ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משפחה חברה ומדינה
- ציבור וחברה
- תורה והלכות ציבור
מאז שהנושא הוצף ישבו גופים רבים על המדוכה, הציגו עמדות מנוגדות והעלו פתרונות שונים, ואכן בשנים האחרונות נעשו צעדים למען חלוקה הוגנת יותר של נכסים אלו. כאן לא נעסוק בשאלות הפוליטיות והיישומיות המורכבות, אלא בהיבט העקרוני לאורה של תורה.
נבואת הרועים
בנבואת הרועים של יחזקאל (פרק לד) עולה תוכחה קשה על החזקים בחברה הלוקחים לעצמם נכסים על חשבונם של החלשים. וכך הוא אומר: "הנני שופט בין שה לשה, לאילים ולעתודים. המעט מכם המרעה הטוב תרעו, ויתר מרעיכם תרמסו ברגליכם... וצאני מרמס רגליכם תרעינה...?! לכן כה אמר ה' א־להים אליהם: הנני אני, ושפטתי בין שה בריה ובין שה רזה. יען בצד ובכתף תהדופו ובקרניכם תנגחו כל הנחלות עד אשר הפיצותם אותנה אל החוצה. והושעתי לצאני ולא תהיינה עוד לבז".
הוגים סוציאליסטיים למדו מנבואה זו כי יש לחתור לשוויון כלכלי מלא, בטענה שכל רווח של העשירים בא על חשבונם של העניים. אולם יחזקאל אינו מדבר נגד השוק החופשי. את המרעה לא יצר אף אחד ביגיע כפיו, ומזונו של הצאן צמח באופן טבעי. לכן המרעה הוא משאב ציבורי השייך לכולם, ועל כן, הדרישה לחלוקה הוגנת בין כולם נאמרה דווקא בו. כנגד כל זה אומר יחזקאל: "והקימותי עליהם רועה אחד ורעה אתהן, את עבדי דויד, הוא ירעה אותם והוא יהיה להן לרועה".
על הנהגתו של דוד מספרים לנו חז"ל (שמות רבה ב, ב): "והיה מוציא הקטנים לרעות כדי שירעו עשב הרך, ואחר כך מוציא הזקנים כדי שירעו עשב הבינונית, ואחר כך מוציא הבחורים שיהיו אוכלין עשב הקשה. אמר הקב"ה: מי שהוא יודע לרעות הצאן איש לפי כוחו, יבוא וירעה בעמי, הדא הוא דכתיב: 'מאחר עלות הביאו, לרעות ביעקב עמו'".
אגב הדברים נפנה את תשומת הלב לכך שדוד לא דאג לשוויון פורמלי בחלוקה של העשב בין הכבשים. כדי שהחלוקה תהיה הוגנת באמת הוא דאג לכל קבוצת גיל שתקבל עשב באיכות שהיא זקוקה לו.
משאב פרטי מול משאב ציבורי
את ההבחנה שהבאנו, בין נכסים פרטיים לנכסים ציבוריים, ניתן לראות בחלוקת עורותיהם של הקורבנות בבית המקדש. במשנה (שקלים ד, ו) נאמר שהיו בבית המקדש שישה "שופרות" (קופות של מעות) לנדבה. בגמרא (מנחות קז, ב) מבואר שאת זה "תיקנו להם חכמים, שיהא שלום זה עם זה". רש"י (שם) מסביר כך: עורותיהם של הקורבנות חולקו בין כל הכהנים שהיו שייכים לבית האב שהקריב באותו יום. היו ימים שבהם באו רבים להקריב, וכהני אותו בית אב זכו בעורות רבים, ולעומתם היו ימים אחרים שבהם הגיעו מעטים להקריב ובית האב של אותו יום זכה בכמות קטנה של עורות. פער כלכלי זה לא נתפס כבעיה, מפני שקורבנות אלו היו של אנשים פרטיים, והכהנים שזכו אמרו לאחיהם: "העולות שהביאו יחידים במשמרות שלנו - משום מזלנו הוא". אולם דווקא באותם ימים שבהם היו קורבנות אישיים מועטים, לקחו מעות מן ה"שופר" והקריבו מהן "לקיץ המזבח". מטרת התקנה הייתה לחלק את העורות של העולות בשווה בין כל בתי האב שעבדו במקדש באותו שבוע. באופן פרדוקסלי, הסדר זה יצר פערים גדולים בין בתי האב: בית אב שהקריב קורבנות פרטיים רבים זכה בעורותיהם, ומלבד זאת זכה בחלק שווה בקורבנות הציבוריים. אולם זה ממחיש לנו את ההבחנה שבין משאב פרטי לציבורי.
גם לחם הפנים, שהוא משאב ציבורי, חולק בחגים בין משמרות הכהנים בצורה שווה (רמב"ם, הל' תמידין ומוספין ד, יב), אולם זה לא נעשה רק משיקולים של צדק, אלא גם כדי לעודד את הכהנים שלא לשוב לבתיהם מיד לאחר החג.
התרומות והמעשרות, לעומת זאת, לא חולקו בין הכהנים והלוויים בשווה, מפני שהם מוגדרים כמשאב פרטי. יש לבעל הבית "טובת הנאה" בהם, שמכוחה יש לו זכות לתת לכל אחד מהם כרצונו. תקנה מיוחדת, שנהגה בסוף ימי הבית הראשון ובראשית ימי הבית השני, קבעה כי יש להביא את כל התרומות והמעשרות אל בית האוצר שבבית המקדש (דברי הימים ב לא; נחמיה י-יג). ומסתבר ברגע שנוצרה קופה ציבורית, קיבל כל אחד חלק שווה.
נכסים שהגיעו כתוצאה ממלחמה נחשבים אף הם למשאב ציבורי. דוד קבע שהשלל יחולק בשווה בין החיילים הקרביים ובין העורפיים (שמואל א ל, כב-כד), משום שהניצחון בקרב נבע מן המאמץ המשותף של כולם. כמו כן חלוקת הארץ לשבטים לאחר שנכבשה הייתה בשווה (במדבר כו, נד). אולם כאשר מעיינים בדברי חז"ל מגלים שהארץ לא נחלקה בשווה בין באי הארץ, שנלחמו עליה וכבשו אותה, אלא על פי נוסחה מיוחדת ששקללה ביניהם ובין יוצאי מצרים, שהארץ הייתה מוחזקת בידיהם מרגע היציאה (בבא בתרא קיז, א).
מתן הזדמנות שווה
ישנם משאבים ציבוריים שאין דרך לחלק אותם בשווה בין כולם. הדרך לחלק אותם בצורה הוגנת הייתה על ידי מתן הזדמנות שווה. כך היה בבית המקדש: העבודות חולקו על ידי פיס (גורל). אולם הדבר לא נעשה משיקולים של צדק אלא משיקולים של שמירת החיים, לאחר מקרה מצער שבו דחף כהן אחד את חברו ושבר את רגלו (יומא כב, א). חשוב לציין כי פיס מסוג זה נעשה כמה פעמים ביום, ואפשר שכהן אחד זכה במהלך חייו בהרבה יותר עבודות מחברו. רק בעבודה אחת הקפידו לתת הזדמנות שווה לכל הכהנים: הקטרת הקטורת. בהסבר הדבר נאמר בגמרא (יומא כו, א) שעבודה זו מביאה בעקבותיה ברכה לעושר, ורצו לתת הזדמנות לכמה שיותר כהנים ליהנות מן הברכה הזאת.
דרך מיוחדת מצאנו במתנות העניים שבשדה. בעל הבית נדרש להשאיר את המתנות בשדה ולאפשר לכל עני לאסוף כמה שירצה. הרמב"ם (הלכות מתנות עניים ב, טו) פוסק שאסור לו לחלק את מתנות העניים בשווה, למעט מקרה אחד: כאשר מדובר בפירות הגדלים במקום גבוה, שמריבה בין העניים על האיסוף שלהם כרוכה בסכנה גדולה (שם, טז). גם כאן, כמו בעבודות המקדש, החלוקה בשווה אינה באה לשרת תפיסה של צדק, אלא את הערך של שמירת החיים. אולם אף שאין מגמה לחלוקה שווה בין העניים, אסור לבעל השדה לנקוט פעולות שתסייענה לעני אחד לקחת יותר מחברו (רמב"ם שם ב, יב; ד, יב). עליו לנקוט צעדים שיבטיחו את ההזדמנות ללקוט גם לעניים המתקשים להגיע לשדה בזמנים מסוימים (קטנים או זקנים), וכן לדאוג לנשים מיניקות הזקוקות לארוחה משביעה בשעות הבוקר (שם ב, יז).
מתנות העניים שבשדה אינן סוג של רכוש פרטי, אולם גם אינן רכוש ציבורי. נאמר עליהן "תעזוב" (ויקרא יט, י; כג, מב), והן הפקר לעניים. מסיבה זו אין צורך לחלק אותן בשווה, אלא לתת הזדמנות לכל עני לזכות בהן על פי חריצותו ויכולתו או על פי צרכיו.
מתנות העניים דומות להפקר הפירות בשמיטה: מותר לכל אחד לקחת כמה שירצה, כל זמן שאינו לוקח כמויות מסחריות. באופן זה יש לכולם הזדמנות לזכות בפירות. אולם אם היבול נאסף על ידי אוצר בית הדין ונמצא תחת סמכותו, הוא הופך למשאב ציבורי ומחלקים אותו בשווה - "כל אחד ואחד לפי ביתו" (תוספתא שביעית ח, ב).
הזכות לגבות ארנונה מעסקים היא משאב ציבורי, הבא מכוחה של המדינה, ולכן יש לחלק אותה באופן הוגן. אולם השוויון אינו יכול להיות אמת המידה היחידה. כפי שהראינו, השוויון אינו ערך טוטלי הדוחה מפניו כל שיקול אחר. ישנם שיקולים של יישוב הארץ ושל שלום בין שכנים, וישנם שיקולים הנובעים ממצוקות או מצרכים מיוחדים. ישנו גם שיקול כבד משקל - לתת תמריצים לרשויות לפתח עסקים בשטחן, ולפעמים ישנו צורך מוצדק בהעדפה מתקנת.
בסקירה יכולנו לראות שיש ניגוד בין סוגים שונים של שוויון – שוויון בתוצאות מול שוויון בהזדמנויות, שוויון בין בעלי זכויות טבעיות ושוויון בין המתאמצים ליצור את הנכסים העומדים לחלוקה. השוויון אינו יכול להיות ערך העומד בפני עצמו, אלא אחד הפרמטרים ביצירת חלוקה הוגנת והגיונית. הכיוון שבו הולכת המדינה, לבצע את השינויים בהדרגה תוך הכנסת מגוון רחב של שיקולים ותוך זהירות מצעדים פזיזים, הוא נכון; ועם זאת, חשוב לפקוח עין כדי להגיע לתוצאות ההוגנות והרצויות על פי דרכה של תורת ישראל.
הכותב הוא רב היישוב עטרת ועומד בראש המחלקה לחברה ומשפחה במרכז תורה ומדינה
מתוך העיתון בשבע
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?
איך ללמוד אמונה?
ניסוך מים: איך שמחים גם בדרך ליעד?
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
איך מותר להכין קפה בשבת?
מה עיקר הגאולה ביום העצמאות?
איך ללמוד גמרא?
הלכות שטיפת כלים בשבת
כאב הגלות ותקוות הגאולה
הצוואה של חללי צה''ל לעם ישראל
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
