ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- מדורים
- לב המועדים
"ויהי בשנת התשיעית [למלכות צדקיהו] בחודש העשירי בעשור לחודש בא נבוכדנצר.. וכל חילו על ירושלים ויבן עליה ויבנו דיק [מגדל הנבנה מול עיר ללוכדה] סביב, ותבוא העיר במצור... ויחזק הרעב בעיר ולא היה לחם ותיבקע העיר" (מלכים ב כה א-ז).
עשרה בטבת הוא יום תענית ציבור (זכריה ח, יט).
הטעם: בי' בטבת, שנת ג' אלפים של"ז, החל נבוכדנצר מלך בבל במצור על ירושלים. מצור זה היה תחילתה של הפורענות שבסופה היו חורבן בית המקדש הראשון וגלות בבל (מלכים ב, פרק כה, פסוקים א ד, תוספתא מסכת סוטה פרק ו הלכה י, משנ"ב תקמט ס"ק ב).
מהות הצום
כדי לעורר הלבבות שנשוב ממעשינו הרעים והצום הוא הכנה לתשובה והתשובה היא העיקר (רמב"ם הלכות תענית פ' ה הלכה א).
לב המועדים (56)
הרב יהודה לב
21 - ירידת גשמים
22 - הלכות והליכות בענין "תענית עשרה בטבת"
23 - הלכות והליכות "כיבוד אביו ואמו אחר מותם"
טען עוד
הכרזה
בני ספרד נהגו שבשבת שלפני צום עשרה בטבת [וצום י"ז בתמוז], אחרי קריאת ההפטרה, שליח הציבור מכריז ומודיע לציבור המתפללים באיזה יום יחול הצום (אבודרהם עמוד רנד שו"ע תקנ ד).
הטעם: לפי שבזמן חז"ל תעניות אלו לא היו קבועות, אלא תלויות ברצון הציבור כדאמרינן (ר"ה יח, ב), רצו מתענים לכן נהגו להכריז עליהם, כדי להודיע שאכן רוצים הם להתענות.
טעם בני אשכנז שאין מכריזים דקיי"ל דעכשיו אינו תלוי ברצון דכבר קבלנו עלינו התעניתים לכן כתב הרמ"א דמנהג האשכנזים שלא להכריז דעכשיו אינו תלוי ברצון (ביאור הגר"א או"ח סימן תקנ, ערוה"ש שם).
דיני ליל הצום
תעניות אלו [מלבד תשעה באב ויו"כ] מתחילים מעמוד השחר ועד צאת הכוכבים (תקסד א). לכן בליל הצומות מותר לאכול ולשתות לפני שהצום מתחילה מעלות השחר (שו"ע תקנ ב).
אכילה קודם עלות השחר: ישן שינת קבע בליל התענית אסור לו לאכול אפילו קם לפני עלות השחר אא"כ התנה לפני השינה שיאכל לאחר שיקום (שו"ע תקסד א רמט ג).
שתיה קודם עלות השחר: יש אומרים שמותר אפילו לא התנה על כך, והטעם: דמסתמא דעתו של אדם לשתיה אחר השינה והוי כאילו התנה (רמ"א תקסד א).
ולכתחילה: ראוי להחמיר ולהתנות גם על שתיה כדעת המחבר (שו"ע תקסד ו, משנ"ב שם ו). ואם רגיל תמיד בשתיה בקומו אינו צריך להתנות (משנ"ב תקסד ס"ק ו).
שטיפת הפה
אין לשטוף את פיו במים בבוקר ובמקום צער מותר לעשות כן אך יזהר לכפוף ראשו ופיו כלפי מטה כדי שלא יכנסו מים לגרונו (משנ"ב תקסז ס"ק יא).
חומרות בעשרה בטבת
בעשרה בטבת אין נוהגים בחומרות כשל ת"ב, והטעם: לפי שבתחילה שרצו וקיבלו עליהם לצום לא קיבלו שיהיה כחומר של תשעה באב לפי שאין רוב הציבור יכול לעמוד בגזרה זו (מג"א תקנ ג משנ"ב שם ס"ק ב) חוץ מתשעה באב הואיל והוכפלו בו צרות החורבן ב' פעמים (לבוש תקנא ב).
להתרחץ
מותר לרחוץ את כל גופו בתענית (שו"ע תקנ ב) ומיהו נוהגים להחמיר שלא לרחוץ כל גופו במים חמים (שעה"צ שם ס"ק ח).
כשעשרה בטבת חל בערב שבת מותר לרחוץ אף בחמים לכבוד שבת (שעה"צ תקנ ס"ק ח, משנ"ב ס"ק ו).
בעל נפש: בעל נפש יחמיר בכולם [כת"ב] מלבש נעילת הסנדל שלא יחמיר משום חוכא ואיטלולא (משנ"ב תקנ ס"ק ו), ובשער הציון (שם ח) כתב בשם השל"ה דבעל נפש צריך להפסיק מבעוד יום, הטעם שבעל נפש יחמיר: משום שהטעם שהקהילו משום שאין הציבור יכול לעמוד בזה ולכן מי שיכול שיחמיר (מג"א).
נישואין בליל עשרה בטבת: יש אומרים שאין ראוי לעשות נשואים אור ליום התענית וה"ה שבע ברכות כדברי המשנ"ב (תקנ ו ושעה"צ שם ט) דבעל נפש יחמיר בכל העינויים מהלילה, ובשעת הדחק אפשר לעשות נישואים [מלבד ליל י"ז בתמוז]. (הגרשז"א הליכות שלמה דיני תעניות פרק שלושה עשרה א ד"ה שם א אורחות הלכה 1).
ויש אומרים: שאין צריך להימנע מלערוך נשואים [מלבד ליל י"ז בתמוז] ושרי לנגן בכלי זמר באופן הרגיל (הגריש"א בית חתנים פרק ו סי"א)
דחיית התעניות
צום נדחה: כשחל צום ביום השבת הוא נדחה עד לאחר השבת (שו"ע תקנ ג), והטעם: [דנדחה ולא מקדימים ליום חמישי] משום דאקדומי פורענותא לא מקדימינן (מגילה ה, א).
צום בערב שבת: רק צום עשרה בטבת יכול לחול בערב שבת וצמים בו ואינו נדחה (משנ"ב תקנ ס"ק י). מוציא ס"ת במנחה אך לא אומרים תחנונים ולא נפילת אפים מפני כבוד שבת (משנ"ב שם יא).
אם היה אפשר שיחול עשר בטבת בשבת היו מתענים אפילו בשבת (ב"י תקנ ד"ה והר"ד בשם אבודרהם סוף תפילת תענית), הטעם: לפי שכתוב בו "בעצם היום הזה" (יחזקאל כד ב) כמו ביו"כ (אבודרהם) אלא שאינו יכול לחול בשבת. ביאור הענין מ"ש מכל התעניות, כל התעניות מתענים מפני המאורעות שארעו ותלוי בחודש כדכתיב בקרא, א"כ יכולים להתענות גם למחר, ולכן כשחל בשבת נדחה למחר, אבל בעשרה בטבת דכתיב "בעצם היום הזה" (עי' ר"ה דף יח, ב), א"כ הוא דין דוקא באותו יום, וע"כ א"א לדחותו למחר, ושפיר היה אפשר להתענות אף בשבת (חידושי הגר"ח ראש השנה דף יח , ב).
נתינת צדקה ביום התענית
נוהגים לתת צדקה ביום התענית כדאיתא בגמרא (ברכות ו, ב) אגרא דתעניתא צדקתא, סכום הנתינה: יש נוהגים לשער כמה היו אוכלים ביום התענית וליתן לעניים בערב (של"ה תענית נר מצווה ד"ה אמרו הקדמונים משנ"ב תקסו ס"ק יב). הטעם: דאל"כ נראה כאילו התענה כדי לחסוך מעות האכילה (אלף המגן תקפא ס"ק ג).
להשלים מאה ברכות
בתענית שמתחילה מהיום כגון עשרה בטבת י"ז בתמוז צום גדליה.
לבני ספרד צריך להשלים חמש ברכות משום שביום רגיל יש מאה ואחד ברכות שהוא כולל ד' סעודות ובתענית שמתחילה מהיום חסרה סעודה אחת ונשאר להשלים חמש על נט"י המוציא וד' דברכת המזון. לבני אשכנז שמברכים ב' ברכות על תפילין צריך להשלים ד' ברכות.
צורת ההשלמה על ידי ברכת אשר יצר וכן אפשר על ידי שיכון לברכות של קריאת התורה והפטרה שקוראים בתענית (קשו"ע ו ז, שו"ע רפד ג כתב עצה זו לענין שבת ונראה דה"ה הכא, עיין מג"א סו).
קבלת צום: אין צריך לקבל על עצמו צום, והטעם: כיון שהוא תענית ציבור.
אמירת שליח ציבור עננו
בחזרת הש"ץ בתפילת שחרית ובמנחה אחר ברכת "ראה בענינו" מוסיף הש"ץ תפילת "עננו" וחותם "ברוך אתה ה' העונה בעת צרה" (שו"ע תקסו א).
הטעם שאומר זאת בברכה זו: לפי שכתוב בתהילים (יט טו) "ה' צורי וגאלי" וסמיך ליה (כ ב) "יענך ה'" (משנ"ב תקסו ס"ק א) וכיון שמזכירים "גואל ישראל" מזכירים "עננו כי בצרה גדולה אנחנו".
עננו ביחיד
יחיד המתענה בין תענית ציבור בין תענית יחיד אומר "עננו" וחותם "עונה בעת צרה", ואומר זאת במנחה ב"שמע קולנו" לפני "כי אתה שומע תפילת" ומסיים "שומע תפילה" (שו"ע תקסה א). והטעם: לפי שאותה ברכה והחתימה משמע בין התענית בין כל מילי (רש"י תענית יג, ב ד"ה בשומע) ואפילו היה מתפלל עם הש"ץ והגיע הש"ץ לברכת עננו ישתוק היחיד ויאמר בשומע תפילה (בה"ל תקסה א).
הטעם שיחיד אומר עננו רק במנחה ולא בשחרית [אע"ג דשאר מעין המאורע שבתפילה אומר ערבית שחרית ומנחה], לפי שחוששים שמא יאחזנו בולמוס או מחמת אונס אחר יצטרך להפסיק תעניתו, ואם יאמר שחרית נמצא דאמירתו הוי ברכה לבטלה, ובמנחה אע"פ שיפסיק תעניתו מ"מ צם חצי יום ולא הוי לבטלה, ובשליח ציבור אין חשש זה מכיון שמתפלל עבור הציבור ודאי יש בציבור אנשים שיצומו כל ביום ולא הוי לבטלה (שו"ע תקסה ג).
מנהג הספרדים לאומרו גם בשחרית אם דעתו להשלים התענית (שו"ע תקסב א). והטעם: דאפילו יאחזנו בולמוס ויאכל אינו שקרן בתפילתו דכיון שתקנו להם חכמים להתענות מיקיר שפיר צום תעניתנו אע"פ שאינו מתענה יום תענית הוא (לבוש תקסה ג).
מנחה גדולה: אע"פ שחוששים שמא יאחזנו בולמוס [ולכן אין אומר עננו שחרית] במנחה גדולה אומר "עננו", הטעם: דאפילו יאחזנו בולמוס התענה על כל פנים עד חצות (ערוה"ש תקסה ד).
הטעם שיחיד אומר ב"שמע קולנו" ולא כשליח ציבור ב"גואל ישראל" לפי שאין יחיד קובע ברכה לעצמו (לבוש תקסה א).
הטעם שאינו מסיים "העונה בעת צרה" לפי שאין לשנות ממטבע התפילה ליחיד (לבוש תקסה ב).
קטן שאינו צם לא יאמר עניינו במנחה, והטעם: משום שגם גדול שאינו צם אינו אומר ולא שייך בזה דין חינוך (שו"ת שבט הלוי ח"ח סימן קלא)
קריאת התורה
ויחל משה: הטעם שקרואים פרשה זו
לפי שענין היום הוא בקשת סליחה ורחמים וקריאה זו מעניא דיומא שהוא יום בקשת רחמים ותחנונים (מחזור ויטרי סימן רעב בשם השימושא רבא).
טעם אחר: משום שבפרשה זו מבואר שנתעטף הקב"ה כש"ץ והראה למשה רבינו סדר עבודות הסליחה ומחילה וי"ג מידות של רחמים ולכן תקנו לקרוא פרשת ויחל (מחזור ויטרי שם בשם הגאונים).
טעם אחר: לרמז כשם שכיפר לנו הקב"ה על מעשה העגל ונתן לנו את הלוחות השניות כן אנו מקווים שיבנה לנו בית המקדש במהרה בימינו (ערוה"ש תקסו ב).
הטעם שמתחילים ויחל (שמות לב יא) ד' פסוקים ומדלגים לפסל לך (פרק לד) עד אשר אני עושה עמך (פסוק י).
לפי שרוב התעניות קשורות לחורבן הבית ובקריאת ויחל אנו מביעים בקשתינו שכשם שה' סלח לנו על מעשה העגל ונתן לבני ישראל את לוחות האחרונים כן יבנה לנו את בית המקדש לפיכך קוראים את שני הקטעים בפרשת כי תשא בקטע הראשון משה מבקש מחילה וסליחה ובקטע השני הקב"ה נעתר ואומר לו פסל לך לוחות ומבטיח לו (שמות לד י) "נגד כל עמך אעשה נפלאות" (ערהו"ש תקסו ב).
הפטרה: אין מפטירים בתעניות (שם ב) [מלבד ט' באב שמפטירים], הטעם: מפני ביטול מלאכה (לבוש תקסו ב).
סדר הקריאה
נהגו שבשלושה מקומות בקריאה, הציבור אומר ואחריו חוזר הבעל קורא, וקורא כדרך בקשה (משנ"ב תקסו ס"ק יג).
א. "שוב מחרון אפך" (שמות לב יב), הטעם: שזה כעין בקשה שישוב ה' מחרון אפו וחוזר השליח ציבור וקורא פסוק זה בעצמו (ערוך השולחן תקסו ג).
ב. כשמגיע לפסוק "ויעבוד ה' על פניו ויקרא" הציבור אומר ה' ה' (שמות לד ו), הטעם: כדי להזכיר י"ג מידות של רחמים (ערוך השולחן שם).
ניגון הי"ג מידות במשנ"ב (משנ"ב תקסו ס"ק יג) מבואר שצריך לומר בדרך בקשה ולכן הטעמים הם של ימים נוראים כדרך בקשה (הובא בלוח הלכות ומנהגים זלזניק בשם הגר"ש דבילצקי צום גדליה).
הטעם שאין חסרון במה הציבור מתחיל "ה' ה'" כל פסוקא דלא פסקיה משה אנן לא פסקינן וכן איך מסיימים בתיבת "ונקה" שהוא אמצע פסוק:
כיון שהציבור אומר אותו בעל פה דרך תחינה ובקשה אין בזה משום כל פסוק דלא פסקיה (שערי אפרים ש' י ס"ה פתחי שערים שם).
טעם אחר: כיון שאומרים זאת ברבים יש כוח לרבים להפסיק הפסוק (אגרו"מ חאו"ח ח"ב סימן קה).
טעם אחר: לפי שהקב"ה קרא את הי"ג מידות וכיון שהקב"ה אמרם אין בכך איסור (אלף לך שלמה סימן מג).
ג. כשמגיע הבעל קורא ל"וסלחת לעוננו ולחטאתנו ונחלתנו" (שמות לד ט). והטעם: שזהו גם כן בקשת סליחה שה' יסלח לעונותינו (ערוך השולחן שם).
העולה לתורה בפסוקים אלו: כשהקהל אומר "שוב מחרון" "וה' ה'" הבעל קורא והעולה שותקים, ורק אחר שסיימו הקהל אז הבעל קורא עם העולה (משנ"ב תקסו ס"ק ג).
בדיניו: וראוי ליזהר שהש"ץ ימתין עד שיסיימו כולם ואח"כ יתחיל והטעם: כדי שישמעו כולם מהתורה (משנ"ב תקסו ס"ק יג).
הטעם שהציבור עונה בקריאה של כהן ושל ישראל ובקריאה של לוי אין הציבור עונה עמהם.
לפי שכל תענית היא על צרה הבאה על ישראל על סקירת עוונותיהם ואין שום פקודה שלא הגיעה מחטא העגל כדכתיב (שמות לב לד) "וביום פקדי ופקדתי" לכן קוראים פרשה זו להזכיר הסליחה ולעורר רחמי האל על ענין זה.
ולפי שהרבה מישראל היו נלכדים בחטא זה כמו כן אהרון הכהן אע"פ שהיה אנוס וכוונתו לשם שמים היתה, בכל זאת היה צריך כפרה וסליחה לפיכך בקריאה של כהן ושל ישראל הציבור עונים ומזכירים פסוקים דרחמים שבתוך הפרשה להתפלל עליהם אבל שבט לוי שלא היה בכלל חטא העגל שנאמר (שמות לב כו) "ויאספו אליו כל בני לוי" ועדיין הם בתמותם דהכי לא עבדו לעבודה זרה, ע"כ בקריאה של לוי אין הציבור עונה ומתפלל למען יהיה לאות כי שבט לוי נקי מאותו החטא ואין הציבור צריך להתפלל עליו (ספר המנהגים לרבינו אברהם קלויזנר מנהגי חודש חשוון).
תפילת מנחה – קריאת התורה
מוציאים ס"ת וקוראים שלושה קרואים בפרשת "ויחל" כשחרית (שו"ע תקסו א),
הטעם שקוראים בתענית ציבור גם בעת תפילת מנחה
לפי שחטא אדם הראשון היה בשעה עשירית מן היום ולכן נהגו לקורא אז בתורה (אבודרהם).
טעם אחר: לפי שתפילת מנחה היא עת רצון וגם אבותינו לא נענו אלא בתפילת מנחה ביצחק כתיב "לפנות בוקר" בדודו כתיב "משאת כפי מנחת ערב" באליהו כתיב "בעלות המנחה" וכן בדניאל וכן עזרא נענו בשעת תפילת מנחה (ספר מטעמים החדשים בשם ספר לקוטי הפרדס).
"ותגלה ותראה": ביום חול שאין בו מפטיר אומרים "ותגלה ותראה" ובזה אנו מבקשים על הגאולה העתידה,
ומה שאומרים במנחה בתענית ציבור "ותגלה ותראה" אע"פ שיש הפטרה ואומרים ברכת "שמחנו" בברכות הפטרה. כדי לא להשוות תענית ציבור לשבת ויו"ט, ועוד כדי להרבות בו בתפילות ובקשות על הגאולה (אוצר כל מנהג ישורון).
הטעם שהמפטיר עולה במנין שלושה בשונה משבת שאין המפטיר עולה למנין שבעה קרואים (או"ח רפ ב ד רמ"א שם)
לפי שד' צומות מותרים בעשיית מלאכה, ובכדי שלא לבטל את העם ממלאכה המפטיר עולה למנין שלושה, משא"כ בשבת שאין ביטול מלאכה אין המפטיר עולה למנין שבעה קרואים (מנהגי בית יעקב סימן קמב).
הטעם שבתפילת שחרית קוראים בתורה לאחר התפילה ובתפילת מנחה קוראים קודם התפילה
לפי שמעיקר הדין צריך לקרות קודם התפילה כדי לעמוד בתפילה מתוך דברי תורה, אלא שבשחרית שיש הרבה שמאחרים ויפסידו קריאת התורה דחו אותה לסוף התפילה, אבל במנחה שמי שרוצה להתפלל מזדרז לבוא שאין בה אלא שמונה עשרה בלבד ולכן קוראים קודם התפילה (סידור צילותא דאברהם עמוד שסה).
הפטרה: מפטירים בישעיהו (נח ו) "דרשו ה'" (שו"ע תקסו א), והטעם: לפי שמדבר בענין התשובה (לבוש תקסו ב).
הטעם שמפטירים במנחה: דכתיב (ישעיהו נו א) "שמרו משפט ועשו צדקה", ואגרא דתעניתא לעת ערב, היינו הצדקה של התענית היא לעת ערב לכן מפטירים בערב לאחר שנתנו צדקה (תוס' מגילה כא, א).
מנהג הספרדים: שלא להפטיר במנחה בתעניות מלבד תשעה באב (ב"י תקסה, מנהגי האר"י כה"ח תקסו י) ורצוי שלא יעלה למפטיר בן עדות המזרח במנין שמפטירים בו (דיני ארבע תעניות קבועים להרהר"ג רבי שריה דבילצקי סדר מנחה ד).
הטעם שבברכות הפטרה מסיים ב"מגן דוד" ואין אומרים "על התורה": לפי שברכת התורה נתקנה רק לשבתות וימים טובים שמזכירים אותה בו ביום, ומודה בה לה' על המתנה הנכבדה שנתן לנו באותם הימים (כל בו סב).
שים שלום
במנחה בתענית ציבור אומרים "שים שלום" ולא "שלום רב", והטעם כתב התשב"ץ נקוט כלל זה בידך כי בכל עת שקוראים בתורה אומרים בתפילת י"ח "שים שלום" לפי שיש בו תורת חיים (אות רלט).
טעם אחר: לפי שנכללת בברכת "שים שלום" כל ברכת כהנים והוי כעין המשך לה ולכן אומרים "שים שלום" בתפילה שיש בה ברכת כהנים (משנ"ב קכז ס"ק יב).
נשיאת כפים כל תענית ציבור יש בה נשיאות כפים במנחה (שו"ע תקסו ח) מלבד יו"כ שממתינים עד נעילה שהיא במקום מנחה דשאר תעניות. הטעם: לפי שבמנחה בשאר ימות השנה אין נושאים כפיהם מפני שחוששים לשכרות, ובצום אין החשש הנ"ל (לבוש)
מנחה גדולה: י"א דאין נושאים כפיהם כדי שלא יחליפו עם מנחה של שאר הימים, ובמנחה קטנה אין חשש שיחליפו מפני שדומה לנעילה (לבוש, הגרשז"א הליכות שלמה יג יא).
ויש שנהגו שנושאים כפים גם במנחה גדולה (חזו"א או"ח סימן כ).
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בקשר מרובע?
מה יש לנו ללמוד משנתיים של מלחמה?
איך לא להישאר בין המצרים?
איך עושים קידוש?
אנחנו קודש למענך
שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?
"בזאת התורה" - איזו תורה?
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
מהי המלכות שיש בכתר התורה?
מה עיקר הגאולה ביום העצמאות?
מסירות או התמסרות?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
