ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- ארץ אגדה
- מאמרים נוספים בארץ אגדה
"וַיֹּסֶף אַף ה' לַחֲרוֹת בְּיִשְׂרָאֵל וַיָּסֶת אֶת דָּוִד בָּהֶם לֵאמֹר לֵךְ מְנֵה אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֶת יְהוּדָה: וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל יוֹאָב שַׂר הַחַיִל אֲשֶׁר אִתּוֹ שׁוּט נָא בְּכָל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע וּפִקְדוּ אֶת הָעָם וְיָדַעְתִּי אֵת מִסְפַּר הָעָם: ס וַיֹּאמֶר יוֹאָב אֶל הַמֶּלֶךְ וְיוֹסֵף ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָעָם כָּהֵם וְכָהֵם מֵאָה פְעָמִים וְעֵינֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ רֹאוֹת וַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ לָמָּה חָפֵץ בַּדָּבָר הַזֶּה: וַיֶּחֱזַק דְּבַר הַמֶּלֶךְ אֶל יוֹאָב וְעַל שָׂרֵי הֶחָיִל וַיֵּצֵא יוֹאָב וְשָׂרֵי הַחַיִל לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ לִפְקֹד אֶת הָעָם אֶת יִשְׂרָאֵל: ... וַיַּךְ לֵב דָּוִד אֹתוֹ אַחֲרֵי כֵן סָפַר אֶת הָעָם ס וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל ה' חָטָאתִי מְאֹד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי... כֹּה אָמַר ה' שָׁלֹשׁ אָנֹכִי נוֹטֵל עָלֶיךָ בְּחַר לְךָ אַחַת מֵהֶם וְאֶעֱשֶׂה לָּךְ: ... וַיִּתֵּן ה' דֶּבֶר בְּיִשְׂרָאֵל מֵהַבֹּקֶר וְעַד עֵת מוֹעֵד וַיָּמָת מִן הָעָם מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע שִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ: וַיִּשְׁלַח יָדוֹ הַמַּלְאָךְ יְרוּשָׁלִַם לְשַׁחֲתָהּ וַיִּנָּחֶם ה' אֶל הָרָעָה וַיֹּאמֶר לַמַּלְאָךְ הַמַּשְׁחִית בָּעָם רַב עַתָּה הֶרֶף יָדֶךָ וּמַלְאַךְ ה' הָיָה עִם גֹּרֶן הָאֲרַוְנָה הַיְבֻסִי:"
ובתלמוד (ברכות דף סב, ב) מובא על כך:
" 'וַיֹּאמֶר לַמַּלְאָךְ הַמַּשְׁחִית בָּעָם רַב' - אמר רבי אלעזר, אמר ליה הקדוש ברוך הוא למלאך: טול לי רב שבהם, שיש בו ליפרע מהם כמה חובות. באותה שעה מת אבישי בן צרויה ששקול כרובה של סנהדרין."
דברי רבי אלעזר שאבישי בן צרויה מת אז ככפרה על ישראל, מבארים כמה עניינים עמומים, וכדלקמן.
מאמרים נוספים בארץ אגדה (79)
הרב מרדכי הוכמן
42 - אליעזר זעירא ושמואל הנביא
43 - מדוע עצרה מיתת אבישי את המגיפה
44 - חוות יאיר – כמה והיכן
טען עוד
מהעיון במפרשי התורה בפרשיית 'כי תישא' מתבאר שמפקד של עם ישראל עלול לגרום למגיפה, משום שהמנין מעורר קיטרוג של עוונות שיש בם, וקשה לזכויות של עם ישראל לעמוד כנגדו. ואם נוטלים מכל אחד מהנמנים מחצית השקל כתרומה למקדש, זכות זו מונעת מהקטרוג למצות את הדין עם בני ישראל. ולפיכך תמוה מדוע כשהחליט דויד למנות את ישראל הוא לא הורה ליואב ליטול מהם מחצית השקל לעבודת המקדש. בסוגית התלמוד (שם) מבואר שזו טעות שאפילו תלמיד קטן לא טועה בה, ורבי אלעזר מסביר שם שה' הכשיל את דויד בטעות זו משום שדויד לא נזהר בעבר בלשונו. אך תמוה מדוע הזקנים שבסנהדרין לא הורו לדויד שיטול מעם ישראל מחצית השקל בעת המנין. ואם הזקנים שבסנהדרין לא התעוררו לכך מעצמם, מדוע יואב בן צרויה, שהתנגד למנות את העם, לא פנה אל הסנהדרין ועורר אותם שיפנו גם הם לדויד לביטול הפקודה.
עבירה כפויה על דויד וגם על אחרים
פרשיית המנין עצמה מרמזת לפתרון התמיהה, והיא פותחת ומסבירה שה' רצה להעניש את ישראל, ולהתמקד בעוונות שלהם ולא להתחשב בזכויות שלהם, לכן הוא הסית את דויד למנות אותם בלא ליטול כופר. אין מדובר בהסתה כפשוטה, אלא ככתוב בספר דברי הימים (א כא, א): "וַיַּעֲמֹד שָׂטָן עַל יִשְׂרָאֵל וַיָּסֶת אֶת דָּוִיד לִמְנוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל". והדברים מבוארים על פי דברי ריש לקיש (סוכה נב,ב; בבא בתרא טז,א) שהשטן הוא יצא הרע, ויצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום אלא שהקדוש ברוך עוזר לאדם להתגבר עליו. אך כעת ה' רצה להעניש את ישראל על חטא קודם שלהם ולכן הוא לא עזר לדויד להתגבר על יצרו כאשר זה הסית אותו למנות את ישראל. ומתבקש שהסבר זה נכון גם לגבי התעלמות הסנהדרין מחטא המפקד, ה' רצה להעניש את ישראל ולכן הוא לא סייע בידי הסנהדרין לאזור אומץ ולבוא ולמחות בפני דויד על עשיית המפקד בלא נטילת מחצית השקל.
עבירה כפויה על יואב
מי שמחה בדויד ורמז לו שמדובר בעבירה שמסכנת את כלל ישראל, הוא יואב בן צרויה. ואכן מכיוון שהרגיש שמדובר בעבירה הוא לא ביצע אותה באופן מלא, ככתוב בדברי הימים (א כא, ו): "וְלֵוִי וּבִנְיָמִן לֹא פָקַד בְּתוֹכָם כִּי נִתְעַב דְּבַר הַמֶּלֶךְ אֶת יוֹאָב". מדוע אפוא מבצע כאן יואב את הוראת דויד בענין המפקד באופן כמעט מלא למרות שהוא מתעב הוראה זו? ומדוע הוא לא פונה לסנהדרין כדי שיורו לדויד לבטל את המנין?
הקדמת הפרשיה לגבי דויד נכונה גם לגבי יואב. ה' הסית כביכול את יואב לבצע את המפקד למרות שהרגיש כבר מתחילה שמדובר בעבירה. ייסורי הנפש שהיו לדויד התעוררו רק בסיום המפקד, ואילו ייסורי הנפש שהיו ליואב היו כבר מתחילה. ומסתבר שה' רצה שדויד וכן יואב יעברו ייסורי נפש אלו כחלק מתהליך של כפרה על חטא קודם, וכעין המובא במלבי"ם (דברים כח, טו): "יסורין הבאים בעבור החטא העבר ולמרק את החטא שכבר עשהו, ויסורים אלו טובים מאד, כי הם סמים מרפאים חלאת החטא...".
מתבקש שה' הוביל את יואב לעבור ייסורי הנפש של עשיית דבר שהוא מתעב כחלק מתהליך כפרה על חטא קודם שלו, שחטא מתוך מחשבה שקרית שהוא מקיים כביכול את רצון התורה. הוא היה צריך לחוש כבר אז בעבר שמדובר בעשיית דבר נתעב, ולכן ככפרה על כך הוא חש כעת בכפיה את ההרגשה המתועבת של עשיית דבר המנוגד לרצון התורה. ונראה שמדובר בחלק מתהליך כפרה על הריגתו של אבנר בן נר, וכדלקמן.
הריגת אבנר בן נר
לאחר מות שאול המליך אבנר בן נר את איש בושת בן שאול למלך על ישראל, והיתה מלחמה ממושכת בין צבא אבנר לבין צבא דויד בראשות יואב. במהלך מלחמה זו עשהאל אחי יואב רדף אחרי אבנר, ואבנר נאלץ להציל עצמו בהריגת עשהאל. בסופו של דבר בא אבנר לדויד לחברון לכרות עמו ברית שלום ולהמליך את דויד על כל ישראל. אלא שיואב אמר לדויד שמטרותיו של אבנר אינן אמיתיות, והוא בא כדי לרגל. ומסופר (שמואל ב ג, כו-לט):
"וַיֵּצֵא יוֹאָב מֵעִם דָּוִד וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אַחֲרֵי אַבְנֵר וַיָּשִׁבוּ אֹתוֹ מִבּוֹר הַסִּרָה וְדָוִד לֹא יָדָע: וַיָּשָׁב אַבְנֵר חֶבְרוֹן וַיַּטֵּהוּ יוֹאָב אֶל תּוֹךְ הַשַּׁעַר לְדַבֵּר אִתּוֹ בַּשֶּׁלִי וַיַּכֵּהוּ שָׁם הַחֹמֶשׁ וַיָּמָת בְּדַם עֲשָׂה אֵל אָחִיו: וַיִּשְׁמַע דָּוִד מֵאַחֲרֵי כֵן וַיֹּאמֶר נָקִי אָנֹכִי וּמַמְלַכְתִּי מֵעִם ה' עַד עוֹלָם מִדְּמֵי אַבְנֵר בֶּן נֵר:... וְיוֹאָב וַאֲבִישַׁי אָחִיו הָרְגוּ לְאַבְנֵר עַל אֲשֶׁר הֵמִית אֶת עֲשָׂה אֵל אֲחִיהֶם בְּגִבְעוֹן בַּמִּלְחָמָה:... וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל עֲבָדָיו הֲלוֹא תֵדְעוּ כִּי שַׂר וְגָדוֹל נָפַל הַיּוֹם הַזֶּה בְּיִשְׂרָאֵל: וְאָנֹכִי הַיּוֹם רַךְ וּמָשׁוּחַ מֶלֶךְ וְהָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּנֵי צְרוּיָה קָשִׁים מִמֶּנִּי יְשַׁלֵּם ה' לְעֹשֵׂה הָרָעָה כְּרָעָתוֹ:"
הכתוב מספר שיואב הרג את אבנר לא משום שחשד בו שבא בכוונת מרמה, אלא משום שרצה לנקום את דמו של עשהאל אחיו. ובתחילה משמע שיואב לבדו היה מעורב בהריגת אבנר, אך בהמשך מובא שגם אבישי היה שותף להריגה זו, וצריך להבין מדוע לא הזכיר הכתוב כבר מתחילה את חלקו של אבישי. דבר זה יתבאר לקמן.
מסירת הדין של דויד
דויד אמר "נָקִי אָנֹכִי וּמַמְלַכְתִּי מֵעִם ה'...". ומשמע מדבריו שבאופן עקרוני דמי אבנר נדרשים הן מדויד בתור המלך והן משאר תושבי הממלכה, משום שגם הם נדרשים לפעול למיצוי הדין עם יואב ואבישי. אלא שדויד הצדיק אז את עצמו בפני הציבור ואמר שהוא מלך צעיר בתחילת דרכו וממלכתו צעירה, ולכן אין לו כוח למצות את הדין עם יואב ואבישי, והוא העביר את ענישתם לידי ה'. ונראה שהסיבה לכך היתה משום שיואב היה שר הצבא של דויד ואבישי היה סגנו, והחיילים שהיו תחתיהם אהבו אותם ולא היו מאפשרים לדויד להענישם והיו מורדים בו. ומאידך החיילים שהיו עד אז תחת פיקודו של אבנר לא היו עדין נאמנים מספיק לדויד. ה' לא מיהר להעניש בעצמו את יואב ואת אבישי, וחיכה שדויד יהיה מלך מבוסס ויוכל להענישם בעצמו.
לקראת סוף ימי דויד הוא כבר היה מלך מבוסס, וחלק גדול מהצבור שתמך בעבר באבנר ציפה שכעת דויד יסמוך על נאמנותם אליו, וציבור זה קיטרג על דויד שאינו ממצה את הדין עם יואב ואבישי. דויד נמנע מכך משום שחש שהצבור שתומך ביואב ובאבישי עודנו גדול דיו וחשש שתיווצר מלחמת אחים, ולכן הותיר את מיצוי הדין בידי שמים. אולם דויד לא הודיע מדוע הוא נמנע ממיצוי הדין, ולכן הצבור של תומכי אבנר קיטרג על דויד. ה' ידע מדוע נמנע דויד ממיצוי הדין, ולכן הקטרוג היה מופנה בעיקרו אל כלל העם שעדין לא התאחד ולכן עדיין לא היה כוח ביד דויד למצות את הדין עם יואב ואבישי. ואמנם לעם ישראל היו זכויות שמנעו מהקטרוג הזה מלפגוע בם, אך כיוון שדויד מסר את מיצוי הדין לשמים, ולא הסביר לעם מדוע הוא עדיין מתעכב ממיצוי הדין בעצמו, לפיכך הביא ה' למצב זה שדויד יטעה ויפקוד את ישראל בלא ליטול מחצית השקל, וכך הקטרוג יסכן את עם ישראל.
חרון האף שבמפקד וחרון האף של הגבעונים
הבנה זו, שחרון אפו של ה' היה בגלל הצבור שטרם התאחד ושלכן נמנע מיצוי הדין עם יואב ואבישי, מסבירה מדוע פותחת פרשיית המפקד במילים " וַיֹּסֶף אַף ה' לַחֲרוֹת בְּיִשְׂרָאֵל...". וזאת משום שהמקרה הקודם שבו חרה אף ה' בישראל היה כשהביא על ישראל שלוש שנות הרעב (שמואל ב כא), מפני ששאול שפך את דמם של רבים מן הגבעונים, ובני ישראל לא מנעו זאת ולא נחלצו לעזרתם. וגם כאן חרון האף הנוסף היה משום שפיכות דמים שלא נתבעה. משום דמו של אבנר, ומפני שרבים מישראל תמכו ביואב ובאבישי ומנעו את מיצוי הדין עימם. ובשני המקרים מדובר בשפיכות דמים שהצבור היה צריך למנוע אותה או למצות את הדין עם האשמים, אלא שהצבור נמנע מכך ולכן יש קטרוג על הצבור.
כאמור לעיל, ליואב היה אשמה מרכזית בקיטרוג זה, ולכן כחלק מכפרה על חטאו גרם לו ה' להרגיש כעת את ההרגשה המתועבת של עשיית עבירה בעת שערך את המפקד בניגוד למצוות התורה. גם לאבישי היה אשמה מרכזית בהריגת אבנר, וכדי להבין מה היא יש להתבונן במעלותיו של אבישי.
המעלות של אבישי
אבישי מוזכר ברשימת הגבורים של דויד (שמואל ב כג, ח-יח):
אֵלֶּה שְׁמוֹת הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר לְדָוִד יֹשֵׁב בַּשֶּׁבֶת תַּחְכְּמֹנִי רֹאשׁ הַשָּׁלִשִׁי הוּא עֲדִינוֹ הָעֶצְנִי עַל שְׁמֹנֶה מֵאוֹת חָלָל בְּפַעַם אֶחָת:... וַאֲבִישַׁי אֲחִי יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה הוּא רֹאשׁ הַשְּׁלֹשָׁה וְהוּא עוֹרֵר אֶת חֲנִיתוֹ עַל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת חָלָל וְלוֹ שֵׁם בַּשְּׁלֹשָׁה:"
אברבנאל ומלבי"ם הסבירו ש"יֹשֵׁב בַּשֶּׁבֶת תַּחְכְּמֹנִי" הוא כינוי שניתן לגבור שנקרא עדינו העצני, ובספר דברי הימים הוא מכונה "יָשָׁבְעָם בֶּן חַכְמוֹנִי". ולדעתם הכינויים מלמדים שלאחר שהרג שמונה מאות חלל לא נתבלבלה דעתו ובשובו מן המלחמה ישב ללמוד וללמד תורה עם חכמים ולכן הוא מכונה בכינויים האלו. ובמשמעות הביטוי "עוֹרֵר אֶת חֲנִיתוֹ עַל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת חָלָל" הם ביארו שבמלחמה אחת הרג אבישי שלוש מאות חלל ואחר כך לא התייגעה ידו והמשיך להניע את חניתו הכבדה בקלות כמו איש שמשחק בכדור.
אמנם לולי דבריהם נראה לפרש גם את הביטוי "עורר את חניתו" כביטוי המשבח גדולה רוחנית, וזאת בדומה למה שמצאנו בדברי יעקב ליוסף (בראשית מח, כב): "וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי", לא מצאנו שיעקב נלחם ממש בכיבוש שכם, ואדרבא הוא גינה את שמעון ולוי שיזמו את תקיפת אנשי שכם בחרב. ורש"י ביאר שהחרב והקשת שהזכיר יעקב כוונתם לחכמה ולתפילה של יעקב. כלומר שהם שסייעו להפיל פחד על הגויים שסביבות שכם שלא לנקום ולהילחם בבני יעקב, וכך זכו יעקב ובניו בעיר שכם. אמנם ידוע שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, ונראה שבעת שיעקב התפלל הוא אחז בידיו חרב וקשת כדי שיסייעו לו לכוון בתפילתו לניצחון. והוא מגלה ליוסף שראה בראייתו הנבואית כיצד השילוב בין עמל תורתו לבין תפילתו בעת שידיו אוחזות בחרב וקשת הועילו לכיבוש שכם יותר מאשר המלחמה הגשמית שערכו בניו, ולכן הוא מייחס לעצמו את כיבוש שכם. ראייה נבואית זו שרואה את הצלחת התפילה המשולבת באחיזת כלי נשק מצאנו גם אצל הנביא אלישע, וכדלקמן.
ראיה נבואית שרואה את הצלחת התפילות
בספר מלכים (ב יג, יד) מסופר שאלישע הנביא הורה למלך ישראל להביא לו קשת וחצים ואלישע אחז בידי המלך והם ירו יחדיו את החצים, ואלישע גילה למלך שהוא ראה בנבואתו שתפילתו זו ששולבה ביריית חץ הועילה להכות את ארם במלחמת אפק עד כלה. ולאחר מכן הוא הוסיף והורה למלך ישראל להכות בחצים בקרקע, והוא גילה למלך שהוא ראה שתפילתו ששולבה בהכאת חצים על ידי המלך הועילה לשלושה קרבות עתידיים. תפילה דומה מצאנו גם אצל יהושע בן נון (יהושע ח, יח-כו): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ נְטֵה בַּכִּידוֹן אֲשֶׁר בְּיָדְךָ אֶל הָעַי כִּי בְיָדְךָ אֶתְּנֶנָּה וַיֵּט יְהוֹשֻׁעַ בַּכִּידוֹן אֲשֶׁר בְּיָדוֹ אֶל הָעִיר... וִיהוֹשֻׁעַ לֹא הֵשִׁיב יָדוֹ אֲשֶׁר נָטָה בַּכִּידוֹן עַד אֲשֶׁר הֶחֱרִים אֵת כָּל יֹשְׁבֵי הָעָי".
תפילתו של אלישע ששולבה באחיזה בכלי נשק, חזרה על מעשי יהושע בן נון, וחזרה על מעשי יעקב אבינו שהתפלל להטלת מורא על האויבים ומשמע שבעת תפילתו אחז בחרב וקשת גשמיים. ומסתבר שכך התפללו כמה מגדולי התורה גם בימי דויד כמבואר בתהילים: "יַעְלְזוּ חֲסִידִים בְּכָבוֹד יְרַנְּנוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם: רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם: לַעֲשׂוֹת נְקָמָה בַּגּוֹיִם...". והיינו שהחסידים התפללו לעשיית נקמה בגויים ובעת תפילתם הם אחזו בידם בחרב פיפיות גשמית. ומסתבר שכשם שיעקב אבינו ואלישע הנביא ראו למה הועילו עמל תורה ותפילה המשולבות באחיזת נשק, כך היה גם בימי דויד. והיו נביאים שראו שעמל תורתו ותפילתו של אבישי שאחז בחניתו בעת תפילתו הועילו להריגת שלוש מאות אויבים במלחמה אחת, ולכך כוונת הכתוב בשבחו את אבישי שהוא "עוֹרֵר אֶת חֲנִיתוֹ עַל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת חָלָל".
ומצאנו שהביטוי "עורר" משמעו תשועה שבאה בסיוע מה' כמו בישעיהו (י,כו): "וְעוֹרֵר עָלָיו ה' צְבָאוֹת שׁוֹט", וכמו בתהלים (פ,ג): "לִפְנֵי אֶפְרַיִם וּבִנְיָמִן וּמְנַשֶּׁה עוֹרְרָה אֶת גְּבוּרָתֶךָ וּלְכָה לִישֻׁעָתָה לָּנוּ". ובספר דברי הימים (א יא, יא-כ): הביטוי "עוֹרֵר אֶת חֲנִיתוֹ עַל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת חָלָל" מופיע גם ביחס ל"יָשָׁבְעָם בֶּן חַכְמוֹנִי". וכשם שהסכימו המפרשים שהכינוי "יָשָׁבְעָם בֶּן חַכְמוֹנִי" בא ללמד על גדולתו התורנית, כך יש להבין שהמסופר עליו שהוא "עוֹרֵר אֶת חֲנִיתוֹ עַל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת חָלָל" בא ללמד על גדולתו התורנית. והוא מגלה שהנביאים ראו שתורתו של יָשָׁבְעָם ששולבה בתפילה בעת שידו אוחזת בחנית הועילו להריגת שלוש מאות אויבים. וגדולה שכזו היתה הן ליָשָׁבְעָם בֶּן חַכְמוֹנִי והן לאבישי.
חלקו של אבישי בהריגת אבנר
לאחר שהתברר לנו שהכתוב "עוֹרֵר אֶת חֲנִיתוֹ עַל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת חָלָל" מתאר את גדולתו התורנית של אבישי נוכל להבין באור חדש את חלקו של אבישי בהריגת אבנר. ומסתבר שאבישי היה מגדולי החכמים שבסנהדרין, והוא פסק ליואב אחיו שמצווה עליו להרוג את אבנר כדי לנקום ממנו את הריגת עשהאל אחיהם.
אבנר הרג את עשהאל בהכאה לאחור באמצעות אחורי החנית ופגע בגופו של עשהאל במקום שנקרא "חומש" והמיתו. המלבי"ם ביאר שאבנר לא יכול היה לכוון היכן תהיה הפגיעה כשהיכה לאחור, וזו היתה הדרך היחידה שלו להציל את עצמו מלהיהרג בידי עשהאל. אולם אבישי אמר ליואב, שאבנר יכול היה לכוון ולפגוע באיבר אחר של עשהאל שהיה פוצעו ומעכבו מלרדוף אחריו בלא להמיתו, ואבנר התכוון לפגוע דווקא ב"חומש" ביודעו שמכה זו הורגת. ולכן הם רשאים להרוג את אבנר כדי לגאול את דמו של עשהאל.
יואב היה זה שקרא לאבנר לחזור לחברון והוא היה זה שהרגו בפועל, וכפי שמספר הכתוב. אך לאחר מכן הכתוב מספר שגם אבישי הרג את אבנר, וזאת משום שאבישי הוא זה שפסק ליואב שהוא רשאי וצריך להרוג את אבנר. אילו היה יואב שואל את פי הסנהדרין, היו רובם אומרים לו שאבנר לא ידע היכן תפגע החנית כשהיכה לאחור, ושהוא רק רצה להציל את עצמו, או לכל הפחות שהדבר מסופק ולכן אסור להרוג את אבנר. אך אבישי פסק ליואב שאבנר ידע היכן תפגע החנית, ומבחינת יואב פסק של אבישי נחשב עבורו כמו פסק של רובה של סנהדרין. ואמנם, אבישי לא רשאי היה לפסוק בענין זה, משום שהוא שנא את אבנר על שהרג את אחיו עשהאל והיה נוגע בדבר. ולכן קילל דויד הן את יואב והן את אבישי ואמר: "וְהָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּנֵי צְרוּיָה קָשִׁים מִמֶּנִּי יְשַׁלֵּם ה' לְעֹשֵׂה הָרָעָה כְּרָעָתוֹ".
גדולי ישראל מוסרים עצמם עבור העם
בספר דברי הימים (א כא, טז-יז) מסופר:
"וַיִּשָּׂא דָוִיד אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת מַלְאַךְ ה' עֹמֵד בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמַיִם וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ נְטוּיָה עַל יְרוּשָׁלִָם וַיִּפֹּל דָּוִיד וְהַזְּקֵנִים מְכֻסִּים בַּשַּׂקִּים עַל פְּנֵיהֶם: וַיֹּאמֶר דָּוִיד אֶל הָאֱלֹהִים הֲלֹא אֲנִי אָמַרְתִּי לִמְנוֹת בָּעָם וַאֲנִי הוּא אֲשֶׁר חָטָאתִי וְהָרֵעַ הֲרֵעוֹתִי וְאֵלֶּה הַצֹּאן מֶה עָשׂוּ ה' אֱלֹהַי תְּהִי נָא יָדְךָ בִּי וּבְבֵית אָבִי וּבְעַמְּךָ לֹא לְמַגֵּפָה:"
דויד רואה את עצמו כאשם במגיפה, ולכן הוא מוסר את עצמו עבור העם. ובמכילתא דרבי ישמעאל אמרו שמידה טובה זו היא אופיינית לגדולי ישראל ואמרו: "האבות והנביאים היו נותנים עצמם על ישראל". מסתבר שהזקנים שנפלו על פניהם יחד עם דויד, קיבלו על עצמם גם הם חלק באשמת המפקד, משום שהם היו חברי הסנהדרין ויכולים היו למחות בדויד שלא ימנה את העם, אלא שהתרשלו ונמנעו מלמחות בו. בין הזקנים היה גם אבישי שהיה שקול כרובה של הסנהדרין. ומן הסתם אבישי הרהר אז בשאלה, מדוע באים עליו כעת ייסורי נפש של חרטה על כך שלא מנע מדויד לחטוא במניית ישראל. והבין אז אבישי שייסורי נפש אלו באו עליו משום שבעבר התיר לאחיו יואב להרוג את אבנר שבא לחברון. הוא היה צריך להבין כבר אז שהוא שונא של אבנר ואסור היה לו לפסוק בשאלה האם אבנר נחשב לרוצח שיש להורגו כדי לגאול את דם עשהאל. והוא הבין כעת שהמגפה באה על הצבור משום שהצבור תמך בהם ומנע מדויד למצות עימם את הדין על הריגת אבנר. והוא ביקש מה' שמידת הדין תפגע בו ולא בעם. ואת בקשתו של אבישי קיבל ה' ואמר למלאך המשחית "טול לי רב שבהם, שיש בו ליפרע מהם כמה חובות".
פתרון היעלמות אבישי
דברי רבי אליעזר שאבישי בן צרויה מת ככפרה על ישראל פותרים בעיה נוספת. דויד קילל הן את יואב והן את אבישי.ומצאנו שבסוף ימיו ביקש דויד משלמה שימצא דרך להרוג את יואב, וכאשר שלמה הרג את יואב הוא אמר שבמיצוי הדין עם יואב הוא מנקה את עוון שפיכות הדמים מלחול על שלמה ובית אביו. והרי אבישי היה שותף להריגת אבנר ודויד קילל גם את אבישי, ומדוע לא מצאנו שדויד פקד כך גם ביחס לאבישי. מתבקש אפוא שאבישי מת עוד לפני מות דויד. ובא רבי אליעזר ומגלה שפרשיית המפקד מרמזת שאבישי מת אז ככפרה על העם.
הצוואה של חללי צה''ל לעם ישראל
כשהתמיד בוטל - החומות קרסו
מי יושב במקום שלי?
הקדוש ברוך הוא חפץ לגואלנו
החשיבות של לימוד אמונה
למה כולם נלחמים על ירושלים
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
כל ההתחלות קשות
מה יש לנו ללמוד משנתיים של מלחמה?
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מאמר שלישי החסיד והמצוות בספר הכוזרי
מאמר שלישי המשך סיכום פסקאה י"א
השיעור עוסק בדמותו של החסיד על פי ספר הכוזרי, המנהל את חייו מתוך מודעות מתמדת לכך שהבורא רואה ובוחן כל מחשבה, דיבור ומעשה שלו. בנוסף, השיעור מסביר כיצד החסיד מושל בכל איבריו וכוחותיו, ומכוון אותם לשמש ככלים ייעודיים לעבודת השם ולחיבור אמיתי אל השכינה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן זדונות נהפכות לזכויות
אורות התשובה פרק ו פסקה ה' - ו'
הרצון והמעשים קשורים אחד בשני, לכן כאשר האדם משנה את רצונו לטובה הוא נותן משמעות אחרת למעשה.
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א לגלות את אלוקים כאבא אוהב
אורות התחיה -פסקה א'
השיעור מעמיק בפער שבין תפיסת אלוקים כשליט חיצוני הזר לנפש, לבין ההכרה האמיתית בו כנשמת העולם וכאבא אוהב המהווה את מקור החיים. מתוך עיון ב"אורות התחיה", נלמד כיצד התפתחות המידות הטובות והחיבור האורגני לכלל האומה מאפשרים לנו להתעלות מעבודת השם שמבוססת על פחד אל חיבור פנימי ועמוק של אהבה ויראת הרוממות.
תשעה באב איך לחיות את החיסרון?
מבט על תשעה באב
אופני התבוננות שונים על צום תשעה באב - בבחינת אבלות ובבחינת תשובה
הלכות שלושת השבועות הלכות תשעה באב: מערב הצום ועד מוצאי התענית
הלכה למעשה
בשיעור זה נעבור בצורה מסודרת על פני כל סדר הזמנים – החל מדיני ערב תשעה באב ומחצות היום של יום רביעי, דרך גדרי שני תבשילים בסעודה מפסקת, ועד לחמשת העינויים, הפטורים לצום (חולים, מעוברות ומניקות) ומנהגי האבלות בתפילה ובבית. דגש מיוחד בשיעור זה ניתן להלכות מוצאי תשעה באב שחל בשנה זו ביום שישי (ערב שבת) – כיצד מאזנים בין מנהגי עשירי באב לבין כבוד שבת? מתי מותר להסתפר, להתרחץ, ולכבס לבני אשכנז ולבני ספרד?
מידות הראי"ה חיבור השכל והרגש באמונה
אמונה י"ח - כ'
השיעור עוסק בחשיבות השילוב ההכרחי בין בירור שכלי לרגש פנימי חי בבניית קשר אותנטי לבורא, תוך אזהרה מפני תפיסות אמונה שטחיות או ילדותיות. כמו כן, מודגש ההכרח המעשי להתאים את ההדרכה הרוחנית ואת רמת הלימוד במדויק לכלים, למידה ולמדרגה האישית של כל לומד.
לקראת הנישואין הדרכה לשידוכים ובניית בית תורה
הרב נותן הדרכה מעשית ותורנית לבחורי ישיבה לקראת תקופת השידוכים, תוך שימת דגש על שמירה על צניעות ופנימיות הקשר, הימנעות מהשפעות תרבותיות זרות, ופרופורציות נכונות סביב אירוע החתונה ולימוד התורה. בנוסף, הרב מציג מודל מובנה בן שלושה שלבים לקבלת החלטות בבחירת בת זוג – בירור חזון הבית, בחינת תכונות אופי וכישורים, ומציאת חן – מתוך מטרה עליונה להקים יחד בית של תורה, קדושה והערכה הדדית.
דברים סוד האחדות והשראת השכינה
שיחת מוצ"ש פרשת דברים
הרב מסביר כיצד השכינה ממשיכה לשרות בעם ישראל גם לאחר חורבן בית המקדש, במיוחד כאשר העם מאוחד סביב ההלכה, בבתי הכנסת ובבתי המדרש. כמו כן, מודגש כי אימוץ "עין טובה" וחיפוש נקודות הזכות בכל אדם הם המפתח לתיקון עוון שנאת חינם ולקירוב הגאולה השלמה.
דברים חומש דברים והכמיהה לבניין המקדש
השיעור עוסק בקשר שבין פרשיות "בין המצרים" וספר דברים, לבין תהליך הכניסה לארץ ישראל והצורך בהקמת חברה ומערכת משפט מתוקנות. מתוך הלימוד על חורבן הבית, מודגשת החובה להעמיק את הכמיהה הפנימית למשכן השכינה, לפעול לתיקון רוחני ומעשי, ולצפות באופן פעיל לגאולה השלמה.
לנתיבות ישראל קץ המגולה ונצחיות הכותל המערבי
לנתיבות ישראל א' , מאמר מ"א
הרב מסביר את המושג "הקץ המגולה", המהווה תוכנית אלוקית וסימן מובהק לגאולה שאינו תלוי בתשובה, ומתבטא בפריחתה ומתן פירותיה של ארץ ישראל. בנוסף, הרב מסביר כי הכותל המערבי מסמל את לב האומה ומקום משכנה הנצחי של השכינה שלא זזה ממנו, והוא עומד איתן כעדות חיה לברית ולתקומת ישראל.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א השאיפה לגדלות
דרך הקודש טז - יז
לבעלי נשמות גדולות אין מרגוע עד שהם יממשו את מדרגתם. ואסור להם לחשוש לגאווה, אדרבה, הם צריכים להזהר הרבה יותר מענווה פסולה. אמנם מיצנו שנאמר על הראשונים שהם כמלאכים, אבל אל לנו להבהל אם נמצא דבר שאנו מגיעים בו למדרגה פנימית יותר מהם. כמו שמצינו שיש יתרונות לבני אדם על מלאכים
מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק לאור דמותם ותפקידם של הראי"ה והרצי"ה קוק זצ"ל
שיעור מיוחד לרגל סיום ספר אורות במסגרת התוכנית הישיבתית - סקירה על תפקידם הגדול של הראי"ה קוק ובנו הן ברובד המעשי והן ברובד השמיימי.
