בית המדרש

  • משפחה חברה ומדינה
  • שמיטה
לחץ להקדשת שיעור זה
שיעור כללי

קניין נוכרי בארץ ישראל לעניין שמיטה

האם יש קניין לנוכרי בארץ ישראל להפקיע ממנה את קדושתה לעניין שלא תתחייב בשביעית?

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

ט"ז שבט תשפ"ב
16 דק' קריאה 43 דק' צפיה
בשיעור הקודם עסקנו בקדושת ארץ ישראל - בקדושתה העצמית, ובקדושתה לעניין חיוב מצוות התלויות בארץ, ובפרט לעניין מצוות השביעית. כעת, נעסוק בדין קרקע שקנה גוי בארץ ישראל לעניין שביעית. תחילה נדון בעצם גדר קנין הגוי בארץ באופן כללי, ומתוך כך בקניין הקרקע לעניין דיני השביעית.

מחלוקת בדין קנין גוי לעניין מעשר
המשנה במסכת גיטין (מז, א) עוסקת בדין הבאת ביכורים משדה שקנה גוי:
המוכר את שדהו לעובד כוכבים - לוקח ומביא ממנו בכורים, מפני תיקון העולם.
הגמרא שם מביאה מחלוקת לגבי חיוב מעשר בשדה שכזה:
אמר רבה: אף על פי שאין קנין לעובד כוכבים בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר, שנאמר "כי לי הארץ" (ויקרא כה, כג) - לי קדושת הארץ, אבל יש קנין לעובד כוכבים בארץ ישראל לחפור בה בורות שיחין ומערות, שנאמר: "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם" (תהילים קטו, טז). ור' אלעזר אומר: אף על פי שיש קנין לעובד כוכבים בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר, שנאמר "דגנך" (דברים יד, כג) ולא דגן עובד כוכבים, אבל אין קנין לעובד כוכבים בארץ ישראל לחפור בה בורות שיחין ומערות, שנאמר: "לה' הארץ" (תהילים כד א) 1 .
רבה סובר שלגוי שקונה קרקע בארץ ישראל אין יכולת להפקיע אותה מחיוב מעשרות. ר' אלעזר חולק וסובר שיש לגוי קנין בארץ להפקיע מידי חיוב מעשר, אך אין קנין לגוי לחפור בורות שיחין ומערות בקרקע. כלומר, שניהם מסכימים שאין לגוי קנין גמור בקרקע, ונחלקו האם לעניין הפקעת חיוב מעשר יש לו קנין.
מבארת הגמרא את סברות החולקים. ר' אלעזר סובר, שיש לגוי קנין להפקיע מידי קדושת מעשר, משום שנאמר "דגנך", הדגן שגוי מגדל הוא שלו ולא של ישראל, ולכן פטור מתרומות ומעשרות. לעומתו, סובר רבה, שמה שכתוב בתורה "דגנך" פירושו הוא "דיגונך", שהוא המירוח. כלומר, חיוב תרומות ומעשרות תלוי במי שמירח את הכרי ועשה גמר מלאכה: אם גוי מירח את הכרי, פטורים מלהפריש תרומות ומעשרות, ואם ישראל מירח, חייבים בתרומות ומעשרות. לפי דברי רבה, גם דגן שגדל ברשות הגוי, אם נתמרח בידי ישראל חייב בתרומות ומעשרות מדאורייתא, כיוון שאין מיעוט למקרה זה בתורה. לעומת זאת, לדעת ר' אלעזר, אפילו אם ישראל מירח את התבואה לבסוף, המירוח אינו מועיל כדי לחייב בתרומות ומעשרות, שכן לא חייב הכתוב בתרומות ומעשרות אלא "דגנך", ותבואה זו גדלה ברשות הגוי ואינה דגן ישראל. לכן, פטור מן התורה מלהפריש, ורק מדרבנן מחייבים אם מירח ישראל.

הבאת ביכורים משדה הגוי
מחלוקת זו היא לא רק לעניין מעשרות, אלא גם בביכורים. המשנה אמרה "המוכר שדהו לעובד כוכבים - לוקח ומביא ממנו ביכורים מפני תיקון העולם". היינו, שצריך ישראל לקחת מן הגוי פירות ולקיים מצוות ביכורים. לפי רבה, דין זה צריך להיות מן התורה, שהרי לדעתו אין קנין לגוי בארץ ישראל ונשארה הקרקע של המוכר מבחינת המצווה. וממילא, פירות אלה שגדלו ברשות הגוי חייבים בביכורים, ופשוט שיש לחייב את המוכר לקחת את הפירות מן הגוי ולקיים מצוות ביכורים. אבל המשנה אומרת "מפני תיקון העולם", כלומר מדרבנן, וקשה על רבה שלשיטתו החיוב הוא מדאורייתא?
מבארת הגמרא (שם מז, ב), שאכן מעיקר הדין החיוב להביא ביכורים משדה זו הוא מדאורייתא. אלא, שחידשו רבנן שתי תקנות: בתחילה, ראו חכמים שישנם אנשים מישראל שמוכרים קרקעותיהם לגוי, ולא נמנעו מכך מפני שסברו שלא ייענשו על כך, כיוון שנשארת הקרקע בקדושתה ומביאים ממנה ביכורים, על כן, תיקנו חכמים תקנה ראשונה, שלא להביא ביכורים מן השדה שנמכר לגוי, כדי שלא ימכרוהו. לאחר שראו שהעניים ממשיכים למכור שדות לגויים ואינם פודים את הקרקע, חזרו ותיקנו תקנה שניה, להעמיד הדין על דין תורה שיביאו ממנה ביכורים, כדי שלא ישתקעו הקרקעות בידי גויים (עי' גיטין שם ורש"י). ולתקנה שניה נתכוונה המשנה בדבריה "מפני תיקון העולם". על כל פנים, לדברי רבה חייב להביא ביכורים מן התורה.
רש"י (ד"ה מדאורייתא לא) כותב בביאור קושיית הגמרא על רבה:
ואי אין קנין לעובד כוכבים להפקיעה מקדושתה, הויא לה לענין קדושתה ברשות ישראל כאילו משכנה, וכיון דביכורים מצוה דרמיא עליה היא ולא טבלי לאסור פירות באכילה, מיחייב ליקח ולהביא ולא דמי למעשר.
בסוף דבריו ביאר רש"י, שיש חילוק בין חיוב תרומות ומעשרות לחיוב ביכורים: אדם חייב להפריש מעשרות רק אם רוצה לאכול או למכור את הפירות. אבל אם גדלו פירות בשדהו, ואינו רוצה ליהנות מהם, איננו חייב להפריש מהם תרומות ומעשרות. לכן אם הפירות נמצאים ביד הגוי, אף על פי שאין קנין לגוי בארץ ישראל, הישראל אינו חייב לקנות מן הגוי כדי להפריש מהם תרומות ומעשרות. מאידך, חיוב הבאת הביכורים איננו תלוי ברצונו אלא "מצוה דרמיא עליה", מצוה המוטלת עליו לעשותה בכל עניין, ולפיכך הוא חייב לקנות מן הגוי ולהביא ביכורים. שכיוון שקניינו של הגוי אינו קנין, הרי שגדלו הפירות ברשותו של הישראל ונתחייב בביכורים.

פסק הרמב"ם בדין קנין גוי
הרמב"ם (תרומות פ"א ה"י) פוסק להלכה כרבה שאין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשרות:
עכו"ם שקנה קרקע בארץ ישראל לא הפקיעה מן המצוות אלא הרי היא בקדושתה, לפיכך אם חזר ישראל ולקחה ממנו אינה ככיבוש יחיד, אלא מפריש תרומות ומעשרות ומביא בכורים והכל מן התורה כאילו לא נמכרה לעכו"ם מעולם.
הרמב"ם מוסיף כאן על מה שהבנו בפשט הגמרא. "לפיכך אם חזר ישראל ולקחה ממנו אינה ככיבוש יחיד" - כלומר, אם היינו אומרים שיש קנין לגוי בארץ ישראל הוא הוציא אותה לגמרי מקדושתה, ואם ישראל יקנה לאחר מכן את הקרקע, ייחשב הדבר כמו כיבוש יחיד, וממילא לא יהיה חייב להפריש מן התבואה תרומות ומעשרות. אבל, כיוון שלהלכה אין קנין לגוי, לכן אם קנה ישראל בחזרה אין זה כיבוש יחיד, וחייב להפריש תרומות ומעשרות מן התורה.
בהלכה הבאה (הי"א) כותב הרמב"ם באיזה אופן מדובר:
פירות העכו"ם שגדלו בקרקע שקנה בארץ ישראל, אם נגמרה מלאכתם ביד עכו"ם ומרחן העכו"ם פטורין מכלום, שנאמר דגנך 2 ולא דגן עכו"ם. ואם לקחן ישראל אחר שנתלשו קודם שתגמר מלאכתן וגמרן ישראל, חייבין בכל מן התורה.
אם הגוי גידל את הפירות, כיוון שאין קנין לגוי בארץ ישראל, נחשב שגדלו הפירות בחיוב. אלא שצריכים להתקיים שני תנאים כדי לחייב בתרומות ומעשרות: א. שתגדל התבואה בארץ ישראל. ב. שיהיה "דיגונך" - המירוח נעשה על ידי ישראל. לכן אם נעשה המירוח על ידי הגוי ולאחר מכן קנה ישראל את הפירות, אין זה "דיגונך" אלא דיגון של גוי, ופטור מתרומות ומעשרות, ומדייק הרמב"ם שפטור "מכלום". אך אם גידל הגוי את הפירות ותלש אותם, אך לא עשה גמר מלאכה למרח את הכרי, ולאחר מכן קנה הישראל ממנו את הפירות תלושים ומירח הוא את הכרי, חייב להפריש תרומות ומעשרות, משום שהפירות גדלו בארץ ישראל ואין קנין לגוי להפקיע מקדושתם.

ביאור הכסף משנה בדעת הרמב"ם
נתבונן בלשונו של הרמב"ם בהלכה קודמת: "לפיכך אם חזר ישראל ולקחה ממנו אינה ככיבוש יחיד". מה הדין אם לא חזר ולקחה ישראל? אומר הכסף משנה (שם ה"י) שאמנם מצאנו כמה סוגיות שבהן מוכח שאין קנין לגוי בארץ ישראל, ולכאורה כך ההלכה וכמו שפוסק הרמב"ם, אך מאידך, ישנן גם סוגיות שמהן נראה לכאורה שיש קנין לגוי. מתרץ הכסף משנה את הסתירה כך:
אי נמי, דהתם בשלא חזר ולקחה ממנו ישראל, ורבינו מיירי בשחזר ולקחה ממנו ישראל, כמבואר בדבריו. וכן לענין הקונה ממנו פירות ומירחן ישראל וכדבסמוך.
הסוגיות שאומרות שיש קנין לגוי מדברות במקרה שלא חזר ולקח ממנו ישראל את הקרקע, ובאופן זה באמת מה שגדל אצל הגוי יש לגוי קנין בו להפקיע מתרומות ומעשרות. ואילו הרמב"ם שפסק שאין קנין לגוי עוסק דווקא באופן שחזר ולקח ישראל את הקרקע. מוסיף הכסף משנה שבהלכה הבאה מתבאר בדברי הרמב"ם, שגם באופן שלא לקח הישראל את הקרקע אלא את הפירות בלבד ומירח את הכרי, אין קנין לגוי. אם כן, לפי דברי הכסף משנה, אם לא לקח הישראל את הקרקע או את הפירות מן הגוי, יש לגוי קנין.

מחלוקת הרמב"ם והראב"ד
הזכרנו לעיל, שגם לעניין ביכורים, אם אין לגוי קנין בארץ ישראל, צריך הישראל לקנות מן הגוי ולהביא ביכורים. וכך פסק הרמב"ם בהלכות ביכורים (פ"ב הט"ו):
המוכר שדהו לעכו"ם וחזר ולקחה ממנו הרי זה מביא ממנה בכורים מן התורה, שאינה נפקעת מן המצוה בקנין העכו"ם כמו שביארנו.
אולם, הראב"ד כותב בהשגות "אף על פי שבכרו ברשות העכו"ם". כוונתו של הראב"ד היא להשיג על דברי הרמב"ם, שאף על פי שלא קנה המוכר את הקרקע בחזרה ונעשו הפירות ביכורים ברשותו של הגוי, חייב המוכר בביכורים, משום שאין קנין לגוי בארץ ישראל בין אם קנה הישראל בחזרה ובין שלא קנה. אבל לדעת הרמב"ם, רק אם חזר וקנה קודם זמן הביכורים, מתבטל קנין הגוי, אך אם הפירות ביכרו בעודם ברשות הגוי - היינו, שבשלו הפירות והם עדיין על העץ - והגוי קטף את הפירות, אינם חייבים בביכורים. לדעת הרמב"ם, אם כן, כל זמן שהפירות אצל הגוי, לא חל עליהם חיוב ביכורים.
גם בהלכות תרומות (פ"א הי"ג), יש מחלוקת כזו בין הרמב"ם לראב"ד. כותב הרמב"ם שם:
ישראל שמכר פירותיו לעכו"ם קודם שיבואו לעונת המעשרות וגמרן העכו"ם, פטורין מן התרומה ומן המעשרות. ואם אחר שבאו לעונת המעשרות, אף על פי שגמרן העכו"ם חייב בכל מדבריהם.
ישראל שיש לו קרקע בארץ ישראל, ומכר את הפירות לגוי קודם שהגיעו לעונת המעשרות, כלומר קודם שהגיעו לשליש גידולם (עי' רמב"ם שם הי"ב), והגוי הוא שמירח את הכרי בסוף הגידול - פטורים הפירות מתרומות ומעשרות. ואם הגיעו הפירות לעונת המעשרות כאשר עדיין הם ברשות הישראל, ולאחר מכן מכר לגוי ומירח הגוי, חייבים מדרבנן. מדוע מחלק הרמב"ם בין מכר קודם עונת המעשרות לבין מכר לאחריה, הרי למאן דאמר שאין קנין לגוי בארץ ישראל, לכאורה אין חילוק בזה? כך מקשה הראב"ד (שם הי"ג), ולדעתו אפילו הגיעו לעונת המעשרות אצל הגוי וגמרן הגוי, יהיו הפירות חייבים בתרומות ומעשרות לכל הפחות מדבריהם. אלא, שלדברי הרמב"ם, כל עוד נמצאים הפירות ביד הגוי, יש לו קנין להפקיעם מתרומות ומעשרות, ולכן קנה הגוי קודם עונת המעשרות והיו אצל הגוי בשעה שהגיעו לעונה זו, לא חל חיוב תרומות ומעשרות ברשות הגוי.

קדושת שביעית בפירות הגוי
כותב הרמב"ם בהלכות שמיטה ויובל (פ"ד הכ"ט):
עכו"ם שקנה קרקע בארץ ישראל וזרעה בשביעית פירותיה מותרין, שלא גזרו על הספיחין אלא מפני עוברי עבירה, והעכו"ם אינן מצווין על השביעית כדי שנגזור עליהם.
"ספיחין" הם גידולים חד שנתיים כגון ירקות וכדומה, שגדלו מעצמם בארץ ישראל, ונאסרו בגזירת חכמים. הטעם לגזירה זו הוא, כדי שלא יבואו אנשים שזרעו במזיד ויאמרו שהגידולים גדלו מעצמם. אמנם, אומר הרמב"ם, שלא גזרו חכמים אלא על פירות שגדלו אצל ישראל, אבל לא על פירות שגדלו אצל גויים שאינם מצווים לשבות בשביעית. לכן גוי שקנה קרקע בארץ ישראל וזרע אותה בשביעית, הפירות שגדלו ברשותו מותרים באכילה, שכן לא נאסרו בגזירת ספיחין.
יש לעיין האם הפירות הללו שגדלו ברשות הגוי ומותרים באכילה, קדושים בקדושת שביעית? שהרי אלו הם גידולים שגדלו בשביעית בארץ ישראל, וכבר פסק הרמב"ם הלכה כרבה (גיטין מז, ב) שאין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מן הקדושה! כך אומר הרדב"ז (שמיטה ויובל שם), שמאחר ואין קנין לגוי להפקיע קדושת הארץ "נהי דפירותיהן וספיחיהם מותרין, מכל מקום צריך לאכלן בקדושת שביעית". הרדב"ז מאריך לדון מדוע היום לא מחמירים בזה, ומעלה כמה טעמים לכך, אך סובר שמצד עצם הדין הפירות הללו שגדלו ברשות הגוי יש בהם קדושת שביעית, ולהלכה:
הילכך יש להזהר לנהוג בפירות שביעית הנלקחים מן העכו"ם קדושת שביעית, אף על פי שפירותיהם וספיחיהם מותרין ואין טעונין ביעור, מכל מקום קדושת שביעית יש בהם, שהרי לא הופקעה קדושתם על ידי קנין העכו"ם. ולפיכך אם עבד ישראל הקרקע אף על פי שהיא של העכו"ם - איסורא עבד כאילו היה ביד ישראל.
ראשית, קובע הרדב"ז שהפירות קדושים בקדושת שביעית, ועוד מוסיף, שכיוון שהקרקע היא של ארץ ישראל ואין לגוי קנין בה, לישראל אסור לעבוד בקרקע זו. ומבאר הרדב"ז שם, שלפי זה אם עבר הישראל ועבד בקרקע הגוי באיסור וגידל פירות בשביעית, אנו נכנסים למחלוקת נוספת: האם פירות שביעית שנעבדו באיסור נאסרים באכילה 3 - שלדעת הרמב"ם הפירות מותרים, אך יש דעות שסוברות שהפירות אסורים כיוון שנעבדה בהם עבירה, וכך סובר רדב"ז.
הכסף משנה חולק על הרדב"ז. לדעת הכסף משנה, הפירות שגדלו ברשות הגוי אינם פירות של שביעית, כיוון שגוי גידל אותם. דבריו אלה הם לשיטתו בביאור הרמב"ם. כפי שהבאנו לעיל, סובר הכסף משנה, שמה שפסק הרמב"ם שאין קנין לגוי בארץ ישראל לעניין תרומות ומעשרות, היינו דווקא אם חזר הישראל וקנה מן הגוי את הקרקע עם הפירות המחוברים בה. וכיוון שבשעה שחל החיוב (היינו, שעת המירוח) הפירות שייכים לישראל, מתחייבים בתרומות ומעשרות. בדומה לזה, סובר הכסף משנה שכדי שתחול קדושת שביעית בפירות, צריכים הפירות להיות ברשות ישראל. אלא, שבשונה מדין תרומה ומעשר, קדושת שביעית אינה תלויה במירוח, אלא בזמן גידול הפירות. לפיכך, אם במשך כל זמן גידול הפירות נשארו הפירות בידי הגוי עד שתלש אותם הגוי עצמו מן הקרקע, יש קנין לגוי בארץ ישראל, ולא תחול על הפירות קדושת שביעית. מאידך, אף על פי שאין בפירות אלו קדושת שביעית, אם קנה אותם ישראל לבסוף ומירח אותם, חייב להפריש מהם תרומות ומעשרות. שהרי חיוב תרומות ומעשרות תלוי במירוח, ובאותה שעה היו הפירות ברשות ישראל.

מחלוקת המבי"ט והבית יוסף
בדבר זה נחלקו ר' יוסף קארו ור' משה מטראני, המכונה המבי"ט, כשהגיעו להתיישב בארץ ישראל. כאשר הגיעה שנת השביעית התעוררה השאלה: לישראל לא היו קרקעות, על פי רוב, ולכן עיקר השאלה נגעה לפירות של גויים שקנו קרקע בארץ ישראל, האם נוהגת בהם קדושת שביעית?
המבי"ט סובר, שאין קנין לגוי בארץ ישראל, וממילא גם בפירות של ארץ ישראל שגדלו ברשות הגוי, צריך לנהוג קדושת שביעית ואין בהם חיוב תרומות ומעשרות משום שהם הפקר. כך לשונו של המבי"ט בתשובה (ח"א סי' יא):
נשאל נשאל מעמדי על ענין גידולי שנת השמיטה בקרקע גוי ולקחה ישראל קודם מירוח ומירחה, אם חייבים במעשרות כשאר שנים שמעשרים הלקוח מן הגוי ונתמרח ביד ישראל מדרבנן, כיון שהם אינם מפקירים שדותיהם בשנת השמיטה (-ואפשר, שהפירות אינם הפקר וחייב ישראל להפריש מהם תרומות ומעשרות). או דלמא, כיון שמצות שביעית חובת קרקע לישראל בארץ ישראל אין בה חיוב מעשרות כלל?
והיתה להם תשובתי, כי אין שום חיוב בארץ ישראל מעשרות בשנת השמיטה, אפילו מהלקוח מיד גוי קודם מירוח ומירחו ישראל, מכמה פנים: ראשונה, כי מן התורה אין חיוב כלל בשנת השמיטה במעשרות דכתיב "בשנת השמיטה ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה" הקיש אדם לחיה, מה חיה אוכלת מן הראוי לה שלא מן המעשר בשביעית, אף אדם אוכל מן הראוי לו שלא מן המעשר בשביעית. וכיון דמדאורייתא אין שום חיוב לישראל בשנת השמיטה, גם לגוי אין שום חיוב אפילו מדרבנן, דלא נתחייבו פירות קרקע גוי אלא במידי דאי הוה דישראל הוה חייב, אי מדאורייתא אי מדרבנן, אבל במה שאין שום עיקר איסור לישראל לא מדאורייתא ולא מדרבנן, כל שכן דמגוי אין שום חיוב אפילו דרבנן, דלא יהא גוי חמור מישראל.
כלומר, פירות שגדלו בקרקע הגוי אינם מתחייבים בתרומות ומעשרות אלא באופן שאם היתה הקרקע של ישראל היו מתחייבים, ואילו בשנת שמיטה גם פירות קרקע של ישראל פטורים. עוד כותב המבי"ט, שמאותו טעם אין לחייב מצד שמירוח הכרי נעשה על ידי ישראל:
ואי משום דמירוחו ביד ישראל, הא מירוח ישראל פירות קרקעו ממש לא מיחייב דהוי שנת שמיטה, כל שכן מירוח פירות הגדלים בקרקע גוי דמהיכא תיתי חיובייהו, אין שום חיוב בשנת השמיטה. וכן כתבו כל הפוסקים ז"ל סתם שנת השמיטה כולה הפקר, אין בה שום חיוב לא תרומה ולא מעשרות כלל לא ראשון ולא שני ולא מעשר עני. ואם איתא דפירות קרקע גוי שמירחם ישראל בארץ ישראל חייבים במעשרות למה להו למסתם.
כלומר, כיוון שבשנת השמיטה המירוח אינו מחייב בתרומות ומעשרות אפילו בקרקע של ישראל עצמו, ודאי שלא יחייב בקרקע של גוי. אם כן, טענתו של המבי"ט היא, כיצד ייתכן שפירות הגדלים אצל גוי יהיו חייבים בתרומות ומעשרות, ואילו פירות הגדלים אצל ישראל יהיו פטורים?!
מוסיף המבי"ט לדון מצד אחר:
ואם תתעקש לומר כי לא פטרה תורה ממעשרות אלא מה שהוא הפקר שהם פירות ישראל, אבל פירות גוי שאינו מפקירם יהיו חייבים, לא היא, דאטו ישראל שגדר כרמו ולא הפקירה בשנת השמיטה יתחייב במעשר, הא רחמנא אפקריה לארעיה לעניים ולעשירים, ולכך אין שום חיוב מעשר כל שכן בגוי.
כוונתו לומר כך: אולי נאמר שהפטור מתרומה ומעשר בשביעית אינו מצד השביעית, אלא הפקר הקרקע הוא שפוטר, וכמו בשאר שנים שפירות הפקר פטורים מתרומות ומעשרות. ולפי זה, דווקא פירות של ישראל שהפקיר את הקרקע כדי לקיים את מצוות השמיטה - פטורים, אך פירות הגוי שלא הפקיר את קרקעו - חייבים. על כך משיב המבי"ט, שאפילו ישראל שלא הפקיר את הקרקע בשביעית וממשיך לעבוד בה, מכל מקום התורה הפקירה את שדהו, וממילא אין בפירותיה חיוב תרומות ומעשרות, וכל שכן בגוי שתפקיר התורה את הקרקע.
הבית יוסף (שו"ת אבקת רוכל סי' כד) חולק על המבי"ט, ומשיב לשאלותיו:
ואני אומר כי מה שהוא סובר שהוא עקשות - הוא היושר. כי לא נפטרו פירות שביעית ממעשרות אלא מטעם הפקר, וכל שאינו מופקר לא נפטר ממעשרות. ומה שטען אטו ישראל שגדר כרמו ולא הפקירה כו', יש לומר שזהו כמודיע הדבר בסתום ממנו, דאיכא למימר בהא אין הכי נמי שהיא חייבת אף על גב דרחמנא אפקירה כיון דאיהו לא אפקריה, ואפילו אם תמצי לומר דפטורה איכא למימר שאני התם דרחמנא אפקריה מה שאין כן בשל גוי.
יש כאן מחלוקת עקרונית האם התורה ציוותה על בעל הקרקע להפקיר, או שהפקירה התורה את הקרקע בפועל: המבי"ט סובר, שהקרקע מופקרת ועומדת, ואפילו אם בעל השדה לא הפקיר את הקרקע, התורה הפקירה אותה. ראיה לזה, מביא המבי"ט מישראל שלא הפקיר את הקרקע בשביעית, שוודאי נוהגת בה קדושת שביעית. על כך משיב הבית יוסף, שאין להביא ראיה מישראל שלא הפקיר, משני טעמים: א. אפשר לומר, שאף אצל ישראל, כל עוד לא הפקיר לא חלה שביעית, וחייב בתרומות ומעשרות. ב. אפילו אם תאמר שישראל פטור, אפשר לומר שבישראל רחמנא אפקריה, ומטעם הפקר נפטרים מתרומות ומעשרות ולא מטעם שביעית, ואילו קרקע הגוי לא הפקירה תורה. לכן בגוי, נשאר הדין גם בשנה השביעית כמו בשש השנים האחרות. כך משיב הבית יוסף לראיות המבי"ט.
המהרי"ט, בנו של המבי"ט, הביא ראיות ממקומות רבים, שלכאורה משמע מהם שגם בפירות הבאים מקרקע של גוי פטור מתרומות ומעשרות, ונוהגים בהם דיני שביעית, והבית יוסף דחה כל ראיותיו.

הכרעת המחלוקת
מחלוקת זו שבין הבית יוסף, שהיה רבה של צפת, ובין המבי"ט והמהרי"ט נמשכה כארבעים שנה, משנת ה'רצ"ב ועד שנת ה'של"ד. בכל שמיטה ושמיטה חזרו ונחלקו, זה מביא ראיות לכאן וזה מביא ראיות לכאן. כיצד הוכרעה המחלוקת? האם הבית יוסף הסכים לדברי המבי"ט והמהרי"ט בנו, או להיפך? כותב הברכי יוסף (יו"ד סי' שלא אות י), שיש שכתבו שהבית יוסף הסכים בסוף ימיו לדברי המבי"ט:
הרב ספר החרדים (סי' נו) כתב דפירות שגדלו בקרקע עכו"ם בשביעית ובאו ליד ישראל כגדלו בקרקע ישראל דמי, ופטורים מן המעשרות, וכך היה נוהג ומנהיג הרב גדול הדור מהר"ם מטראני. גם מורינו הרב גדול הדור כמהר"ר יוסף קארו בסוף ימיו כשחיבר שולחן ערוך, כתב סתם שנת השמיטה אין בה לא תרומות ולא מעשרות, ולא חילק בין פירות עכו"ם לפירות ישראל, וכן עמא דבר. עד כאן לשונו. גם מהרימ"ט בראשון סימן מ"ג, כתב שהעידו חכמים מזקני הדורות שאף על פי שהרב מהר"י קארו היה חוכך להחמיר, והיה נוהג להפריש בלא ברכה, אחר כך הכריחו הרב אביו הרב המבי"ט והחכמים שעמו בפומבי שלא יעשרו כל עיקר, דחומרא דאתי לידי קולא היא, שיש בדבר הפסד שביעית, ולא היה מי שערער בדבר.
מוסיף הברכי יוסף שנתגלגלה לפניו תשובת אבקת רוכל מכתב ידו של ר' יוסף קארו, שם הביא את דברי המבי"ט, ולאחר מכן כותב כיצד נהגו בפועל. מצטט הברכי יוסף מתוך כתב היד:
אמר יוסף קארו, אחר שכתב הר"ם מטראני אגרת הזאת השנית, רצה לעשות מעשה כדבריו ביד רמה, וקמו כל חכמי העיר ועיינו בדבריו הראשונים ואחרונים, וראו שאין בהם ממש, ובשמיטה שעברה מיחו בידו, ובשמיטה הזו שהיא שנת ה'של"ד, הקשה את רוחו ואמץ את לבבו לתקוע עצמו לעשות מעשה כדבריו, והכריזו בבתי כנסיות בגזרת נידוי שכלם יפרישו תרומות ומעשרות מפירות עכו"ם שנתמרחו ביד ישראל בשביעית כמו בשאר השנים. נאם יוסף קארו. הכרנו וידענו שנטפס מכתיבת יד מורנו הרב ז"ל והיא היא כתב ידו ממש כל הנזכר אות באות. וחתמתי שמי משה גאלנטי. עד כאן לשון הכתוב בשו"ת מרן כתב יד שראיתי והעתקתי ובא לידי מיד הקדש הרב הנזכר אות באות.
אם כן, מצד אחד כתב המהרי"ט, שהבית יוסף הסכים לבסוף לדברי אביו, ומאידך, מביא הברכי יוסף תשובה מפורשת ממנה עולה שלא הייתה הסכמה. על כן, מסתפק הברכי יוסף כיצד לנהוג:
ואולם, פש גבן חקור דבר אנן מה נענה לשני כתובים המכחישים זה את זה, אסהדתיה (-עדותו) דרב הוא הקדוש מהר"א אזכרי בספר החרדים, ועדות ביהוסף אבי התעודה מהרימ"ט, וכל קבל דנא זה כתב ידו של אבא אביהן של ישראל רבינו הגדול מרן זצ"ל העד העיד בנו ביד חזקה ועל ספר חוקה.
רוצה הברכי יוסף להכריע את הספק. ראשית כל, מעיר הברכי יוסף, לא ייתכן שהבית יוסף חזר בו לאחר שכתב את התשובה הנזכרת, משום שכמה חודשים או תקופה קצרה לאחר שכתב את התשובה, נפטר הבית יוסף בשנת ה'של"ה. ומאחר שיש קירוב זמנים בין זמן חתימת האיגרת לפטירתו, לא מסתבר שלאחר מחלוקת בת ארבעים שנה שינה הבית יוסף את דעתו בחודשים האחרונים לחייו. מכל מקום, כיצד יתיישבו דברי המהרי"ט וספר חרדים, שחזר בו הבית יוסף? נוטה הברכי יוסף לומר, שבאותה תקופה שהיה הבית יוסף חולה וחסר כח, קבע המבי"ט שחי עוד שנים אחרי פטירת הבית יוסף עובדות, ושינה ממה שפסק הבית יוסף, ולכן כתבו המהרי"ט ובעל ספר חרדים, שחזר בו.
על כן, נשאר הברכי יוסף בדעתו ופוסק הלכה כבית יוסף, ושמח מאוד שהתבררו הדברים. מוסיף הברכי יוסף ומביא פוסקים נוספים שדעתם כדעת הבית יוסף, כגון הרדב"ז:
הגם הלום ראיתי אחרי רואי בתשובות רבינו הרדב"ז בכתב יד (ח"ו סי' ב' אלפים רכא), שכתב דעכו"ם שקנה קרקע בארץ ישראל וזרעה בשביעית פירותיה מותרים ואין דין שביעית נוהגת בהם בין להקל בין להחמיר, והקונה ענבים של שביעית ועושה יין חייב במעשר, שאין הדבר הפקר לפוטרו ממעשר, שהרי בדמים קנה הענבים וכיון שגמרן ישראל חייבים במעשר כשאר שנים.
החיד"א מחבר הספר ברכי יוסף, חי לפני כשלוש מאות שנה, כמאתיים שנה לאחר תקופת הבית יוסף. כמאה שנה לאחר מכן, מביא בעל פאת השולחן את דברי הברכי יוסף, ומכריע אף הוא שהבית יוסף לא חזר בו.

דיוק בעל פאת השלחן בלשון הרמב"ם
אם כן, נחלקו הדעות האם בקרקע שקנה גוי בארץ ישראל יש קדושת שביעית, או לא. פאת השולחן מדייק בדברי הרמב"ם דיוק נפלא. הוא מוכיח, שהיכן שכתב הרמב"ם בהלכות שמיטה ויובל "מותר" בסתם, כוונתו שאין בזה קדושת שביעית, אבל במקום שכוונתו לומר שפירותיה קדושים בקדושת שביעית, לא כותב הרמב"ם בסתם, אלא מדייק וכותב "מותר באכילה". דוגמא לזה: כותב הרמב"ם (פ"ד ה"ד) "ספיחים העולים בשדה בור ובשדה ניר ובשדה כרם ובשדה זרע מותרין באכילה". כלומר, לא אסרו חכמים ספיחין אלא בשדה שמגדלים בה בדרך כלל, אבל בשדה בור שעולים מעצמם, לא גזרו גזירת ספיחין. לשון הרמב"ם היא "מותרין באכילה", ולא כתב "מותרין" בסתם. ומדוע מדייק הרמב"ם לנקוט בלשון זו? משום שבניגוד לפירות שאינם פירות של שביעית שאפשר לנהוג בהם כפי שרוצים, פירות שביעית צריך דווקא לאכול אותם, לכן דייק "מותרין באכילה", וכך בכל מקום שכוונת הרמב"ם היא שהפירות קדושים בקדושת שביעית, כותב שיש בהם קדושת שביעית, או שמותרים באכילה.
והנה לעניין פירות שגדלו ברשות הגוי, כותב הרמב"ם בהלכה שהזכרנו לעיל (שמיטה ויובל פ"ד הכ"ט) "עכו"ם שקנה קרקע בארץ ישראל וזרעה בשביעית פירותיה מותרין". נקט הרמב"ם "מותרין" בסתם, ולכן מבין פאת השולחן בדעת הרמב"ם, שהפירות אינם קדושים בקדושת שביעית, וכשיטת הכסף משנה והבית יוסף בביאור דעת הרמב"ם.

עבודת קרקע בשדה הגוי בשנה השביעית
האם מותר לישראל לעבוד בקרקע של גוי בארץ ישראל? לכאורה, כיוון שאנו פוסקים שאין קנין לגוי בארץ ישראל, אף על פי שלגבי הפירות שגדלים בקרקע של גוי נחלקו אם אין בהם קדושת שביעית כלל או שיש בהם קדושה, אך בקרקע עצמה ודאי אין קנין לגוי. ואכן, ראינו שהרדב"ז כותב שאסור לישראל לעבוד בקרקע זו, ואם עבר ועבד, יהיו הפירות אסורים, לסוברים שפירות שישראל עבר בהם עבירה נאסרים, וגם לסוברים שפירות שנעבדה בהם עבירה אינם נאסרים, העבודה בקרקע אסורה מכל מקום.
אולם, הנצי"ב לא כותב כך. הנצי"ב מתנגד מאוד למכירת קרקע לגוי בארץ ישראל בשמיטה 4 , אך כותב שאם הפירות גדלים ברשותו של הגוי יכול ישראל לעבוד בקרקע (משיב דבר ח"ב סי' נו), וכך כתב גם מרן הרב זצ"ל. ולכאורה, צריך להבין את טעם הדבר: הרי אין קנין לגוי בארץ ישראל, ואף שעל הפירות יש מקום לדון, מדוע תהיה העבודה בקרקע מותרת? ובאמת, ר' שלמה זלמן אויערבך דן בדבר זה באריכות בספרו מעדני ארץ, להוכיח בוודאות שעבודת הקרקע צריכה להיות אסורה. אמנם, אנו רואים שיש מחלוקת בזה, ועלינו ללמד זכות על רבותינו הנצי"ב ומרן הרב.
אם נלך בדרכו של הכסף משנה, שסובר שהפירות שגדלו בקרקע הגוי אינם פירות שביעית, יש מקום לפרש שכל האיסור לעבוד עבודת קרקע בשמיטה הוא דווקא עבודה המועילה לגדל פירות שיש בהם קדושת שביעית. אך עבודה בקרקע של גוי שאינה מסייעת לגידול פירות שביעית, שהרי פירותיה חולין, מותרת.
עוד אפשר לומר, שלא רק מצד פירות הקרקע יש מקום להתיר, אלא גם מצד הקרקע עצמה. כדי לבאר זאת יותר, נחזור למחלוקת אם יש קנין לגוי בארץ ישראל לעומקה. בתחילה, לבי נטה לומר שאין קניין לגוי בארץ ישראל, הלא ארץ ישראל קדושה, והלב ממאן לקבל שיש אפשרות להפקיע את הקדושה ממנה. אך מצד שני יש סברה לומר להיפך, כיצד ייתכן שיהיו בפירות של גוי קדושה?
אלא, זהו מצב ביניים. מצד אחד, זוהי קרקע של ארץ ישראל, ומצד שני היא תחת שלטונו של הגוי, והוא מתעסק ומגדל את גידולי הקרקע. במצב אמצעי שכזה, יש קנין במקצת אך אין זה קנין גמור. על אותו מצב אמצעי נחלקו הפוסקים ודנו כיצד להגדירו - האם נחשב לקנין, או שאינו נחשב לקנין. הכסף משנה סובר בדעת הרמב"ם, שבשעה שהקרקע נמצאת ביד הגוי, יש לגוי קנין בקרקע עצמה. פירוש הדבר הוא, שהתורה אסרה עבודת קרקע בשביעית דווקא בקרקע של יהודי בארץ ישראל, אבל כאשר בעל הקרקע הוא גוי שאינו חייב בדיני השמיטה, יש לקרקע זו גדר אחר. אפשר ללמוד זאת ממה שנאמר בפסוק "והיתה שבת הארץ לכם" ולא לגוי, להוציא קרקע שברשות הגוי שאינה נכללת באיסור. וכיוון שהקרקע היא של גוי, יכול גם יהודי לעבוד בה.
המחלוקת הזו, האם יש קנין לגוי, לא הוכרעה עד היום הזה ועדיין בעינה עומדת, וכנראה סנהדרין תפתור את הבעיה. אנו לא באנו לפסוק הלכה, אלא לבאר את הדעות השונות.




^ 1.ועי' מהר"ם שי"ף, בטעם שלא הביא ר' אלעזר את הפסוק דלעיל "כי לי הארץ", ועי' חשק שלמה גיטין שם.
^ 2.עי' דרך אמונה ציון ההלכה ס"ק רלא, שעיקר הדרשה לדעת רבה היא "דיגונך", אלא שנקט הרמב"ם לשון הפסוק.
^ 3.עי' להלן בשיעור "משומר ונעבד בשביעית".
^ 4.ראה להלן בשיעור "איסור לא תחנם והיתר המכירה".
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il