בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • קרח
לחץ להקדשת שיעור זה

מחלוקת למען השלום

undefined

הרב אליעזר מלמד

סיוון התשס"ו
6 דק' קריאה
אלה שיראת השמיים שלהם מבולבלת או מזויפת, מנצלים את איסור המחלוקת כדי להחניף לרשעים בעלי עמדה, כאישי שלטון, בכירי הצבא או עשירים. ולעומת זאת, מוצאים הם כל מיני צידוקים כדי לעשות מחלוקת "לשם שמיים" כנגד אנשים טובים וישרים, שהצד המשותף אצלם שאין להם כוח, כמו למשל נערי עמונה, או המגורשים שמבקרים בחריפות את מגרשיהם איסור מחלוקת. ההיסטוריה היהודית רצופה בדוגמאות של הפרת האחדות למען האמונה והנאמנות לדבר ה'. ערך האחדות צריך להישקל מול ערכים אחרים ולפי המצבים המשתנים. אמרו חכמים (סנהדרין קי, א): כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו, שנאמר (במדבר יז, ה) "ולא יהיה כקורח וכעדתו". כל שנאה בין יהודים אסורה, שנאמר (ויקרא יט, יז): "לא תשנא את אחיך בלבבך", אבל כאשר מדובר במחלוקת הרי שהאיסור חמור יותר, מפני שלא מדובר בריב רגיל שבין אנשים שנמשך זמן קצר, אלא בהתמסרות קבועה של אנשים לשנוא ולהתקוטט. כשריב מסוים הופך למחלוקת, הוא מתחיל לשאוב את בעלי המחלוקת ומקורביהם למערבולת בלתי נשלטת של שנאה ומעשים רעים.

מחלוקת חיובית
אמנם יש גם מחלוקת חיובית, מחלוקת עניינית ללא שנאה אישית, כמו מחלוקתם של שמאי והלל. כיוון שהמציאות מורכבת מצדדים רבים, ואין בידינו יכולת לכלול את כולם כאחד, על כן ישנם חכמים שונים, שכל אחד מבטא את הצד המתאים לו יותר, והם מתווכחים ביניהם ותוך כך הדברים מתלבנים כראוי. למחלוקת כזו, כשהיא נעשית לשם שמיים, כדי לברר את האמת, ומתוך כבוד לדעה השנייה - יש ערך רב, ועליה אמרו חכמים (אבות ה, יז), שסופה להתקיים, היינו שכל דעה לבסוף תקבל את מקומה הראוי. וכך באר מרן הרב קוק זצ"ל את עומק דבריהם של חכמים "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם" (עולת ראיה ח"א ע' של), שעל ידי שהם מבררים את הדעות השונות, ומוצאים בסופו של דבר את המכנה המשותף, נעשה שלום אמיתי בעולם. לעומת זאת, כאשר מנסים להתעלם מהגוונים השונים ומנסים לכנס את כולם תחת גוון אחד בלבד, נעשים הגוונים שלא באו לידי ביטוי מתוסכלים וממורמרים, ולבסוף יוצאת מזה מחלוקת ופירוד. וככל שיחשבו שצריכים כולם להיות בדעה אחידה, כך יכעסו יותר על כל התגוונות והתפצלות, ויתרבו המחלוקות, ויתמעטו בירורי האמת. אבל תלמידי חכמים שמביעים את עמדותיהם השונות בלימוד התורה, הם מרבים שלום, שעל ידי כך באים לידי ביטוי כל הגוונים. וגם אם בתחילה הוויכוח מלווה במתח רב, לבסוף נעשים אוהבים (קידושין ל, ב), והכול רואים איך הדעות השונות בתורה משלימות זו את זו.

מחלוקת נגד רשעים
אבל כאשר מדובר ברשעים, שהפרידו את עצמם מה' ומעמו, ומהמידות הטובות שהן הביטוי לדבקות בה', אין המחלוקת נגדם יוצרת פירוד. שכן הם עצמם החליטו להיפרד מהאחדות העולמית, ולכן צריך לחלוק עליהם. ואדרבה, על ידי המחלוקת נגדם, מפרידים את היסוד המפורר, ומונעים ממנו להמשיך לקלקל. וכמו שבאר ב'שערי-תשובה' (ג, נט) שאילו היו בני בנימין יוצאים כנגד בני הגבעה שהתעללו בפילגש, לא היו נופלים אח"כ במלחמה נגד שאר שבטי ישראל. והנמנע מלמחות ולעמוד כנגד רשעים בתואנה כי אינו מעוניין לעשות מחלוקת, הרי הוא נענש בפשעיהם. שכל שאינו מוחה ומתבדל ממעשי רשע ועוול, נעשה שותף להם. וכמו שאמרו חכמים (שבת נד, ב): "כל שאפשר לו למחות באנשי ביתו ולא מחה - נתפס על אנשי ביתו. באנשי עירו - נתפש על אנשי עירו, בכל העולם - נתפס על כל העולם". ולעיתים, לצורך הרבים, אף דרושה לכך מסירות נפש, כפי שהיה אחר חטא העגל, שבני לוי נאספו אל משה והרגו על פי דבר ה' את החוטאים, גם אם היו קרובי משפחותיהם, וכמו שעשה פנחס בן אלעזר הכהן כנגד נשיא שבט שמעון (שערי תשובה ג, נט).

אנשי האמת הם אלו שעומדים בגבורה כנגד הרשעה, ונזהרים שלא לחלוק על אנשים טובים. ואלה שיראת השמיים שלהם מבולבלת או מזויפת, מנצלים את איסור המחלוקת כדי להחניף לרשעים בעלי עמדה, כאישי שלטון, בכירי הצבא או עשירים. ולעומת זאת, מוצאים כל מיני צידוקים כדי לעשות מחלוקת "לשם שמיים" כנגד אנשים טובים וישרים, שהצד המשותף אצלם שאין להם כוח, כמו למשל נערי עמונה, או המגורשים שמבקרים (משום מה) בחריפות את מגרשיהם.

הנגף פרץ על שלא מיחו
וזה הטעם לנגף שפרץ בישראל אחר מחלוקת קורח ועדתו, נגף שבו מתו ארבעה עשר אלף ושבע מאות נפש, ואילולי משה ואהרן שבמסירות נפש עצרו את המגפה על ידי הקטורת, מי יודע כמה היו מתים. קורח ועדתו היו מיעוט מבוטל, רק כמה מאות מישראל השתתפו במחלוקת, אבל שאר העם עמדו מנגד ולא מחו. מן הדין היה שאחר כל הטובה שבאה לישראל על ידי משה, יקומו כולם כאיש אחד כנגד קורח ועדתו. אבל הם ראו כיצד קורת ועדתו מביישים את משה, ועמדו מנגד ושתקו. ולא זו בלבד, אלא לאחר שכל בני עדת קורח נענשו במופת גלוי, עוד העזו להתלונן שכביכול תקיפותו של משה גרמה לקב"ה להעניש אותם בחומרה יתרה, ואילו היה משה פונה אליהם בדרכי נועם היו קורח ועדתו משתכנעים ולא היה צריך לסיים את המחלוקת במיתתם הטרגית. וכיוון שבמקום למחות בקורח ועדתו העזו פנים כנגד משה, נפרע מהם ה' יתברך על שמתחילה לא מיחו, שכן הם האשמים האמיתיים, שאילו היו מוחים בקורח ועדתו, לא היו הללו מעיזים פנים במשה, ולא היו נאבדים.

ביקורת על חוברת "דרכנו לעת הזאת"
ומכאן לביקורת על החוברת - "דרכנו לעת הזאת", שעניינה "מסמך עקרונות של רבנים בציונות הדתית". בחוברת זו ערך האחדות הועמד כיסוד הראשון, והיחיד כמעט, שעליו הכול מושתת. וכך נכתב שם בסעיף הראשון: "ויחן שם ישראל נגד ההר - כאיש אחד ובלב אחד, ודווקא מתוך כך זכינו לקבל תורה. וכך היה בכל הדורות - כל המעלות שהשגנו, הושגו מכוח האחדות, וכל הצרות שבאו עלינו - באו מתוך פירוד. שלימות התורה, כמו גם שלימות הארץ, יושגו דווקא מתוך שלימות העם. ועל כן חובתנו הראשונה היא להרבות בתוך עמנו אהבה, אחווה, שלום ורעות. ומים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה". ערך האחדות אינו מתקיים בלא ערכים אחרים ואף כי רבנים נכבדים חתומים על חוברת זו, דרישת האמת מחייבת לבקר את ההפרזה שבהעלאת ערך האחדות על כל שאר הערכים. שתי בעיות יש כאן: האחת, שאין קיום לאחדות בלא שתהיה מבוססת על ערכים אמיתיים; והשנייה, שאם כבר צריך לדרג את הערכים, אזי ערך האמונה וגילויה בארץ ישראל עומד מעל לערך האחדות.

אילו ערך האחדות היה מעל לכל, כאשר ירד משה מן ההר וראה את העם רוקד לפני העגל, היה ראוי לו להצטרף לריקודים ולמחולות, ולנסות לתקן אותם מבפנים על ידי ריבוי אהבה. ומדוע ביקש מבני שבט לוי לשלוף את חרבותיהם ולהרוג את אחיהם החוטאים? ואחר שראו יהושע וכלב שהעם נוהה אחר עצת המרגלים ומואס בארץ חמדה, היו צריכים להצטרף אל הרוב. אבל הם עמדו כנגדם, והקב"ה הצדיקם. וכך היה בימי החנוכה: החשמונאים לא ניסו לתקן את היהודים הרשעים שהתייוונו, אלא אחר שהרשיעו כל כך, לחמו בהם בחרבות, טיהרו את המקדש והעמידו את היסוד לבתי המדרש של תורה שבעל פה. ולימים, כאשר חכמי ישראל זיהו בכת הקראות את הסכנה הנוראה לאמונת ישראל, למרות שהיה מדובר בכעשרים אחוז מבני הקהילות, הכריעו להרחיקם באופן מוחלט מכלל ישראל. הרי שיש ערכים שקודמים לאחדות, או במילים אחרות, לא תיתכן אחדות בלא שתתבסס על ערכי אמת.

לרוב המעלות הגענו בלא אחדות
וכיצד אפשר לומר - "כל המעלות שהשגנו הושגו מכוח האחדות, וכל הצרות שבאו עלינו - באו מתוך פירוד". הלא ההיסטוריה כולה מוכיחה כי כל התקדמות אנושית נעשתה על ידי מהפכה או לפחות מאבק חריף. כך בעולם כולו וכך בעם ישראל. אברהם אבינו, אף שהיה אוהב אדם מאין כמותו, נקרא העברי, כי עמד נגד כל העולם. "כל העולם מעבר אחד והוא מעבר אחד" (ברא"ר מא). ובני ישראל יצאו ממצרים חמושים, ואמרו חכמים (מכילתא בא יב), שהמית הקב"ה את הרשעים במכת חושך וכך יצאו חמישית מתוך הכלל. כשעלו ישראל מבבל, לא המתינו זרובבל ועזרא לכולם, אלא עלו עם המקצת שהסכימו לעלות, ובזכות המעטים בנו את בית המקדש השני. אילו היו ממתינים לכולם, עד היום היינו נשארים בבבל. גם העלייה לארץ בעת החדשה היתה תוך וויכוחים פנימיים מרובים, ובסופו של דבר רק מיעוט קטן עלה ובנה את הארץ. וכי האצ"ל והלח"י לא פעלו מתוך מחלוקת קשה עם העמדה השלטת?! ובזכותם גורש השלטון הזר והוקמה המדינה.


האחדות יחד עם עוד ערכים היא תנאי לשלימות
נכון שאי אפשר להגיע לשלימות בלי אחדות ישראל, ולכן גם התורה ניתנה מתוך אחדות. אבל כשם שאי אפשר להגיע לשלימות בלי אחדות גם אי אפשר להגיע לשלימות בלא אמונה, או תורה, או דרישת צדק, או נאמנות לארץ ישראל. הרי ברור שאם ישראל היו עומדים באחדות מול הר סיני אבל לא מוכנים לומר "נעשה ונשמע" - לא היינו זוכים לקבל את התורה. ערך האחדות משולב בשאר הערכים. כמובן שהאחדות היא ערך עצום, אלא שצריך לשלבו בתוך מכלול הערכים. בכל הסוגיות המרכזיות בחיינו יש התנגשות בין ערכים, והתורה מלמדת אותנו כיצד לבחור ולשלב בין הערכים לפי השעה ולפי המקום, פעם האמת מחייבת להעדיף ערך אחד ופעם את השני, תוך חתירה מתמדת לגילוי השלם של כל הערכים. בדרך כלל ההכרעה אינה חדה, אלא נותנת עדיפות לערך אחד ומנגד משאירה מקום גם לערך השני. כאשר מעמידים את ערך האחדות מעל לכל שאר הערכים, יוצרים עיוות, וממילא עלולים להגיע למסקנות מוטעות. עוד יש מספר נקודות בחוברת שראויות לדיון רציני, ועל כך אולי בפעמים הבאות.


את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il