין מה באה הגמרא ללמדנו בזה? אלא אומרים חז"ל שלא יאמר אדם אי אפשי באכילת חזיר והוא מאוס עיני (וכן בכל שאר דברים אסורים. ועיין ברש"י ויקרא כ, כו), אלא יאמר אפשי ואפשי והתורה אסרה.

ואמרה ילתא אשתו של רב נחמן, כיצד ניתן לומר אפשי ואפשי על אכילת דם או על אכילת בשר וחלב והרי אינני מכירה בטעמם, לכן רצתה לטעום את טעמם בהיתר ואז תקיים את מצות התורה בבירור.

זהירות ממצה עשירה
היום מוכרים מצות "עניות" ו"עשירות", ואותה "מצה עשירה" - מעשירה את מוכריה בכסף ובעוונות. יש לדעת, שאם המצה העשירה עשויה מקמח מצה טחונה, אפשר להתיר בשופי. אבל אם עשויה מקמח למצה (היינו הקמח הוא קמח שמור ולא אפוי), הרי שבנקל יבוא לחימוץ בשעת אפייה, כפי שבדקתי וראיתי בעצמי, ויש במצה עשירה איסור דאורייתא של חמץ גמור, ואין להכניסו לבית אפילו לילדים קטנים.

וידוע שבפסח צריכים להזהר מאוד מכל מאכל שמכניסים לפה, וכמו שדורשים את המשנה (זבחים ה, ח) "הפסח אינו נאכל בלילה, ואינו נאכל אלא עד חצות, ואינו נאכל אלא למנוייו, ואינו נאכל אלא צלי", ולא כתב התנא הפסח נאכל למנוייו ונאכל עד חצות, ונאכל צלי - ללמדנו שבפסח רב ה"אינו נאכל" על ה"נאכל" כי צריך זהירות גדולה ורבה.

זהירות ובירור על כל מאכל שבא לאכול
פעם שמעתי מהרה"ג מנשה שלו זצ"ל ששמע מרבנו יוסף חיים בעל הבא"ח זצ"ל, שכשהיה אליעזר עבד אברהם בבית לבן, אמר "לא אוכל עד אם דיברתי דבריי". ושאל הבא"ח מה שאל אליעזר שהטריד אותו כל כך? וביאר, שאליעזר שאל בעניין ההכשר של כל המאכלים שהגישו לפניו, ממה עשוי, אם זה מעושר, מי בישל ואיך, וכל כיו"ב. מכאן שלפני שאוכלים צריכים לברר היטב את טיב המאכל.

פעם הייתי בחתונה וישבתי ליד רבה של ירושלים הרה"ג שלום משאש זצ"ל (שחל יום פטירתו בחודש ניסן), והגישו לפניו קציצות, ולא רצה לאכול מהם כלל, ולפליאתי אמר לי שהוא נוהג שלא לאכול קציצות כלל אלא אם הוא יודע מראש את כל המרכיבים של הקציצות. כמו כן, פעם ישבתי בחתונה ליד הרה"ג בן ציון אבא שאול זצוק"ל, והביאו לנו דגים שנעשו אך ורק לכבודנו, ולא רציתי לאכול. אמר לי חכם בן ציון שהוא חושש שאם לא נאכל ייפגע המארח. ביקשתי מבעל האולם לבוא, שאלתי אותו בפני חכם בן ציון מה המקור של הדגים, ואמר לי שהם דגים כשרים ומהודרים. שאלתי אותו מי בישל אותם, ואמר לי שהפועל הרוסי (!) הכניס אותם לתנור. כששמע כך חכם בן ציון כעס מאוד והקפיד על בעל הבית, וגער בו איך הוא מחזיק הכשר, ובד בבד מכשיל את האורחים בבישולי עכו"ם.

"מימונה"
פעם הלכתי לבקר את הרה"ג שלום משאש זצ"ל ב"מימונה, במוצאי פסח, והיתה שם חגיגה גדולה. הוא אמר לי בגעגועים, שיסודו של מנהג זה בהררי הקדושה והטהרה, ונעשה לשם אהבה ואחוה שלום ורעות. מכיון שבימות הפסח היו נזהרים ביותר שלא לאכל האחד אצל חברו, והקפידו על חומרא זו ביותר. ולכן, מייד לאחר פסח היו מארחים אחד את השני, כדי להראות שמה שלא אכל אצלו בפסח לא היה בגלל איבה חלילה אלא בגלל חומרא, והנה עתה הם אוכלים האחד ממאכלי השני. ולצערנו הרב, דבר זה השתנה ביותר בימינו, וצירפו לזה ריקודים וכל מיני הוללות שאין בהם אפילו של ריח של תורה, ויש להזהר מאוד לקיים (משלי א, טו) "אל תלך בדרך אתם מנע רגלך מנתיבתם". מידי שנה היו לוחצים עליי להשתתף במימונה הגדולה בגן סאקר, ותמיד התחמקתי מהם. בשנה הראשונה לכהונתי כרב היתה שנת פטירתו של רבי מאיר אבוחצירא זצוק"ל, ואמרתי להם שלא נאה לחגוג בשנה שנפטר צדיק שכזה. בשנה אחרת אמרתי שצריכים לכבד את השנה הסמוכה לפטירתו של הצדיק. וכך מדי שנה מצאתי תירוץ אחר והתחמקתי מלהופיע במקום שלא שורה בו "השמחה במעונו".

הגעלת מצקת
דרך השתמשות המצקת להכניס אותה לסיר בהיותו על האש, ולערות ממנה לתוך צלחת. יש הטוענים שכיון שכך הוא, יש למצקת דין של כלי שני והגעלתה בכלי שני. אבל לא כן הוא, אלא יש למצקת דין של כלי ראשון, כיון שכשמכניסים אותה לסיר בשעה שהוא על גבי האש, והמצקת מגיעה לטמפרטורה גבוהה בגלל הרתיחה של התבשיל, ולכן יש לה דין של כלי ראשון, והגעלתה בכלי ראשון.

סיר לחץ
סיר לחץ קשה מאוד להגעילו. ואם רוצה להגעילו, יחליף את הזרבובית העליונה, וכן יחליף את הגומי האוטם שעל מכסה הסיר. אבל כיון שקשה מאוד הכשרתו, הטוב ביותר הוא שלא לסמוך על זה, אלא יקנה סיר לחץ מיוחד לפסח.

מקרר
יש החושבים שכיון שהמקרר תשמישו בצונן, אין צריך להכשירו ודי לשוטפו בשטיפה טובה של המדפים. אבל לא כן הוא, אלא יש לנקותו היטב, וכדלהלן:
ידית המקרר - כיון שהדרך לפתוח ולסגור את המקרר בשעת בישול או טיגון, יש לחשוש שמא דבוק בה חמץ, ולכן ישפוך עליה מים רותחים. ואותו חשש קיים גם בידיות הברזים.
רצועת הגומי המקיפה את הדלת - יש לנקותה היטב, כי במהלך השנה נכנסים לשם פירורי חמץ שונים. ואם א"א לנקותה היטב, ישפוך שם חומר ניקוי כדי שיפסל החמץ ממאכל.
תא ההקפאה - אם מניח בו לחם וכדו', יפשירו וינקנו היטב.

טבעת שנלוש בה בצק
אשה שרגילה ללוש בצק כשטבעת על ידה - צריכה לדעת שמאחר והטבעת באה במגע עם הבצק כשיעור רתיחה, היא חייבת לנקותה היטב, ולפעמים היא צריכה גם להגעילה.

ואם יש עליה אבן ואי אפשר להגעילה ברותחים, אין לה תקנה, ולכן על הבעל לדאוג לרכוש לאשתו טבעת חדשה לכבוד פסח.

והחשש בטבעת הוא: שאם תכין בפסח קציצות שיש בהם פלפל חריף וכדו', יכולה הטבעת לפלוט חמץ הבלוע בה לתוך הקציצות, ולכן החכם עיניו בראשו.

ועל כן או שתכין טבעת מיוחדת כשרה לפסח, או אם הטבעת ללא אבן טובה שתגעיל אותה, או שבעת הכנת האוכל בפסח תסיר אותה.

הכשרת הכיור
יש שממלאים את הכיור במים חמים, ומכניסים לתוכם את הכלים המלוכלכים, ויש ששוטפים את הכלים תחת זרם המים ללא מילוי הכיור במים. אלו שמשתמשים בכיור מלא במים לרחיצת כלים - דין הכיור חמור יותר כי הוא בלע ואין לו תקנה כיון שכלי חרס לא פולט. והמשתמשים בכיור בדרך הרגילה - דינו קל מאוד.

ולכן, הטוב הוא לצפות את הכיור, ויש כיום קערה מפלסטיק המותאמת לגודל הכיור, ובאופן זה לא נוגעים הכלים של פסח כלל בכיור של החרס. ובכל מקרה, יש לנקות היטב את הכיור קודם לכן.

כיור מנירוסטה - ינקה אותו יפה ואח"כ יערה עליו מים רותחים.
מסננת של הכיור והמשולש יש בכיור רשת לעצירת מעבר הלכלוך, וכל אדם יכול לראות בעין, שהרשת מלוכלכת ויש בה שחרורית, ולכלוך זה הוא חמץ, והוא בלוע ברשת של הכיור. אם הרשת עשויה מברזל - יש ללבנה על האש. והטוב ביותר לקנות רשת מיוחדת לפסח.

כמו כן, יש משולש המשמש כפח ומניחים אותו בכיור. אם הוא מנירוסטה - יש להגעילו באש, ואם הוא מפלסטיק - יחליפו בחדש ודיו.

פלטה חשמלית
יש פלטה חשמלית רגילה, ויש פלטה הנקראת "ירושלמית" והמעלה בה היא שניתן לפרק את המגש העליון ולנקותו, או להחליפו. אין מי שיכול להבטיח שבמהלך כל השנה לא נשפך חמץ על הפלטה, ולכן אין שום דרך להשתמש בפלטה הרגילה ולהכשירה בפסח, אלא אם כן יחמם אותה כמה שעות, ואחרי כן ירחצנה היטב עם סבון, ויעטפנה בנייר כסף עבה, ואז יכול להשתמש בה.

תרמוס
תרמוס עשוי מזכוכית, ולכן אם הקפיד כל השנה כולה ולא השתמש בו אלא למים חמים בלבד, או לתה וכדומה, ירחץ אותו יפה ואין בעיה להשתמש בו בפסח. אבל אם אכסן בו פעם אחת דייסה חמה לתינוק, בלעה הזכוכית ואין אפשרות להכשירו, כיון שלדעת הרמב"ם זכוכית בולעת,ואנחנו מחמירים כדעת הרמ"א ובעל הבא"ח שכלי זכוכית אין לו הגעלה.

מברשת שיניים
יש להחליף את מברשת השיניים בפסח, ולהשתמש במברשת מיוחדת לפסח, בפרט שמברשת השיניים אינה יקרה כל כך. ולכן, בערב פסח, אחרי שאוכלים חמץ עד שעה רביעית, יצחצח שיניו היטב במברשת הרגילה, ואחרי כן יזרקנה לאש עם ביעור כל שאר החמץ. והחשש הוא שבין סיבי המברשת יימצאו פירורים דקים של חמץ, ולכן יש לעשות כנ"ל.

משחת שיניים
משחת שיניים צריכה הכשר כל השנה, כיון שנהנה מטעמה. גם בפסח צריך להקפיד שתהיה משחת שיניים עם הכשר מיוחד לפסח, וה"ה למֵי פה.

בושם וסבון
בושם - הרוצה לקנות בושם לאשתו כמתנה לחג, צריך לדעת שכל בושם מכיל בדרך כלל אלכוהול, ואלכוהול עשוי בדרך כלל מחמץ, ולכן חייב להיות בושם עם הכשר מיוחד לפסח, ויש להזהר בזה מאוד.
סבון - יש מי שאומר שסבון לא צריך הכשר כיון שהוא פסול אפילו למאכל כלב. אבל למעשה יש להחמיר בזה, כיון ש"אחשביה" על ידי שהוא משתמש בו בחשיבות למקלחת ולנקיון וכדומה. ובר מן דין יש סבונים שיש בהם ריח טוב, ואותו ריח הוא בושם, ובושם צריך הכשר כנ"ל.

מימייה
בדרך כלל אדם משתמש במימייה בטיולים. יש מימיות יקרות העשויות מאלומיניום, ויש שעשויות מפלסטיק פשוט. ויש מימיות שעוטף אותם בד לשמירה. בדרך כלל אף אחד לא שם לב במהלך הטיול אם נכנסו פירורים בין המימייה לבין הכיסוי שלה, ולכן יש לכבס היטב את הבד העוטף את המימיה.

מראית עין
חז"ל אומרים שאין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים במאכליהם, ואדם שנזהר ביותר בכל מאכליו, שלא להכניס לפיו דבר שאינו כשר, הקב"ה מציל אותו ומונע ממנו כל תקלה. וברור הוא, שהדבר מחייב, וכל מי שיש בו יראת שמים צריך לברר על כל מה שהוא אוכל, כדי שלא יכשיל אחרים הלומדים ממנו. הרה"ג פלאג'י ע"ה סיפר, שאשה אחת ראתה את אשתו מטגנת דג מצופה ב"קמח" בפסח, והלכה השכנה וטיגנה גם כן את הדג שלה עם קמח. אמר לה בעלה, מה זה? וסיפרה לו את שאירע. הלך מייד אותו שכן ושאל את הרב פלאג'י, ואמר לו הרב שלא ייתכן הדבר שאשתו הרבנית כך עשתה. הלך הרב ושאל את אשתו, והיא אמרה לו שהיה זה קמח מצה, שטחנה מצה דק דק ונראה כמו קמח. אמר לה הרב, ראי עד כמה צריכים להזהר ממראית העין.

פסח - שחרור מעבדותו של היצר הרע
בפסח יצאנו מעבדות לחרות, ומכאן עלינו ללמוד שכל השנה אנחנו עבדים ליצר הרע ולתאוות שלו, אבל בפסח יש לנו הזדמנות להשתחרר מעבדותו, ולזרוק את כל ה"שאור" שבנו - הוא היצר הרע הדומה לשאור. וכשם שמבערים את החמץ מביתנו כך אנחנו מבערים את יצר הרע מקרבנו.

קריאה לשחרורו של יונתן פולארד
נהגו בקהילות ישראל להניח בליל פסח כסא וכוס לכבוד אליהו הנביא. כתוב (תהלים עג, א) "אך טוב לישראל" - א"ך שנים של יונתן פולארד זה לא טוב לישראל. היום מלאו א"ך שנים שאותו יהודי יושב בבית סוהר בתנאים קשים ועל אנושיים. אנחנו בפסח יצאנו מעבדות לחרות, וצריכים בשבת הגדול כל הרבנים להתפלל לשחרורו של יונתן פולארד בקרוב. עוד מעט יהיה "ב"ך יברך ישראל", והבטחנו לאשתו שכאשר הוא ישוחרר נביא אותו לישיבה שלנו ונלמד אותו תורה. יש לדעת שיהודי זה פיקח גדול ועצום, עד כדי כך שכשאני הולך לבקר אותו, אנשי הבולשת שבאים לשמור עליו לא מדברים אתי ולא מתייחסים לדבריי, ואפילו דרך המתרגם. רק אחרי שהתרחקנו ממתחם הכלא ארבעים קילומטר היו עונים לי. אמרתי להם, אני מתפלא עליכם, למה אתם לא לוקחים אותו לבלוש אחרי ארגוני טרור, הרי יש לכם את 'אלקאעידה' שהפילו לכם את מגדלי התאומים, ועוד הרבה צרות שעשו ושמתכננים כל הזמן לעשות לכם. אמרו לי אתה צודק, אבל אעפ"כ לא רוצים לשחרר אותו. ועכשיו נברך אותו שיתן ה' בלבם של כולם לשחרר אותו.

וכבר כתב הרמב"ם (פ"ז מהל' חמץ ומצה הל' ו'): "בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים, שנאמר 'ואותנו הוציא משם' וגו', ועל דבר זה צוה הקב"ה בתורה 'וזכרת כי עבד היית', כלומר כאילו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית"

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il