בית המדרש

  • מדורים
  • הלכה פסוקה
לחץ להקדשת שיעור זה

תביעה של אשה בעלת צרכים מיוחדים כנגד משרד שידוכים

undefined

הרב עקיבא כהנא

אייר תשפ"א
3 דק' קריאה
המקרה בקצרה: התובעת היא אישה עם בעיות פסיכיאטריות ומטופלת ברווחה. היא הגיעה לתביעה עם העובדת הסוציאלית שלה. התובעת פנתה לנתבעת, שהיא חברה העוסקת בשידוכים על מנת שתמצא שידוך עבור אחיה. היא חתמה על חוזה ונדרשה לשלם סך של 6,962 ₪, אולם, בסופו של דבר שולמו 4,172 ₪ בתשלומים בעזרת כרטיס האשראי של התובעת גם לאחר שבית הדין הוציא צו המורה על הפסקת הגבייה. בסופו של דבר נודע לנתבעת שאין התקדמות בשידוכים.
הטענות של התובעת הוצגו על ידי העובדת הסוציאלית. לטענתה אין לתובעת יכולת להבין את החוזה עליו חתמה. כמו כן, הנתבעת לא נתנה שום שירות עבור הכסף ששולם. התובעת פנתה בעבר למנהל הנתבעת שלא ענה לפניותיה, עד שהיא איימה עליו בתביעה. בשיחה איתה טען מנהל הנתבעת שהאח נפגש עם אישה שהוצעה לו על ידו. בהמשך, העובדת הסוציאלית הסבירה למנהל הנתבעת את מצבה של התובעת וביקשה לבטל את החוזה אולם הוא סירב.
לטענת הנתבעת, בכתב התביעה לא עלתה שום טענה על איכות השירות שקיבלה התובעת עבור התשלום ששילמה. לכן בית הדין איננו יכול לעסוק בטענות שלא עלו בכתב התביעה, כמו שכתב הרמ"א (חו"מ יז, יב) לגבי טענות שלא נטענו על ידי הצדדים. בנוסף, הנתבעת טענה שלפי ההלכה אדם החתום על חוזה חזקה שקרא אותו.

פסק הדין: הנתבעת תחזיר לתובעת 2,672 ₪ וכן החזר הוצאות משפט.

נימוקים בקצרה:
1. מעמדו של סעיף בהסכם הקובע כי התשלום לא יוחזר בשום מצב
בית הדין עסק בסעיף זה של חברה זו בפסק דין קודם (תיק מס' 73064), וקבע כי לא ניתן לפרש סעיף זה כפשוטו שהרי ברור לשני הצדדים שהלקוח התכוון לקבל תמורה בעד התשלום, ולכן, במקרה שהלקוח לא קיבל תמורה הולמת, יש להשיב את התשלום. מצד שני, נקבע באותו פסק דין כי הנתבעת לא התחייבה להצליח ולגרום לכך שהזוג יינשא, אלא התשלום בשידוכים הוא עבור המאמץ.
במקרה זה, הנתבעת טענה שהיא נתנה שירות, אך בפועל לא נראה שניתן שירות וכמעט לא הוצעו שידוכים לאחי התובעת.

2. האם לבית הדין סמכות הלכתית לעסוק בטענה שלא הופיעה בכתב התביעה?
הנתבעת טענה כי אין לו לבית הדין לעסוק בשאלה האם הנתבעת מילאה את חלקה משום שטענה זו לא עלתה על ידי התובעת בכתב התביעה.
בית הדין סבר כי אין בטענה זו כדי למנוע מבית הדין לדון בטענת התובעת. הבסיס לדברי הנתבעת הוא דברי הרמ"א (חו"מ יז, יב) שכתב: "בעל דין שתבע חבירו בעד דבר מועט, והדיין רואה שיתחייב לו על פי הדין יותר ממה שתבע, אין לו לדיין לפסוק יותר ממה שתבע".
הסמ"ע כתב שדברים אלו נאמרו אך ורק במקום בו יש לתובע אפשרות לבחור באחד משני סעדים, והוא בחר בסעד אחד שמעניק לו פחות כסף. במקרה כזה, אל לו לבית הדין לפסוק לתובע את הסעד השני על פיו הוא יקבל יותר. אבל במקום שהדיינים רואים שבעל הדין אינו תובע סעד משום שאינו יודע את הדין, הרי שבית הדין רשאי לפסוק גם סעד שלא נתבע. הש"ך (ס"ק טו) הביא את דברי הלבוש (עיר שושן) שכתב שאין לפסוק לטובת התובע במקרה שיש לחשוש שאולי התובע מתכוון לגבות את הכסף מהנתבע בדרך אחרת.
מקרה זה אינו דומה כלל לדברי הרמ"א, זאת משום שכאן התובעת ביקשה לקבל את הכסף, והדיון הוא רק בנימוקי התביעה. זאת, בשונה מדברי הרמ"א שעסק במצב בו התובע כלל לא ביקש לקבל כסף שבית הדין פסק לטובתו. כאשר התובע מבקש לקבל סכום כסף מסוים, הרי שגם אם הנימוק שלו אינו נכון, ובית הדין מוצא נימוק אחר – בית הדין רשאי לחייב את הנתבע (כפי שנפסק בפסק דין 76045-1 של הרשת). גם בהחלטת הערעור 76045-2 התקבלה קביעה זו, אף שנפסק שם שבית הדין אינו יכול לטעון טענות עובדתיות עבור התובע אם הוא עצמו מכחיש אותן.
בנוסף לכל האמור, בכתב התביעה התובעת כלל לא פירטה את כל טענותיה, ובדיון השני היא בעצמה העלתה את השאלה הזו.
על כן, הטענה לחוסר סמכות הלכתית לעסוק בטענות אלו – נדחתה.

3. הכשירות המשפטית של התובעת
העובדת הסוציאלית טענה כי התובעת אינה מבינה משמעות של כסף. מנהל הנתבעת תהה על כך, ואמר שהיא דיברה לעניין, ולא הזכירה זאת כשהיא חתמה על החוזה.
בית הדין קבע כי אף שהתובעת כשירה מבחינה משפטית, הרי שטענת מנהל הנתבעת כי הוא לא היה יכול לדעת את מצבה, חוטאת לאמת, וזאת משום שמסתבר שהוא שוחח עם התובעת, ויכול היה לעמוד על מצבה, או לפחות להעלות סימני שאלה, כפי שעלו גם בבית הדין תוך השיחה הקצרה שהתנהלה במהלך הדיון.
לכן, בית הדין סבר שהחוזה לא בטל, אלא שהיה על מנהל הנתבעת להפסיק מיד את הגבייה מהתובעת לאחר שבית הדין הורה לו לעשות כן. לכן בית הדין הטיל על הנתבעת את כל אגרת הדיון, ובנוסף חייב אותה להחזיר את רוב הכסף שגבתה מהתובעת.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il