בית המדרש

  • מדורים
  • רביבים
לחץ להקדשת שיעור זה

פרו ורבו וירושת הארץ

מצוות יישוב הארץ צריכה להתקיים בהדרגה, על פי גודלו ויכולתו של עם ישראל , ההתרשלות של ישראל בקיום מצוות פרו ורבו גרמה לכך שגבולות הארץ נותרו מצומצמים, ובתוכם נשארו מובלעות כנעניות , בדורנו, שבו למצוות פרו ורבו יש חשיבות לאומית מיוחדת, המשפחות המקיימות אותה בהידור זוכות לברכה מיוחדת.

undefined

הרב אליעזר מלמד

אב תשפ"א
5 דק' קריאה
גבולות ארץ ישראל הם מנהר מצרים ועד נהר פרת (בראשית ט, יח). ועל כך נצטווינו: "ארץ הכנעני והלבנון עד הנהר הגדול נהר פרת... בואו ורשו את הארץ אשר נשבע ה' לאבותיכם לאברהם ליצחק וליעקב לתת להם ולזרעם אחריהם" (דברים א, ז-ח). אולם בפרשת מסעי למדנו גבולות מצומצמים שאינם כוללים אפילו את עבר הירדן המזרחי.
וזאת משום שמצוות יישוב הארץ צריכה להתקיים בהדרגה לפי יכולתו של עם ישראל. ומכיוון שעם ישראל לא היה מספיק גדול ורב לקראת הכניסה לארץ, ולא היה ביכולתו למלא את כל מרחבי ארץ ישראל כולה, המצווה הייתה לכבוש תחילה את עבר הירדן המערבי כפי הגבולות שבפרשת מסעי, שהם השטחים המקודשים יותר שבארץ. ורק לאחר שיישבו את כל השטחים שבידם כראוי יתרחבו בהדרגה לעבר הירדן המזרחי ולכל שטחי ארץ ישראל (רמב"ן במדבר כא, כא). וכן ביאר המלבי"ם, שאמרה התורה בפרשה זו כמה פעמים "לכם", עד שסיימה "זאת תהיה לכם הארץ - לרמוז שהוא רק לפי שעה, כי יתרחב הגבול בכל פעם כמו שהיה בימי דוד ושלמה ובימי הורדוס שאז התפשט מלכותם עד נהר פרת, וכל שכן לעתיד לבוא".
לכן מתחילה לא התכוון משה רבנו לכבוש את ארץ סיחון ועוג, ורק לאחר שסיחון ועוג לא נענו להצעת השלום של ישראל ויצאו נגדם למלחמה כבש עם ישראל את ארצם. ואחר שבני שבט ראובן וגד ביקשו להתנחל בעבר הירדן המזרחי נענה משה רבנו לבקשתם, ובתנאי שאף הם ישתתפו בכיבוש החלק המקודש יותר שנמצא בעבר הירדן המערבי.
אומנם גם את החלק המערבי לא יישבו כראוי, ובמיוחד בגבול צפון.
גבול צפון
חמש שיטות ישנן לגבי הנקודה המערבית בגבול צפון של ארץ ישראל, הנושקת לים התיכון. א) לתרגום יונתן ותרגום ירושלמי, ברכס ההרים הנקרא טוורוס אומנוס, שהם הרי אמנוס בדרום טורקיה, צפונה מקו רוחב 36. ב) ל'כפתור ופרח', בהר הנקרא אקרא - הר קל, בגבול שבין טורקיה לסוריה, בקו רוחב 36. ג) לרמב"ם, בקו רוחב 35, בהר הסמוך לעיר בַּניַאס. ד) לר"ש סירילאו ו'תבואות הארץ', בהר הנמצא מעט דרום מטריפולי, שנקרא כיום הר בתרון. ה) ל'אדמת קודש', סמוך לביירות ממזרחה, בהר הנקרא כיום חמנה (פניני הלכה העם והארץ ג, טו).
כפי הנראה, הדעה הראשונה והשנייה עוסקות בגבול הארץ כולה, שכן מהמקומות שציינו ניתן למתוח קו גבול טבעי עד נהר פרת, ומסתבר שגבולות הארץ הם גבולות טבעיים. הדעה הרביעית והחמישית, עוסקות בגבול פרשת מסעי שאותו נצטוו עולי מצרים לכבוש ולחלק לשבטים.
ונראה יותר כדעה החמישית. שכן בפועל עד קרוב לביירות הגיעה קצה גבול התנחלות ישראל. וכן למדנו שהמצווה לקבוע ערי מקלט במרחקים שווים ביניהן, ובין הצפונית שבהן לגבול הארץ (מכות ט, ב). ומכיוון שעיר המקלט הצפונית שבגליל היא קדש (כ־25 קילומטרים מצפון לכנרת), ממילא גבול הארץ צריך להיות סמוך לאזור ביירות.
גבול צפון בפועל
אומנם גם אם נקבל את השיטה החמישית או הרביעית לעניין גבול פרשת מסעי, עדיין קשה. מפני שהנחלה הצפונית שייכת לשבט אשר, והיאך ייתכן שנתנו לו נחלה כה גדולה? שהרי אפילו לשיטה החמישית, יוצא שנתנו לו שטח גדול יותר משאר השבטים, שכן הוא כלל את רוב הגליל וקרוב למחצית הרי הלבנון עד ביירות, שטח גדול מאוד ופורה. על אחת כמה וכמה שקשה על הדעה הרביעית, שכוללת את כל הרי הלבנון עד טריפולי.
ואפשר לבאר שמתחילה היו כל שנים עשר השבטים אמורים לנחול בעבר הירדן המערבי עד לבוא חמת, וכפי שהמרגלים תרו עד לבוא חמת (במדבר יג, כא). וגם אחרי שראובן, גד וחצי המנשה נחלו בעבר הירדן המזרחי, עדיין נותר הגבול הצפוני של הארץ בהר ההר ולבוא חמת כגבול שאליו צריכים לשאוף. אומנם חלוקת הארץ לשבטים בימי יהושע בן נון הייתה רק עד צידון, שעד אליה נמשכה נחלת שבט אשר. ומה שצפון לנחלת אשר עד לבוא חמת, וכן הרי הלבנון שממזרח לצידון, נועדו לכל מי שיחסר לו מקום, וכשם שבאו בני דן ללשם שסמוכה לקריית שמונה (ראו פניני הלכה העם והארץ ג, 14).
התרשלות בפרו ורבו
מכיוון שמספרם של ישראל לא הספיק ליישב את הארץ כולה, ובני ראובן וגד וחצי המשנה התנחלו בעבר הירדן המזרחי, אף את הצד המערבי של הירדן לא זכינו ליישב כראוי, ומובלעות רבות נשארו בידי הכנענים, וכמעט כל השטח הצפוני שבהרי הלבנון נותר בידי הכנענים. בסופו של דבר בגלל הגויים שנשארו בארץ נחרב בית המקדש וגלינו מארצנו. ונתקיים בנו מה שנאמר: "ואם לא תורישו את יושבי הארץ מפניכם, והיה אשר תותירו מהם לשׂיכים בעיניכם ולצנינים בצידיכם וצררו אתכם על הארץ אשר אתם יושבים בה. והיה כאשר דמיתי לעשות להם אעשה לכם" (במדבר לג, נה).
חשוב לדייק, עיקר אי הצלחתנו ליישב את הארץ כולה אינה מפני שלא לחמנו כראוי בגויים, אלא מפני שהתרשלנו במצוות 'פרו ורבו', ולא היו מספיק אנשים ליישב את הארץ. שנאמר: "מעט מעט אגרשנו מפניך עד אשר תפרה ונחלת את הארץ" (שמות כג, ל).
חטא המרגלים הכפול
נמצא שבעומק חטא המרגלים היה טמון חטא נוסף, התרשלות במצוות פרו ורבו. במשך מאתיים ועשר שנים שהיו במצרים - התרבו משבעים נפש לשישים ריבוא גברים יוצאי צבא. ואילו במשך כל אותם ארבעים שנה במדבר, שבהם היינו צריכים לגדול פי שניים ושלושה, לא גדלנו כלל.
שתי מצוות אלו: ישוב הארץ ופרו ורבו - תלויות זו בזו. ברכת הארץ והמשפחה אחת היא. וכפי שנאמר לאברהם אבינו: "כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם. ושמתי את זרעך כעפר הארץ אשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ גם זרעך יימנה" (בראשית יג, טו-טז, וכן שם יז, ו-ח). וכן נאמר ליצחק אבינו: "והרביתי את זרעך ככוכבי השמיים ונתתי לזרעך את כל הארצות האל והתברכו בזרעך כל גויי הארץ" (בראשית כו, ד). וכן נאמר ליעקב אבינו: "הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך. והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך" (בראשית כח, יג-יד).
חטא המרגלים של דורנו
לפני כמאה ועשרים שנה, כחמישים שנה אחרי תחילת פעילותם הציונית של הרב אלקלעי והרב קלישר, בעת הקמת התנועה הציונית, מנה העם היהודי כאחד עשר מיליון. הערבים שהתגוררו בכל סביבות גבולות ארץ ישראל התנ"כיים, כולל לבנון, סוריה וכל עיראק, מנו מעט יותר מחמישה מיליון, כאשר בשני עברי הירדן גרו מעט יותר מחצי מיליון ערבים. הייתה אז הזדמנות לעם היהודי לחזור לארץ, לפרות ולרבות בה. אולם רוב עמנו פחד לעקור עצמו מהגולה ולעלות לארץ וליטול את גורלו בידיו כמצוות התורה. אומנם הניסיון היה עצום, העלייה לארץ באותם הימים הייתה כרוכה בקשיים רבים, אולם הסירוב לקיים את המצווה לעלות לארץ כאשר היה ניתן היה בבחינת חטא המרגלים של ימינו, וכפי שלמדנו בתורה, המחיר על כך נורא. עברנו את השואה, את שלטון הדיכוי הקומוניסטי ואת ההתבוללות. וכך כיום, בכל העולם ישנם כחמישה עשר מיליון יהודים מוצהרים, ובארץ כשבעה מיליון יהודים. לעומת זאת, הערבים שבסביבות ארץ ישראל זכו ליהנות מפירות המהפכה התעשייתית, הרחבת ייצור המזון ושיפור הרפואה, והם מונים יותר מ־80 מיליון.
מספרים אלו מלמדים אותנו את מלוא משמעותו החמורה של חטא המרגלים - חטא הפחד לעלות לארץ, לכבוש אותה וליישבה, שהוא הגורם הראשון לחורבן הבית, שעליו אנחנו מתאבלים בתשעה באב.
בימי קדם, בעקבות חטא המרגלים, כל דור יוצאי מצרים נותר למות במדבר. בעת החדשה המוני העם היהודי שנותרו בגולה נרצחו, דוכאו והתבוללו.
אשרי היהודים שבחרו לעלות לארץ ישראל וליישבה. בזכותם העם היהודי חוזר להשתקם אחרי האסונות שפקדו אותו בעת החדשה. רק נדמיין לעצמנו איך היה מצבנו אילו מיליוני יהודים היו עולים לארץ לפני השואה וכיום היינו מונים חמישים מיליון, וחכמי התורה והמדע היו תורמים מכישרונם לתיקון עולם במלכות שדי. עדיין לא מאוחר, עוד אפשר לתקן, הן ביישוב הארץ והן בהידור במצוות פרו ורבו.
הברכה שבמצווה
לכל זמן יש אופי מיוחד משלו. כשם שיש זמן שמי שמשקיע בקרקע מרוויח, ויש זמן שהשקעה בטכנולוגיה משתלמת. כך יש דורות שמי שמשקיע במצוות פרו ורבו זוכה לברכה מיוחדת. כך למשל היה בארצות הברית, במשך שמונים וחמש שנה, מהכרזת העצמאות (1776) ועד מלחמת האזרחים (1861), האוכלוסייה גדלה ביותר מפי עשרה, מכשלושה מיליון לכשלושים ואחד מיליון, והכול כמעט בזכות ילודה והרחבת ההתיישבות. אז נבנתה החברה שקלטה את גלי ההגירה האדירים שהגיעו אחר כך והייתה תשתית למעצמה החשובה בעולם.
כך ויותר, בדורות אלו שדברי הנביאים מתחילים להתגשם, והארץ נותנת את יבולה, ובני ישראל צריכים להתרבות כדי לנחול את הארץ ולגלות את ברכתה לכל העולם, מי שזוכים להקים משפחה גדולה, באהבה ובשמחה, ולהעניק לילדיהם חינוך של תורה עם דרך ארץ, זוכים לברכה רבה במיוחד.

מתוך העיתון בשבע
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il