ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- נדרים
- הלכה מחשבה ומוסר
- ארץ אגדה
- ר' יוסי ור' יהודה
"התנא רבי יוסי והתנא רבי יהודה, אחד מהם היה אוכל דייסה באצבעו ואחד מהם היה אוכל את הדייסה על ידי עלה של דקל. אמר לו זה שאוכל בעלה של דקל לזה שאוכל באצבעו: עד מתי אתה מאכילני צואתך?! אמר לו זה שאוכל באצבעו לזה שאוכל בעלה של דקל: עד מתי אתה מאכילני את רוקך?!"
קשה להבין את המעשים כפשוטם מפני שהם נוגדים את ההנהגות המפורשות במסכת דרך ארץ (ד, א):
"מי שהוא תלמיד חכם, לא יאכל מעומד, ולא ישתה מעומד, ולא יקנח את הקערה, ולא ילקק באצבעותיו ..."
במאמר "דייסה שנאכלת באצבע טעימה יותר" התבאר שרבי יוסי ורבי יהודה נחלקו לגבי שיטתו של רבי עקיבא. ר' יוסי היה סבור ששיטתו העיקרית של ר' עקיבא היא (שבת דף קיח א): "עשה שבתך חול, ואל תצטרך לבריות"; וכן מצאנו במסכת שבת (דף מט ב) שר' יוסי היה פושט עורות. וכאשר המעשה מתאר אותו כמי שאוכל דייסה באצבעו כוונתו לומר שיהיה מתפרנס מיגיע כפיו-אצבעותיו.
מאידך ר' יהודה היה סבור ששיטתו העיקרית של ר' עקיבא מתירה לתלמיד-חכם להתפרנס באמצעות קבלת תמיכה כלכלית מאחרים; ולכן האגדה מתארת אותו כמי שאוכל דייסה באמצעות עלה של דקל.
במה הארכת ימים?
סמך לקישור בין הדברים הללו מצאנו בסוגיה מופלאה במסכת מגילה (דף כח א), וזו לשונה כשהיא מתורגמת ומבוארת:
"שאלו תלמידיו את רבי נחוניא בן הקנה: 'במה הארכת ימים'? אמר להם: 'מימי לא נתכבדתי בקלון חברי, ולא עלתה על מטתי קללת חברי, וותרן בממוני הייתי'. מה שאמר 'לא נתכבדתי בקלון חברי' פירושו כמו המעשה שבו רב הונא נשא מעדר על כתפו, בא רב חנא בר חנילאי ורצה לשאת אותו במקומו, אמר לו רב הונא: 'אם רגיל אתה לשאת מעדר בעירך, שא אותו! אולם אם אינך רגיל, לא נוח לי שאתכבד אני על ידי כך שאתה נהיה מזולזל!' ...". שאל רבי עקיבא את רבי נחוניא הגדול: 'במה הארכת ימים?' באו משרתיו של רבי נחוניה והחלו להכות את רבי עקיבא. עלה רבי עקיבא וישב על ראש של דקל. אמר לו רבי עקיבא לרבי נחוניא: 'רבי, אם נאמר בתורה (במדבר כח, ד) כֶּבֶשׂ למה נאמר אֶחָד'? אמר להם רבי נחוניא למשרתיו: 'תלמיד חכם הוא, עזבוהו'. השיב לו רבי נחוניא לרבי עקיבא: 'אֶחָד פירושו מיוחד שבעדרו'. ואחר כך השיב רבי נחוניה לרבי עקיבא על שאלתו הראשונה: 'מימי לא קבלתי מתנות' ..."
הספור מותיר אותנו בקושיה: מדוע המשרתים הכו את רבי עקיבא ולא את תלמידיו של רבי נחוניא? והרי רבי עקיבא שאל את אותה השאלה וגם הוא רצה ללמוד כיצד להאריך ימים?
הקושיה הזו, שחז"ל מציבים במעשה, נועדה לרמז לנו שקיים כאן רובד נוסף שצריך להעמיק כדי לגלותו.
מָה הַמַּכּוֹת הָאֵלֶּה? (זכריה יג, ו)
המשרתים התייחסו אל תלמידי רבי נחוניא באותו אופן שהתייחסו אל רבי עקיבא, אלא שהתנהגות שתלמידי רבי חנינא רואים אותה כהתנהגות נאותה - רבי עקיבא רואה אותה כהכאה.
המשרתים לקחו גם את התלמידים וגם את רבי עקיבא לעמול במלאכות, ונתנו לכל אחד מהם לאחוז מעדר בין ידיו כדי שיעמול בעבודת האדמה לפרנסתו ולא יתכבד בקלון חבירו; כלומר שלא יתכבד בכך שחברו עמל במלאכות עבורו ואילו הוא עמל רק בתורה. התלמידים האחרים ראו זאת כהתנהגות נאותה והזדהו עם הדרכות רבם שמעולם לא קיבל מתנות מאחרים. אולם רבי עקיבא הרגיש כאלו מכים אותו, הוא רצה לעסוק בתורה בלבד, וכאשר הוא עמל במלאכות הוא חש כאילו מענישים ומכים אותו.
אין זה המעשה היחיד שבו מכים את רבי עקיבא, רבי עקיבא מוכה גם במעשה נוסף; וזו לשונו בספרא (קדושים, ב, ט; וראה גם בערכין דף טז, ב):
"אמר רבי יוחנן בן נורי: מעידני עלי שמים וארץ, שיותר מארבעה וחמשה פעמים לקה עקיבא על ידי לפני רבן גמליאל, שהייתי קובל לו עליו. וכל כך הייתי יודע שהיה מוסיף לי אהבה"
פשטות המעשה מתארת התנהגות המזכירה תלמידים בגיל הינקות, ולא חכמים גדולי עולם שהם בני למעלה מארבעים שנה, וודאי שהיא מעוררת תמיהה מרובה; אולם צריך להבין גם את המעשה הזה באופן סמלי. רבן גמליאל היה מורה לרבי עקיבא כמה וכמה פעמים שיעמול במלאכות לפרנסתו, ולא יתפרנס מלימוד תורה; ורבי עקיבא היה נעתר להדרכותיו. ואמנם רבי עקיבא הוסיף אהבה כלפי רבי יוחנן בן נורי שעורר את רבן גמליאל להורות לו את ההדרכה הזו; אבל בכל-אופן בזמן שהיה עמל במלאכות ולא בתורה, הוא היה חש כאילו מכים אותו.
ה"מכות" וה"אהבה" המוזכרים כאן נועדו לשלוח אותנו לדברי הנביא זכריה (יג, ד-ו):
"וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יֵבֹשׁוּ הַנְּבִיאִים אִישׁ מֵחֶזְיֹנוֹ בְּהִנָּבְאֹתוֹ וְלֹא יִלְבְּשׁוּ אַדֶּרֶת שֵׂעָר לְמַעַן כַּחֵשׁ: וְאָמַר לֹא נָבִיא אָנֹכִי אִישׁ עֹבֵד אֲדָמָה אָנֹכִי כִּי אָדָם הִקְנַנִי מִנְּעוּרָי: וְאָמַר אֵלָיו מָה הַמַּכּוֹת הָאֵלֶּה בֵּין יָדֶיךָ וְאָמַר אֲשֶׁר הֻכֵּיתִי בֵּית מְאַהֲבָי:"
חלק מהנביאים ומתלמידי החכמים היו עוסקים כל זמנם בתורה, היו מקבלים תמיכה כלכלית מאת האנשים שעמלו במלאכות. וכאשר היו נאלצים לבטל מתורתם ולאחוז מעדר בין ידיהם ולעסוק בעבודת האדמה, הם היו חשים כאילו מכים אותם בידיהם. אולם זכריה מנבא שיגיע היום שבו חלקם יסכים ויודה - שה"מכות" האלו הן מכות של אהבה.
אֶעֱלֶה בְתָמָר (שיר השירים ז, ט)
רבי עקיבא לקה ב"מכות" האלו על ידי רבן גמליאל ועל ידי משרתיו של רבי נחוניא, והוסיף "אהבה" כלפיהם. אולם הוא לא ראה את המצב הזה כדרך חיים. ולכן הוא עולה לראש של "דקל", ומרמז שמי שהוא מיוחד בעדרו מותר לו להיות יוצא דופן. ורבי נחוניא מסכים עמו שמי שהוא תלמיד חכם מיוחד מותר לו לקבל מתנות ולא להתפרנס מיגיע כפיו; והוא אומר למשרתיו: 'תלמיד חכם הוא, עזבוהו'. אולם רבי נחוניה עצמו לא נהג בהיתר זה, ולא קיבל מתנות ולא התכבד בכך שמישהו אחר "נשא מעדר עבורו".
מדוע רבי עקיבא עולה לראש עץ התמרים (דקל)?
עץ התמר מוזכר ביחס לשביתה ממלאכה בתהלים (צב, א-יד):
"מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת: ... צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה: שְׁתוּלִים בְּבֵית ה' בְּחַצְרוֹת אֱ-לֹהֵינוּ יַפְרִיחוּ:"
התמר והארז הם העצים המסמלים את מי ששתולים בבית ה'. ולדעת רבי עקיבא הם מסמלים את תלמידי החכמים הנמצאים בבתי המדרש וקשורים לשביתה ממלאכה שמוזכרת בראש המזמור. (ובקשר שבין תלמידי חכמים ושביתה ממלאכה ראה גם בזוהר, רעיא מהימנא, נשא, דף קכד ב).
התמר קשור גם לקו הישר, וכאשר רוצים לתאר קו ישר משתמשים בשרש תמ"ר, כגון: "מִתמר ועולה כמקל"(יומא כח, ב); וכן "אֶעֱלֶה בְתָמָר" (שיר השירים ז, ט).
הקו הישר מסמל את התורה המשפיעה בעולם (וראה גם בקל"ח פתחי חכמה פתח יג). לדעת רבי עקיבא התורה מתקנת את עונש 'בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם' (בראשית ג, יט) שנגזר על האדם בעקבות חטאו; ומתוך עמל התורה יגאל העולם ולא יצטרכו בני האדם לעמול במלאכות; וכלשון הרמב"ם (הלכות מלכים פי"ב ה"ה): "ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה, ולא קנאה ותחרות, שהטובה תהיה מושפעת הרבה, וכל המעדנים מצויין כעפר"
רבי עקיבא בורח מה"מכות" של משרתיו של רבי נחוניה אל ראש הדקל; ובכך הוא מרמז לשיטה שמתירה להתפרנס מעמל התורה. ורבי נחוניה מסכים עמו, והוא מורה למשרתיו - שלר' עקיבא יש היתר מיוחד להפסיק להיות "מוכה", ומותר לו להתפרנס מעמלו בתורה. והיתרו של רבי נחוניה נמצא גם במשנה במסכת אבות (ג, ה):
"רבי נחוניא בן הקנה אומר כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ; וכל הפורק ממנו עול תורה נותנין עליו עול מלכות ועול דרך ארץ:"
הדקל ומוצריו
במאמרים הבאים נאריך בעזהשי"ת מעט יותר בשיטתו זו של רבי עקיבא, אולם כבר עתה נעיר שבמסכת יומא (דף פז, ב) מובא שמקובל היה אצל כולם שמי שראוהו בחלום כשהוא נמצא בראש הדקל (תמר) סימן שבבוא היום יהיה ראש-ישיבה.
הקישור שבין שיטת רבי עקיבא המתירה להתפרנס מעמל התורה לבין עץ הדקל משמש בסיס לאגדות רבות; ואמנם בחלק מהאגדות קיימת הסתייגות מהשיטה הזו.
בסוגיה בקידושין (דף פא, א) מסופר שהשטן נדמה לרבי עקיבא כ"אישה" ב"ראש הדקל" ורצה להחטיאו שיעלה לשם, אך בסופו של דבר ריחמו עליו מהשמים ולא עלה ל"ראש הדקל".
ובהמשך הסוגיה (דף פא, ב) מופיע מעשה על דמות מפוקפקת שהחטיאה תלמיד-חכם, והסוגיה טורחת לציין ששמה - "חרותא". השם הזה אינו מובא סתם כך, אלא הוא מרכזו של המעשה - מפני ש"חרותא" משמעותו ענף של דקל; והמעשה נועד לרמז לשיטה הסבורה ששימוש בשיטת ה"דקל" אינו אלא חטא.
אוכל דייסה באמצעות עלה של דקל
אולם כפי שהתבאר האגדה במסכת מגילה (דף כח א) מספרת שר' נחוניא בן הקנה הסכים עם ר' עקיבא שעלה ל"ראש הדקל", ואישר לו להתפרנס על ידי אחרים. ואף כאן, כאשר המעשה שבמסכת נדרים מתאר שר' יהודה אוכל דייסה באמצעות "עלה של דקל", כוונתו לומר שרבי יהודה חלק על ר' יוסי וסבר ששיטתו העיקרית של רבי עקיבא מתירה להתפרנס מעמל התורה - וכך נהג הלכה למעשה.
ובהמשך המשא ומתן שהתנהל בין ר' יוסי לר' יהודה נאריך בעזהשי"ת במאמר הבא.
השיבה שופטיך כבראשונה - על מערכת המשפט בישראל
איך מתחברים לקב"ה דרך התורה?
מה יש לנו ללמוד משנתיים של מלחמה?
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
"בזאת התורה" - איזו תורה?
האם מותר לפנות למקובלים?
כשר קצר ולעניין!
כאב הגלות ותקוות הגאולה
למה ללמוד גמרא?
דיני פלסטר בשבת
הלכות קבלת שבת מוקדמת
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
